"חלומות של בוקר"
הדרקון בעל עין הספיר חתך במעופו את השמיים לעת ערב, השקיעה המלבבת מעל הנוף ההררי של המדבר נפרש למרגלותיו של סר טדסמות- רוכבו הנצחי של הדרקון.בעל עין הספיר קיפל למחצה את כנפיו, ובעזרת זנבו ניווט עצמו לכיוון הקרקע.שניה לפני שנראה שעומד הוא להתרסק, נמתחו כנפיו עד לקצה יכולתם, וגודלם המרשים היה מעורר פליאה אילו היה מישהו בסביבה שיכל להבחין בהם.הדרקון נחת ברכות על האדמה הטרשית, וסר טדסמות זינק בקלילות מגב ידידו ושלף במעופו את חרב הקריסטל הכבירה שלו המונחת כבדרך קבע לשמאל יריכו.הוא קרב בנחישות לעברו של סר הדנסטרמאוס- האביר החמישי במסדר האופל.אילו סר טדסמות היה בן אנוש- קרוב לוודאי שהיה נשרף רק ממבטו היוקד של סר הנסטרמאוס.השניים התיצבו אחד אל מול השני, חרב מול חרב, גורל נגד גורל...סר טדסמות פעל ראשון- הוא זינק לעברו הימני של סר הדנסטרמוס ולהב חרבו המשוננת שיספה את האוויר הריק משמיעה קול שריקה,
"ישי! קום! יש לך תפילה עוד שבע דקות!"
"מה?! לא! מה עשית? סר טדסמות... עיין הספיר.... סוף העולם... למה לעזאזל הערת אותי?!"
"עוד פעם החלומות שלך? חח, אחי- לך לפסיכולוג או משהו, ותפסיק לראות סרטים בדיוניים, זה דופק לך תמוח".
שכבתי לי במיטה מכוסה עד בהונות בשמיכת הפוך שלי, קורי שינה עפפו אותי ואת פינות החדר המזדקן.
ברדיו דיווחו על עוד הרוג בדרכים ועד כמה כדאי לי לשתות מיץ ארמונים בכל פעם שאני גומר לצחצח שיניים, רציתי לדעת מה קורה בסוף, אז פשוט התהפכתי לי לצד השני וניסיתי לחזור לישון.
"רוצה ללמוד את זה בדרך הקשה, אה?!"
תכולתה של נטלת מים מצאה עצמה לשניה מתעופפת באוויר ושניה לאחר מכן מתנפצת על ראשי ונספחת בכל מקום בר הישג מבחינתה.
"מה ניסגר איתך?! אלה מצעים חדשים! לעזאזל איתך, הרסת לי תבוקר..."
"איזה אחי, אם לא הייתי עושה את זה- לא היה לך בכלל בוקר"
"מה אתה אומר, הייתי רק גומר את החלום הזה וקם עוד דקה".
תאמת- הוא צודק בדרך כלל התחנה השנייה שלי אחרי שאני קם- זה ארוחת צהריים, בוקר מבחינתי הוא רק פרק זמן שבו השינה עריבה יותר מכל.
יצאתי מהמיטה, נוטף מים, וער למחצה, ברקע נשמעה מוזיקה אירית ושדרן שמסביר במתק שפתיים איך העולם עומד להגיע אל קיצו, ברגע שסיימתי לשרוך את נעל ימין- נפניתי ויצאתי לכיוון בית כנסת, שחרית עברה ביעף.רגלי ניצבו בפתח חדר האוכל, ועיני זכו לחזות בארוחת הבוקר, דבר שלא הייתי רגיל בו.
חציתי את כל החדר -רתום למגש האוכל, עד שקלטתי בזוויות עיני את אורי, התישבתי בכיסא למולו ושמטתי את המגש."מה זה בוקר בשבילך?"
שיחקתי עם המזלג בין אצבעותיי ומביט בציפייה באורי שהיה עסוק בלנתח את החביתה שהוגשה לו.
"הבוקר? זה ההבדל בין בן אדם למוטציה" השיב כלאחר מה.
"מה הקשר?" הערתי תוך גריפת שאריות עגבנייה מהקצה הרחוק של הצלחת.
"תבין, 'אדם לעמל יולד', וטכנית האדם עובד בשעות היום, ככה זה הטבע שלו, ככה אנחנו מיוצרים" הרחיב מעט את דבריו, וניגב את פיו משאריות הארוחה.
"וזה קשור כי?" ניסיתי לפענח את כוונתו בזמן שרוקנתי כוס שוקו.
"אם קמת ב12 בצהריים, אתה מבזבז חמש שעות שבהם יכלת להיות בן אדם, אלה חמש שעות שאתה מוטציה" חתם את דבריו, גרף את שאריות הלכלוך שהיו מפוזרות על השולחן אל תוך המגשו, סיים לברך, ונפנה אל היציאה.כלאחר שני צעדים נעצר, הסתובב, קרץ, והוסיף "תחשוב על זה..." והמשיך את מסלולו כבתחילה.
עצם ההשוואה היה נראה לי מוזר, חייכתי לעצמי, ישינוזאוראס! מפלצת בעלת גלימת פוך ופרצוף כרית חולמני.מבטיהם התמהים של חברי לשולחן הבהיר לי שכנראה ניסיתי את פרצופו של ישינוזאוראס בפומבי.
החלטתי לסיים את הארוחה מוקדם משתכננתי, אספתי את הכלים שלי, ועזבתי את השולחן.
סבבתי לי במסדרונות הישיבה בגאווה מסומה, היום אני בן אדם!
במהלך השיעור הראשון- שותפי לשולחן נפל לנמנום ממושך, גחנתי אל אוזנו- "קום זומבי! קום!"
הבחור המנומנם התמתח ככל יכולתו "זומבי?" שאל בחצי פיהוק.
"עזוב, אבל תגיד לי- רק מתוך סקרנות- בסוף, ההוא עם הדרקון מנצח??"
סיפו"שים קודמים:
שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"
שבוע שני: "בעזרת השם \ אות היא לעולם."
שבוע שלישי: "אין שם עדיין, מוזמנים לתת רעיונות!"



לצחוק בקול באמצע הלילה..
אני לא 5 שעות מוטציה... אני זומבית 24/7 