דבר תורה עמוד 2

בחסדו יתברך תמיד ליל בדיקת חמץ. אבא יתברך עובר, עם נר ונוצה, מחפש, בודק. אנחנו חרדים, מחכים. אחרי שבועיים של נקיון החמץ, של חיפוש יסודי ומדוקדק בכל פינה אפשרית בנו- חיפוש אחר חמץ שנתקע בסדקים או התחפש למשהו אחר, חיפוש גאווה מיותרת, עצבות, רגש לא נקי.. אחרי שזרקנו לפח את כל המיותר, השקרי, הלא טהור, המזוייף, המקולקל- אנחנו עומדים לפני ריבוינו של עולם, בזמן שהוא עורך בנו חיפוש. מחכים לראות האם ימצא בנו עוד חמץ חס וחלילה? והנה אבא מוצא בצד, בפינה, מאחורי ארון- חתיכת לחם עטופה בנייר כסף, חמץ. ואנחנו, הילדים, במעמקי הלב נושפים בהקלה. עוד v ברשימת החמץ ה"חבוי". מה העניין פה? אנחנו רוצים שאבא יתברך ימצא בנו חמץ, קלקול? אלא שהחמץ הזה הוא לא סתם חמץ, ככל השאר שאולי נמצא עכשיו, פירורי עוגה ששכחנו לנקות. זהו חמץ מודע. אלו החטאים, הרצונות הלא כשרים- שאין בנו כח לסלק בעצמינו ולבער. הרגלים, מעשים שניסינו להוציא מעצמינו- ולא הצלחנו. אז אנחנו מביאים את החמץ הזה למקום בו ה' יתברך יוכל למצוא. בעצם כך שאנחנו מודעים לחמץ הזה, לנוכחותו- יודעים שהוא לא מתוקן אבל לא רוצים אותו- אנחנו "נותנים" לאבא למצוא אותו ולשרוף אותו למחרת, בכבודו "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזתיה ודלא חזיתה, דחמיתה ודלא חמיתה, דבעירתה ודלא ביערתה, ליבטל להוי הפקר כעפרא דארעא" אחרי ההשתדלות העצומה שהשקענו, אנחנו מרימים ידיים מול ה' יתברך. הכנעה. יותר מזה- אנחנו לא יכולים לבד, אבא. עשינו את כל ההבדלה שיכולנו, הוצאנו את כל החמץ שהיה בכוחינו להוציא. עכשיו- רק הקב"ה מסוגל לטהר אותנו באמת. ואיזו המתקה, איזו מתיקות זו להכנס לליל הסדר נקיים מעוון! זכים וטהורים לפני אבא שלנו. מתחילים מחדש לגמרי. אשרינו, חברים. זכינו. ולוואי ונזכה השנה לרחמי שמיים ולגאולה שלמה.. נפגש בבית המקדש ב"ה לקרבן פסח! חג כשר ושמח לכל עם ישראל.

בס"ד לק"י בגמרא במסכת פסחים (דף קט"ז, עמ' א'), ישנה מחלוקת למה התכוונה המשנה בכותבה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מהי הגנות? החולקים בדבר הם רב ושמואל. רב אמר- "מתחילה היו עובדי עבודת גילולים אבותינו", ושמואל אמר- "עבדים היינו". על פניו, נראה, כי הם פשוט חולקים ב- מהי בגנות אליה התכוונה המשנה. אך אם נתבונן פנימה יותר, נגלה שיש כאן עומק גדול מאוד (כבכל דברי חז"ל). בדברי רב, למי הגנות? לנו, עמ"י, שהתחלנו כעובדי ע"ז. ומסיים בשבח, למי? לעמ"י, על שקיבל את התורה (אומנם בהגדה, השבח הוא לה', כפי שכתוב "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", אך זה עניין של המציאות, שבאמת קרבנו המקום לעבודתו, ואנחנו לא עשינו יותר מידי. אך בכללי, עמ"י משתבח בהתקרבותו למקום. בהמשך נסביר את העניין יותר, בע"ה). לעומתו, בדברי שמואל, למי הגנות? כביכול, לה' יתברך. עבדים היינו, למה? כי ה' הוריד אותנו מצרימה, כפי שהבטיח לאברהם. וכך גם השבח, הוא לה' ("ויוציאנו..."). נתמקד בתחילה בשמואל. השבח בא מיד לאחר הגנות, כפי שאכן נכתב בהגדה. מיד לאחר השבח ש"ויוציאנו...", מופיע מעשה חכמי ישראל שישבו בב"ב בבית ר"ע, בזמן גזירות רומי, ובשני הקשרים מופיע המעשה: האחד- עד כמה אפשר להרבות בסיפור יציאת מצרים (לפני כן נאמר בהגדה: "וכל המרבה בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח") השני- אקטואליות ה"עבדים היינו" מחד, וה"ויוציאנו" מאידך, לכל דור ודור. ובעצם, מלמד אותנו שמואל את מתכון הגאולה הכולל שרלוונטי בכל דור ודור. מתחיל בגנות,ומסיים בשבח. בתחילה רואים רק את הצרות, רק את הבעיות. את המלחמות והמוות והמחלות. את ההרס והחורבן והשבר. אך בסוף, רואים אנו את השבח, את ההצלה ואת הבנייה. רואים אנו את הגאולה. וכשרואים את הסוף, מבינים את ההתחלה. יש כאלה שבוכים על כך שליל הסדר הוא ארוך. וגם זה מלמד אותנו. סבלנות. סבלנות היא המפתח לגאולה. לא, לא לשבת בחיבוק ידיים. לא אמרתי בטלה, אמרתי סבלנות. עד שיום אחד נשמע את התלמידים אומרים: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", הגיע זמן קבלת עול מלכות שמים של זריחת הגאולה... עד עכשיו הסברנו, בס"ד, את דברי שמואל, נעבור כעת לבחון, בע"ה, את דברי רב. רב בעצם מלמד כל יהודי ויהודי את סוד יציאתו מגלות לגאולה, מעבדות היצר לעבודת ה'. עמ"י, עובד ע"ז, מ"ט שערי טומאה, שיא השיאים, ובכ"ז, יוצא אל הקדושה. מתהום הנשייה אל פסגת העולם. כזהו עמ"י כולו, וכאלה הם בניו. למרות שאדם חטא, למרות שאדם עשה כך ועשה אחרת, אם הכיוון שלו, הוא טוב, אז הוא יגיע, בס"ד. אם הוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", השבח הוא העיקר, למרות שהגנות היא גדולה מאוד מאוד. ואז נעשות השגגות לזכויות, כזה הוא עמ"י, וכאלה הם בניו. ובכן, רב התמקד בעמ"י, ובפרטיו. שמואל, לעומתו, התמקד בה', ובגאולת העולם. אלו שתי הסתכלויות שונות, אשר גם נוגעות לאופי להתעסקות האמוראים הנ"ל. רב, שהיה רועה בקר וראש ישיבה, מסתכל על ה"ישיבה" שלו, על עמ"י, ומפתח אותו, ומתוך כך מאיר לשאר העולם מאור ה', הוא התורה. לעומתו, שמואל, שהיה דיין (הלכה כרב באיסורי, וכשמואל בדיני), הסתכלותו גלובלית הרבה יותר, הוא בוחן את הדברים מכל הצדדים, בהסתכלות רחבה ועמוקה, כ"א עפ"י דרכו הוא, ואופיו שלו, ואין אנו באים לשופטם חלילה, אלא להבחין בין שתי הדרכים, ולמצוא בעצמנו את המעט "רב", שיש בנו, ואת המעט "שמואל" שיש בנו ולפתחם. אגב, זה נכון גם לגבי השמות שלהם, רב הוא יותר "רב" (מצד היהדות והתורה), ושמואל, מסתכל בשם הא-ל, בקוראי שמו. ושנזכה לחבר בין הדברים, בין הגלובליות, ובין הפרטנות, הכלל והפרט, הגובה וההעמקה, ולזכות לייחוד קב"ה (גובה) ושכינתיה (העמקה) מהרה. אמן!

‏ לעילוי נשמת אחותי האהובה עפרה מלכה בת ר' חיים ז"ל מאת: חגי אקרמן "אהיה שלחני אליכם" בפרשת שמות מתואר המפגש בין משה, שהיה רועה את צאן יתרו לבין הקב"ה. באותו מפגש שהתרחש בהר סיני, כאשר ברקע בוער הסנה שאיננו אוכל. מתגלה הקב"ה למשה במילים: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" . (שמות ג, ו) ולמרות שהקב"ה הציג את עצמו באופן ברור אנו מוצאים בהמשך את שאלתו הבאה של משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם ? ". (שמות ג, יג) על השאלה הזאת מתקבלת התשובה הבאה: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה". (שמות ג, יד) כנראה שהתשובה הזאת לא הניחה את דעתו של משה, כיון שמיד בהמשך יש דיבור נוסף שמתחיל במילה "ויאמר" וכלל נקוט בידנו, שכאשר יש בתורה המשך דיבור שמתחיל במילה "ויאמר", כנראה שהאמירה הראשונה לא ריצתה את השומע. היו לו טענות או שהוא ביקש הבהרות. הדיבור הנוסף, שגם הוא בא כמענה לשאלתו של משה " מַה שְּׁמוֹ ?" הוא: "וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:" (שמות ג, יד) כנראה שגם תשובה זו לא סיפקה את משה, כיון שמיד אחריה מגיעה תשובה נוספת: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:". (שמות ג, טו) את התשובה הזאת, בניגוד לשתי התשובות הקודמות, ניתן להבין, אבל גם תשובה זו בעייתית: א. כיון שהיא אינה מחדשת דבר שלא היה ידוע לשואל, שהרי כבר בתחילת ההתגלות משה יודע שד' הנגלה אליו הוא: "אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" ב. משה בשאלתו מציין שהשאלה מה שמו היא לאחר שהוא יאמר " אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם ". נמצא, שהתשובה לשאלה אינה התשובה השלישית אלא נמצאת בשתי התשובות הראשונות. כדי להבין מה משמעות התשובות "אהיה אשר אהיה" ו "אהיה שלחני אליכם" עלינו קודם לנסות ולהבין את השאלה. מה פשר שאלתו של משה " מַה שְּׁמוֹ ?" איזה מין תשובה משה ציפה לקבל? למה שאלת השם היא כל כך חשובה? למה אלוהי אבותיכם לא מספיק ? למושג "שם" יש שתי משמעויות. משמעות אחת היא המשמעות האובייקטיבית בבחינת "לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואימו"(זלדה), וכן "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה"(בראשית ב, כ). המשמעות השנייה היא המשמעות הסובייקטיבית "לכל איש יש שם שנתנו לו מעשיו"(זלדה), וכן "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם השם הסובייקטיבי הוא השם שמבטא את הקשר של הדבר אלינו. אצל השבטים האינדיאנים נהוג היה לתת לאדם שם רק כאשר הוא ביצע מעשה משמעותי בחייו והוא נקרא על שם המעשה. דוגמא נוספת לשם סובייקטיבי הוא אותו האיש שזכה לשם "מר ביטחון". משמעות השם הסובייקטיבי הוא ביטוי לקשר ולמשמעות שאנו מייחסים לדמות. לפי זה כאשר משה מתכונן לשאלת העם " מַה שְּׁמוֹ ?" הוא מתכוון לאותו שם סובייקטיבי במשמעות מה הקשר שלו אלינו? למה שהוא יעזור לנו? מה קושר אותנו אליו? בעומק השעבוד של מצרים משה חש שקשר מסוג אלוקי אבותיכם אינו מספיק. זה אמנם קשר חשוב, אבל זה היה מזמן. הוא אולי היה מחויב לאבותינו, אבל אנחנו צריכים קשר יותר חזק ויותר משמעותי מאלוקי אבותיכם. אם זאת משמעות השאלה "מה שמו ?", הרי אנו היום יודעים טוב מאוד את התשובה. מדובר באותו שם בו הציג הקב"ה את עצמו על אותו ההר בדיבר הראשון של עשרת הדברים: "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב) אם כך מדוע הקב"ה לא עונה למשה "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" אה, יש בעיה קטנה, בשלב הזה בני ישראל עוד לא יצאו ממצרים. לכן, הקב"ה עונה למשה בתשובה השנייה " כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" השם - אותו אתה מחפש , קשור למעשה שעוד לא קרה, מעשה שיהיה, משהו שעתיד להיות, "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם". לאחר שפענחנו את התשובה השנייה והסברנו שאהיה מתייחס ל"אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", ננסה להבין גם את התשובה הראשונה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה". המשנה במסכת ברכות דנה בחשיבות הזכרת הקשר של יציאת מצרים: "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח". (ברכות יב: ) על דברי חכמים מקשה הגמרא: "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר: לא יקרא שמך עוד יעקב כי מדברי הגמרא אנו לומדים שלעתיד לבוא הקשר יהיה לא רק על גאולת מצרים, כי אם גם על הגאולה משעבוד מלכויות, וזה הוא: "אהיה אשר אהיה" הרומז גם לקשר של אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וגם לאנכי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! ועכשיו גם נבין את כוונתם העמוקה של חכמנו ז"ל המובאים בדברי רש"י, שדרשו "אהיה אשר אהיה - א"ל הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי לסיכום: לשאלת משה " וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם ? " נתנו שלוש תשובות: 1. " אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה " = "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". (שמות כ, ב) ו"אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם (ירמיהו כג, ח) 2. " אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם " = "אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". 3. "ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". שנזכה לגאולה שלמה משעבוד המלכויות במהרה בימינו אמן.

בס"ד לק"י שמעון הצדיק, מאחרוני אנשי כנסת הגדולה (בערך אמצע תקופת בית שני), אומר בפתיחת מסכת המוסר וההנהגה היהודית, מסכת אבות, ש: "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אם נשווה בקצרה את דברי שמעון הצדיק לדברי רבן שמעון בן גמליאל הסמוכים והדומים לו (משנה י"ח), נבין ששמעון הצדיק מדבר על עמידת העולם מבחינה רוחנית-מוסרית, ואילו רבן שמעון בן גמליאל מכוון את דבריו לקיום העולם ברמה הגשמית-אלמנטארית. מכך ניתן ללמוד, שעולמו הרוחני של היהודי לעולם אינו יכול לעמוד על דבר אחד. ה' אחד, וכל השאר באים בקבוצות. אם אלו האבות ומנהיגי האומה, ואם אלו בסיסיהם ועמודיהם של פרטי האומה. שלושת העמודים, היוצרים בסיס חזק ואיתן, מורכבים משלושה "איברים" עיקריים- מוח, לב וידיים. דרך איברים אלו, ניתן גם להשליך על עמודי העולם. המוח, כידוע, שולט על הלב וגם על הידיים. יוצא מכאן שהתורה גורמת לעבודה (שהיא תפילה, על פי חלק מהפירושים), וכן גם לגמילות חסדים. אם כך, למה לא אמר שמעון הצדיק "כל העולם כולו אין עומד אלא על התורה בלבד"? שהרי הכול נובע ממנה. ושוב נחזור אל איברי הגוף. המוח מפעיל את הגוף, אך ללא הגוף הוא כמעט חסר חשיבות. כל עוד אין ביטוי מעשי להוראות המוח, אין להוראותיו כל משמעות וכך גם במשנה. אם אין לתורה את הביטוי המעשי, בין בלב ובין בידיים, הרי היא חשובה כמתה, חלילה וחס. וזהו מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל, משנה אחת לפני משנה י"ח (יש מחלוקת במפרשים אם זה אכן הוא, אך לא ניכנס אליה): "ולא המדרש עיקר אלא המעשה". אם אין למדרש ביטוי במעשה הוא בטל. נמצא, מה שמקיים את המדרש הוא המעשה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אך תלמוד שאינו מביא למעשה, איזה שווי יש בו? דבר נוסף. השפעת המוח על הלב ועל הידיים היא השפעה שונה. ללב יש ישות משל עצמו. יש מחשבת הלב, הלב רוצה וחושק. יש מלחמה סמויה בין המוח ללב. לולא כל אחד מהם, הגוף מת (מה שאין כן בידיים). כשהמוח שולט על הלב, הסדר קיים בעולם, וכשלא, אוי לאדם ואוי לגורלו... אך כשאין לב בכלל אזי הגוף, ובכללו המוח מת. המוח זקוק ללב, והלב זקוק למוח. ואף כאן ניתן להשליך זאת על דברי שמעון הצדיק, בעניין תורה ותפילה. וכבר כתב החזו"א באיגרותיו, כי התורה מעצימה את התפילה והתפילה את התורה (וכן בתורה א' בליקוטי מוהר"ן). ושליטת המוח על הידיים? כשהתורה מובילה לידי מעשה גם על פני השטח ממש, ולא רק בלבב פנימה. שליטת המוח על הלב מסמלת את שליטת האדם על עצמו פנימה, ושליטת המוח על הידיים, מסמלת את שליטת האדם על המעשים. זהו הבסיס לעולמו של היהודי, ומה שמעמידו על תילו. כשהוא שולט על הפנים ועל החוץ, על הרצונות והמעשים, אז הוא שלם ועומד. כשהתורה שולטת ומביאה לידי תפילה וגמילות חסדים, אז הוא שלם. לא כשהוא עושה זאת מדעת עצמו. שלמות עולמו היא רק כאשר כל מעשיו, מחשבותיו ורצונותיו נובעים מהתורה הקדושה. "בן בג בג אומר הפוך בה והפך בה והגי בה דכולא בה ובה תחזי סיב ובלי בה ומינה לא תזוז שאין לך מידה טובה יותר ממנה" (אבות, ה', כ"א)

*זה דבר תורה שכתבתי לכבוד בת המצווה של אחותי תהילה: כתוב [בספר משלי] "חכמת נשים בנתה ביתה" וגם "ואיוולת בידיה תהרסנה" איך יכול להיות שאישה מסוגלת גם לבנות את ביתה, וגם להֹרסו? איזה מבין המשפטים נכונים? כתוב בספר בראשית "ויבן ה' אלקים את הצלע"-"ויבן" מלשון בינה. מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה לאישה. מה היא בעצם בינה? בינה היא מלשון התבוננות, יכולת לראות "בין לבין", בין הנגלה ובין הנסתר, בעצם: היכולת להתבונן בדברים- ולהסיק מהם מסקנות מבלי שיֵאַמְרוּ הדברים במפורש. יכולת הבנת דבר מתוך דבר. לכאורה משהו טוב. נכון? כח גדול.. אבל זה תלוי בנו, לאן אנו לוקחות את הכוח הזה. התבוננות זה גם מלשון בנייה. בינה-בניין. אז בעצם אם אנחנו בונות את הבניין-זה אומר שאנחנו בעצם קובעות את טיב וחוזק הבניין. הוא יכול להיות בניין איתן. בניין עדי עד. או הוא יכול גם להיות בניין חלש ובלתי יציב-אשר סופו להרס. כשנתבונן בפרשת קרח, כאשר פוצה האדמה את פיה, נראה שאון בן פלט הנזכר בראש הפרשה יחד עם דתן ואבירם, וכל שאר עדת קרח, אינו נזכר כאן. למה? מפני שאון בן פלט ניצל מכל אותה המהפכה. בזמן שראתה אשתו שהוא עומד להתחבר אל קרח במחלוקתו, אמרה לו אשתו: לשם מה אתה רוצה להתחבר איתם? אם משה הרב, אתה תלמידו, ואם קרח הרב, אתה תלמידו. כך שבעצם אין לך שום תועלת בזה שאתה מתערב בריב למען אחרים. השיב לה און בן פלט "מה אני יכול בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל. איך גאלו הנשים ה"קטנות" וה"לא נראות" לכאורה, את כל עם ישראל? ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד (שמות א-ז) "מעיינה של תורה" מסביר את העניין באופן יפה ואומר- כאשר היו בני ישראל מגיעים לכלל יאוש עקב קושי העבודה והעינויים, עד שדעך בקרבם כל רצון של חיים ונשקפה סכנה לכל עצם קיומו של עם ישראל הרי דווקא הנשים היו מביאות עמהן עידוד ונחמה ועוררו בבעליהם רצון קיום וחדוות חיים. על אף התנאים הקשים והגרועים ביותר, הוסיפו לנהל את חיי המשפחה שלהן, כדי להגדיל את מחנה ישראל. זו היתה צדקותן של נשי אותו הדור ובזכות זאת הביאו כשלגברים במדבר נגמרו הכוחות והם היו על סף יאוש, התעורר אצל הנשים עניין ה"בינה", והתבוננו וראו למרחקים שהגאולה קרובה, ושמו מבטחן בה'. לאישה יש רגש טבעי של אמונה, ומתוך כך נובעת היכולת לבטל את עצמה, לשים הכל בידי ה', ולדעת שהכל יהיה טוב, הכל יסתדר, והכל בעצם רצון ה'. אותה אמונה פשוטה, היא שגרמה לחיבתן הטבעית של הנשים כלפי ארץ ישראל. כשהגברים בחטא המרגלים אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", קראו בנות צלופחד לעומתם בשם כל הנשים "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו"- ודרשו נחלה, לא הסכימו לוותר ח"ו על חלקן בארץ הקדושה. בעשר הספירות מוצאים שספירת הגבורה, נמשלת לאישה. ונשאלת השאלה- וכי איך יתכן לאפיין את האישה במידת גבורה? הרי גבורה היא מידתם של גברים (לדוג' במלחמה וכו'..) [ואפילו בתוך המילה גבורה מסתתרת המילה גבר] אז למה בעצם שייכו ספירה זו לנשים? כי מהי בעצם גבורה? גבורה היא היכולת לשים גבולות. לדעת מתי ואיפה יש להתנהג בצורה מסוימת, ומתי לא. איזה מידה ומינון, וכו.. בעצם לא רק לתת, אלא גם לדעת לשים סייג ולהגיד "לא", ורואים את זה בשני המקרים הבאים: בפרשת ויקהל כתוב "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' (שמות, ויקהל לה, כב). מלמד המדרש, על הכתוב: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב", מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים, ומעשה זה עמד לזכותן. והמקרה השני: בעניין חטא העגל, פירש בתרגומו יונתן בן עוזיאל "וסריבו נשיא למיתן תכשיטיהון לגבריהון"- כשבאו הגברים לקחת מהנשים את תכשיטי הזהב שלהן להכנת העגל-הן סרבו. יש לנו פה שתי סיטואציות שונות עם נשים ותכשיטיהן. בראשונה הן נותנות בשמחה את תכשיטיהן, ובשניה-מסרבות. אע"פ שזה לכאורה אותו עניין- נתינת תכשיטים, הנשים לא התבלבלו, ובגבורה היחודית שלהן, התאפקו הנשים מתרומה פסולה לעגל, וקבעו נכונה את הגבול, מתי ראוי לתת ומתי לא לתת. בקבלת התורה, כשהודיע משה רבנו ע"ה לבני ישראל שנבחרו לעם סגולה הקדים ואמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" ואמרו חז"ל: "בית יעקב" אלו הנשים. "בני ישראל אלו הגברים. הפניה היא קודם, לנשים ואח"כ לגברים. הנשים מובילות, מקימות את הבית, שמות בו את הרוח-ואז הגברים באים אחריהן. הן מעמידות ויוצקות את הבסיס, דואגות שהוא יהיה יציב ולא יפול, ורק אח"כ הגברים באים ובונים מעל. אם האישה לא תדאג לכך שבסיס הבית יהיה תהילה, עכשיו כשהגעת לגיל מצוות, נכנסת אף את אל תוך תפקיד "האישה היהודיה". תפקיד לא קל הוטל עלינו, הנשים היהודיות- להקים את עם ישראל!! אך יודעות אנו שבתוכינו טמונים אותם כוחות נסתרים, המחיים את העצמות היבשות. יהי רצון שתזכי למצוא את הכוחות הגדולים שה' חנן אותך בהם, ותדעי להשתמש בהם לדברים הנכונים, ע"מ להחיש את הגאולה. כמו שעמדו נביאים לעם ישראל, כך עמדו נביאות מלבד ארבע האימהות. והיו עוד אינספור נשים צדקניות, במשך הדורות. יהי רצון שתזכי להיות כמו יוכבד ומרים המילדות שסיכנו את חייהן, ולא שמעו בקול פרעה ולא המיתו את ילדי ישראל. וכמו דבורה הנביאה שקמה בימי השופטים, והביאה תשועה לישראל. כשבא יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא והציקו לישראל-קמה דבורה עם ברק בן אבינועם וגייסו עשרת אלפים איש מישראל והבריחום ושקטה הארץ ארבעים יהי רצון שתזכי להקים בזמן המיועד לך בית נאמן בישראל שיעמוד על תילו לתפארת בזכותך. "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנוך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

בס"ד לק"י התוכן של הפרשה הקודמת, פרשת ויחי, מורכב מסיפור מותו של יעקב, ועוד מספר סיפורי משנה, וחותמת במותו של יוסף. על אף מוטיב המוות הבולט בה, נקראת פרשה זו, למרבה האבסורד, "ויחי". פרשתנו, פרשת שמות, עוסקת בשמות הדור הקודם שהלך, ומיד עוברת להמשך. החיבור בין הפרשיות, מלמד אותנו, שכשיעקב נפטר, כשיוסף נפטר, כשכל הדור הקודם נפטר, לא קוראים לזה "וימת", אלא "ויחי". אל תסתכל על המוות של האדם תסתכל על חייו. מי הוא היה, מה עשה ומה פעל. ויותר מכל, מה אתה לומד ממנו, ומקבל על עצמך לעשות, עקב עזיבתו אותך. הרב קוק כותב בכתביו שהמוות אדרבה, הוא התעצמות החיים, אך האדם, מתוך הסתכלות מצומצמת, מבין אותו בדרך שאינה נכונה. לא רק שהחי צריך לקבל אל ליבו, ולהסתכל על חיי הנפטר, אדרבה, מותו של הנפטר הם הם, חייו. אל תיקרי "במיתתם קרויים חיים", אלא "במיתתם-חיים", יעקב לא מת. יעקב חי. וממנו ומתוכו באים שמות ותפקידי (שמו של אדם הוא תפקידו...) צאצאיו שפותחים את פרשתנו.

בתחילת פרשת ניצבים (דברים, כ"ט, פס' ט'-י"ד) כתוב על כך שה' כורת ברית עם עמ"י. ברצוני לעמוד על מספר נקודות ביחס למהות המושג ברית. ננסה לברר, בס"ד, מהי בכלל ברית? מה קורה שם? מהו התוקף של הברית? וכו' וכו'. בתחילה נברר את עוצמתה של הברית, זאת דרך בחינת השפה שמסביב למילה זו. את המילה ברית מתרגם האונקלוס "קְיָמָא". אי-אפשר להתעלם מהדמיון הבולט שבין מילה זו למילה העברית קָיָם. מה שמראה על חוזקה הגדול של הברית, שהיא דבר הקָיָם ועומד לעולם. ברית עד. עוד יש לבחון את הפעולה הנלווית אל המילה ברית. "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית... אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם", ברית כורתים, לא עושים, וזה תמוה. מדוע משמשת דווקא מילה זו, "כריתה", כמילת הפועל של הברית? הרי כריתה, בהקשר של "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא", משמשת כתיאור למוות. ונשאלת השאלה, מדוע מילה זו הוצמדה למילה שמשמעותה מעל לכל, היא חיבור וקשר? נלענ"ד, כי דבר זה נובע מהעוצמה של מילה זו. כאמור, מילה זו משמשת גם כמושג נרדף למוות. דבר זה מדגיש עד למאוד את העוצמה של הברית, ומוסיף לה נדבך נוסף, נדבך מסירות הנפש. כשאדם כורת ברית, הוא עושה זאת גם ע"מ שיִכָּרֵת בשביל קיום ברית זו. הוא כורת את הברית על דעת זה שהוא מוכן למות בשבילה!! בנוסף לכך, ניתן להבין את הֶקְשֵרה של מילה זו לברית, כדבר המפריד את בעלי הברית משאר העולם. למה הדבר דומה? לאדם שכורת את רוב ענפי הגפן שלו, חוץ משלושה (מדוע דווקא שלושה, על כך, בע"ה, בהמשך), זאת ע"מ להגביה ולחזק את העץ ככלל, ואת שלושת הענפים הנותרים בפרט. גם כאן, בברית, האנשים הנכנסים תחת כנפיה מחזקים את הקשר ביניהם, ומעבּים אותו. וזאת כיצד? ע"י כריתת הקשר שלהם, בצורה יחסית כמובן, עם שאר העולם. כך הם אך, עדיין, מהיכן באה העוצמה הזאת של הברית? העוצמה הזאת של שני גופים הנפרדים זה מזה, שע"י איזה טקס, במקרה החזק, או אף דיבור בעלמא, במקרה הפשוט, נעשים קשורים האחד לשני בעבותות ענק, בל יקרעו עולמית. עבותות הברית. ברית של דם בדם, ברית של מסירות נפש. מאין כל זה בא? לשם הבנת העוצמה המדהימה של הברית נביא, בע"ה, שלוש דוגמאות של בריתות מתוך היהדות. הברית הראשונה, שנעשית ליהודי שמונה ימים בלבד לאחר היוולדו, היא ברית-המילה. לברית זו יש "חיסרון" כלשהו. אחד מהצדדים נכנס לברית "בעל-כורחו", התינוק. דבר זה מחסיר מהקשר ההדדי של הברית, שכן אין גמירות דעת דו-צדדית. על "חיסרון" זה מכפרת העובדה שהברית נעשית בבשר החי של התינוק עצמו, אות בל ימחה. ובכל זאת, עדיין חסר כאן משהו. ואכן, בברית המילה יש גם דבר המכפר על החיסרון. יש צד ג' בסיפור, האבא. אבי התינוק המחויב להכניס את בנו בברית המילה. יוצא אפוא כי הכוח המיוחד של ברית זו ניתן ע"י ברית נוספת, היא הברית שמתקיימת בין ה' יתברך לבין עמ"י. גם היא, כמו ברית-המילה, מקשרת בין עמ"י לאביהם שבשמיים, אך מקרה זה שונה מחברו. ברית-המילה עוסקת בפרט, היא מקשרת בין התינוק הספציפי לבין בוראו. ואילו ברית זו, בעיקרה, מקשרת את כלל ישראל לה', כנכתב בפס' (י"ב): "למען הָקִים אתְךָ היום לו לעם...". ושוב, גם לברית זו יש "חיסרונות" משלה. אחד מבעלי הברית, ה' יתברך, לא נראה לצד השני, אלא מדבר עמו בקשר אמצעי, הברית השלישית והאחרונה שניגע בה, היא הברית הנכרתת בין הבעל לאישה. ואכן, גם כאן יש "חיסרון". הברית הזו, בניגוד רב לקודמותיה, ניתנת לניתוק, ח"ו. וגם הפעם יש חיזוק, וכמו שהחיסרון של הברית גדול יותר, כך גם נקודות החיזוק שלה חזקות יותר. הנקודה הראשונה נמצאת בקשר שביניהם- "זכו שכינה שורה ביניהם לא זכו אש אוכלתם". זו הברית בעלת הפוטנציאל הכי גדול שיש, ויחד עם זאת, ומתוך כך, גם בעלת הסיכון הכי גדול. או שכינה כעת, אם נסתכל אחורה ונביט, נוכל ללמוד עוד מספר דברים על המושג ברית. בשתי הבריתות הראשונות חסרה גמירות-הדעת. בברית המילה חסרה דעתו של התינוק ובין ה' לישראל חסרה "דעה את ה'". דבר שמושלם ומתמלא בחתונה (ע"י שילוב של שכל, האיש, והבינה, האישה, מגיעים לדעת. ועל כך הרחיבו רבותינו רבות, ואכהמ"ל). כל הבריתות כולן, יש בהן את שלושת מימדי הזמן- העבר, ההווה והעתיד. בברית המילה- העבר, אבא. העתיד, הברית חתומה לכל החיים בבשר. וההווה, זו הברית עצמה. בברית עם ה'- עבר, האבות. העתיד, הברית קיימת לנצח נצחים. וההווה זו הברית עצמה. ולבסוף, ברית הנישואין- העבר, ההורים. העתיד, תכלית הברית, ילדים. וההווה, גם כאן הוא הברית. לאחר כל זאת ניכר כאן גורם מרכזי אחד שממש אי-אפשר לפספס. המספר שלוש. מעבר לכך שמימדי הזמן הם שלושה. בכל אחת מן הבריתות יש שלושה שותפים. בברית המילה יש לנו את ה' (המצָווה ובעל ברית), האב (המצוּוה) והבן (בעל הברית). בברית עם ה'- ה', האבות (שגם הם שלושה) ועמ"י. בחתונה- ה' (השכינה), האיש והאישה. מדוע זה אפוא נבחר המספר שלוש לייצג את הברית? מה מיוחד בו שזכה לכך?"והחוט המשולש לא במהרה ינתק". יש כוח במספר שלוש. שני אנשים מסוגלים ליצור קו, ואילו שלושה מסוגלים ליצור צורה. משולש, או בעיקר, מעגל. זימון בשלושה, האבות היו שלושה ושלושה שותפים יש באדם. במספר שלוש יש כוח, כוח רב מאוד. יש בו אנרגיה עצומה, ולא סתם הוא נבחר בכדי ליצג את הברית...

בחסדי אבא'לה שלי!! זה דבר תורה שכתבתי לדודים שלי, שנוסעים לדרום אפריקה ל-3 שנים לשליחות לקירוב יהודים. לא תעמוד על דם רעך: בתורה כתוב "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י", ט"ז). התלמוד במסכת סנהדרין (ע"ג, א') מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה: מִנַּיִן לְרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא טוֹבֵעַ בְּנָהָר, אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ לִסְטִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁהוּא חַיָּב לְהַצִּילוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר - לֹא תַּעֲמֹד עַל דַּם רֵעֵךָ. הרמב"ם קבע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאוים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו". מובן שאם אין סכנה למציל בפעולת ההצלה, הוא חייב לנסות ולהציל. יש פוסקים הסוברים כי על אדם אף להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, אך אחרים חולקים על גישה זו. מדינת ישראל בשנת 1998-תשנ"ח אף היא קבעה חוק "לא תעמוד על דם רעך", עיקר החוק הוא סעיף 1 בו, האומר: א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת, לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס. זאת יכלה להיות בעצם מטרת התורה בציוויה במצווה זו. כי בעצם, מטבע אנושיותו ומוסריותו של האדם, הגיוני שהיה פועל ב"לא תעמוד על דם רעך" מבלי מצווה מן התורה. אבל המדינה ראתה צורך להוסיף חוק, וחשבה שאין להסתמך רק על הטבע הבריא של האדם. החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת. בעת שהובא החוק לקריאה שנייה ושלישית נימק ח"כ פורת את יוזמתו: "לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא מצווה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה גם מהפסוק. "והשבותו לו" (דברים כב, ב), שממנו לומדים את המצווה להחזיר לאדם חפץ שאבד לו, וקל וחומר שאם חייו בסכנה שחובה עלינו להציל את נפשו ולהשיבה לו. לכולם מוכרת המצווה היסודית "ואהבת לרעך כמוך", שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, מפני שהיא היסוד ליחסים הטובים שצריכים לשרור בין אדם לחברו. בנוסף לכך פרטה התורה מצוות רבות ובתוכם שני הציוויים שעכשיו ציינו: "והשבותו לו", ו"לא תעמוד על דם רעך". לא מספיק לחייך אל החבר ולהצהיר כי אנו אוהבים אותו, אלא קובעת התורה, שיש לאדם אחריות ממשית כלפי חברו. לפיכך, כאשר יהודי נמצא בסכנת נפשות, אסור לעמוד מנגד באדישות, אלא צריך כל יהודי לחוש עריבות כלפי חבירו שנמצא בסכנה, ולעשות כל מה שביכולתו כדי להצילו. יש כמה דעות שאומרות שבאיסור "לא תעמוד על דם רעך" נכלל אף לימוד התורה עם הזולת (הפצת התורה) . שבעצם שתיקה וחוסר מעשים, כשרואים אח שמרוחק מה' הם בחינת "לא תעמוד על דם רעך"! מכאן בעצם שמי שרואה יהודי המרוחק מהתורה, ומסוגל לעמוד מנגד ולא לעשות כלום, ושהיצר הטבעי של 'לא להשאיר אדם פצוע לבד' לא מתעורר בו אף פה, זה אומר שהוא עובר על איסור דאורייתא! התורה- משולה למים. וכי איך יחיה האדם בלי מים? ימות הוא מייד! משמע, שמי שחי בלי תורה, הוא בעצם מת. לא באופן פיזי כמובן, אבל באופן רוחני כן. כך שמה שאתה עושה בעצם כשאתה מקרב יהודי לתורה ומצוות, זה בעצם מחיה בן אדם מת! לפעמים זה גם קשה מאוד, והאדם "גוסס" לגמרי מבחינה רוחנית, ולפעמים במקרים ממש קשים, יש אפילו "מוות קליני", כי הנשמה מכוסה בכל כך הרבה קליפות, שממש אי אפשר לראות אותה בכלל. אבל יהודי בעצם ובעצם כל אחד ואחד אמור לחוש את הכאב, כשאחינו לא מחוברים. כי "כל עם ישראל ערבים זה לזה", כל עם ישראל הם גוף אחד, שכאשר כואבת הבטן לדוגמה, זה כואב גם לשאר הגוף, כי כולנו אחד. אבל כל ההארה הזאת לא יכולה לבוא מעצמה. הנשמה כבר חלשה, אין לה שרירים, ואין לה את הכוחות הדרושים ע"מ להרים את כובד משקל הטומאה שרובצת עליה. כמו שכל אדווה של מים היא דבר יפיפה, אשר מתמשך ויוצר עוד אדוות יפיפיות, אבל משהו חייב להתחיל את האדווה הראשונה. אשריכם הלל ועליזה היקרים שאתם לא רק שלא הצלחתם להחשות ולראות את אחינו הצמאים היושבים בלי מים, אלה גם אתם הולכים לעזור להם. לא כולם ברמה כזאת גבוהה שהם יכולים תמיד ללכת באש ובמים אחרי הדברים שאנחנו מאמינם בהם. ואתם, הולכים אחרי הדברים שאתם מאמינים בהם, גם כאשר זה דורש ממכם להקריב קצת משלכם. [כגון חינוך ילדכם בבית ספר לא דתי, או עזיבת ארץ ישראל באופן ארעי] אשריכם שאתם הולכים להיות אלה שהולכים לזרוק את האבן למים, ולהתחיל את האדווה היפיפייה ועדינה של תורה. אשריכם שאתם הולכים להיות ה"נחשון בן עמינדב" , שהולך לקפוץ למים, אף לפני שנחצה הים. ובאמת יהי רצון שה' יפתח לכם ולכל עם ישראל את הים ברגע שתקפצו, כנאמר "פתחו לי פתח של מחט, ואני אפתח לכם פתחו של אולם", אתם תצטרכו לפתוח אי"ה רק "פתח של מחט", ומייד יפתח לפניכם אף "פתחו של אולם", שהוא אולמו של בית המקדש, שיבנה אי"ה בזכות אנשים כמוכם, שמקנאים לה', שפועלים כמו משה רבינו, שלא יכל לראות איך מרביצים לאחיו, אשריכם בעולם הזה, אשריכם בעולם הבא, ויהי רצון שנזכה כולנו, כל עם ישראל המאוחד לחזות בנעם ה', בתוך היכלו שיבנה בע"ה בזכות אנשים כמוכם.

ב"ה בלנ"ד, אשתדל לכתוב את מה שעד עכשיו מסר"שתי, כאן, לתועלת הציבור. אצטט גם מהתניא (אני ב"ה בהשפעה חיובית מזה - התחלתי לקרוא כל שבת, וזה מובן ברובד הפשוט שלו לרובנו). הערכה לחינם. או - הערכה מרובה מדי והנזק שבה - שיעור בתניא עפ"י הבנתי. רבים רבים מאיתנו, הולכים בדרך ישרה, בערך. ברוך הוא וברוך שמו. כל אחד והנסיונות שלו, והצרות שלו. יש מצווה להעריך את השני, ולדאוג לא כל מחסרו. יש גם מצווה להעריך את השני, ולפרגן לו על מה שיש. אבל כמו שיש גבול לרע, גם טוב בלתי מוגבל 'נהמה דכיסופא', הוא רע מאוד. אם תקח אדם ברחוב, ותתן לו מאה שקלים חדשים (דולר היום זה נמוך...) - הוא יגיד תודה, יהיה בהלם קצת (עירונסטים...), יקח וילך. אבל הוא ידע שזה לא שלו. עוד בעיה עם טוב בלתי מוגבל - כסף בא, כסף הולך... שז"א - אדם שלא עובד, לא ירגיש לעולם את ערך הטוב (כמו גם - מים גנובים, על המתח שיש בגניבה- אומר שלמה המלך - ימתקו), כי לא היה לא רע (וזה גם אחד הנימוקים ליציאת מצרים), ולכן אין גם טוב (וזה גם עניין הרע בעולם, ובעל התניא מתייחס לזאת - מציאות הקליפות בעולם...), ולכן גם אין ערך לטוב, כי אין יחסות בכלל. עצם העובדה שלא עבדו על הטוב -גורם לחוסר ההערכה לביזבוזו תמורת דברים שפלים פחות - או שהאדם לא באמת צריך אותם אלא נדמה לו שהוא צריך), וזה גם מה שגורם להרבה בעלים (בעיקר עצמאים, אם כי כל מי שהוא עבד נרצע בעבודה) להתלונן על האישה, למרות תג משכורת מכובד- היא לא עובדת על כסף (אלא על שווה כסף - נקיון, אוכל וכו'), ולכן - הערך של הכסף קטן בעניה, וערך הנקיון לבעל ג"כ קטן. אבל לא זה הנושא. יש אדם, שנולד במשפחה דתית - 'עם מגש של כסף ביד', (או ליתר דיוק - של חומשים, סידורים, מנהגים וכו') ויש חוזר בתשובה. לעומת החוזר בתשובה -הדתי מלידה (שלא בטוח עד כמה הוא באמת מאמין...), יודע יותר ממנו איך לכוון את הטייס האוטמטי בתפילה, וגם מתפלל יותר מהר (מה שנדמה גם שיותר בכוונה.. הוא פשוט יותר מאומן בתנודות...), מה שגורם ההערכה רבה יותר, ושהאדם חושב על עצמו - הנה אני 'צדיק', כיוון שכל הסביבה אומרת ככה, למרות שיש לו עוד הרבה מה לתקן - כל אחד הנסיונות שלו (יש כאלה שיש להם נסיון בפומבי, ויש כאלה פרטני. אחרי הכל, אף דבר כזה, בעיני החוזר בתשובה למשל - גורר ההערכה רבה - שמזיקה דווקא לאותו דתי מלידה. היא נותנת לו תחושה שהנה - הוא הגיע לפסגה למרות שבסדר האחרון הוא יותר דיבר עם החברותא מאשר למד משהו בכלל... תניא - פרק י"ג. אך מאחר שהרע שבחלל השמאלי בבינוני הוא בתוקפו כתולדתו, להתאוות תאווה לכל תענוגי עולם הזה, ולא נתבטל במיעוט לגבי הטוב ולא נדחה ממקומו כלל, רק שאין לו שליטה וממשלה להתפשט באיברי הגוף, מפני הקב"ה העומד לימין אביון ועוזר ומאיר לנפש האלהית, לכן נקרא כרשע, כמאמר רז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". ולא רשע ממש, אלא שיחזיק עצמו לבינוני, ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי ולכן - בא ואומר לנו בעל התניא -דווקא אתה, שמחזיקים ממך צדיק- אפי' כל העולם כולו, היה בעינך כרשע (בינוני). זה ההקדמה שלי לספר הבינוניים, מקווה להמשיך בזה. יצחק (וכאן סליחה למי שהתווכחתי איתו על זה- שנינו צודקים.:)).

"והחונים לפני המקדש קדמה... משה ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש" (ג, לח). זהו אחד הפסוקים שמהם מסיק הרמב"ם כי הכהנים והלויים הם שומרי המקדש שכן משה היה לוי ואהרן - כהן, ואותם מכנה התורה "שומרים משמרת המקדש". הסיבה לכך שעבודת ה"שמירה" נעשית דווקא על ידי המובחרים שבעם - הכהנים והלויים - ולא על ידי הפשוטים שבעם, הישראלים, היא מפני ששמירת המקדש היא לכבודו של ה' שמירה של כבוד. כאשר השמירה היא בשביל כבוד, ברור כי יש מעלה בשמירה על ידי המיוחדים והמובחרים שבעם דווקא, כיון שזוהי הדרך המכובדת ביותר לשמור על המקום המכובד.

בס"ד לק"י ההגדה, כפי הנראה, נערכה. העורך, מן הסתם סידר אותה עפ"י סדר מסויים. ננסה קצת, בס"ד, לבחון את הסדר של המגיד. המשנה במסכת פסחים (פרק י') אומרת: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה... ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". בגמ' יש מחלוקת בין רב לשמואל מהי הגנות, ולהלכה אנו נוהגים כדעת שניהם (גם "מתחלה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו", וגם "עבדים היינו"). וכמו שנכתב במשנה, כך גם בהגדה, יש גנות ומיד לאחריה שבח (לאחר "עבדים היינו"- "ויוציאנו ה' אלוקינו...", ולאחר "מתחלה..."- "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"). לאחר הגנות והשבח הראשונים, המסתיימים במילים: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", מובא בהגדה מעשה חכמי ישראל לאחר מכן, עושה בעל ההגדה סוגריים קטנות, ומראה לנו, הלכה למעשה, את קיום דברי המשנה: "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו". ומוסיף ומגלה לנו בעל ההגדה, שלא רק עפ"י הדעת השיכלית, רמת הIQ של הבן, מלמדים אותו, אלא גם עפ"י הקשב והרצון שלו ללמוד מלמדים אותו, שכּן כנגד ארבעה בנים דברה התורה, לכ"א יש את מקומו שלו, את האות שלו בתורה, ואותה צריך ללמדו. ליל הסדר הוא לא זמן רק של חכמים, כחכמי ישראל שהסבו בב"ב, ליל הסדר את הקטע על ארבעת הבנים מסיים הציווי האומר שמצוות הסיפור היא דווקא ביום הזה, בשעה שהמצות והמרורים לפניך, מדוע? שנאמר: "בעבור זה... בצאתי ממצרים", בעבור המצוות, בעבור המצה והמרור שאני אוכל בשביל ה', הוא הוציא אותי ממצרים. דבר זה מביא אותי להמשיך לספר את הסיפור של יציאת מצרים, שהוא מצווה בלילה הזה. ומכיוון שסיפור יציאת מצרים התחיל בגנות וסיים בשבח, אנו מיד ממשיכים לגנות-שבח הבאים. וכאן יש משהו מוזר. בהגדה בתחילה חשבתי שמתעסקים בירידה ואז בעלייה, ולאחר כל זאת יש נתינת התורה, אבל ההגדה מפסיקה ב"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", הזוהי תורה?! מיד לאחר ה"והיא שעמדה", מספרת ההגדה בפרוטרוט את סיפור ירידת אבותינו למצרים, ויציאתם משם. כל זאת עד... עד לפיוט "דיינו", שם מה נאמר? "אלו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני דיינו". לענ"ד, ברור כי לכך התכוון בעל ההגדה, שכן מדוע נקט לשון קירבה דווקא אל הר סיני?, שהיה כותב "הביאנו לפני הר סיני" וכדו', מדוע דווקא קרבנו? בעל ההגדה נקט לשון זו משום שזוהי הקירבה שקרבנו עתה המקום, אשר לאחריה באים נתינת כמה מעלות טובות למקום עלינו... וכמו שאמרנו לעיל, שאת הסיפור של יציאת מצרים מספרים על המצה והמרור, בהקשר של המצוות, שה' ציוונו לעשות, ובעבורן הוא הוציאנו ממצרים, אז לאחר שספרנו את סיפור יציאת מצרים, נעבור למצוות: "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו...", ואכן כך גם הוא הסדר במשנה- לאחר שסיימנו לדרוש סיפור יציאת מצרים מ"ארמי אובד אבי" (חלק מארמי אובד אבי, ופסוק מיציאת מצריים), אנו ממשיכים הלאה למצוות, לאחר שהסברנו לילדים (ולנו) את המצוות שקבלנו, ואת הטעמים להם ("על שום מה..."), אנו רואים שזה לא עניין ישן, של אבותינו שחיו במצרים ושוכבים בקבריהם עדן זה מכבר, אלא זה עניין של ימינו אנו. דבר זה מודגש בפער שבין המשנה להגדה. במשנה נכתב כך: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", וההגדה מוסיפה ואומרת: "לא את אבותינו בלבד ויהי רצון שנזכה להיות הוגנים באמת!

בס"ד לק"י מניעות יש מניעות ויש מניעות. יש מניעות שבאות כדי שתתאמץ, ויש מניעות שבאות כדי שתתפוצץ, יש מניעות שבאות כדי שתתרוצץ, ויש מניעות שבאות כדי שתרוצץ. כל מניעה ועניינה הוא. אבל ברצוני הפעם להתייחס למניעות בכלל, או ליתר דיוק לסיבה שבגללה המניעות באות. יש סיבות ויש סיבות. לפעמים זה כעונש, ולפעמים כעזרה, ולפעמים זהו קרש שעוזר לקפיצה. למה הדבר דומה? לאבק שריפה (מוגדר כחנ"ה, חומר נפץ הודף). כשאבק שריפה נשרף, הוא משחרר גזים יותר מכמות החומר שהיה לפני השריפה. כאשר האבק הנשרף נמצא באוויר הפתוח, זה לא משנה, משום שהגזים פורחים באוויר ומתבוללים בתוך שאר הגזים. אך כאשר הוא נשרף בתוך מיכל או קופסה וכדו', אז את החומר, המוצק, יכלה הקופסה להכיל בתוכה, אך מכיוון שהחומר שנשרף יוצר פי כמה וכמה גזים, אין הקופסה יכולה להכיל את הגזים, ובשלב מסוים אם הוא בוער לה' יתברך בלי מניעות, בלי קופסה שתסגור אותו, אז הוא בסה"כ יוציא כמה גזים וזהו. אך אם מקשים עליו, אם מונעים אותו מעשיית הטוב, הוא פורץ גדר לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו... אין מי שיעצור בידו, גם לא היצר הרע. "כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך- שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת ה', ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כלו התקרבות,..." (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מ"ח)

בס"ד משנכנס אדר מרבים בשמחה. הגמ' בתענית והלכה פסוקה ברי"ף וברא"ש (השולחן ערוך פוסק אך ורק משנכנס אב ממעטים בשמחה) "משנכנס אדר מרבים בשמחה" וצריך עיון מה עניין שמחה באדר ומה היחוד של חודש אדר שדווקא אז יש הלכה להרבות בשמחה? ההלכה הזו מכוונת להרביית שמחה, הגדלתה וריבוייה עד ההגעה לשיא החודש שהוא פורים ולכן כדי לענות על השאלה הראשונה צריך לענות קודם על שתי שאלות אחרות מהי שמחה ומהי מהות חג הפורים (שהיא מהווית שיא השמחה)? אדר - בספר מחנה אפרים מובא שם ששם החודש אדר רמז א דר שמייחדים אלופו של עולם עם דר השכינה, רב צדוק אומר שמשרה שכינתו עם תחתונים. מהי השמחה? ראה דברים פרק כח פס' טו' עד מז' "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" צריך לשאול באמת מגיעים לנו כל התלאות המוזכרות בפסוקים, בגלל שלא עבדנו את ה' בשמחה? ועוד מה זה השמחה הזו, ליצנות, ציניות ירידות אחד על השני? הדברים האלה פשוט שזה לא יהיה כי הרי הם אסורים בתכלית האיסור "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה" אז מה זו השמחה הזו? המהר"ל בחידושי אגדות אומר כך: "כי השמחה היא שמוציאה אל הפועל, ואם האדם אינו עוסק בתורה והוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכח ולא בפועל. אבל בעת השמחה כל אדם בפועל כי זה עניין השמחה מוציאה נפש האדם לפועל". כאן אנו רואים בעצם שהשמחה היא גילוי הכח בפועל, הנשמה בגוף וכו' אבל עדיין נשארנו קצת ערטילאיים כיוון שמה זה אומר גילוי הכח בפועל או לחילופין הנשמה בגוף. מהי הנשמה? הנשמה מסמלת את הייעוד שלנו בעולם, את הסיבה לכך נבראנו אז כשאדם בשמחה זה בעצם מורה שהוא עושה את הייעוד שלו בעולם (כמובן לכל אדם יש ייעוד שונה אבל כולם מתכללים באמירה איך אני עושה טוב לכלל המציאות). כשאנו רואים בפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" אנחנו לא רואים חוסר עבודת ה' אלא עבודת ה' שלא בשמחה, אפשר לומר שזו עבודת ה' ללא קשר ליעוד, חשיבה קלוקלת האומרת שהיעוד בעסק דברים גשמיים-אנושיים הוא לא עבודת ה'. זה גורם לצמצום כוחות החיים ולעצבות, חיים בעצבות אלו החיים הכי נוראיים שקיימים עלי אדמות. עבודת ה' ללא שמחה זה ניכור עבודת ה' מהעולם הזה עבודת ה' כחוקים חסרי מהות. השמחה היא בעצם גילוי הנשמה שהיא הכח העליון בגוף התחתון וכך מובן מה הקשר בין השמחה לאדר. נותר לנו לברר מה זה להרבות בשמחה ולמה דווקא לפורים? מהות פורים הגמ' בחולין "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר פני..." אנחנו בפורים מגלים בעצם שאין דבר כזה שהקב"ה לא משגיח בעולמו. אלא הוא מכוון הכל ולאו דווקא על ידי ניסים אלא בהשגחה נסתרת בדרך הטבע שזה שאנחנו קמים כל יום זה נס מהקב"ה וזה שיש לנו אוכל זה גם כן נס. הגילוי הזה שורשו יותר עליון ונסתר מנס גלוי וזה דומה לדברי הרב קוק זצ"ל באורות התחיה שהקודש הנמצא בחול יותר גדול מהקודש שבקודש. והקודש שבחול והשגחת ה' בעצם מזכירים לנו את מה שהסברנו על השמחה שזה גילוי ה' בבריאה. ואנו רואים את זה על כל מה שקרה בפורים לא רק שהם גילו את הסתר פניו של הקב"ה--. ועוד גילוי של שמחה זה שקיבלו מרצון את התורה, שבעצם ללא שום דופי והתעלו אל ייעודם, וזו שמחה. במנהגים אנו רואים מצווה לשתות עד דלא ידע מה הכוונה עד שנבין שהכל בהשגחת ה' ית' ולא רק זה להראות שכשעם ישראל שותה הוא עושה דברים קדושים ולא הבלים, שבעצם עם ישראל יודע לקדש את החומר. וכפי שאמרנו היעוד הכללי שלנו הוא איך אני יכול להטיב וזה מתגלה במתנות לאביונים. אחדות ישראל שמופיעה בנתינת משלוח מנות איש לרעהו. נשארה השאלה איך מרבים בשמחה? זה בעצם מרבים בעשיית הייעוד שלנו וגם לפעמים טוב להשתמש באופנים שהשמחה מתגלת, צחוק, מילתא דבדיחותא, שירה והעיקר בלי ציניות. שיא השמחה מתגלה בעצם במציאות שהאדם הוא ישר כשהוא רוצה אך ורק מה שהקב"ה רוצה ממנו ובעצם אנחנו רואים שאין סוף לשמחה ולעומקה.

שמחה אמיתית ונצחית לעומת שמחה מדמה וזמנית מי לא זקוקה לעידוד? מי לא זקוקה לשמחה אמיתית? איזו עקרת בית אינה זקוקה למשב רוח משמח מדי פעם, אחר כל טרחתה ויגיעתה בעמל רב בגדול הילדים, בהנהלת צרכי הבית, עבודה החוזרת על עצמה ללא גיוון...יום הולך ויום בא. גלגל חוזר. זאת עוד אם הכל כתיקונו. ומה יהיה אם, ח"ו, אחד מבני הבית חולה, או הפרנסה בדחק- הרי שזו תוספת המכבידה על נמטען הכבד בין כה. אם כן, צריך לחפש עצה במה לשמח את עצמנו,להתעודד, להחליף כוחות, להרגיש סיפוק, חדוות חיים. אומרים לנו חז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתתוך שמחה" וכן מצינו אצל שאול שהיה בו רוח רעה, ונסתלקה ממנו שכינה, והעצה היתה, להביא לו מנגן שינגן לפניו, ואז "תהי עליו רוח ה'". וכן מצינו אצל יעקב אבינו ע"ה, שכל זמן שהיה שרוי בצערו של יוסף, לא שרתה עליו שכינה, וכשראהו, נאמר: "ותחי רוח יעקב". הרי שהשמחה מביאה להשראת השכינה, וכשנאדם זכאי וראוי להשראת השכינה, זכאי וראוי גם שתשרה בו השמחה והחדוה. וכבר הסוסבר למעלה שאין לך דבר שמבריח את השכינה או משרה אותה כמו הקדשה. אשה הזהירה בענייני צניעות וקדשה ראויה להשראת שכינה, וכיון שראויה להשראת השכינה, מחוייבת אצלה השמחה, כי מבלי שמחה לא שורה שכינה , לכן מזכים אותה בשמחה וחדוה, כדי שתוכל לשרות בתוכה השכינה הראויה. מובא בזוהר הקדוש: ב' שמחות הן- שמחה של קדשה ושמחה של סטרא אחרא. שמחה של קדשה היא שמחה של מצוה- למוד תורה, קיום מצות , אלו דברים המשרים על המקיימים שמחה של קדשה. שמחה של סטרא אחרא- זוהי שמחה של הוללות, ליצנות עירובים וכ'ו. ומאחר וזו שמחה של סטרא אחרא- אין לה קיום, ונהפכת לתוגה, מעונג- לנגע. פעמים רבות אשה בשעת לחץ קשה לה, דרוש לה משהו לשמחה, חושבת לה אותה אישה על רכישת בגד חדש (ישנן עוד דוגמאות רבות), ומאמינה שזה יביא לה את החדוה, החלפת כוחות והתחדשות אך זוהי טעות! אומר הזוהר הקדוש, שזוהי שמחה דרך צינורות הסטרא אחרא והיא לא תצלח, שמחה ברת קימא זוהי שמחה שבאה דרך צינורות הקדשה, כיון שעם שמחה זו יש שכינה השורה מתוך שמחה של קדשה. השכינה אינה נמצאת בשמחה שאיננה של קדשה, ובמילא אין קיום לשמחה, ונהפכת לתוגה. לכן, אם באמת רוצה את את השמחה האמיתית לך, לבני ביתך, את חדות החיים וסיפוק מעבודתך הקדושה בהקמת בית נאמן בישראל- הביאי את השכינה - הבאה מתוך קדשה וצניעות- לביתך, ואזי השמחה האמיתית תשרה בתוכך. אם כן המהלך הוא כך: הקדשה מביאה את השמחה, והשמחה מביאה את השכינה. יהיה רצון שנזכה מתוך הקדשה להביא את השמחה שתביא לידי השכינה ! (מתנצלת על האורך....)

בס"ד לק"י בפרשת וארא מופיע פעמים רבות הביטוי הידוע שה' הכביד את לב פרעה. ונשאלת השאלה, מה זה "הכביד" את לב פרעה? מה זה לב כבד? היינו מבינים אילו ה' היה אותם את ליבו, או נותן לו לב אכזרי עשוי אבן נקייה, אך מה זה כובד לב? כובד הלב, הוא מצב בו, לא רק הלב כבד, אלא כל מערכות הגוף יחד איתו. יותר מזה, לא רק הגוף, אלא אף הנשמה כבדה. כל ישותו של האדם אומרת כבדות. מצב זה בו האדם מרגיש כבד, גורר עמו כמה סימפטומים נוספים. ביניהם, דיכאון, יחס שלילי, עצבות, רוגז ועוד כהנה וכהנה משלחות מלאכים רעים אל נפש האדם. כשפרעה היה במצב כבדות, אז הוא מסרב. הוא לא מוכן לשמוע. אין לו כוח לכל הטרדנים האלו. שני אנשים הזויים בני שמונים וקצת יותר שבאים בשם איזה אלוה לא נודע, ועוד רוצים ממנו שישחרר עם שלם של עבדים!! למישהו נשמע פה משהו הגיוני? לי לא. אז מה הפלא שפרעה, במצב צבירה כבד, אפילו אין לו הווא אמינא לשמוע לבקשה המופרזת של משה. ולכן זה גם הגיוני שהוא העביד את ישראל עוד יותר. הכבדות הובילה אותו לאכזריות נוספת, אז הוא חשב לעצמו- "עכשיו הם חושבים לצאת. כנראה שיש להם זמן לחשוב... נחסל להם את הזמן הזה". והוא הצליח, עמ"י לא שומע אל משה מתוך עבדות קשה מנשוא. מצב זה של כבדות לא נשאר אצל פרעה, הוא עלול להופיע, חלילה, אצל כל אחד ממנו. לכן, כדי לא לפול למצב זה, ולהשאיר עצמנו במיטה כאבן שאין לה הופכין, על כ"א ואחד ממנו, ברגע שהוא רואה שהוא מתחיל לפול למצב שבכגון זה, מיד לקום ולהתאושש, לרקוד ולשמוח, אף ללא סיבה. כשבן אדם מתחיל לפול לכבדות, עליו לשים לב לתמרור האזהרה שקורא לו ומתריע בפניו "זהירות!! מצב כובד לפניך!!! תשמח!!!!". זהירות, מים כבדים הם שלב בייצור פצצות אטומיות, שעלולות להשמיד עולם שלם... "כֹּבֶד-אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵהֶם... חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁבָה חֹרְפִי דָבָר" (משלי, כז, ג ו-יא)

עבדתם קשה. סחבתם ענפים ועצים כדי לבנות את הסוכה שלכם, טרחתם וקישטתם אותה, וכעת אתם בוודאי שואלים: איך היא רלוונטית לחיינו במאה ה-21? "בסכת תשבו שבעת ימים...למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה'..." (ויקרא כג, מב-מג). נכון, אנחנו בונים סוכה כדי לזכור איך עמ"י חי במדבר לאחר יציאת מצרים...אבל סוכות זה הרבה מעבר לזה. המדבר מסמל ארעיות-דבר לא קבוע. בנ"י נודדים במדבר עד שיגיעו למקומם הקבוע-לא"י. במדבר אין אוכל ואין מים, במדבר יש חיות טרף, פגעי מזג אוויר ושאר מזיקים. ה' מצווה על בנ"י לבנות סוכות במדבר מה שמלמד אותם שהביטחון שלהם מגיע רק מה'- ה' דאג לבנ"י למן, למים ולהגנה ע"י עמוד הענן ועמוד האש שליווה אותם. הביטחון והבטיחות בימינו, אנו לומדים את אותו הלקח כאשר אנו בונים סוכה. למשך שבוע שלם אנחנו עוזבים את הנוחות וה"בטחון" הקיימים בבתינו, ויוצאים ל"הסתכן" בצריף שברירי וארעי. למשך שבוע שלם, אנחנו סופגים את הלקח שלמדו אבותינו במדבר. אנחנו אוכלים בסוכה, לומדים בסוכה ואנו אף ישנים בה. הסוכה הופכת ממש לביתנו לפרק זמן מסוים! כל העניין של הכניסה לסוכה-למבנה הרעוע עם הגג המתנודד, היא להזכיר לנו שהביטחון והשלווה לא מגיעים מלבנים ובטון-ארבעה קירות וגג יציב, אלא הם מגיעים מהקב"ה. חג סוכות מגיע אחרי ימי הדין-ר"ה ויום הכיפורים ודווקא בחג זה יש לנו מצווה לשמוח.דווקא הארעיות-היא המחייבת אותנו "ושמחת בחגך" יותר מכל חג אחר. כשאנו יושבים בחוץ, מתחת לכוכבים, אנחנו זוכים לחוות את מה שחשו אבותינו במדבר-תחושה ממשית של נוכחות אלוקית, הידע האמיתי שאני לא לבד והרגשת הנוחיות והשמחה הנלוות לכך. שמחה בכך שיש לנו אלוקים גדול ששומר עלינו ובו אנו יכולים לבטוח. חג שמח!

בס"ד לק"י ר"ה. היום בו עוברים כל באי עולם כבני מרון בדין. יום המלכת ה'. אבל מה זה בעצם הדבר הזה, המלכת ה'? מה זו המציאות הזאת בה ה' מולך בכל? להכיר אותה עדיין איננו מכירים, אך בכל זאת אולי אפשר לחוש אותה על קצה המזלג. מהי מלכות בכלל? נדמה, כי מלכות פירושה שילטון. "ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". אבל הרי ה' שולט פה בכל דבר. הוא מסובב כל הסיבות, מנהל את כל הפעולות. כיצד נוכל לאמר שה' איננו שולט בעולם, הרי זה אבסורד! מצד אחד אנו מאמינים בהשגחה, ומצד שני אנו מצפים לכך שה' "ישלוט" בעולם. הכיצד? ברור, כי מלכותו של ה' איננה כמלכות בשר ודם היא. לא רק בעוצמתה ומחוזי שליטתה, אלא יותר מכך, גם באופן מלכותה, בצורה בה היא מתגלית ומופיעה בעולם. כשה' מולך, אין הכוונה שהוא רק נותן פקודות וכל נתניו נהפכים להיות "יֶסְמֵנִים" שלו. זה לא שהוא מתיל את חיתתו על כל יושבי ארצו. כשה' מולך זה הרבה יותר מכך. עיני כולם נישאות אליו, לאהבה וליראה. כולם רוצים לעשות את רצונו בשמחה ובטוב לבב. העולם מגיע לשלמות. כשה' מולך, הוא מולך בכבודו, לא בידיו. "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך". כשה' מולך, כל העולם מקבל ומושפע-"ה' מלך, גאות לבש, לבש ה' עז התאזר אף תיכון תבל בל תימוט", העולם יציב, עומד על מכונו. עומד במקום המוכן לו, ומקָיֵם את כוונות הבריאה. מלכות ה', היא שלמות מוחלטת, של הכל, ללא יוצא מן הכלל. למלכות זו, לשלמות זו, שמאחדת את כל העולם תחת כנף אחת, אנו מייחלים, מתפללים ומצפים... "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, אמן סלה"

בס"ד לק"י (ד"ת זה נכתב כד"ת לשבע-ברכות, אך הוא רלוונטי גם בלי זה) היין משמח או מאמלל? כשחכמים תיקנו את השבע-ברכות הם התקינו בתוכן גם ברכה סטנדרטית, לכאורה, ומוכרת- ברכת בורא פרי הגפן. ונשאלת השאלה מדוע הכניסו חכמים ברכה זו דווקא בשבע ברכות, ולא תיקנו ברכה אחרת? וודאי שאפשר לתרץ זאת ע"י הפס' הידוע והמוכר-"ויין ישמח לבב אנוש..." (תהלים קד טו). אך זהו צד אחד בלבד של המטבע, מצידו השני אנו מוצאים פסוקים הפוכים לגמרי! לדוג': (משלי כג כ) "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן..." ומצינו דומים לו בעוד כאשר נפנה למאמרי חז"ל נראה ששם העניינים מוקצנים אף יותר, ההבדל בגישה אל היין, האם הוא טוב או רע, מודגש שם לאין ערוך. ונביא מספר דוגמאות: דוג' לכך שהיין טוב: א. רד"ק (ישעיהו נה א): נמשלה תורה ליין מה יין משמח הלב כמו שנאמר ויין ישמח לבב אנוש אף דברי תורה כן שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב... ב. הגמ' (ברכות לה ב): חמרא אית ביה תרתי - סעיד ומשמח (תרגום: יין יש בו שניים- סועד ומשמח) ג. וכן מצינו (פסחים קט א): תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר (תהלים קד) ויין ישמח לבב אנוש. עכ"ל. מכאן אף אפשר לאמר שהיין בא מיד אחרי הזבחים בדרגת השמחה שלו. שכאשר ביה"מ קיים, שמחת היין היא כאין וכאפס לעומת שמחת הזבחים, ולכן "אין שמחה אלא בבשר". ואילו ד. ועוד (עירובין סה): אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו - יש בו דעת שבעים זקנים (הכוונה לסנהדרין, בהמשך יבואר המושג-"מתיישב ביינו). ה. ושם בהמשך: אמר רבי חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים - אינו בכלל ברכה (רש"י: אין ברכתו שלמה) ועוד מקומות רבים מצאנו בכגון אלו. אך זה, כמובן, מן הצד האחד, אך מן הצד האחר: א. בגמ' (סנהדרין ע א): רבא אמר: "אל תרא יין כי יתאדם" - אל תרא יין שאחריתו דם. רש"י שם: שאחריתו דם- סופו יהרג עליו. (מדובר על בן סורר ומורה) ב. ושם בהמשך: דריש עובר גלילאה: שלש עשרה ווי"ן נאמר ביין (רש"י: לשון וי וי). ג. ועוד מצינו שם: דתניא, רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. ד. המש' בסנהדרין (ח ה): יין ושינה לרשעים - הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להן ורע לעולם. ה. וכן (מגילה ז ע"ב): רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. (תרגום: רבה ור' זירא עשו סעודת פורים ביחד, השתכרו, קם רבה ושחט את ר' זירא [עיינו שם לגבי סוף הסיפור]). וכן הלאה. לאור כל אלו נשאלת השאלה, מהו מקומו של היין? האם הוא משמח או מביא יללה? האם הוא טוב לאדם או שמא רע לו עד מאוד? נראה שהתשובה טמונה בדרך האמצע, כמה שותים? מתי? וכן הלאה. וגם לכך נביא סימוכין: א. על הגמ' שהבאנו למעלה (סעיפים א-ב, בדברים הרעים) יש קושיא: "רב כהנא רמי: כתיב תירש וקרינן תירוש, זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש. רבא רמי: כתיב (תהלים ק"ד) ישׁמח וקרינן ישׂמח, זכה - משמחו, לא זכה – משממהו" (רש"י: לשון שומם, שמשממהו ונוטל חכמת לבו.) ורש"י שם: זכה - כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי - משמחו, שמפקח את הלב. עכ"ל. ובאמת זו המסקנה, שכאשר האדם "זכה", היין טוב לו וכשלא... ב. ועל הגמ' שהבאנו לעיל (סעיף ד' בדברים הטובים) אומר רש"י: המתיישב ביינו - ששותה יין ואין דעתו מטרפתו.עכ"ל. כלומר, אם אדם יודע מהי כמות השתייה הנכונה והראויה אזי הוא מחכים כשבעים זקנים, ואם לא הרי שאדרבה, פוגע זה בחכמתו. וכעת, לענייננו. מה ליין בשמחת החתנים? ודאי, אם הוא בבחינת-"יין ישמח לבב אנוש" אז פשוט לנו, אך גם ראינו ש"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין"? לא קשה! זה במידה וזה שלא במידה. ובדיוק בגלל זה, בגלל סתירה זו, תיקנו לנו חז"ל לברך על היין בשבע ברכות. לסמל לנו, ובעיקר לחתן והכלה, שהכל צריך להיות במידה- השמחה והכאב, העבודה והמנוחה, וכן, אף הכסף לא כדאי שיהיה יותר מן המידה- " זכה - משמחו, לא זכה – משממהו". אם עושים במידה המתאימה- משמחו, ואם חס וחלילה לא... הכל עובד לפי הכלל של "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (משלי ג א), מה שבמקומו- טוב, ושלא- ה' ירחם. סיבה נוספת להתקנת היין בשבע-ברכות היא שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת, הוא הגפן (כמו שהבאנו מסנהדרין ע, וכן בברכות מ) קודם זמנם. שהיו צריכים לחכות לשבת ואז לאכול, ואם היו מחכים, היה זה מביא ברכה- חיי עד ויחד עם זה דעת אין-סוף, אך הם לא שעו למצוות ה' ואכלו קודם הזמן, שלא במקום, והביאו מיתה לעולם (סנהדרין כ' ע"א ובתוד"ה: "נשים לצאת לפני המיטה"). ואנו כאן עושים תיקון כפול לחטאם- ראשית, אנו שותים את היין במקומו, לאחר ברכה ובמידתיות הנכונה. שנית, אנו מביאים חיים לעולם בחתונה, וזה בדיוק ההפך ממה שגרמו אדם וחווה ע"י חטאם.

דברים מפורסמים של מרן הרב (אורות, זרעונים סעיף ה')שצריך ללמוד שוב ושוב, אך עם פירוש שלי בסוגריים, ע"פ הבנתי וראייתי במציאות. הדברים כ"כ מדויקים שמי שנפגש עם זרמים מסויימים ביהדות, כ"כ מזדהה עם כל מילה ומלה קדושה הנאמרת כאן. אני שומע ורואה דברים כאלה כמעט כל יום והלב שלי מתפוצץ וזועק לשמים. הלזו תיקרא יהדות? אך אין כמו מילות הרב לתאר ולבטא את אשר אני מרגיש במצבים אלה. "...לרגלי המניעה הכללית של הלימוד הרוחני בעניינים הא-לוהיים, הולך מושג הא-לוהות ונחשך, מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. עם זה, הפחד החיצוני [עונשי עוה"ז ועוה"ב], והאמונה הטבעית, והשעבוד של ההכנעה, נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה מאותן התקופות, שהדעה וההרגשה הא-לוהית היתה מאירה בהן בעוזה [תקופת בית המקדש והנבואה]. וכיון שנקודת התווך של ההכרה הא-לוהית עמומה היא [ לא למדו כהוגן מהי ההכרה האלוקית], הרי המהות הא-לוהית כלולה בהמון [נתפסת בציבור], וגם ביחידים שהם ראויים להיות למאירי כשבאים להשתעבד לעבודת א-להים ע"פ המצב הריקן הזה, של הציור האפל המלא תוהו ובוהו... כשחושבים על דבר א-להים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה הנתוקה ממקורה שהוא יראה עילאה [כמו ששומעים בזרמים מסויימים ובערוצי "קודש" לכאורה, רמות כאלה של דברי תורה] האדם הולך ומאבד את זוהר עולמו ע"י מה שהוא מקשר עצמו לקטנות המוחין [אומן אומן ראש השנה...כמשל לעליבות וקטנות דומה]. אין גאות א-להים מתגלה אז בתוך הנפש, כי אם שפלות ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד, היא מילה ריקה שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין רוח מוכרח הוא להסיח דעתן ממנה, וזו היא הכפירה שבעקבא דמשיחא, כשאזלו מים מני ים הדעת הא-להית בכנסת ישראל ובעולם כולו. [האמונה הרדודה הזו היא היא הכפירה שבזמן עקבתא דמשיחא!!!] [וכאן הרב מסביר על מלחמת הכפירה המוחלטת נגד הכפירה של האמונה הרדודה:] ההתישבות הנפשית הגסה על דבר מציאות התוכן ה-אלהי, בעצם המילים והאותיות בלבדן, זאת היא שמחפירה את האנושיות, והכפירה [המוחלטת החילונית] באה כעין צעקה מעצמת מכאובים לגאול את האדם מבאר צרה נכריה זו [הכפירה המוחלטת-החילונית בועטת באמונה הרדודה בגלל חיים חשוכים כאלו שהיא מבטאת] , להעלותו מחשכת האותיות והפתגמים[כל מיני ווארטים ומשחקי מילים שמורידים קרנה של תורה] למאור הרעיון והרגש [לחשיבה גדולה ומרוממת של עד כאן לשון הזהב של הרב. הלוואי ונזכה להעלות ולנקות את התפיסה והמחשבה היהודית הנתונה פעמים רבות בצינוק חשוך מאין אור, בידי אנשים שחושבים שהם מאמינים.

בס"ד י"ט סיוון, מוצש"ק "שלח לך" יום חמישי בבוקר, יצהר. שורות שורות של יס"מ מלווים את הרכבים הכבדים חזרה מחוות שקד, לאחר שהרסו כליל את הקרוואן של הזוג המאורס הצעיר שהיה אמור להיכנס אליו בעוד ימים מספר. זאת כמובן לא לפני שהפליאו מכותיהם הן בחתן והן בכלה, ואף ברב המקום שחש לעזרתה. צעקות, אלות, בעיקר בהמיות. ורצח בעיניים. בעודי מעכל את הרס הקרוואן, נזכר בעמונה, בגוש, בכל אותם המקומות שחרף ההתנגדות העזה והגיבורה לבסוף הקרב הופסד, חשבתי: כחו של נער מול כחה של פלדה ידו של נער מול עוצמת האלה שורת נערות מול שורת פרשים אבן קטנה מול שריון וקסדה דמעת נערה מול סילון המכת"ז פנים אל פנים בהן אף שריר לא זז פנים אטומות, מלאות בשנאה יהרגו הפנים – לא יזילו דמעה אני אמשיך לבוא לגירושים. על כל גרגיר ומכולה בארה"ק אמסור את נפשי. אבל משהו באמונה הנערית שיש בכוחנו, בשעת מעשה, למנוע כליל כל הרס כשניתנה הפקודה והכוחות כבר בשטח, נסדק. לעכב - כן. לגרום להם להסתובב ולחזור ביום אחר - כן. לפצוע בהם - כן. אבל בסופו של יום, גם בעמונה - מופת לעמידתנו בגבורה - נהרסו הבתים. ובעצם, משהו נורא הרבה יותר עולה מכל הגירושים האלה, מהמפגש עם אותם ה"כוחות", כוחות ההרס והחורבן. קראתי את הכותרת ונשנקתי. "חרב איש באחיו"??? אחיו של מי? הם, אחים?! שלי?! התשובה הכואבת, המפלחת את הלב יותר מכל הרס וחורבן היא שכן, חלקם יהודים. רובם. ואצל אלו ששלחו אותם אחוזי היהדות עוד גבוהים בהרבה. אז מה הבעיה? "הרף ממני ואשמידם!" הם סטרא אחרא, בוגדים, לא חלק מעמ"י, שימותו כולם! אבל עם ישראל לא עובד ככה. משה רבנו לא הסכים לפיתרון הזה, "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ואנחנו, גדולים ממשה רבנו? אז מה זה אומר בעצם? שיש לנו אחריות עליהם, על מעשיהם? שהערבות ההדדית מכסה על פשעיהם? חלילה וחס! "קללת ה' אלוקי ישראל, נצח ישראל ועם ישראל, תחול על הזוממים לגזול מאתנו חלקי ארצנו אלה. מחשבתם הרעה תיבטל ועצת ה' לעולם תעמוד!" (רבנו הרצי"ה זצ"ל, ט"ו באב התשל"ד) זה אומר, שעמ"י במצב כואב. שרבים מבניו ובנותיו ששים לפסוע על ראשי עם קודש, לרכוב כקלגסים לעבר נערות צעירות ולהכות ילדים כפורעים קוזקים. ולא, לא תצא אש מהשמיים ותאכל אותם, כי הם מייצגים חצי מהעם. ואם לא הם, אז אלו ששלחו אותם. ואם לקרוא את המפה כך, זה ממלא ביאוש שאין כמוהו. אבל לא אלמן ישראל. "אין בן-דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה", וכן "אין בן-דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, וי"א בדור שכולו חייב". קבלה בידינו מן הגר"א שכתב על גמרתו "בוודאי באופן השני", כלומר בדור שכולו חייב. אך בזוה"ק כתוב "טב מלגו וביש מלבר" - טוב מבפנים ורע מבחוץ. עמ"י איננו עם ככל העמים, וחיצוניותו איננה מעידה על פנימיותו. תעצומות נפשו הכבירה גנוזות במעמקי יישותו, עטופות בקליפות רבות, בהן אנו נלחמים כל אבל בד-בבד עם האמונה היוקדת בנצחו וטיבו של עמ"י, המרחפת מעל ושזורה בתוך כל צעד ושעל מדרכנו - משקל עצום יש לנגלה, לכוחות הרעים שמבוטאים כרגע בידי חלקים מעמנו. ואסור להזניח חזית זו. קטונתי מלחלוק על גדולים ממני הכותבים כי יש להרבות אור ולהגדיל תורה ודי בכך, אך לענ"ד הנפש לא תסבול מתן רגב או הרס מבנה באדמתנו הקדושה ללא מאבק, ללא מסירות הנפש עליה מורה תורתנו הקדושה, ואותה הנחיל רבנו הרצי"ה: "כתבתי למשה דיין: דע, שעל יהודה ושומרון תהיה מלחמה. מלחמת אחים?! מלחמת אחים אינני רוצה!!! אך אין זה משנה: האמירה הזאת, האיום הזה, שיכול להיות על מנת כן, היא העמדה שלנו, בתוקף ועוז וקידוש השם..." "...דבר זה לא יקום ולא יהיה, ולא ינשלו אותנו מחלקים של ארצנו! מחויבים אנו במסירות נפש! (רבנו הרצי"ה זצ"ל, מתוך "שיחות הרב צבי יהודה") אך שומה עלינו לזכור שבעוד פעולות אלו הינן ביטוי נקודתי לדרכנו הנצחית, על עם ישראל כולו להתעורר בטרם נוכל באמת לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, ולשכון שקט ושאנן לבטח בכל מרחבי ארצנו הקדושה, בלי גירושים, ללא הגבלות, בלי מעצרים וצוים מנהליים. ואני מאמין, בכל נימי נפשי, שעם מסירות נפשנו על ארץ ישראל, בפועל ממש כציווי רבנו - עם ישראל יתעורר. פשוט כי הוא חייב. "על חומת-הפלדה וסלע-האיתנים של כולנו, בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, של גופותינו ונפשותינו, יתפוצצו ויתנדפו כל קורי-העכביש הטפשיים והדמיוניים של גזלני-עולם, אל מול עצת מלכו של עולם ועולמים וקורא הדורות, האומר לירושלים תוּשב, ולערי יהודה ושומרון, יריחו, סיני וגולן ולכל מרחביהן תיבננה..." (רבנו הרצי"ה זצ"ל, ב' חנוכה התשל"ה) אנוכי הקטן, קורא בזאת את קריאתו של רבנו זצ"ל, בכל כוחות הנפש העומדים לי: עם ישראל קום וחיה!

בס"ד לק"י בתפילת מוסף של חג, אנו מדברים על עליית הרגל, שלוש פעמים בשנה, ואומרים שאז מביא כ"א את כל קרבנותיו שהתחייב בהם מאז הרגל הקודם: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך". וצריך בירור מדוע האריכו כ"כ, שכן היה מספיק לכתוב: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך", מדוע אם כן נאמר: "אשר נתן לך"? הרי אני מבין לבד את ברכת ה' אני מקבל! אלא שלימדו אותנו כאן יסוד גדול. התורה חששה שכשנעלה לרגל, במקום להתעסק, כפי שבאמת נכון לעשות, בקורבנות שאנו מביאים, נתחיל לפזול לצדדים ולנסות להשוות בין הקורבנות שלנו לקורבנות של חברינו. באה התורה ולימדה אותנו דבר גדול- יכול להיות שיבוא אדם עם מאה פרים, וחברו יבוא עם פר אחד בלבד, ובכ"ז השני יעשה יותר נחת רוח לה' ית', כיצד? הראשון הוא עשיר גדול, ובשבילו מאה פרים זה כמו חולצה של עשרים שקל. ואילו השני, היסוד הזה, איננו נכון רק לגבי הבאת הקורבנות ברגל, הוא נכון גם לכל רגע ורגע מחיינו. יכול להיות שיהי אדם צדיק וחכם ובעל מידות וכו' וכו', ואנו נסתכל עליו ונקנא, ונאמר: "מדוע הוא זכה לכל זה? הוא חכם... ה' הוליד אותו ככה, ורק אנחנו נולדנו כאלה רשעים", או: "אוף, הוא הצליח לעבוד על מידותיו כ"כ הרבה, ואני כאן כ"כ למטה, לא התקדמתי כלום". אומרת לנו התורה, לא בכך נמדדים הדברים! ההסתכלות הנכונה והאמיתית על המציאות בהפטרה של שבת הגדול קראנו בספר מלאכי פרק ג', שם נאמר: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו" (תבדקו אותי, יכול להיות שהציטוט איננו מדויק), שואל על כך בעל התניא, באחד מהפרקים הראשונים של ספרו (בערך פרק י', אולי קצת אח"כ), מדוע כפילות הלשון? מדוע נאמר פעם אחת: "בין צדיק לרשע", ועוד פעם: "בין עובד אלהים לאש לא עבדו"? ומסביר האדמו"ר הזקן, שיש כאן שני מישורים שונים, האחד- סך המעשים, הבודק זהו בדיוק אותו היחס שמלמד אותנו הפסוק הקודם: "איש כמתנת ידו", זה בדיוק "בין צדיק לרשע", ו"כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך", מקביל ל"בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". זוהי ההסתכלות היחסית האמיתית והמדויקת, לא היכן השני נמצא, אלא היכן אני ביחס לתפקידי. זה ממש לא נכון, וזוהי פשוט הסתכלות של שקר, להשוות ביני לבין האחר במידת ההתמדה בתורה ובמצוות ובמידות, כי לא זהו העניין. לכל אחד יש תפקיד שלו הוא נועד, ולשם כך הוא קיבל כוחות מסויימים ומתאימים, ותכונות שונות מחברו, ע"מ שהוא יוכל לבצע את התפקיד, את רצון ה'. היחס הנכון להסתכלות הוא ביחס לתפקיד, היכן אני נמצא ביחס לתפקידי? דבר זה מוביל אותנו מיד להבנה שאין בכלל מה להשוות ביננו לבין האחר, אף לעניין היחס לתפקיד, שכן מהו התפקיד שלי אני בקושי יודע, אז אני יודע מהו התפקיד של החבר שלי? אני יודע היכן הוא נמצא ביחס אליו? יכול להיות שבזה שהוא יושב כל היום במטבח ומבשל לילדים שלו אוכל (כשאישתו עובדת), ואני לעומתו, יושב כל היום בביה"מ ולומד, הוא עושה לקב"ה נחת גדולה הרבה יותר ממני, שכן הוא עושה מה שתפקידו לעשות, ועוד מוסיף על כך בקיצור- אין למה להשוות בכלל בין החבר לביני, כל אדם צריך להסתכל על עצמו ומטרתו, ולהתקדם במסלול הזה עוד ועוד כפי יכולתו. לכל אחד תפקיד שונה, וממילא אין הדבר נמדד בכמות התורה/המצוות/המידות הטובות שלי ושל חברי, אלא ב"עד כמה אני עושה את רצון ה', עד כמה אני ממלא את הציפיות שלו ממני". יהי רצון שנצליח להסתכל ביחס הנכון והמתאים על המציאות, ומתוך כך לקיים את תפקידנו כראוי וכנדרש מאיתנו בשלמות, אמן!

"השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" וקשה,יש כאן כפילות,שהרי בזמן הגלות אנו בבחינת עבדים למקום ב"ה כי אנו לא עושים את עבודת ה' מאהבה.אך לשנה הבאה לעתיד לבא אנו נהפך לבחינת בנים של המקום ברוך הוא שנעשה את המצוות מאהבה.משמע מכל זה ששני המשפטים האלה באגדה הם אותו דבר וזה כפילות! אלא,כיום אנו בעוונותינו הרבים בבחינת עבדים לעבדים שענו עבדים של היצר הרע שאנו עושים מה שהוא אומר לנו.אך לשנה הבאה לעתיד לבא אנו נהניה בבחינת בני חורין שאין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה! שנזכה שיבנה בית המקדש במהר בימינו! אמן!

בס"ד המילה המנחה בתפילה בפרשת עקב כתוב "ולעבדו בכל לבבכם", ואמרו חכמים: איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה. עיקר התפילה היא תפילת העמידה ('שמונה עשרה'), והיא מורכבת מי"ח (או י"ט) ברכות. והנה מתברר, שבכל ברכה יש מילה מנחה, כלומר שורש של מילה החוזר על עצמו 3 פעמים לפחות (והוא המופיע הכי הרבה פעמים בברכה). זוהי מילת המפתח של הברכה. בברכת מגן אברהם השורש הוא א.ל.ה. הציטוטים: 'אלהינו', 'ואלהי', 'אלהי', 'אלהי', 'ואלהי', 'האל', 'אל' בברכת מחיה המתים השורש הוא ח.י.י. הציטוטים: 'מחיה', 'חיים', 'מחיה', 'ומחיה', 'להחיות', 'מחיה' בברכת קדושת השם השורש המנחה הוא ק.ד.ש. הציטוטים: 'קדוש', 'קדוש', 'קדושים', 'קדוש' בברכת דעת השורש הוא י.ד.ע. הציטוטים: 'דעת', 'דעה', 'דעת' בברכת תשובה השורש הוא ש.ו.ב. הציטוטים: 'השיבנו', 'תשובה', 'תשובה' בברכת בצורה זו, מילת המפתח של כל ברכה מבטאת את עיקר כוונתה, ולרוב המילה מופיעה גם בחתימה. לכל הברכות יש מילה (שורש) מנחה - חוץ מברכת המינים! מדוע? ברכת המינים, שתוקנה נגד המינים והמלשינים, מרמזת ומסמלת שני דברים, שהם הסיבות למה אין לה מילה (שורש) מנחה: דבר ראשון, זה מסמל שלמינים אין איחוד, הם לא מאוחדים, ולכן אין להם מילה מנחה שהיא בעצם מאחדת את כולם. ודבר שני, זה מזכיר שהברכה הזו בכלל תוקנה אחרי תיקון כל הברכות, בעקבות עליית המינים בזמנם. עוד אציין כי בברכת מגן אברהם, מספר המילים של המילה המנחה בברכה,(אלהינו ,אל, וכו') הוא שבע, המספר החביב על התורה ועל היהדות, וגם הוא הכי גדול בין הברכות- זה מסמל על גדולת ה'. יהי רצון שכל הברכות יתמלאו בימינו אמן סלה.

בס"ד לק"י בפרשת שמות מובא סיפור הולדת משה, שליח ה' להנהיג ולהושיע עם ישראל ממצרים. למרבה הפלא, לא כתבה התורה את שמות "גיבורי" הסיפור, עמרם, יוכבד, מרים, בתיה. כולם, למעט משה מוזכרים כ- בן ממשפחת לוי, בת לוי, אחות הילד ובת פרעה. מדוע? למה לא יכלו לכתוב את שמותם? (זה גם היה מקצר לבסוף, כי בתחילה היו כותבים שם וייחוס, אך בהמשך היו כותבים רק שם, שהוא יותר קצר). הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות, כותב שאדם היוצא למלחמה, מצווה עליו לשכוח את משפחתו. את הוריו, אחיו, אשתו וילדיו. יש כמה סוגי מלחמות. יש מלחמה של רובים וחרבות. אך יש עוד מלחמה, מלחמת ה'. במלחמת חרבות, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אך לעומת זאת במלחמה לעבוד את ה', במלחמה מול היצר, שם "בתחבולות תעשה לך מלחמה". לא סתם אומר שלמה ומדגיש לך. לכאורה, לא היה צריך לכתוב זאת, אלא "בתחבולות תעשה מלחמה". בא שלמה ואמר, יש מלחמות שאתה צריך ללחום, וזו מלחמת היצר, לעבוד את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. אף במלחמה זו, כך נראה, שייכת ההלכה המובאת ברמב"ם. כשאדם רוצה להילחם ביצרו, אין קרובי משפחה, כשהוא רוצה לעבוד את ה', אין שום דבר אחר, אלא ה' והוא. זהו. (ודאי שאין הכוונה שאל לא לכבד את הוריו או לשמח את אשתו ולחנך את ילדיו, חלילה, אך זה צריך לבא כחלק מעבודת ה'. ואף אם אשתו מכריחה אותו לא להתפלל במניין, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", כי לא היא מדברת מפיה, אלא השטן, ומה שעל האדם לעשות זה להפוך את בקשתה זו לעבודת ה'. ואכמ"ל.). וזהו בדיוק מה שבאה התורה להדגיש לנו אצל משה. כשאדם בא לעבוד את ה', ויותר מזה, כשהוא בא להושיע את כל עם-ישראל, אין קרובי משפחה. הם אינם, אין להם שם, כולם בטלים הם אצל משה. וזהו לא רק לימוד למשה, הלוחם והמנהיג, שצריך "לשכוח" קרובי משפחתו. זהו לימוד גם, ואולי, בעיקר, אל קרובי משפחתו. התורה אומרת להם, שעל אף הקושי בזה שבנם אינו בבית, על אף שהבעל כל היום נותן שיעורי תורה, על אף שאבא לא נמצא כדי לעזור להכין שיעורי בית ולדבר עם בנו, על אף כל זאת ואף יותר, זהו תפקידכם. הוא לא עושה זאת בשביל עצמו, זה בשביל עם-ישראל, זה בשביל הכלל, ומעל לכל, זה בשביל ה'. ואין כמו ציפורה, אשת משה, כדי להוכיח לנו זאת. ומרים, אותה "אחות", היא זו שלא הבינה את המסר, ואכן היא נענשה. היא נענשה לא רק בגלל הלשון הרע שיצא מפיה, עפ"י הסבר זה נראה, שהיא נענשה גם בעקבות מחשבתה והסתכלותה המצומצמת, על כך שמשה פרש מציפורה, אך היא השכילה להבין שמשה עשה זאת גם בשבילה ובשביל אחרים, ולא בגלל רשעותו, חלילה.

בס"ד. בשם האדמו"ר מאוסטובצה בספרו "אור תורה". זה קצת ארוך ודורש חשיבה והחזקת-ראש ולכן מומלץ בעיקר לבנים (מנסיון...). כדי שיהיה יותר נוח לקרוא ולהבין חילקתי את זה. פתיחה: מדרש-רבה: "וירא יעקב מאוד" -כל השנים הללו עשיו מכבד את אביו. כל השנים הללו- כ"ב שנים שהיה יעקב אצל לבן, עשיו כיבד את הוריו בחלקו של יעקב י"א שנה. (גם עשיו וגם יעקב צריכים לכבד את הוריהם ולכן כל אחד מהם היה צריך לכבד חצי מהזמן= י"א שנה.) לכן שלח יעקב לעשיו מנחה השווה לשכר עבודתו של י"א שנה. חישוב השכר: שכר עבודה ליום = סלע אחד (מגילת תענית, תשובת גביהה בן פסיסא למצרים). שנה= 360 יום (ספר המקנה- על "חושן משפט") שכר עבודה לשנה = 360 סלעים. שכר עבודה של 11 שנים= 3960 סלעים. חישוב ערך המנחה: מנחות: האומר הרי עלי שור יביא הוא ונסכו במנה. הרי עלי כבש יביא הוא ונסכו בסלע. הרי עלי שור במנה יביא במנה חוץ מנסכו. הרי עלי כבש בסלע יביא בסלע חוץ מנסכו. ותוס'- סלע לכבש בין עם ובין בלי נסכים. שור במנה בין עם ובין בלי נסכים. חמור= פרה (רבי טרפון הטריף פרה ונאמר לו הלכה חמורך) ב"מ- משאוי גמל בכפל מחמור (כשם שהוא סוחב כפול כך מחירו כפול) איל בשני סלעים (ויקרא ה', פסוק ט"ו, רש"י ד"ה "בערכך כסף שקלים") מנה= 25 סלעים. כמות בע"ח מכל סוג: כפול ערך הבע"ח: עיזים- 200. תיישים- 20. x1 רחלים- 200. 420 אילים- 20. x2 40 פרות-40. פרים- 10. x25 אתונות- 20. 2000 עיירים- 10. גמלים- 30. x50 1500 חיבור סכום ערך המנחה ________ 3960 סלעים (סכום עבודת עשיו בכיבוד הורים)

בס"ד לק"י ערב יום-כיפור. העולם מתעטף בלובן עדין. הוד משולב ביראה, פחד משולב באהבה. כולם מוכנים ליום הגדול והנורא היום בו יקבע ויחתם בחותם המלך, מי לחיים ומי למוות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. ואני שואל את עצמי, האמנם? האם באמת תשובה תפילה וצדקה, אמיתיים ככל שיהיו, יכולים לשנות את פני הדברים? הרי צדיקים ענקיים ממני ומכל בני דורי, היו ועברו מן העולם. ואין חולק על כך שכל ימי חייהם היו מצויים אותם הצדיקים בתפילה וצדקה, ולעיתים נדירות, כשנצרך, גם בתשובה. אז אם כך, מדוע אפוא עברו אותם צדיקים מן העולם? התשובה לשאלה זו טמונה בחציו השני של המשפט- "מעבירין את רוע הגזירה". לכל אדם יש שֵם בעולם, יש תפקיד. ואת התפקיד הזה עליו למלא ככל שיוכל, שכן זו היא תכלית הימצאותו בעולם, לשם כך הוא נברא. ומה קורה כאשר אדם גומר לתקן את כל מה שהוטל עליו? סטודנט חופשי? לא. יש שלב בו "טוב לו לאדם שלא נברא", לא בגלל שהזיק, אלא בגלל שהמשך הימצאותו בעולמנו רק עלולה להזיק, "וטובה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל עולם הזה". במילים אחרות, מיתתו של האדם שגמר את תפקידו, לא באה כעונש. אלא אדרבה, היא באה לטובתו ועזרתו, ופעמים אף כשכר! אם נשליך זאת על המשפט הנודע, נבין כי התשובה, התפילה והצדקה, מועילים, ומעבירים הגזירה רק כאשר מדובר באמת ב"רוע הגזירה". אך כאשר זוהי גזירה טובה, אף אם מדובר במוות, אין הם "מועילים", שהרי לא לשם כך נועדו. הם נועדו, מעבר לעניין עצמו של עבודת ה' שבדבר, ע"מ להגן על האדם. ובמקרה זה, אם ימנעו הם את מיתתו הרי שרק הזיקו לו ופעלו ההפך מסגולתם. יותר מזה, פעמים ואף הם יביאו בעצמם את המוות על האדם. גם בדוג' שהבאנו לפני כן זה אפשרי. ויותר מכך, במקרה של מוות על קידוש ה'. מסופר על שני בחורים מישיבת מיר. שמיד לאחר השואה עלתה בליבם השאלה מדוע זה נרצחו גם צדיקי וגדולי ישראל במשרפות האש הלוהטות? והלכו לחדרו של המשגיח ע"מ לשטוח בפניו את אשר על ליבם. כשהגיעו, גילו למרבה הפתעתם כי החדר של המשגיח, שבדרך כלל היה פתוח, סגור. לא ידעו מה לעשות, וכבר חשבו כשהטו אוזנם לשמוע, הבינו כי הרעש הזה, הוא לא אחר מאשר המשגיח בעצמו היושב במקומו וממרר בבכי. לאחר מספר שניות פתח המשגיח את פיו והתאונן בפני בוראו על מר מזלו, על כי לא זכה למסור נפשו על קדושת שמו. התלמידים כבר לא היו צריכים תשובה לשאלתם, הם קבלוה מבעד לדלת... "אתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו"

בס"ד לק"י פרשת כי-תצא, פותחת במילים: "כי תצא למלחמה על איביך וּנְתָנוֹ ה' א-לקיך בידֶך ושבית שִׁבְיוֹ". לאחר מכן, מביאה התורה תיאור מקרה שאפשר שיקרה ואפשר שלא. אחד הלוחמים רואה אישה, גויה, יפת-תואר. הוא חושק בה ורוצה לשאתהּ לו לאישה. והתורה ממשיכה בדינו ובכל הנהגותיו ובמה עליו לעשות, אך לא נאריך בזאת כעת. על כל פנים, רואים אנו כי היציאה למלחמה הביאה את הלוחם המדובר לידי סיבוך בעבודתו את ה' ובשמירת מצוותיו (רש"י אם נחפש במקומות נוספים בהם נאמרה יציאה נראה שהיא מסוגלת לעורר בעיות ליוצא (זאת, כמובן, בתנאים מסויימים המתקיימים בדרך היציאה וביוצא עצמו. אביא שתי דוגמאות מפאת אורך היריעה, לפירוט והארות אפשר לפנות ולמקד, ואענה, בע"ה). דוג' ראשונה. בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, אנו מוצאים פסוק בו נאמר (כ', א'): "כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' א-לקיך עמך...". שוב, יש יציאה. אך הפעם זה דוג' נוספת- בסוף פרשתנו קוראים אנו על מצוות מחיית עמלק (כ"ה, י"ז): "זכור את אשר עשה... עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". גם כאן, על אף שהיציאה טובה היא, יש בה פגם, יש פגיעה- עמלק. אז מה? מה עושים?? לא יוצאים?! לא, אלא שצריך לעשות הבחנה בדרכו של אדם. האם הוא יוצא ממקום או שמא הוא הולך למקום. כלומר, מהי מטרת הליכתו היציאה או הביאה. הבריחה או ההגעה. (ניתן לעיין בדברי הגרי"ז על הפס' "ויצא יעקב מבאר שבע וילך...", שאומר ששתי מטרות היו לו ליעקב. האחת- היציאה, הבריחה מעשו אחיו. והשנייה- ההליכה לחרן, לשם נישואי בנות לבן. ולכן גם "ויצא" וגם "וילך"...). כאשר אדם עובר ממקום אחד למישנהו, הדגש של מטרת המעבר צריך להיות על ההליכה למקום הבא, אל המדרגה הגבוהה יותר, ולא היציאה מן המקום הקודם. (ופעמים שכן יש עניין ביציאה, כמו במצרים. אך בזה צריך שה' יוציאו, או שיצא בשביל ה'. ולכן אם זה בבחינת "אני ה' א-לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-לוקים..." כלומר ה' מוציא, וגם יש מטרה להגעה, ולא רק ליציאה. ה"סור מרע" בא בשביל ה"עשה טוב". ולא בנפרד. אך כאשר עניין נוסף, כאשר האדם יוצא למלחמה, אל לו "לראות", אלא שיבטח בה' בעיניים עצומות. זכר לדבר מהפס' מפרשת שופטים: "וראית סוס ורכב עם רב ממך"- "וראית" אותיות "ויראת". כלומר, וראית, ומתוך כך, ויראת מהסוס והרכב. אם כן, מה תעשה? "לא תירא מהם כי ה' א-לקיך עמך"!!! סמוך עליו בעיניים עצומות, האמן בו באמונה שלמה, והוא ילחם לכם ואתם תחרישון.

ב"ה (שיחה זו היא לא מתוך מסר"ש [יכול גם להיות - מסר שלילי... כל דבר ניתן להפוך לטוב או רע והוא כלי בידנו] כך שאף אחד לא התווכח איתי עליה. האחריות על הקורא בלבד) | > השיחה הקודמת: צדיק שלי (עפ"י תניא - י"ג) על קליפות ועשירות (עפ"י שיחות הר"ן, א', ד'). שיחה שנייה בסדרה פסולת – מקורה בעיקר בעשירות נתונים מראים שתושבי סביון, מיצרים כ 4.47 ק"ג פסולת ליום (!) בעוד תושבי ב"ב מסתפקים ב 1.3 ק"ג ליום. נתונים אלו – מראים שהעשירות מייצרת הרבה קליפות, והעניות (ירושלים – 1.26 ק"ג ליום – העיר הענייה בישראל) מייצרות הכי פחות קליפות. (אם כי, יש השפעה של השקפה לגבי כמות הפסולת- מי שאצלו מושרש העניין מייצר פחות). | | | גדולת ד' – לא ניתן לספרה הר"ן (שיחות, א') כותב על הפסוק כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְקֹוָק וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים: (תהלים, קל"ה/ה') שדוד המלך ידע כמה גדול הקב"ה, אבל בעבר – כיוון שהתבונן עוד בטבע, הבין – שאי אפשר פשוט לספר את גדולת ד' (אילו פינו מלא שירה כים וכו'), ועל כן יש חובה אין – סופית להודות לקב"ה. וכלשונו: כי גדולת הבורא אי אפשר לומר לחברו. ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום – אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול..." | | | חורבן ביהמ"ק, והעשירות שנפלה לקליפות כותב רבנו נחמן (שיחות הר"ן, ד'), שמאז חורבן ביהמ"ק, ירדה העשירות לתוך הקליפות, ולכן – קשה למצוא יהודי כשר וישר שהוא גם עשיר ועובד ד', והכסף לא מפריע לו בעבודת ד' יתברך. מה עניין כסף ועשירות אצל בית המקדש ? למה דווקא לאחר החורבן נפל הכסף לקליפות – ולא להיפך – שאם עמ"י עשיר היו יכולים לקדם את ביהמ"ק (ע"י גמילות חסדים), וכן ידוע שעשיר יכול לעשות הרבה דברים חיוביים בכסף שלו, ולא שיפריע לו בעבודת ד'. מי שקורא בשיחות הר"ן באזור שם, מבין כי רבי נחמן מברסלב, רוצה שהאדם ישליך עצמו על הקב"ה (שהיא מעלה גדולה מאוד, אבל – אינה אפשרית לרובנו, כמו שנא' הַשְׁלֵךְ עַל יְקֹוָק יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק (תהילים, נ"ה /כ"ג)) ולמעשה, יתנתק מהבלי עולם הזה. | | | עשירות וגדולת ד' לכאורה, אדם עשיר שנוסע ברכב חדיש, מודע הרבה יותר לגדולת ד' (והרכב שלו...), וגם – יש לו מחשב יותר חדש וציוד שכזה, שמאפשר מבט נוסף על גדולת ד' ע"י יציר כפיו האדם, ויש באפשרותו גם לנסוע מרחקים בכדי לראות גדולת ד'. א"כ- מדוע ניסיון העשירות קשה יותר? מדוע בימנו, מסתבר שהעשירים לא כולם יכולים לומר שהם אינם מזיקים לאף אחד, או עושקים, גוזלים וסתם מפלים לרעה על רקע כלשהו? מדוע צריך להתרחק מהעשירות – אם היא רק נפלה לקליפות? | | | קושי העשירות בעל ממון, הוא מתאמץ בשביל להגיע אליו במרוץ החיים, וכמובן –למצוא חן בעיני החברים (כמו שראיתי לאחרונה לאחר חתונה קבוצת מלצרים, בני 16,17 משוויצים בדברים שהם קנו במשכורת הרעב שלהם (בעצם המשכורת היא משכורת שובע. לנהנים מהם, כמובן), וכאשר המטרה היא השגיות ולא מאמץ (כידוע, הקב"ה רוצה את המאמץ – שלא יהיה 'נהמה דכיסופא' – לחם בושה). מטבע הדברים, כאשר אדם רוצה תאווה – הוא גם עובר על הכללים שלו, ובתנאי לחץ חברתי, קשה מאוד לעמוד בזאת. כלומר – ניסיון העשירות קשה רק בגלל 'מוסכמות' חברתיות – ולכן, כאשר יבנה בעז"ה ביהמ"ק והחברה תהיה מתוקנת – תחזור העשירות למקומה, וניסיונה לא יהא קשה יותר. | | | אם אתנתק מהסביבה העשירה, האם יהא מותר לי להיות עשיר? לכאורה- לפי מה שכותב רבי נחמן מברסלב- עניין העשירות פוגע בזמן לימוד תורה- ואם אדם מרוויח יותר ממה שהוא צריך (וכאן המידה שונה לכל אדם – כי יש אדם שאם יהיה עני מרוד תוקשה עליו ועל בני משפחתו עבודת ד', וכן יש כאלו שעבודתם – בלי קשר למשכורת חשובה, וע"כ הוא יצטרך לעבוד יותר בלי לבטל תורה!), אזי צריך פחות לעבוד (מה שלא תמיד אפשרי). אבל - יש עניין גדול בלהיות עשיר – למשל – חילול שבת – אם אני בעלי הרשת, הרי ברור שאני יכול שהיא לא תחלל שבת, ולזכות אלפי עובדים לעזור בביתם (גם אם הם מחללים את השבת בביתם, אני מאפשר לאחרים לקיים שבת כהלכתה). אם אני בעלי מפעל – אני יכול לדאוג למחזור פסולת, שבת, קנייה ומכירה לשומרי שבת, זיהום ועוד. | | | ובחזרה לפסולת כידוע, העולם במהלכים אלוקיים לאט לאט חוזר למוטב (אם כי, עדיין יש זיהום בקנה מידה אדיר – התחממות כדור הארץ (שמביאה לנו את ריבוי החרקים, וכמובן – שימוש בנפט וחומרים שהקב"ה בירך בהם את האויבים שלנו) מחלות, זיהום קרקע ועוד), כאשר זה מתבטא בחזרה לשימוש בהדברה ביולוגית, שימוש מצומצם בחומרים מזיקים ועוד. גם העשירות – רבים מהעשירים מבינים את הטעויות שעשו בדרך של יחסי ציבור (שאחרים מהם דוחפים מסיבות שלהם) ויוצא, שהעולם נהיה מתוקן דווקא בידי העשירים בגלל רצונות שלהם (אם כי – לפעמים זה משיג תוצאה הפוכה). | | | לסיכום, עפ"י רבי נחמן מברסלב – להיות עשיר? אם זה מה שמתאים לך באישיות – לקיים כל הזמן את התורה בעסקים, ושכשישאלוך 'נשאת ונתת באמונה', תדע לומר שלא עשקת אף עובד, לא גרמת אף פעם לחילול שבת, ותמיד השתדלת לא להזיק לסביבה (עפ"י המקובל והאפשרי), הרי שאתה מקיים את תיקון העשירות ומוציא אותה מהקליפות אליהן היא נפלה- ובכך מקדם את הגאולה ותיקון העשירות – שימושה בביהמ"ק. | | | ואם אני לא עשיר ולא חושב שזה מתאים לי? תתקן את הקליפות הגשמיות בידי מחזור. מצווה עלינו להשתמש בטבע, אבל לקלקל כמה שפחות. וזה גם עניין להפוך את מה שנראה בעיננו כרע (בגלל מצב זמני- מה שמזכיר גם אותנו עצמנו והחזרה בתשובה- שהיא ג"כ הורדת קליפות הטומאה והפיכתם לטהרה) לטוב. יה"ר שנזכה להקביל פני משיח, ולשמש עשירות ליוצרה -הקב"ה, שהכל ברא לכבודו. מקורות: שיחות הר"ן, א'- ד'. בראש מנפיקות הזבל – סביון (ערוץ 7) News/News.aspx/154910 כל הזכויות שמורות לבורא עולם (הוא לא חייב לאף אחד כלום...).

בס"ד לק"י "ואל תדין את חברך" האדם עסוק בפעולתו, חשוב להדגיש, לא בעצמו, בפעולתו. ומתוך כך אינו יכול להבין (כ"א לפי רמתו) את פעולת חבירו, שעסוק גם כן בפעולתו הוא. וגם אם יעצור לרגע מפעולתו, לא יוכל לרדת עד לסוף דעת חבירו, מכיוון שלא הגיע למקומו. ולא זו אלא אף זו שלעולם לא יגיע לכך, זאת משום שחבירו בעל אופי מסויים השונה משלו, וגדל בסביבה השונה משלו, בעלת נורמות שאינן מוכרות לו מ"בפנים" וכן הלאה... אי-לכך לעולם לא יוכל להגיע למקומו על-כן נראה להסביר דברי הלל הזקן (אבות, ב', ה'):"ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"- אל תדין את חברך, כי לעולם לא תוכל להגיע למקומו. אלא תמיד "תדונו" לכף-זכות (כדברי יהושע בן-פרחיה, אבות, א', ו'). בתקווה לקיום, עמישב