דבר תורה עמוד 1

בעזהי"ת. בשמואל ב', פרק י"א מסופר על חטא דוד ובת שבע דוד רואה אישה מתקדשת מטומאתה. הוא שואל את משרתיו לשמה, ונודע לו שזאת בת שבע אשת אוריה החיתי. דוד מבקש שישלחו אותה אליו, ולאחר זמן מה בת שבע מודיעה לו שהיא הרה. דוד חושש מתוצאות מעשהו ומבקש שישלחו אליו את אוריה החיתי מהמלחמה. יואב -שר הצבא- אכן שולח את אוריה לדוד ודוד מנסה לשכנעו שילך לביתו (על מנת שיחשוב שבת שבע בהיריון ממנו). אוריה מסרב ללכת לביתו ודוד שולח אותו חזרה למלחמה יחד עם מכתב ליואב שבו דוד מצווה עליו לגרום למות אוריה. סיפור זה נראה לנו תמוה. הכיצד יתכן שמלך ישראל יחטא בגילוי עריות כאדם פשוט מהעם? ננסה להסביר "חטא" זה שלב-שלב על פי דברי הרב נבנצל. ראשית- דוד לא חטא בגילוי עריות כיוון שבתקופתו הגברים שיצאו למלחמה כתבו לנשותיהם גט לפני היציאה למלחמה למקרה שלא ישובו ולא ידעו מה גורלם. שנית- אל לנו לחשוב שדוד עשה מעשה זה מתוך תאווה, כאילו היה אדם פשוט מן העם. דוד ראה ברוח הקודש שהבן שיירש אותו יצא מבת שבע. לכאורה, גם אם כל הנ"ל אכן נכון עדיין אין דברים אלו מסבירים מדוע שלח דוד את אוריה חזרה למלחמה בכוונה ברורה להורגו. הרי דבר זה כל כך לא מוסרי! אך אם נסתכל בעיון בפסוקים נשים לב שאוריה היה מורד במלכות. אוריה מסרב לדרישת דוד לרדת אל ביתו, ומכנה את יואב אדונו. (כמו שכתוב: "ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים..." [שמואל ב', י"א, י"א]) לכן אוריה החיתי אכן היה צריך למות. אם כן, נשאלת השאלה: מדוע בכל זאת אנו קוראים לזה "חטא דוד ובת שבע"? התשובה היא: כיוון שמעשה זה של דוד נעשה בצורה לא מוסרית. דוד היה צריך לשלוח את אוריה לבית הדין שישפטו אותו למיתה ולא לעשות לו משפט בעצמו ולגרום למותו. אך חס וחלילה אל לנו לחשוב שדוד חטא בעריות! חטאו של דוד היה כלפי הקב"ה בלבד [עד כאן דבריו]. (כמו שניתן לראות בתהילים נ"א: "למנצח מזמור לדוד... כאשר בא אל בת שבע... לך לבדך חטאתי") פן נוסף ממנו ניתן ללמוד על חטא זה של דוד הוא מבנה העיר בתקופתו. כידוע, עיר דוד מסודרת כך שארמון המלך במרכז העיר וסביבו בתי האנשים המקורבים למלך ולאחר מכן פשוטי העם. מכך שכתוב שדוד רואה את בת שבע מחלון ארמונו, פשוט לנו שמשפחתה מקורבת באיזשהו אופן למלכות כיוון שביתם נמצא בשכנות לארמון. מהדברים הנ"ל מתבארים לנו שני עניינים: א. דוד הכיר את בת שבע לפני המעשה. דבר זה מחזק לנו את דברי הרב שאומר שאין זאת תאווה, אלא מעשה עם מחשבה בעקבות הדברים שראה ברוח הקודש. ב. מדוע כל כך הקפידו עם אוריה כשאמר "אדוני יואב". כיוון שאם היה זה סתם אדם פשוט מן העם, אז אכן יואב הוא אדונו הוא שר הצבא, איתו הוא נמצא כל הזמן וממנו הוא מקבל פקודות. אבל עם אוריה, שכבר ראינו שהוא מקורב למלכות (ואכן ניתן לראות גם מפשט הפסוקים שדוד מכיר את אוריה, ולא סביר שדוד יכיר סתם אדם פשוט מהעם) - היה צורך כל כך גדול להקפיד, כיוון שזה מראה שהוא לא רואה בדוד את מלך ישראל ומסרב לקבל את מלכותו.

בס"ד מרדכי היהודי במהלך הדורות עם ישראל נשלט בידי ארבע אומות רשעות שונות: בבל, פרס מדי,יון ואדום. בסיפור שלפנינו אנו נפגשים עם פרס ומדי. מסכת קידושין (עב,ע"א) מאפיינת כל מלכות בתכונה אחרת. כל תכונה קשורה לאחת החיות שראה דניאל הנביא בחלומו. בבל משולים לאריה מלכות מדי (להלן- הפרסים) משולה לדב. "דמיה לדב- תני רב יוסף: אלו פרסיים שאוכלין ושותים כדב,ומסורבלין כדב,ומגדלים שיער כדב,ואין להם מנוחה כדב." המהר"ל מפראג מסביר שתכונת הפרסים היא למלא את תאוותם. כך גם אחשוורוש חיפש למלא את נפשו בתאוותו הגופנית. הוא מסמל את עולם החומר וכל רצונו היה לבטל את הקדושה של עם ישראל ולהפוך את שלטונו ל'תחליף' לבית המקדש. במדרש 'אסתר רבה' (פתיחתא ה) מסופר על עלייתן ונפילתן של אומות העולם. " "כאשר ינוס איש מפני ארי, ופגעו הדב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש"(עמוס,ה,יט) בבל משולים לאריה. בלשצאר הוציא את כלי המקדש והשתמש בהם ואז נפל ממלכותו. אחריו עלו לשלטון מדי ופרס שנמשלו לדב. בתחילת ימי בית שני הייתה תחושה שהגאולה קרבה ובאה. הצהרת כורש נתנה תחושה שבקרוב עם ישראל יעלה לארץ ישראל ויבנה את בית המקדש. באותו שיא, בא המן- מזרעו של עמלק , ממשיכו של 'הנחש הקדמוני'. מטרתם היא להשליט את הרע והטומאה בעולם. המאבק בין קודש לחול ובין טומאה לטהרה מתחיל עוד מראשית ימי הבריאה. הנחש מבטא את הטומאה הוא "העמלק הראשון". הנחש פגם בכל החושים של אדם וחווה חוץ מחוש הריח. מרדכי מבטא את אותה נקודה פנימית טהורה שלא נפגעה. אותה נקודה שמכניעה בסופו של דבר את כוחו של המן. שמו של מרדכי לא מוזכר בתורה אך הוא רמוז באחד מסממני שמן המשחה: "מר דרור" (שמות ל') אונקלוס מתרגם: "מירא דכיא "מה המור ראש לכל הבשמים אף מרדכי ראש לכל "מור דרור" מופיע בתורה כאחד הבשמים של שמן המשחה, בו משחו את כלי המשכן ואת הכהנים ואת מלכי בית דוד. קדושה שאותה לא ניתן לפגום כי הכהנים ומלכי בית דוד נבחרים על ידי הקב"ה. יהי רצון שנזכה לבנות את בית המקדש ולמשוח בשמן המשחה את הכהנים ומלך מבית דוד. ( על פי אורו של מקדש, הרב מנחם מקובר)

ב

פתרון החלום - פרשת מקץ (א) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר: (ב) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: (ג) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר: (ד) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: (ה) וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: (ו) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: (ז) וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם: (יח) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: (יט) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ: (כ) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת: (כא) וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ: (כב) וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת: (כג) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם: (כד) וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּידעלִי: הבעיה "וְלֹא נוֹדַע" – יוסף מצהיר שנודע גם נודע מתוך התבוננות פשוטה בפסוקים ניתן לראות כי לא קיימים הבדלים רבים בין תיאור חלומות פרעה ע"י המקרא לתאור שאותו הוא מציג בעצמו. הפסוקים בהחלט מקבילים לחלוטין זה לזה, גם אם לעיתים הניסוח מעט שונה. בולט בשונותו הוא פסוק כא', אשר תוכנו מופיע אך ורק בתיאור פרעה ולא קיימת לו מנגד שום מקבילה. (כא) וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה. פסוק זה מהווה את פרשנותו האישית של פרעה לחלום שבו חזה, בו הוא מבטא את העובדה המזעזעת והבעייתית ביותר בעיניו והיא המצב שבו פרה שדופה וצנומה מצליחה להכיל בתוכה עצם הגדול ממנה בהרבה, וכל זאת מבלי להותיר זכר למה שנבלע! הגמרא בברכות מנחה כל אחד שחולם חלום לפרש אותו בצורה חיובית משום שהפרשנות האישית היא זו שקובעת את משמעות החלום. ניתן להבין את מה שנראה בחלום במספר דרכים ומה שקובע מהו הפירוש הנכון היא נקודת המבט של הצופה שבוחר מהי משמעות החלום. בדרך זו ברור מדוע פרשנותו של פרעה הינה כה חשובה, משום שכאשר יוסף מגיע לפתור את החלום עליו להתייחס אליו באותה הדרך שבה התייחס אליו פרעה, ורק לאחר מכן לנסות ולמצוא פתרון לבעיה. הפתרון שאותו מציג יוסף בא לענות בדיוק על הקושי שאותו הציג פרעה ובמקום להניח לשנים הרעות לבלוע את השנים השופעות מבלי להותיר מהן פירור לישועה, יוסף ממשיך ואוצֵר את השנים הטובות אל תוך הרעות, וכך בעצם מעקר את הבעייתיות שבחלום, כי הרי השנים הטובות לא נגוזו והשפעתן הייתה ניכרת. צמיחת הרע מתוך הטוב- שיבולים ואכילה – הקיום שטוב נותן לרע הנקודה הראשונה שאותה לומד השפת אמת[1] הינה העובדה שהרע צומח מתוך הטוב, מתוך הטוב דייקא. השיבולים הצנומות צומחות מאותה הנקודה שממנו בקעו ועלו זה עתה השיבולים הנאות והשמנמנות. בעצם, הבליעה של השיבולים היפות ע"י הרעות נעשתה תוך כדי הצמיחתן הטבעית של השיבולים הרעות. הנקודה היא שאילו השיבולים היפות לא היו מתקיימות, לא היה לשדופות במה לאחוז, כי אין רע שמסוגל להתקיים בפני עצמו. השיבולים והפרות הרעות הכילו הבעיה שאותה פרעה מציג היא שְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה, מסביר השפת אמת[2] כי ראייתו של פרעה הייתה מוגבלת, ומבחינתו לא נותר כל זכר לטוב שאותו בלע הרע. תפקידו של יוסף היה להראות כי ע"י מעשי בני האדם ניתן לגלות כי הטוב לא כלה לחלוטין וכי אפשר להותיר חלקים ממנו בידינו, חלקים שמעניקים לנו תקווה לחציית המשבר הנורא ולשמש כמשביר לכל ארץ מצרים והסביבה. התכלית נוגדת את הרע- אין לרע בעולם קיום עצמאי כי יש לו תכלית- פרעה בטוח טועה הרע יכול להתקיים בפני עצמו רק כל עוד שאין לו תכלית, כי אילו הייתה לו תכלית טובה הוא היה נסבל. כאשר אדם עובר חוויה קשה אך הוא יודע שהיא נעשית לטובתו וכל מטרתה היא לחזק אותו, הוא יקבל אותה בהבנה ולא יעלו בדעתו שאלות מתריסות כלפי הנהגת האלוה, כמו שהיו למשל לאיוב. התכלית מעקרת את הרע ומוציאה ממנו את הנוראוּת שבו. מנהרה יכולה לייאש רק כאשר בסופה אין אור, כי ברגע שנגלה האור, החושך הזמני הופך לחסר משמעות אנו מאמינים כי הקב"ה מנהיג את העולם ושולט בו באופן מוחלט, ולכן לא יכול להיות שמתרחשים בעולם אירועים שאין להם מטרה ותכלית[3], באמירה זו אנו בעצם טוענים כי הרע בעולם אינו מוחלט, שהרי בסופו של דבר הוא מוביל אותנו למקום טוב יותר. רע מוחלט אינו יכול להתקיים, בגלל שהרע הוא חסרון. מסיבה זו אילו משהו היה חסר באופן מוחלט הוא פשוט לא היה. חסרון יכול להיווצר בתוך משהו קיים, ולכן הרע הוא בעצם הפגימה של משהו. מלבד מתוך הסבר זה ברור למה לא ייתכן כי ראיית פרעה היא המשקפת נכוחה את המציאות, כי לא יכול להיות שהעצמים הטובים יבלעו בתוך הרעים מבלי שתהא לכך השפעה (תרתי משמע). ההשפעה שהייתה למעשה הבליעה היא נתינת החיות והקיום לרע שהיא משיכת ההשפעה מהקב"ה. התאמה לפשט פס' מ"ה מתאר את רגע המעבר בין שנות השפע לשנות הרעב- וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא. ההסבר הרגיל הוא ששנות הרעב החלו, כלומר התחילו. אך קיימת אפשרות לשנות את נקודת המבט, להסתכל על המילה מזווית אחרת ולגלות כי אין שום מניעה לשונית או תוכנית בהסבר כי שנות הרעב חלו על שנות השבע, כלומר החסרון חל על השפע. בדרך זו גם הסביר אונקלוס שמתרגם "ושריאה" כלומר כמו שהשראת השכינה חלה על המשכן, שנות הרעב אך מדוע התבואה שאצר יוסף לא הרקיבה גם היא? רש"י מסביר כי בזמן שעבדי יוסף אגרו את התבואה הם הוסיפו לגדיש גם קצת עפר מהאזור שבו היא צמחה, מכיוון שהעפר משמר את התבואה[4]. אך אם פתרון זה היה כה פשוט ליוסף, יש להניח שגם שאר אנשי המדינה שמו עפר במתבנים ועפר זה לא הועיל להם. אפשר לומר שיוסף לא נפגע כי הוא עיקֵר את הרע והצליח להוציא מתוק מעז, ובכך להימלט מעזותו, ונבין למה. כי כמו שאמרנו, הטוב שואב את קיומו כך בעצם, יוסף פותר את חלום פרעה, כלומר הוא פותר את הבעיה שאותה הציג פרעה (הפתרון הוא של הבעיה, לא של חידת הפשר של החלום) ע"י ראייה רחבה ומעמיקה יותר המוצאת את הטוב והאפשרות לקידום הטמונה בכל מצב קשה. פרעה הבין כי יש בעיה ואותה הוא תאר בפס' כא', יוסף הכיר בבעיה, ואז הכיר בגרעין הטוב הטמון בה שנטל את עוקצה. _________ [1] תרל"א ד"ה "ענין". [2] תרל"ו ד"ה "בפסוק ולא נודע". [3] ראה מו"נ ח"ג כה'. [4] ראה בר"ר צ', ה'. [5] גל- אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם.

הפרשה נפתחת בציווי ה' למשה לקחת מעם ישראל כופר על נפשו בזמן שהוא סופר את א"י. "כי תישא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' ..." מדוע ה' מבקש ממשהו לספור את העם, הרי אם ירצה הוא ידע מה מס' העם?! את התשובה הפשוטה רובנו מכירים, כי כשמישהו אוהב משהו הוא סופר אותו כל הזמן! אבל השאלה למה דווקא סופר - הוא יכול לתת לנו פרסים לעשות לנו ניסים ומה שהוא רוצה וזה יבטא את אהבתו אלינו, אבל ה' לא עושה סתם דברים אם הוא בחר דווקא בספירה כנראה שיש משמעות לספירה עצמה, לכן זה ממעורר עוד יותר את השאלה : מהי הסיבה שבגללה בחר הקב"ה דווקא את הפעולה הדי סתמית הזאת [-ספירה העם] בכדי לבטא את אהבתו אלינו ? לשם דוגמא ניקח ערימה של קש,כאשר האיכר מביא לסוסים שלו קש הוא לא דואג לספור את הקש היטב כדי שתיהיה הכמות הרצויה ושיישאר לאח"כ הוא פשוט שם מה שנתפס במגרפה ונותן לסוס. מה שאנו מבינים שלאיכר לא כ"כ איכפת מהקש ולא כזה נורא אם יהיה קצת יותר או פחות. אבל מישהו שיש לו אוסף של 5,123 גולות הוא לא יספור אותם אחת אחת הוא יספור בערך –למה? כי הוא לא מחשיב באהבתו כל גולה וגולה הוא אוהב את אוסף הגולות שלו. אבל מישהו שיש אוסף של 5,123 יהלומים כנראה שהוא ידע את המספר המדויק של היהלומים ואולי אפילו כמה בדיוק כל אחד שוקל וכו'.. – למה? כי הוא אוהב, ומכיר בערכו של כל אחד ואחד מהיהלומים. הקב"ה רוצה להראות לנו- שלא רק שהוא כמו איכר נותן לנו לאכול בשביל שלא נמות, ולא רק שהוא אוהב אותנו כי אנחנו עם נחמד וקדוש [כמו אוסף הגולות], הוא אוהב את עם ישראל בתור קבוצת אנשים שלכל אחד ואחד מהם יש משהו מיוחד ! [כמו היהלומים] הוא לא רק מעריך את עם ישראל בתור עם קדוש הוא גם מעריך את כל איש ואיש בעם ישראל! הקב"ה רוצה ללמדנו שאנחנו חשובים בגלל עצמנו והוא סופר אותנו בכדי שנרגיש שאנחנו לא סתם בן-אדם מתוך עם ישראל, אנחנו בן – אדם מתוך עם ישראל שה' בכבודו ובעצמו אמר למשה לספור אותנו ! ה' מחדיר לנו כאן תחושה שהייתה חסרה לנו כבר משעבוד מצרים – שמישהו מחשיב אותנו ושמישהו סופר אותנו! מה שאנחנו צריכים ללמוד מכך שאנחנו מיוחדים בגלל עצמנו וצריכים להיות לנו דעות אישיות, ואנחנו צריכים לפעול בדרך עצמאית ולא כי מישהו אמר לנו. שבת שלום!

אורות נוצצים באפלה, כגחלים לוחשות בשמי המדבר. אבוקות אבוקות זוהרות המדורות שם, בין צהוב לשמים, מלחשות שירי ערגה אל הליל. אלו בני ישראל המדליקים מדורות ואופים את לחם עוניים מקמח שעורים. עוד חמישים יום הם יהיו לא רק אוסף נרדפים מושפלי עיניים, עם עבדים הנמלט מארץ גזירה, אלא יהודים חרותיים המקבלים תורתו של בורא עולם בהר סיני, מול הר עשן ויוקד באש קודש, לקול תרועתו של שופר גדול המבקיע ומעלה עימו את כל המציאות כולה יחד עם העם הקדוש והנבחר הזה. בו ביום הם יתבעו להכין כל שנה קרבן שתי הלחם מהחיטה, בחג השבועות, מאכל אדם מול מאכל בהמה. עם חופשי ומשוחרר מול עם כנוע נדכה ונעבד. שמקריב באש עליונה קרבנות שלמים ועולה מול צללי ערב של עמים נבערים ועובדי אלילים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. דורות לאחר מכן שוב נפגש באש. אש תורתו של רבי שמעון בר יוחאי זי"ע המקיפתו ומלטפתו בעודו עולה בסערה השמיימה, ומבעירה ניצוץ של סוד וטהרה לאורך חשכת שנות גלותינו בין האומות. כל שנה יזכרו יהודי התפוצות את גאולת יציאת מצרים, ויעסקו בתורה בחג השבועות, חג מתן תורה. אותה האש עתידה גם לשרוף ספרי קודש של גלות אשכנז וספרד, ולהעלות על המוקד יהודים תמימים יראי שמים, תינוקות וזקנים יחדיו, רק בשל היותם יהודים. בכל קצות תבל בערו יהודים, מאשכנז לתימן וספרד ופרס, מפולין וצרפת לאיטליה יוון ותוניס. אלפיים שנה בערנו וזוקקנו ונטהרנו טהרה גמורה. מספיק צורפנו והותכנו בכור ההיתוך של הגלויות כולם, עד שחזרנו לנחלת אבות. ואנו יודעים ומכירים כי אותה אש שמלהטת אותנו בחביון עוזה ומפיחה בנו את כוחות החיים במלוא תפארתה היא היא האש הגדולה בה יבנה בית המקדש, ושעל כנפיה יופיע משיח צדקינו ויגאלנו גאולה שלימה. "בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן". נעמוד אז כולנו יחד ונידום. יבוא משיח צדקינו ונידום. יתקע בשופר גדול ונידום, יקומו המתים ונידום, יבנה בית הבחירה ונידום. ונריע. כי אתה א-לוהינו מלך.

בס"ד ליקבה"ו ששה סדרי משנה מסתיימים בשתי משניות מאוד מיוחדות. הראשונה נאמרה ע"י אמורא, ר' יהושע בן לוי, שלמד אצל רבי. והיא בעצם המשנה היחידה בש"ס שלא אמר אותה תנא (למעט פרק ו' מאבות, פרק קניין תורה, שמראשיתו מוגדר כהוספה מאוחרת, ובעצם רבי לא ערך אותו). גם בתוכן המשנה יש הרבה מה לדון, מדקדוקי לשון פרטניים, דרך צורת דרשת ריב"ל את הפסוק ממשלי, ועד למקום הייחודי שרבי בחר לשים למשנה כחותמת הש"ס. גם במשנה השנייה, שנאמרה ע"י אחד מאחרוני התנאים, רבי שמעון בן חלפתא, יש מקום רב להתבוננות. מדוע דווקא הנושא שלה חותם את הש"ס? איך הוא הבין מהפסוק שהשלום הוא כלי מחזיק ברכה היחיד לישראל, כפי שנשמע מלשונו? כמובן שלא נגע כעת בכל השאלות ונעמיק בהן, אך חשוב לציין לפני כן שיש עוד הרבה מה להאריך בפרטי ובכללי המשניות הייחודיות הללו. השאלה שנתמקד בה, בע"ה, בדברי ריב"ל היא בדרך בה הוא דרש את הפסוק. במשלי נאמר (ח' כ"א): "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא". רש"י ומצודת דוד מפרשים את הפסוק ומסבירים שהקב"ה אומר לישראל שיש לו טובה רבה הגנוזה עמו להנחיל לאוהביו, ובה הוא ימלא את אוצרותיהם. או בצמידות ללשון הפסוק- להנחיל לאוהבי טובה רבה יש לי, ולעתיד לבוא אמלא בה את אוצרותיהם. ריב"ל בא והופך את הפסוק. מה שהוא אומר, ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות", הופך את המילה "יש", מהבנה ש"יש לי", להבנה שמה שהקב"ה מנחיל להם הוא אותו "יש". ה"יש" הופך מדבר סתום ומובטח, לדבר גלוי וקיים. דבר מציאותי. בעצם אומר ריב"ל שהקב"ה ינחיל להם עולמות (העולם מוגדר כ"יש", כמציאות), וכמותם נלמדת מגימטרייתם- "יש"=310 (מעין מה שמלמדת הגמרא בסנהדרין, דף כ"ב עמ' ב', בדבר ימי נזירות אם כך, לא מובן מה פירוש המשך הפסוק "ואצרתיהם אמלא", הרי ה' כבר אמר שהוא ינחיל להם 310 עולמות, וכי יש עוד מה להוסיף על כך? האם אין בכך די כדי למלא את אוצרותיהם של בני האדם, אוהבי ה'? לשם הבנת המשך הפסוק, נמצא את האזכור הראשון בתנ"ך למילה "אוצר"- "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב" (דברים כ"ח י"ב). בפסוק שם המדובר הוא בשפע גשמי. מתוך כך נסביר שהמשך הפסוק במשלי עוסק בשפע גשמי. כלומר, הקב"ה יברך את חכמי ישראל מסכימים שדורשים סמוכים (למעט ר' יהודה [אם אני לא טועה]), ועל כן עלינו להבין מדוע סמכו את דברי ריב"ל לדברי רבי שמעון בן חלפתא? ומתוך כך, מדוע בחר רבי לסיים בדרך זו את הש"ס. לשם כך נוכל להביא ברייתא ידועה: "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך... ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". קשה להתעלם מן הקשר של ברייתא זו למשנתנו- צדיקים, שלום, "ה' עוז...". אלו בדיוק הדברים שרצה רבי להמחיש לנו בחברו את דבריהם של ריב"ל ורשב"ח (וכידוע כל הברייתות נכנסות בתוך המשניות, כפי שאמר אחד מחכמי ישראל). כל צדיק הגמ' בזבחים (קט"ז עמ' א') אומרת שהקב"ה שמר לישראל את התורה, הוא רצה להביא להם טובה זו, ושמר להם אותה. זו בדיוק אותה טובה, ש"י עולמות, שהוא שומר להם לעתיד לבוא. אותם עולמות שמגיעים כשכר על לימוד וקיום התורה, הם הטובה הגנוזה לעתיד לבוא. ועליה נאמר, על אותה תורה, "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". התורה היא עוז לישראל, על ידיה מתקיים העולם, והיא שמביאה לנו את הברכה והחיים עד העולם. החיבור בין התורה ובין השלום, כמו מה שעשה אהרן הכהן, (אבות א') הוא החיבור הנצחי שמקיים את העולם, הוא החיבור שמעניק ש"י עולמות, והוא זה שמסיים את הש"ס. ובעצם תחילתן נעוץ בסופן- כל הש"ס נעוץ בנקודה הזו.

החטא ועונשו? דור הפלגה בראשית פרק יא' (א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: (ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: (ג)וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: (ה) וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: (ו) וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: (ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: (ח) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: (ט) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ: בפרשתנו אנו נתקלים בתופעה מוזרה. בני אדם עושים מעשה שלכאורה אין בו שום בעיה, והקב"ה מצידו בא ומפרק את מעשה ידי האדם. רצוני הוא להבין את היחס בין מעשה בני האדם לתגובת הקב"ה. לשם כך נתייחס תחילה לבעיה שהייתה טמונה במעשה, ומתוך כך נוכל להבין כיצד תגובת הקב"ה פותרת את הבעייתיות. הקשר בין האדם והיצירה בפרשה: במהלך פסוקי הפרשיה אנו רואים כיצד לאורך ההתקדמות לקראת בניין המגדל, הכינוי המתייחס לבני האנוש משתנה מ"כל הארץ[1]" ל"איש לרעהו" ואח"כ ל"בני האדם". לאחר התערבות הקב"ה בני האדם "לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" ולאחר שהם נפוצים לכל קצווי האדם, הם חוזרים להיות כל הארץ. אנו רואים מכאן בפשטות שמשהו מהמהות האנושית טמון ביכולת היצירה ובקשר שקיים בין האנשים. בשלב הראשוני בני האדם היו גוש דומם של פרטים חסרי פנים. לאחר מכן, יכולת הדיבור והתקשורת בינם לבין עצמם העניקה לכל אחד מהפרטים שם ומשמעות, ובשלב הסופי, כל פרט מיוחד חוזר ומתאחד עם הכלל לשם מטרה משותפת. לאחר שהוצבה המטרה והם מתחילים לפעול יחד כאורגניזם חברתי, הם נקראים בשם המאחד ומאגד את כולם- בני האדם. קיים כאן תהליך מהות האדם: כהמשך לדברים אלו, נעבור לתחילת פרשת בראשית ונחפש את הקשר הקיים בין היצירה למהות האדם: (כז) וַיִּבְרָא -לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם -לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם -לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם -לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: בפסוק שבא מיד לאחר ציון העובדה שהאדם נברא בצלם אלוהים, בא לידי ביטוי אותו הצלם "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ", כלומר האדם מתבקש להתחיל לפעול ולהטביע את חותמו במציאות אליה הוכנס בעל כורחו, כדי שצלם ה-אלוהים יוכל להתגלות. בחינת מעשי דור הפלגה: לאחר שהסכמנו שזוהי מהות האדם, ננסה לבחון אותה בבני דור הפלגה: הרצון של אנשי אותו הדור נראה טוב מאוד- הם רצו לבנות עיר ומגדל. העיר מייצגת את השלטון בארץ, שאותה הם יכבשו, והמגדל את הרדיה שה' ביקש מהם לרדות בעוף השמיים. לשם אותה מטרה הם מגייסים עוד כוח שהוא חיובי במהותו, והוא כוח האחדות. אני חושב שאין צורך להכביר במילים על חשיבות האחדות, הרי דוחפים לנו את זה מספיק בישיבה... אחת ממטרותינו המרכזיות היא לאחד את עם ישראל, שכיום נראה יותר בלתי אפשרי מאשר אפשרי. וכך אותם אנשים מצליחים ליצור איחוד כל כך יפה וטוב, וכל זאת כדי לממש את הסיבה שלשמה הם נבראו, כלומר לפעול במציאות. הבעייתיות במעשה: ואם אכן כך הוא הדבר, לא ברור לנו למה ה' לא מניח לבני האדם להגשים את רצונם! אך נעיין שנייה בפסוק שבו בני דור הפלגה מצהירים מהו מבוקשם: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. כמו שאומר השפת אמת, הדגש בבקשתם הוא שהבקשה היא לשמם ולתועלתם האישית והאגוצנטרית- לנו, או אם נשתמש בלשון הגמרא "לגרמייהו עבדין". בני האדם אמנם הבינו את הדרישה הבסיסית לפעול במציאות, אך לא השכילו להבין שפעולה זו כשלעצמה אינה ולא כלום. הם התעלמו מהמשמעות העמוקה של דרישה זו, שנמצאת מעבר למילים שנאמרו. חל ליקוי בהבנה של משמעות הציווי לגלות את צלם –לוהים. משמעות זו מופיעה בפסוקי ההפטרה של פרשת בראשית "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", כלומר לבני האדם צריכה להיות מטרה שהיא מעבר לפרטיות שלהם, עליהם לשאוף למשהו שהוא מעבר למוגבלותם. הבעיה באיחוד של בני האדם היה בכך שהוקדש אך ורק למטרותיהם, ללא הכרה באחר שקיים מעבר לישותם המצומצמת. אם כן, הבנו את הבעייתיות במעשה בני האדם, אך נותרה בפנינו השאלה השנייה שהצגנו, שהיא מדוע ה' בחר להגיב דווקא בדרך זו, וכיצד מעשה ה' יגרום לבני האדם לצאת מעצמם ולפתור את הבעיתיות. לענ"ד התשובה טמונה בפסוק הפותח את הפרשיה "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". הקב"ה הבין שהאנושות עדיין לא הייתה בשלה למטרה הגדולה שהוצבה בפניה, וכל זאת מפני שהיא הייתה מאוחדת מאז ומתמיד. הקב"ה רצה שבני האדם יפתחו את היכולת להגיע לחיבור אמיתי, שמתוכו תנבע ההכרה בו, וההבנה שהכל ברא לכבודו, ולשם כך הוא הפריד אותם. קודם לכן, לא דייקנו בדברינו כשאמרנו שהאנושות גייסה לצידה את האחדות, מכיוון שהאחדות הייתה שם מאז ומעולם. למרות זאת, אנו רואים שהם מכירים בה ורוצים לשמר אותה "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", הייתה בהם הכרה בכך שהאחדות היא דבר טוב, למרות שמעולם לא חוו את היעדרה. הם לא הבינו שדווקא מתוך ההפרדה יכולה להיווצר אחדות אמיתית, או כפי שהרב קוק מצטט מהזוהר "סיטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא", כלומר דברים שבקדושה דווקא מתחילים בפירוד ומסיימים באיחוד. אנחנו יודעים שאם לא חסר לנו משהו,לא נחפש אותו. אבל אם יצא לאדם לגלות שחסר לו משהו, הוא פתאום יחוש צורך להשלים ולהשיג אותו, אבל עצם הידיעה היא היא שיצרה את הרצון והצורך. זה כמו שבעבודת ה', כותב הרב קוק "הבקשה בעצמה לבני דור הפלגה מעולם לא היה חסר, ולכן לא היה בכוחם לאחד. פשוט כי היכולת ליצור איחוד הייתה מעבר להבנתם. המעשה של הקב"ה שגרם להם לפירוד כלל לא היה עונש, אלא בסך הכל הפתיחה לתהליך של היפרדות שבסופו של דבר יוביל לאיחוד מחודש ואמיתי. העניין הוא שלאחר שתיווצר ההכרה בחיסרון והיכולת להשלים אותו, הרצון לאחד לא ייפסק רק באחדותו של עם, או אפילו של כלל האנושות. לאחר שהשאיפה לשלמות החלה לנבוע מלבבות בני האדם, היא לא תפסיק עד שכל המציאות לא תחזור להיות שלמה ומאוחדת, שזהו בעצם רצון ה'. יוצא שבגלל חוסר ההבנה של בני דור הפלגה נוצרה להם טעות גם בדרך היצירה של האחדות, והם לא באמת מילאו אחר צו ה', אפילו על פי הפשט. ונסביר, הקב"ה ציווה עליהם "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". אמנם ריבוי של קיבוץ אחד יכול היה להוביל בסופו של דבר להתפשטות הדרגתית על פני כל הארץ, אבל הקב"ה רצה שיווצר שוני בין בני האדם. שוני שרק יעשיר אותם כאשר הם ישובו ויתאחדו, וזהו העושר שאנחנו רואים כיום בעת קיבוץ הגלויות, שלכל יהודי נסביר מדוע ההפצה של בני דור הפלגה הייתה הכרחית לשם יצירת איחוד אמיתי. דבר שהוא שלם אינו מאוחד, הוא פשוט מחובר. אדם וחווה לא היו מאוחדים, אלא מחוברים. קשר של חיבור הוא מקרי, ולא מהותי, אין שום הוכחה לכך שהחיבור הוא הכרחי ומהותי. הנקודה היא שלשם יצירת איחוד אמיתי דרושה הקרבה, או קבלה. ההקרבה יוצרת קירבה. הנכונות לתת היא היוצרת את הקשר בין הדברים, וכל עוד שלא נעשה מעשה של נתינה וקבלה, הקרבה אינה עצמית, אילו בני דור הפלגה היו נותרים באותה בקעה בשנער הייתה נוצרת תרבות הומוגנית, ללא הבדלים משמעותיים בין בני האדם. בתרבות שכזו האדם הפרטי מאבד את ייחודיותו ואת משמעותו, ובעצם נופל למרמס תחת עקבי הכלל. עקב הריחוק הפיסי צומחים הבדלים, אשר בשעת המפגש המחודש על שני הצדדים לגשר עליהם. הגישור, כשמו כן הוא, יצירת גשר, שהוא משהו שלא היה שם קודם לכן. רק כשאנחנו מכירים באחר, בקיום של משהו שהוא מעבר לנו, נוכל ליצור [1] פס' א'. ברור כי ביטוי זה מתייחס אל בני האדם, מכיוון שבפס' ט' כתוב "שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ", וברור ש"כל הארץ" הוא כינוי לבני האדם. [4] עולת ראיה א', עמ' רא'. [5] צדקת הצדיק קמא': ההעלם שמגיע לאדם הוא נראה לכאורה ראיה שגם החשק והחיות שהיה לו מקודם היה שקר כי שפת אמת תכון לאדם. אבל באמת אדרבה על ידי זה הקב"ה בונה שתכון לעד החשק כאשר משיג בהעלם שהוא בהסתר פנים מהשם יתברך ומתחנן מהשם יתברך שיאיר לו הרי כבר אינו בהעלם שעל זה נאמר תכלית הידיעה שלא נדע. ודבר זה נקרא ענוה והוא מדריגה היותר גדולה כנודע ונאמר וענוים יירשו ארץ פירוש ירושה אין לה הפסק וכמו שנאמר במשה

בס"ד "אתרוגים" ו"ערבות" בשאיפה לאחדות / איתמר ליברמן מתפללים דתיים ושאינם דתיים מילאו את בתי הכנסת ברחבי הארץ ביום כיפור כמו בכל שנה. קהל אנשים מכל קצוות החברה הסתופף לו תחת קורת גג אחת כדי לבקש סליחה וכפרה מאבא שבשמיים. אפשר היה לראות לבושי ג'ינסים משופשפים ועד שחורים עם שטריימל, שבאו לממש את זכותם כבנים ל"זמן איכות" עם אביהם כפי שנקבע בלוח השנה היהודי. גם בחג סוכות שלאחריו הייתי עד לא אחת למקרים בהם משפחות חילוניות העדיפו לאכול את הפלאפל או את הפיצה בתוך הסוכה. כולנו, בין אם מידת קרבתנו לבורא עולם היא גדולה או קטנה, בחגים כולנו "שבת אחים גם יחד" אם זה בבית הכנסת או בסוכה. גם הרחוקים ביותר מבינים את שהיהדות היא דבר גדול ואינה שייכת רק לדתיים. אסור לנו לחשוב שהיהדות היא מוצר פלא ששייך רק לנו, ולכבוד החגים אנו מרשים לחילונים להשתעשע בו קצת. השמחה ששורה אבל בכל זאת יש משהו באחווה הזאת שחוצה את גבולות הזמן והמקום ומתיר את המחלוקות והפערים שקיימים בצד. החגים, ואיתם התפילות והמנהגים השונים, גורמים לנו לקבל את עסקת החבילה שנקראת העם שלנו ולחבק אותה ולהצמידה קרוב אלינו, למרות הכול, אחדות ללא תנאים, שאינה תלויה בדבר. זהו בעצם העם היהודי. לא עוד עם ככל העמים, אלא עם שהוא משפחה. משפחה ענקית, שלכל אחד מתוכה יש מקום בנשמתו לאחר ששייך למשפחה, עם רגשות ששוכנות עמוק בפנים. גם אם אינן גלויות וגם אם הוא לא ממש מכיר או קשור משפחתית, הרי שמכל מקום לכולנו יש אמהות ואבות שחיו לפני שנים. נכון שלא חסרות מריבות אך יש גם ניצוצות של אהבה, והיהדות היא זו שמפיצה אותם ומקרבת. האהבה והאחדות, גם אם איננו שמים לב לכך, פעמים רבות עומדות כחומה אל מול רוחות הפלגנות והשנאה שמכרסמות בחברה שלנו ומסכנות את יציבותה. בחג הסוכות שחלף הצטווינו לקחת ארבעת המינים ולקשור אותם באגודה אחת. למדנו עוד בגן, שארבעת המינים משולים לארבע דרגות של בני אדם. האדם משול לאתרוג ויש בו גם תורה וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח) אדם המשול ללולב ולהדס, יש בו או תורה או מעשים טובים, ואדם המשול לערבה אין בו לא תורה ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח). למרות השוני הברור שבין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת, עושים מין "שוויון בין כולנו מכירים גם 'אתרוגים' וגם 'ערבות', ולכל אחד מאיתנו יש תקופות שבהן הוא 'אתרוג' ותקופות שבהן הוא 'ערבה'. יש כאלה שתמיד היו ונשארו 'אתרוגים' לתפארת ויש אלה שנמצאים בקצה השני, ששבויים עמוק בתוך התדמית של ה'ערבות'. סוכות בא והזכיר לנו שישנם מסביבנו גם "ערבות" פשוטות, אבל ממש נשמות טהורות, "לולבים והדסים" שמחים ואיכותיים ולא רק "אתרוגים" מושלמים. לא כולם כפי המודל המושלם שהיינו רוצים לראות, או כפי שצריך

לרבים מאיתנו תשובה מתפרשת כתהליך ארוך ומפרך שכרוך במאמץ רב והשקעה אינסופיים, שעלול בקלות להכניס אותנו לדיכאון, או במקרה גרוע יותר - לייאוש. מסתבר שבחודש אלול, שבו אנו מבקשים רחמים וסליחה מאבינו שבשמיים, אנו זוכים לטובה ענקית ממנו. כזה מין "פוש" רציני שמסוגל לדחוף אותנו קדימה אלפי קילומטרים. על התשובה בחודש אלול באה האמרה הבנאלית והמפורסמת שאומרת: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם", ולמעשה מעלה סתירה למה שחשבנו עד עכשיו- שתשובה היא תהליך ארוך ומתיש שמצריך הרבה כוחות נפש. מצד אחד, נכון שיש בהחלט חשק גדול להתחלה חדשה ולשינוי, אבל מצד עולה מקרבנו השאלה שמגלה אותו מצוקה ורפיון- מאיפה נשאב את כוחות הנפש? אמרה נוספת שנשמעת במחוזותינו בימים אלו של חז"ל- "הבא לטהר מסייעין אותו" לקוחה כידוע מהגמרא ונאמרה מפיו של ריש לקיש. ניתן לחשוב שהיא איזו סגולה של איזה מקובל או פתגם שהמציא אחד בדורנו, אלא שלמעשה היא הבטחה אמיתית, מוכחת שנאמרה מפיהם של גדולי החכמים. ממנה אנו למדים שבכדי שהחיים יראו אחרת, או שאנחנו נראה אחרת, אנו צריכים בסך הכול לעשות מעשה אחד קטן, להראות שאני רוצים ומעוניינים, שחז"ל השוו אותו לחודו סיפורים של אנשים שעשו השתדלות וזכו לישועות יש לרוב. אחד מהם הוא סיפור בת פרעה שירדה לרחוץ בנהר. לכאורה בהבנה מצומצמת היינו חושבים שהיא הלכה "להרביץ שחייה" או בהשערה סבירה יותר- להתרחץ. אבל באה מסכת סוטה ומלמדת אותנו שהיא ירדה לרחוץ מגלולי אביה, כלומר, להתנקות מהפשעים והעוונות הרבים של אביה, הלוא הוא פרעה מלך מצרים. מעניין לראות שלמרות שהיא בתו של פרעה הרשע, וכמובן שאינה משתייכת לעם היהודי, אנו רואים שבזכות מעשה חיובי אחד שעשתה, ע"י שקיבלה על עצמה להיטהר מגלולי אביה, ה' סייע בידה והיא זכתה, על פי פירוש אחד, גם לכך שידה התארכה, מה שגרם לה לזכות להציל את מושיע ישראל, ואף זכתה לראות את השכינה ששרתה בתיבה שמשה היה בתוכה. מדהים, לא?. רובנו בטח שמענו גם על סיפור עם ריש לקיש ורבי יוחנן בנהר. ריש לקיש בסך הכול הביע רצון להשתנות לטובה וכתוצאה מכך הוא זכה באחותו של רבי יומנן וגם להיות חברותא של רבי יוחנן בכבודו ובעצמו, והשאר היסטוריה, כשבסופו של דבר ריש לקיש נהפך לצדיק גדול מהסיפורים הללו אין ספר שאפשר רק להתחזק ולקבל חשק, וקל וחומר שמדובר בנו, שומרי תורה ומצוות, שמידת קירבתנו אל הקב"ה היא גדולה, אך למרות זאת אין סיבה שנמנע מלעשות לפחות את הצעד הראשון, את ההשתדלות המינימאלית שאנו נדרשים. אז אחרי הכול, הייתם מאמינים שיש בידינו לקבל סיוע אדיר מהשמיים וזה בתנאי לצעד שלא כרוך בהרבה מאמץ מצידנו? לא כדאי? בתקווה שנפנים וניקח מהדברים כוח ועוצמה לחזרה בתשובה עוד לפני יום הכיפורים הקרב ובא. ימים מיוחדים וחשובים שבהם הקב"ה ממתין בקוצר רוח לצעד הקטן שנעשה מצידינו, ושיהיה לכולנו בהצלחה!