סיפו"ש!! (סיפור לשבת IV) בקצרה

"חלומות של בוקר"

 

הדרקון בעל עין הספיר חתך במעופו את השמיים לעת ערב, השקיעה המלבבת מעל הנוף ההררי של המדבר נפרש למרגלותיו של סר טדסמות- רוכבו הנצחי של הדרקון.בעל עין הספיר קיפל למחצה את כנפיו, ובעזרת זנבו ניווט עצמו לכיוון הקרקע.שניה לפני שנראה שעומד הוא להתרסק, נמתחו כנפיו עד לקצה יכולתם, וגודלם המרשים היה מעורר פליאה אילו היה מישהו בסביבה שיכל להבחין בהם.הדרקון נחת ברכות על האדמה הטרשית, וסר טדסמות זינק בקלילות מגב ידידו ושלף במעופו את חרב הקריסטל הכבירה שלו המונחת כבדרך קבע לשמאל יריכו.הוא קרב בנחישות לעברו של סר הדנסטרמאוס- האביר החמישי במסדר האופל.אילו סר טדסמות היה בן אנוש- קרוב לוודאי שהיה נשרף רק ממבטו היוקד של סר הנסטרמאוס.השניים התיצבו אחד אל מול השני, חרב מול חרב, גורל נגד גורל...סר טדסמות פעל ראשון- הוא זינק לעברו הימני של סר הדנסטרמוס ולהב חרבו המשוננת שיספה את האוויר הריק משמיעה קול שריקה, 


"ישי! קום! יש לך תפילה עוד שבע דקות!"
"מה?! לא! מה עשית? סר טדסמות... עיין הספיר.... סוף העולם... למה לעזאזל הערת אותי?!" 
"עוד פעם החלומות שלך? חח, אחי- לך לפסיכולוג או משהו, ותפסיק לראות סרטים בדיוניים, זה דופק לך תמוח".
שכבתי לי במיטה מכוסה עד בהונות בשמיכת הפוך שלי, קורי שינה עפפו אותי ואת פינות החדר המזדקן.
ברדיו דיווחו על עוד הרוג בדרכים ועד כמה כדאי לי לשתות מיץ ארמונים בכל פעם שאני גומר לצחצח שיניים, רציתי לדעת מה קורה בסוף, אז פשוט התהפכתי לי לצד השני וניסיתי לחזור לישון.
"רוצה ללמוד את זה בדרך הקשה, אה?!"
תכולתה של נטלת מים מצאה עצמה לשניה מתעופפת באוויר ושניה לאחר מכן מתנפצת על ראשי ונספחת בכל מקום בר הישג מבחינתה.
"מה ניסגר איתך?! אלה מצעים חדשים! לעזאזל איתך, הרסת לי תבוקר..."
"איזה אחי, אם לא הייתי עושה את זה- לא היה לך בכלל בוקר" 
"מה אתה אומר, הייתי רק גומר את החלום הזה וקם עוד דקה".

 

תאמת- הוא צודק בדרך כלל התחנה השנייה שלי אחרי שאני קם- זה ארוחת צהריים, בוקר מבחינתי הוא רק פרק זמן שבו השינה עריבה יותר מכל.
יצאתי מהמיטה, נוטף מים, וער למחצה, ברקע נשמעה מוזיקה אירית ושדרן שמסביר במתק שפתיים איך העולם עומד להגיע אל קיצו, ברגע שסיימתי לשרוך את נעל ימין- נפניתי ויצאתי לכיוון בית כנסת, שחרית עברה ביעף.רגלי ניצבו בפתח חדר האוכל, ועיני זכו לחזות בארוחת הבוקר, דבר שלא הייתי רגיל בו.

 

חציתי את כל החדר -רתום למגש האוכל, עד שקלטתי בזוויות עיני את אורי, התישבתי בכיסא למולו ושמטתי את המגש."מה זה בוקר בשבילך?" 
שיחקתי עם המזלג בין אצבעותיי ומביט בציפייה באורי שהיה עסוק בלנתח את החביתה שהוגשה לו.
"הבוקר? זה ההבדל בין בן אדם למוטציה" השיב כלאחר מה.
"מה הקשר?" הערתי תוך גריפת שאריות עגבנייה מהקצה הרחוק של הצלחת.
"תבין, 'אדם לעמל יולד', וטכנית האדם עובד בשעות היום, ככה זה הטבע שלו, ככה אנחנו מיוצרים" הרחיב מעט את דבריו, וניגב את פיו משאריות הארוחה.
"וזה קשור כי?" ניסיתי לפענח את כוונתו בזמן שרוקנתי כוס שוקו.
"אם קמת ב12 בצהריים, אתה מבזבז חמש שעות שבהם יכלת להיות בן אדם, אלה חמש שעות שאתה מוטציה" חתם את דבריו, גרף את שאריות הלכלוך שהיו מפוזרות על השולחן אל תוך המגשו, סיים לברך, ונפנה אל היציאה.כלאחר שני צעדים נעצר, הסתובב, קרץ, והוסיף "תחשוב על זה..." והמשיך את מסלולו כבתחילה.
עצם ההשוואה היה נראה לי מוזר, חייכתי לעצמי, ישינוזאוראס! מפלצת בעלת גלימת פוך ופרצוף כרית חולמני.מבטיהם התמהים של חברי לשולחן הבהיר לי שכנראה ניסיתי את פרצופו של ישינוזאוראס בפומבי.
החלטתי לסיים את הארוחה מוקדם משתכננתי, אספתי את הכלים שלי, ועזבתי את השולחן.
סבבתי לי במסדרונות הישיבה בגאווה מסומה, היום אני בן אדם!
במהלך השיעור הראשון- שותפי לשולחן נפל לנמנום ממושך, גחנתי אל אוזנו- "קום זומבי! קום!" 
הבחור המנומנם התמתח ככל יכולתו "זומבי?" שאל בחצי פיהוק.
"עזוב, אבל תגיד לי- רק מתוך סקרנות- בסוף, ההוא עם הדרקון מנצח??"

 

 

 

סיפו"שים קודמים:

שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"

שבוע שני:  "בעזרת השם \ אות היא לעולם." 

שבוע שלישי: "אין שם עדיין, מוזמנים לתת רעיונות!"

אהבתי בן-ציון

צריך להיות לך ידע כללי בספרי פנטזיה כדי לכתוב עליהם

 

כתוב מעולה! 

מאוד משעשע, עם מסר חזק.

חח, בהחלט.בקצרה

כשהייתי צעיר יותר, הייתי משחק מלא D&D שהמצאתי לבד.

היה כיף

כיףףף!נולאית
בס"ד

סיפור קצר אומרים שקצת קשה לכתוב בצורה טובה לעומת סיפור ארוך
שבו יש 'זמן' או'מקום' לפתח את העלילה
בלי להפוך אותה למאולצת.
אתה הצלחת בסיפורים הקצרים שכתבת
ליצור עלילה קלילה, מעניינת ומשעשעת
ולעיתים עם מסר, בלי לגרום לה להיות 'מאולצת'.
תודה רבה!! מחמאה נהדרתבקצרה

אני אישית רואה סיפורים ארוכים כמתישים נורא,

למה צריך 400 דף בשביל לסגור פינה אחת?

משתדל להעביר רעיון בצורה מהירה, ושיהיה נעים ונחמד לקרוא,

לפעמים קשה לחתוך קטעים שלמים שקשורים בדרך כזאת או אחרת לסיפור

אבל זה חלק מהכיף

 

נסו גם אתם לכתוב 'בקצרה'

תגובה כל כך מדויקתכנפי שחר

אני מסכימה עם כל מילה שלך.

 

פשוט נפלא. אחד הסיפורים הקצרים הטובים שקראתי.

 

הצלחת להעלות בבת צחוק, והשפה עשירה ומהנה.

 

עלה והצלח.

כיף לשמוע, תודה רבה!בקצרה
עלי והצליחי!
לצחוק בקול באמצע הלילה..יוני

זה טוב! מפתיע כל פעם מחדש. כל שורה מחדש. 

תאמת שיותר מוקדם התחלתי לקרוא ורק ראיתי את המילה דרקון ודילגתי לסיפור הבא שלך אבל ברור שטעיתי.. אתה מצליח לגעת בכ״כ הרבה נושאים בסיפור הקצר הזה ובהומר כ״כ טוב..

והזמן, איך אתה מצליח לנהל את הזמן בסיפור כזה קצר? הזמנים פה ממש ברורים.. 

 

 

 

חח, איזה כיף!!בקצרה

אתה לא הראשון שנמנע מלקרוא בגלל ההתחלה

 

זמנים-

א- תודה, זו מחמאה טובה.

ב- אני לא בטוח לגמרי מה שאלת... אבל אשמח לענות, אם תפרט

יפהה!!!מרב.
מעלה מלא מחשבות על ההרגלי שינה שלי אני לא 5 שעות מוטציה... אני זומבית 24/7

תודה ממש!!
ממש יפה! שכוייח~מישי~

אהבתי את הסוף

וואי, אתה טוב בזה!חרותיק
משעשע ורציני ברמות נכונות.

תמשיך, תמשיך..

אולי יומאחד תוציא ספר‎
ממש בא לי!בקצרהאחרונה
אבל נראה לי שאין לזה קהל יעד, הסיפורים מתאימים לציבור הדתי בגיל שלנו, לא הרבה מעבר...
...אני הנני כאינני

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

שברי חרס ואור יקרותחוזר

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

 

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

 

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

 

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

 

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

 

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

 

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

 

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

 

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץאחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

 


 

מדבראני הנני כאינני

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני


מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה


נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.


והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

"ולמוות לא נתנני"תמהון לבב
עבר עריכה על ידי תמהון לבב בתאריך י"ד בכסלו תשפ"ו 18:16

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.


 

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"


 

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"


 

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?


 

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.


 

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.


 

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יש בזה משהו שמעביר רטט
חיפוש קוראים לסיפור קצראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

 

...רחל יהודייה בדם

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

יפה. נסתר. גבוה.טויוטה

תודה.

יפייפה וכל-כך נכוןידידיה ג
...רחל יהודייה בדםאחרונה
תודה..

אולי יעניין אותך