מונולוג עמוד 2

בסייעתא דשמיא! קצת שונה. גם כן 'עולם'. אפשר לחשוב. משהו טוב כאן? בכל מקרה אם יהיה רע אז אני אהיה קשורה אליו. ואם יהיה טוב אז רינת תהיה הזכה, טהורה, חסודה וצדיקה שתזכה ליהנות ממנו. בשביל זה יש תאומות, לא? אחת הטובה ואחת הרעה. רינת יעקב ואני עשו. מה הבעיה? הרי מאז ומעולם רינת תשמור על הקטנים, רינת תשטוף כלים, רינת תעשה קניות, רינת תקבל 100 בכל המבחנים, רינת לא תתלונן, רינת תלך לבקר את סבא בבית אבות, רינת תנקה את הבית לשבת, רינת רינת ושוב רינת. לרינת רשום על המצח שהיא ילדה טובה, כמו אות קין. כנראה, בצורה מיוחדת כזאת שאני היחידה שלא יכולה לראות. ומה עם שלומית? לשלומית כתוב ההפך. שלומית תפריע, תצעק, תתפרץ, תתמרד. לא תקשיב לאבא ואמא. שלומית תעשה לרינת פדיחות בבית ספר כשההורים שלה יבואו בגללה. אה, כן. שמענו על זה. 'בית ספר'. איך מבדילים בינינו שם? זאת שמקשיבה, משתתפת, מכינה שיעורי בית ולא רבה עם אף-אחד זאת רינת. מי שמדברת כל השיעורים, לא עושה כלום ורק מפריעה- זאת שלומית. מזל שיש להם איך להבדיל בינינו. אחרת מה היו עושים? במקום לחנך,לשאול, לתמוך ולעזור הם עושים ההפך. בגללם כשאני מגיעה הביתה אני כל-כך מעוצבנת עד שאין לי עצבים לעשות כלום. כך חשבתי פעם. מזל שהיה את מוריה. מוריה הזאת היא בן-אדם מהמם! היא הצילה אותי כל בוקר מחדש. כולם שונאים את מוריה ודוחים אותה מהחברה. אז מה אם היא לא עושה מה שכולם עושים כמו איזה ריבוע מהלך?! מה קרה? אז היא לא בסדר? נראה לי שרק בגלל זה אני מרגישה קירבה אליה. כי בכל השאר אנחנו ההפך הגמור. היא דוסית ממש, מכינה שיעורי בית, עבודות, הכל. אני משערת שהיא גם לא יורדת מה90 בציונים שלה. כל פעם אחרי שאני אומרת לה על הקנאה לאחותי שהיא רק הורסת ולא מדרבנת אותי לשום דבר היא אומרת שלרינת ולי יש גנים זהים. אז כדאי שאני אבין שאני בדיוק כמו רינת ויש לי הזדמנות בדיוק כמו לרינת לעשות ולהצליח לטובה! היא מהממת. כל-כך מהממת. אני זוכרת את היום הראשון ללימודים בשנה שעברה כשנפגשנו כולם בפעם הראשונה והתחלנו להתחבר וליצור קבוצות והיא הייתה בצד כי היא הייתה מוזרה כזאת, עם אופי שונה, דחויה. גם אני לא חיבבתי אותה במיוחד. אבל השנה, כששתי החברות הטובות שלי עזבו לבית ספר אחר ואני נשארתי לבד אז איך-שהוא התחברתי עם מוריה. נראה לי שזה היה כשהיו צריכים זוגות לאיזו שעת חינוך עם המחנכת שהיא ממש הרימה אותנו מהכיסאות והכריחה את כולן להשתתף. אז 'נאלצתי' להיות עם מוריה. אז זכיתי להכיר אותה. ידעתי שיש לה חשיבה אחרת ואופי שונה אבל לא ידעתי שהם שונים לטובה! ומאז כל בוקר כשהיא מחייכת אליי את החיוך השונה שלה אני מתעוררת מחדש. והיא תומכת בי. היא עוזרת. ובאמת- אני מרגישה יותר טוב. גם כי אני כבר לא עם החברות שמשכו אותי החוצה וגם כי מוריה המהממת איתי! אני יודעת שרק בזכותה לא העיפו אותי. זה התחיל כשאמרתי לה שמתכננים להשעות אותי מהלימודים לזמן בלתי מוגבל. בדיוק אז היה צלצול והתפצלנו לקבוצות במתמטיקה. כשיצאתי באמצע שיעור להתאוורר ראיתי שהיא בדיוק חזרה מהכיוון של ההנהלה ושהפנים שלה אדומות. שאלתי אותה מה קרה כי יש שתי סיבות שהפנים שלה אדומות או שהיא בכתה לפני רגע או שהיא אחרי אחד מהנאומים הארוכים שלה. היא התחמקה ואמרה לי שאני נשארת איתה אחרי הלימודים. לא הבנתי מה קרה אבל היא כבר רצה לכיתה שלה. לא הצלחתי לחזור לשיעור אז הלכתי לעשות מה שאני עושה לעיתים קרובות- לשוטט קצת. הגעתי לאזור ההנהלה ובדיוק המנהל יצא משם ופלט אליי משהו בסגנון של 'תתחילי להעריך את מה שמוריה עושה בשבילך' ושוב, לא הבנתי מה הוא רוצה ומה הסיפור של שניהם. זה היה השיעור האחרון והשעון אמר שעוד עשר דקות השיעור נגמר. הלכתי למקום הקבוע של מוריה ושלי- העץ שלנו. אחרי שכולם כבר יצאו הביתה מוריה באה אליי ואמרה לי שאני הולכת איתה לבית שלה. אמרתי לה שממש ממש לא. אני שונאת ללכת לבתים של אחרים. היא אמרה או שבעצם הודיעה לי שאני באה איתה ושאין אף-אחד בבית. שאלתי אותה כמה זמן זה ייקח והיא אמרה שאני אצלה עד הערב. נאלצתי להסכים. מוריה אמרה לי להודיע לאמא ולרינת. שאלתי למה גם לרינת והיא לא ענתה לי. התקשרתי לאמא והודעתי לה. אחר-כך שלחתי הודעה לרינת שאני אגיע בערב. כשהגענו לבית שלה שכבר הכרתי מביקור חטוף בפעם אחרת נכנסנו ישר לחדר שלה. מוריה הורידה לי את התיק ודחפה אותי על אחד הפופים שלה. קצת נבהלתי אז שאלתי מה קרה לה ובמקום לענות היא התחילה לשטוף אותי- 'שלומית! מה נראה לך? איפה את חיה? איזה עולם יצרת לעצמך? מה את? נקבה? פעם אחת עקפו אותך ומאז את נכנעת? מה-מה-מה? לא אכפת לך מהחיים שלך, זה הסיפור, אהה?' ואני, לתומי, לא הבנתי מה היא רוצה, לא הבנתי מה עשיתי. אבל מוריה המשיכה לדבר ולדבר, הפנים שלה האדימו, היא דיברה על העתיד שלי ועל זה שזה לא טוב להיות צל ואני צריכה עמוד שדרה אבל היא כבר עצבנה אותי. שמתי לה יד על הפה ודחפתי אותה על הפוף השני. הודעתי לה שעד שהיא לא מסבירה לי מה היא עשתה היום בהנהלה אני לא מקשיבה לכלום ממה שהיא אומרת. היא נרגעה קצת. הלכה רגע וחזרה עם איזו תמונה. היא שאלה מה שלומי היום ואם אני בסדר ועניתי לה שכרגיל. אין חדש. דרשתי שתענה לי כבר מה היא עשתה היום בהנהלה על חשבון שיעור מתמטיקה. היא כבר לא יכלה להתחמק. היא הביאה לי את התמונה, הסתכלתי בה ונזכרתי שמוריה אמרה שיש לה אח שגדול ממנה בשנתיים אבל החרדי שבתמונה נראה מבוגר יותר. ואמרה- 'זוכרת שנה שעברה שהייתי לבד, דחויה. אף אחד לא התחבר אליי? והשנה סוף-סוף קיבלתי מתנה. חברה כל כך טובה. שלומית, נהניתי נהנית איתך מאוד! אבל אז הבנתי שאנחנו לא אותו דבר. שאנחנו מאוד שונות. ורציתי, רציתי שתהיי כמוני. מצליחה ומעולה. שלומית, את יודעת למה? כי האדם הזה שבתמונה זה אחי הגדול. ולא, זה לא כמו בסיפורים חס וחלילה שהוא נפטר או משהו. פשוט הוא, אחי, עכשיו בן 30 ואת יודעת מה הבעיה שלו? הוא לא התחתן. הוא לא מצא משהי להתחתן איתה. למה? כי הוא עבר כל-כך הרבה גלגולים בחיים שהוא לא מוצא את עצמו. הוא היה דוס ואחר-כך יצא לחו"ל לדגמן 3 שנים ואז יצא למזרח, היה נזיר, התחרט. חזר להיות דוס. ושוב, יצא לחו"ל ולמד שם עיצוב במשך שנה וגר עם איזה גויה. ואז פגש איזה חב"דניק שסוף-סוף החזיר אותו לעצמו ועכשיו הוא חב"דניק נלהב שרק מחפש אישה. בשעה טובה! אני לא אבאס אותך, בעזרת ה', עוד חודש הוא מתחתן. ואני מאושרת ביחד איתו! שלומית, אני לא רוצה שתהיי ככה! לא רוצה שתעברי הכל ורק אחר-כך תביני שהכי טוב זה מה שהיה לך בהתחלה!! בבקשה, שלומית. תעשי לי טובה. תלמדי, תשקיעי,תתחזקי. את לא רוצה שיעיפו אותך, נכון?' הייתי קצת בשוק אז רק הנהנתי משהו בסגנון של 'כן' והיא המשיכה- 'ועכשיו לתשובה. שלומית, הלכתי היום למנהל. הוא התחיל להסביר לי מה ההבדלים התהומיים בינך לבין רינת. אבל לא הסכמתי לשמוע לו! הבטחתי לו שממחר והלאה את תהיי יותר טובה- בכל הבחינות! מאחותך. ובדיוק בגלל זה, שלומית, את נמצאת כאן עכשיו. איתי. את עושה איתי עכשיו את כל השיעורי בית והעבודות ולומדת לכל המבחנים שיש לך למחר. אחר-כך את הולכת הביתה, לוקחת בגדים ליומיים וחוזרת אליי ללילה. המשפחה שלי טסה כדי להכיר את המשפחה של הכלה בחו"ל אז הבית ריק. אם אמא שלך לא תסכים, אני אדבר איתה. אם את אומרת לא או שאת מתייאשת או כל דבר אחר אני אישית הולכת למנהל ואומרת לו שנכשלתי והוא מוזמן להעיף אותך.' היא לקחה לי מהיד את התמונה. סגרה את הדלת של החדר שלה והשאירה אותי לבד. הסתכלתי על השעון. השעה הייתה 14:15. שמעתי רעשים כאלה ואחרים אבל לא הבנתי מה בדיוק קורה שם. ואז- אז התחיל הבכי. בכיתי כמו תינוקת קטנה. באמצע מוריה נכנסה ואמרה לי לקום לישון במיטה שלה ושהיא מעירה אותי ב15:30 להתחיל לעבוד. קמתי כמו כלב צייתן, הורדתי נעליים ושכבתי לישון במיטה שלה. ב15:30 היא העירה אותי בטענת- 'הזמן קצר, המלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל הבית דוחק', שטפתי פנים ואז היא קראה לי לשבת ליד השולחן בחדר. הייתה שם טבלה עם עמודות לכל דבר- מקצוע, שיעורי בית שהיו, עבודות שהיו בו ומבחנים במקצוע. הייתי צריכה לסמן V ליד כל מה שעשיתי. לצערי גיליתי שהיו הרבה משבצות ריקות. הבנתי שיש לפניי עבודה קשה. אחר כך היא הביאה לי דף ולידו ספר 'אורחות צדיקים'. מוריה הסבירה שזה ספר מקסים. כמו מסילת ישרים. ידעתי שמסילת ישרים מדבר על מידות אז שיערתי שככה גם אורחות צדיקים. מתחת לספר היה דף עם כל המידות שיש בספר 'אורחות צדיקים' והייתי צריכה לסמן איזה מידות אני חושבת שיש בי ואיזה אחרים חושבים שיש לי. אחר-כך גם מוריה סימנה מה היא חושבת שיש לי והשווינו. היא הכינה לוח-זמנים מטורף והתחלנו לעבוד. במשטר ברזל. השלמתי עבודות, מבחנים, שיעורי בית, סיכומים. הכל! ואפילו הגשתי איזו עבודת רשות שהוסיפה בונוס. מאז השתפרתי באורח פלא. כל יום מוריה מכינה לי לו"ז לכל היום. אמנם, עדיין רינת היא השולטת בבית אבל אני כבר לא הצל שלה. בעצת מוריה כתבתי להורים שלי מכתב שהסברתי על זה שאני מצפה שהם יקבלו אותי איך שאני, על זה שהחלטתי להשתפר ועל כמה שאני מעריכה אותם. גם לרינת כתבתי שאני מבקשת שתפנה לי קצת מקום להביע את עצמי בבית. זה עבד מצוין! מאז רינת ואני בקשר יחסית למה שהיה קודם. האחים הקטנים שלי אוהבים אותי ולא רק את רינת. אני מרגישה הרבה יותר טוב! והכל, הכל, הכל- בזכות מוריה. העניין הוא שיש קטע אחד שבו מוריה מעצבנת אותי- היא, עם כל הטוב שבה. כבר אמרתי שהאופי והחשיבה שלה שונים. ובדיוק בגלל זה היא מעצבנת. בעקרון, אנחנו מסכימות על המון דברים. אבל דבר אחד היא לא מסכימה לשמוע ממני- תודה. היא אומרת שהיא לא עשתה כלום והיא מתכחשת לכל מה שהיא פעלה וכמה היא השפיעה. ניסיתי הכל- לדבר איתה, לכתוב לה, להראות לה הוכחות. הכל. והיא לא מוכנה לקבל. היא אומרת שהכל עבודה אישית שלי וזה שהיא אמרה לי איזה משפט פעם אחת לא אומר כלום. יום אחד כשבאתי אליה להכין לו"ז לאותו יום היא אמרה שאני צריכה לעשות לבד אז ניסיתי ועשיתי משהו. הגשתי לה והיא העירה את ההערות שלה. ומאז, במשך השלוש שנים הקרובות זה מה שהיה כל יום. הכנתי לו"ז והיא בדקה, העירה, שינתה. היום החלטתי לנצל את הלו"ז כדי להראות לה כמה השתנתי בזכותה. רשמתי את הסדר יום שלי של לפני שלוש שנים. -להגיע בעצבים הביתה. -לאכול ארוחה שרינת תכין. -להתעצבן. -לא לעשות כלום. -לצעוק על כולם. -לישון עד הערב. -לעשות שטויות. -לרדת לרחוב ולהסתובב שעה עם אוזניות. -לישון עד הבוקר. מוריה ראתה את זה, קראה פעמיים-שלוש. ואז הסתכלה עליי במבט תוהה. 'זה מה שאני עושה היום.' עניתי למבט שלה. 'למה?' היא פלטה. עניתי לה שזה בגללה. שוב, היא הביטה בי במבט שואל. אז אמרתי לה שכמו שאני הקשבתי לה ביום ההוא כשהלכנו אליה הביתה- ככה היא צריכה להקשיב לי עכשיו. ובמשך חמש דקות דיברתי ודיברתי והסברתי לה למה היא צריכה להפסיק להתכחש לעובדה שהיא זכתה לשנות מישהו ב180 מעלות. ובסוף, סוף-כל-סוף היא הסכימה לקבל את מה שרציתי לומר לה. באמצע היה צלצול אז סיימתי במשפט שהתכוננתי לו כל היום- 'תמיד אמרת שלאחים יש את אותם גנים. עכשיו הבנתי. כשנחזור מהבית ספר אני אדווח להורים שלי, לרינת ולכל השאר שבזכותך, מוריה, זכיתי. מוריה, זכיתי להתארס עם אלעד, בחיר ליבי. אלעד מדהים בדיוק כמוך! אני מקווה שנצליח לעלות מעלה-מעלה שנינו. ביחד.' אחרי מספר שניות של עיכול שמעתי צרחה יוצאת מהאדם המהמם ביותר שפגשתי בחיי והרגשתי חיבוק מוחץ. בדיוק באותו רגע מוריה קיבלה הודעה 'אחותי, אנחנו מתארסים. תשמרי בסוד. בזכותך.' בינתיים אני כבר ברחתי למתכונת במתמטיקה שהתחילה לפני עשר דקות. המורה וויתרה לי בטענה שזה האיחור הראשון שלי בשלוש שנים האחרונות. כשסיימתי את המתכונת- שוב, ראיתי אותה חוזרת מכיוון ההנהלה עם דף ביד. את מוריה. שוב, עם פנים אדומות. הפעם כבר ידעתי שזה מבכי. למדתי לזהות את ההבדלים. שאלתי אותה מה קרה והיא חייכה אליי, החזיקה לי ביד, לקחה אותי לעץ שלנו. הדף היה מלא במספרים ובמקצועות של שלוש שנים. 'שלומית' היא אמרה לי 'את רואה מה יש למטה? איזה ציונים? נמוכים, אם יש בכלל... עכשיו. עכשיו יש לך 90, 80, 100! אין עלייך, שלומית. אין עלייך. אני מאושרת. אני מאושרת שזכיתי להיות גיסתך לעתיד. ואם אי-פעם רצית לומר לי תודה, תדעי שזאת התודה והמתנה הכי גדולה שיש. שקיבלתי אותך במתנה.' בחתונה החיבוק הכי משמעותי היה ממוריה. שלימדה אותי המון. ----------- לזו האמיתית.

בס"ד לילה. שקט. אני יושבת בחורשה. אלו רק אני, העצים הגבוהים, והכוכבים שמצליחים לחדור בינות צמרות העצים הסבוכות. חושך תמיד נתן לי תחושה של לבד. בעצם, לא ממש הייתי צריכה חושך כדי להרגיש לבד, אבל החושך הדגיש את הבדידות. יש כאלו שאומרים שהחושך דווקא עוזר לגלות את עצמך. לי אין כח להתעסק עם העצמי הזו. היא יותר מדי מורכבת בשבילי. היא מוזרה. מזוכיסטית כזו. תמיד עצובה, תמיד משהו חסר לה. לא יכולה לשמוח במה שיש לה. הרוח הקרה עוברת על פני. היא לא מצליפה, אלא מלטפת. אבל היא עדיין קרה. אני מהדקת את הכובע על האוזניים, אבל הלחיים נשארות חשופות. "אני לא מבינה אותך, יערה", אני נזכרת בשחנ"ש שליאת הכריחה אותי לעשות איתה, "היית בן אדם כל כך שמח! מה קורה לך?". אבל אני רק שתקתי, משכתי בכתפיים. לליאת עלו דמעות בעיניים. "את פשוט ממשיכה להתעלם מכל הטוב שד' מנסה להוריד לך! את מתעקשת להיות עצובה!". אני מתכווצת כשאני נזכרת במבט אני מתכרבלת בסוודר הדק, מכופפת את הכתפיים, מתכנסת בתוך עצמי. פעם, כשעוד הייתי הולכת לשיעורי פסיכולוגיה המורה מיכל הסבירה שאדם בדרך כלל מתכרבל כשהוא במצוקה, כי זו התנוחה שבה הוא היה ברחם אימו. שם הוא הרגיש מוגן, וכשהוא מתכרבל הוא כאילו רוצה לחוש שוב אותה הגנה. אבל עכשיו אני כבר גדולה, לא יעזור אם אני אתכרבל. זהו, היה חם ונעים שם, אבל כשאדם יוצא אל העולם הוא צריך להתמודד עם הבעיות והצרות. האם הרצון לחזור אני עוצמת את עייני. די למחשבות. די, די, די כל הזמן לחפור. אני פשוט רוצה לישון. אני מתכרבלת עוד יותר בסוודר. לפעמים אני מרגיש שאני צריך עיניים, רק בשביל לעצום אותן. תמיד אמרו שאני בחורה עם עומק. פעם חשבתי שזה טוב. היום אני לא כל כך בטוחה. לפעמים מתחשק לי פשוט לזרום עם החיים, ליהנות מהם... אני לא בטוחה שכדאי בכלל להתחיל להתעסק עם הכל השאלות, כי הן פשוט לא נגמרות. העיניים שלי יבשות. פעם הייתי בוכה המון, על כל דבר עצוב. היום לא. מן מחסום ענק יושב לי על הלב, לא נותן לי להרגיש. לא לשמוח, לא לצחוק. לא לכאוב. פשוט רצון לישון, ולישון, ולישון. אני מביטה בכוכבים המעטים שמסתננים מן השמיים אל עייני. אני יודעת שאלוקים שומע ורואה בכל מקום, אבל תמיד יש מן צורך להסתכל אל השמיים שמדברים איתו. כשמדברים איתו. פעם היו לנו שיחות ממש יפות... היום? אנחנו כבר לא מדברים. למה? לא יודעת. די, די לחשוב!! אני נזכרת בקטע של הרב קוק שלמדתי פעם עם ליאת. היה נחמד ללמוד איתה, תמיד זה היה נותן תחושה כזו של התרוממות, של שמחה. (היום כבר אין זמן. היא מדריכה, עסוקה. זה בסדר, אני מבינה. גם אם אני הייתי במקומה הייתי בטח מתנהגת ככה.). משהו על זה שבתפילה הנשמה כמו שושנה שפותחת את עלי הכותרת שלה לקראת קרני השמש החמימות. הרבה זמן לא התפללתי כמו שצריך. אין לי ממש למה להתפלל, הרי תפילה זה דיבור עם ד', ואנחנו לא ממש בקשר... אני נזכרת בעצמי לפני שנה. מה קרה לי? איך זה קרה לי? אני חופנת צרור עלי שלכת מהאדמה ומפוררת אותם. כשהיינו קטנות, אני וליאת, היינו אוהבות לקפוץ על העלים היבשים ולשמוע את הרעש. אני לא חושבת שזה בסדר. לא הייתי רוצה שיקפצו על הגופה שלי כשאני אמות. אבל אני בכל זאת ממשיכה לפורר את העלים שביד שלי. מתחשק לי לצרוח על עצמי. די, תחזרי כבר להיות את!! תחזרי לשמוח, לפרוח!! תפסיקי, תפסיקי לישון!! יש לך עבודה לעשות פה יש לך תפקיד לקיים פה!! אבל אני מכירה את עצמי, אני אנסה, ושוב למחרת אשוב להיאנח. ואולי לא? אולי יום אחד אני אקום וזהו, סוף סוף אחזור לעצמי? הרי המצב הזה לא יכול להימשך לנצח... למה לחכות ליום אחד? למה לא פשוט לקום עכשיו? לא, די! די לחשוב! אני מדכאת את הרגש, את המחשבה. אני נועצת מבטים בכוכבים.יש אלוקים, אני יודעת. אני יודעת גם מה הדרך הנכונה. פעם הייתי עליה. אבל משהו קרה ליערה הזו. אולי אני באמת כמו יער? אולי עכשיו פשוט סתיו, אז אני משירה את עצמי? ואחר כך באביב אני שוב אפרח? אני מיישרת את הברכיים, לאט לאט נעמדת מול אחד העצים. אני משעינה את הראש על הגזע הרחב. מלטפת בזהירות את הבליטות המחוספסות בעץ. הנשימה נעשית לי כבדה. אולי סוף סוף מגיע הסוף? אני חושבת, קצת בתחושת הקלה. אבל אז אני מבינה- מה אני חושבת לעצמי, ששם אני אוכל לישון לנצח? אי אפשר לברוח, אי אפשר לברוח!! אני חייבת להתמודד מול עצמי!! הראייה שגם ככה לא הייתה משהו בגלל החושך, מיטשטשת לי. אני מזדקפת. אני רוצה, אני רוצה לחזור לעצמי!! אני לא רוצה לישון!! אני רוצה לחיות!! ריבונו של עולם-- הכתפיים צונחות. אני נאנחת. זה אבוד. אההה!! אני לוחשת. זה בסדר, את יכולה. אף אדם לא שומע. אההההה!! יותר חזק. אחר כך אני כבר צועקת בכל הכח. אהההההההההה!!! אני זועקת, לא מסבירה, לא מבקשת. פשוט זועקת. אני בטוחה שהוא מבין לבד. משהו חם זורם לי על הלחי. אני מורידה את הכובע, משחררת את האוזניים, שיוכלו לשמוע, ולו לרגע. לפעמים אני מרגיש שאני צריך עיניים עוד עוד ועוד כדי שאראה את שפעת האור. __________________________________________________________________ לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים- השיר של יהורם טהרלב. "...אלא שבשעת התפילה המעשית... היא מתדמה לשושנה, הפותחת את עליה הנאים... נוכח קרני השמש המופיעים עליה באורה..." [הראי"ה זצ"ל].

החיים זה כמו ללכת בנהר. ללכת נגד הזרם, ישר אחרי החורף. בהפשרה. הבגדים נדבקים לך לעור, אבל אין מה לעשות, כי כבר נכנסת, נכון? ואם תעצור, מי יערוב לכך שתוכל להמשיך. אז ממשיכים. עוד צעד קדימה, ועוד אחד. ולא להרים את הרגל מעל המים, אף פעם, כי זה משפריץ. וחבל, חבל להרטיב עוד בגד. עוד חולצה שלא בטוח שאי- פעם תתייבש. האבנים מלמטה מחליקות, נסחפות מתחתיך. קוראות לך להיסחף איתן, תראה כמה זה נעים. רק תישכב לשניה, תחוש את המים מחליקים על הבטן... על הצוואר... נו, תיכנס... קצת יותר עמוק... ואז ענף מצליף לך על הפנים, ענף רטוב ודק, ואתה מתעורר, וקולט שנסחפת אחורה. מה קורה לי? חייבים להתקדם. אסור להיסחף, כי אחרת זה לא נגמר. אבל הראש כבר בפנים, רטוב.. וקר, כל כך קר... אבל זה נעים... והבגדים שנדבקים לעור... והעייפות... אתה מנסה להמשיך, יודע שבסוף המסלול מחכה לך מגבת יבשה ואוכל, אבל אין מי שייתן לך יד ויעזור לך להמשיך, כי כבר נסחפת. אז אתה נסחף, פשוט נסחף. והענפים מצליפים, והאבנים דוקרות. שיצליפו. שידקרו. אני נסחף. וטוב לי.

בעז"ה. לזעוק, לצעוק, להגיד. ומה תגידי? הרי אין לך דבר, שראוי להישמע באוזניי אחרים. לא משנה מה להגיד, העיקר לדבר. העיקר שישמעו שידעו שהייתי פה. צומיסטית. לא נכון! פשוט, כזאת אני. וצומי זה סוג של מחלה. אני לא חולה. עובדה. שמה? אני אוהבת חֵבְרַה, זה הכל! ויש בי בפנים בלבול, ואותו אני רוצה שאנשים ישמעו. את מנסה לגרום לאנשים לטבוע במערבולת התהיות שלך? לא, רק שיעזרו לי. אני נואשת, את לא תביני אותי. ואת מבינה את עצמך? לא, אבל.. אולי אנשים אחרים יוכלו לעזור לי. הם לא, את לבד. את בטוחה? יותר מאי פעם, צומיסטית--

היא עומדת, זקופה. מדממת, בתוכה. היא עומדת, ושמחה. עומדת, מול עצמה כי המציאות היא מתנה. שהיא מכילה, בכאב. ועולם מופשט שנגלה אליה, היא אחרת, שצמחה לעיניה בלי ששמה לב. ועכשיו, הקושי נעלם כי היא עמוק בתוכה ושם מגלה, השגחה. ומדחיקה, קצת את עצמה. כדי להרגיש את הטוב שנפל עליה, וכדי להיטיב בחזרה.

בעז"ה. מוות, כואב, חזק, וקשה.. מוות. לא מוות פיזי, אלא מוות רגשי, מוות שלי. אתמול מתי. נכבה לי הזיק בעיניים, זיק החיים. רציתי לדעת איך מרגישים אחרי שמתים, כשמגיעים לשמיים.. ואני מתי, אבל נשארתי פה. רציתי להבין איך זה להיות ליד הקב"ה, איך באמת להרגיש אותו, אז התאבדתי. זה לא עבד, כנראה שלעולם כבר לא ארגיש אותו. אני בת-אלמוות, אני חושבת. הרי, אלוקים לא ירצה אותי לידו, אז הוא ייאלץ להשאיר אותי על האדמה, עם אנשים צדיקים שיש להם פה שליחויות. ליד אנשים מלאים, ארגיש עוד יותר ריקה. [זו כוונתו?] איך אפשר לתאר מוות? אולי אפשר להגיד, שכבר אין בי את השמחה של הקימה בבוקר, שהייתה בי פעם. שכבר אין בי התפעלות לפריחה ועצים. הטבע המופלא הזה- כבר לא עושה לי כלום. שעכשיו, אני כבר לא רואה עולם צבעוני. בעיניים שלי, יש פה רק שחור ולבן. אני השחור, כולם- הלבן. איך עוד אפשר לתאר מוות? אפשר לספר שכבר הרמתי ידיים, שכבר לא חשוב לי לחזור לחיים. אני תולה שלטים, ואם היה צריך מתנדב שייקח על עצמו, את הצער של כולם- הייתי קופצת. אני כבר רגילה. אני יכולה להגיד עכשיו, שאם הייתי יודעת שזה יעזור אם אסבול, הייתי מתענה לנצח. אני זוכרת, שפעם עוד היה בי את הרצון לחיות. הרצון לגדול, לפרוח, לאהוב. אני נזכרת שזה עבר לי, בערך בזמן בו כולם התייאשו ממני והרימו ידיים. כי פעם, חברות עוד התעקשו שאחייך, אבל כשראו שקשה לי לשתף פעולה- הם הודו בתבוסה ועזבו אותי לנפשי. אז התחלתי ליפול. לא הייתי חלשה, אבל הייתי צריכה את עזרתן, כדי להחזיק את הראש מעל למים. אחרי הנפילה התחלתי לקום, חזקה יותר, מחוסנת. אני זוכרת, שלפני כמה ימים חשבתי לעצמי, ברגע של הרהור מיותם, שאולי יהיה יותר טוב לחיות. אני זוכרת שהרמתי אז את המבט, והבנתי למה עד עכשיו לא עשיתי את הצעד הזה. קשה בחוץ. פחדנית.

מה כותבים? כותבים רגשות. צריך לכתוב את מה שאת מרגישה, מה שאת. ובמקרה שאת לא מרגישה כלום? תפקטבי את עצמך. יוצא לי דווקא די הרבה, להקריץ כאב שלא במיוחד מציק לי, ולהשתפך. לבכות, מתוך הבכי, אני באמת מבינה כמה שהוא כן כואב, ואז מפסיקה לבכות.מישהו עוד יחשוב שאת מפקטבת.. כביסה מלוכלכת מכבסים בבית.אי,סתם שטויות. את כותבת כי את לא מצליחה להירדם, וכי הצבע של העט הזה פשוט מגניב. אבל מה, רבש"ע, מגניב בצבע סגול? לא כלום.אם אין לך סיבה לכתוב,פשוט תפסיקי עם זה. עצמי נהייתה עצמאית לאחרונה. הי את,תרגעי.אני אחליט בעצמי מה לעשות איתך. כלומר, עם עצמי. תפסיקי להכתיב לי את החיים,תודה. מצאתי את עצמי. הידד. חבל בכלל שהתחלתי לחפש. היא לא חלק ממני ואנחנו בכלל לא מסתדרות.. הנה,מצאתי משהו להתבכיין עליו.. ניחומים אחרי ה-ביפ.

בס"ד והם אומרים, שהם כאן בשבילי. שישמחו תמיד לשמוע ממני. שאם יש בעיה, אפשר לפנות, להתייעץ. ויש בעיות.ואני לא אפנה. לא אתייעץ. זה לא מזוכיזם, לא הרס עצמי. זה חוסר אמונה, שמישהו בעולם באמת מתעניין בי. זה ידיעה, שאני לא שווה את ההתעניינות שלהם. ככה זה התפקידים. אני פתוחה לקבל. לשמוע את כל הצרות שלכם. מוכנה להיות שליח שלו^ ושלכם, לנסות לעזור לכם. ורק אני, מקבלת את הצרות שלי עצמי. וטוב לי ככה. [?]

אני עוף חול. נולדת מחדש מתוך האפר של עצמי, אני יושבת ומחכה לשריפה הבאה. לפעמים אני פורשת כנפיים, להתמתח קצת, ואז אני פוגעת באחרים בנוצותיי שרק נראות עדינות. אני עוף חול. יפהפה מבחוץ אך קטלני מבפנים, זהו עוף החול. ואני- קטלנית. יושבת ומחכה לשריפה הבאה. פירומנית.

בס"ד לדעת... איך לדעת לכוון כלפי מעלה, לפסוע אט-אט עם קצת מעידה. איך לדעת להתכוון בתפילה ולומר כל מילה ומילה בכוונה שלמה. איך לדעת להכיר בטוב שיש בעולם: דומם, צמח, חיה ואדם. לדעת... איך לדעת לכוון את ריגשותי כלפי חברי, מבלי לשים את האנוכיות שבי. איך לדעת להתכוון בסליחה ולומר זאת בכניעה ובהצנעה. איך לדעת להכיר בטוב שיש בעולם: דומם, צמח, חיה ואדם. לדעת... איך לדעת לכוון את הזמן, לעשותו יעיל מבלי שיפוספס. איך לדעת להתכוון במעשים טובים ולעשותם בזמן. איך לדעת להכיר בטוב שיש בעולם: דומם, צמח, חיה ואדם. לדעת... איך לדעת לכוון בדרך הישר, מבלי להתבלבל. איך לדעת להתכוון בכל פסיעה ופסיעה מבלי למעוד. איך לדעת להחזיק חזק במורדות/עליות. איך לדעת להכיר בטוב שיש בעולם:דומם,צמח,חיה ואדם. לדעת לאהוב את ה' וכל אדם. לדעת לשמוח ולאהוב כשצריך. לדעת לעלות ולהתעלות תמיד. לדעת לשאוף להגיע לפיסגה. לדעת להיות כלום מול הבריאה כולה. תפילה.

בס"ד כיתה חדשה. התחלה חדשה. אותו מבנה, אותם בנות, אותם זיכרונות. שוב יושבת, שוב לבד, במקום הקבוע, ליד החלון מאחורה. עוד שיעור על אלול, ראש השנה. ושוב המילים חוזרות, עוברות, מדלגות, נחסמות. שוב הם ביחד, שוב לבד. הטחות, האשמות עצמיות, אולי לא נבראתי סתם. לא. כן. למה לא? למה כן. מתלבטת. עוד שיחה, שליחות, מטרה. אם היתה פעם מטרה, הכוונת כבר סטתה מזמן. הולכת במדבר, אין ציוני דרך, ואולי בכלל הכיוון הפוך. לא משנה לאן נגיע, העיקר... שנגיע כבר... נשכבת, בוהה, סתם מחשבות של תחילת שנה. ובעצם, של תמיד.

אז זהו, החופש הגדול כבר הגיע למחציתו ואני לא הגעתי למחצית הדברים שהצבתי לעצמי. למרות שהסתיימה השנה עדיין לא הורדתי את טבלת הייאוש, למה? כי קשה לי להתנתק. הקשיים קשרו את ליבי ללב תלמידותי וכעת אני מסרבת להתירם. אני בחופש ועדיין עובדת- משוחחת עם תלמידותי בטלפון ואפילו מסרתי להם שיעור- כמובן, בביתי. לא, לא שיעור ספרות אלא שיעור חינוך, מפגש כיתתי שנוצל גם הוא להשפעה ולחינוך. אני אוהבת להסתכל על המשבצות. מאחורי רבות מהן מסתתרת חוויה, סיפור או מקרה. לפעמים, אני מוצאת את עצמי נזכרת, משחזרת שיחה, מבט. כן, אני אוהבת את תלמידותי! ואני חשה שהן אוהבות אותי. במפגש שערכנו בביתי, הן הקריאו לי שיר כל כך מרגש בו הן מודות לי על מה שעשיתי עבורן ובו כמיהתן שאמשיך לחנך אותן בשנה הבאה. רציתי לבכות ועצרתי בכוח את דמעותיי (ראיתם פעם מורה בוכה?...) - כי התרגשתי כל כך ולא יכלתי להכיל את הרגשות שסערו בתוכי. - כי ידעתי שאני הולכת לאכזב אותן. לא, אני לא יכולה להיות המחנכת שלהן בשנה הקרובה- אני עוזבת את בית הספר למקום אחר, מאילוצים שונים. ועם הכאב האישי שלי (כפשוטו, כי כל כך התחברתי אליהן) שגם איתו אני צריכה להתמודד, אצטרך לחשוב כיצד להתמודד עם רגשותיהן. כשנפרדנו בסוף השנה, הכנתי מצגת על השנה שחלפה עלינו ועם כל ההתרגשות חשבנו כולנו שזו פרידה זמנית אבל להפרד ממש זה כבר משהו אחר... איך אני הולכת לספר להן שאני עוזבת?

היה לי חלום אחד. חלום אחד שחזר לילה אחר לילה. בחלומי ניצבת זקנה זקופת קומה, טובת מראה. בידה האחת מחזיקה היא דובון גדול המסמל ודאי את ילדותה. ובידה השנייה תעודת רישיון נהיגה- המאפיין את תקופת נעוריה. במבט חטוף היא נראית נינוחה ושלווה, אך עיניה המבריקות תרות אחר מחוגי השעון שבידה, כאילו מנסות לעצור את הזמן. שנים רבות לקח לי להבין שהזקנה מהחלום היא לא אחרת מאשר.. אני. לזכור מישהו בתור ילד ולראות אותו אחר כך פתאום בתור מבוגר זה מוזר. זה מטריד, זה לא יאמן. להכיר אותו מהילדות, ברגעי העלבון הצובט בגרון, במכנסי פעמון של שנות ה-20 , עם חצאיות ה"שמחם" במגוון צבעים קטיפתיים, פוני עומד בניגוד לכל רצונות הטרנדים של אותה תקופה, פצעונים בשלל צבעים המעטרים את פני המתבגרים ושאר תסמינים חסרי טיפוח. עם כל המבוכות, והשמחות הקטנות, ההצלחות, הכישלונות, ההתרגשויות, הפספוסים, הצחוקים והקטעים. ולראות אותו עכשיו, את אותו ילד מחופש למבוגר, זה נוגע ללב. זה מרגש. לא פעם מטרידה אותי המחשבה עד כמה השתננו במספר שנים שלא התראנו. לעיתים יוצא לי לחלוף בסביבת בית ספרי בעבר. לא פעם אני נתקלת בקומץ בנות מהלכות בצחקוק קליל,יחדיו. אותה חצאית ג'ינס משופשפת ,אותו טייץ שחור מבצבץ, אותן נעלי "טבע נאות" ואפילו אותן סיכות כסופות חדישות המהדקות בחוזקה את השיער. כולן כמובן מאותה מגמה, בדרך לאותו חוג, שבסיומו ודאי יצאו עם אותם אנשים. אותם תחביבים, אותם בילויים, אותם החיים. כך הן פוסעות להן הבחורות, אותם צעדים,אותו הקצב. הכל אותו דבר. במעבר חד אני מנסה לחשב את רמת הדמיון בין חיי כיום לחיי חברותיי האחרות- וכמעט לא מוצאת שום דבר זהה. כל אחת לקחה צעד גדול בחייה, יצאה מהבועה המגודרת, הצפויה כ"כ, והתחילה חיים עצמאיים משל עצמה. כל אחת תפרה לה עולם שונה,אחר. פיתחה קריירה משגשגת, הקימה משפחה לתפארת. לרגע לא נשארה דורכת באותו המקום. הבחירות היו נתונות לשיקולה בלבד, ההכרעות, ההתלבטויות, ההצלחות, האכזבות - כל ההחלטות הן אך ורק שלה. וכי מה נותר מאותם ימים עליזים בהם העתקנו את הטרנד של הזולת? בעיקר נוסטלגיה.. החיים הם מרוץ גדול אחר הזמן. יום אחד אתה בדרך לכיתה א' בליווי אמך המתרגשת עד דמעות, יום למחרת הנך עומד תחת החופה ביום חתונתך (כשגם פה, אגב, מוטיב ה"אמא מלווה אותך בהתרגשות סוחטת דמעות" רלוונטי מתמיד..) כל יום אינו דומה למשנהו. לפעמים נדמה שאיננו מספיקים להנות מההווה וכבר נכנסת לחיינו בסערה תקופה לא פחות סוחפת,מאתגרת וחדשה. חשבתי לעצמי: הלוואי ויכולנו להרגיש ולהפנים לאורך זמן כל שנה ושנה מחיינו, הלוואי והיה ניתן, ולו למס' רגעים, להקפיא את התקופה בה אנו שוהים באותן דקות נדירות. ולקחת פסק זמן קטן בחיים. ממש כמו אותה זקנה.

הַלֵב דּוֹפֵק. הַנְּשָׁמָה זוֹעֶקֶת. בּוֹכָה. רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּחוּרְבּנַהּ. חוֹמוֹת הָעִיר נֶהְפְּכוּ עַל יוֹשְׁבֶיהָ. שׁוּעָלִים הִלְכוּ בֵּין הֲרִיסוֹתֶיהּ. שֶׁקֶט. רַק רַחַשׁ הָרוּחַ החָמִימָה לְעֵת עֶרֶב עוֹד נִשְׁמַע כְּאִילּוּ לֹא שָׁמָּה לֵב לָמַרְאוֹת שְמתַּחְתֶּיהָ. הַלֵּב קוֹרֵא. הַנְּשָׁמָה רוֹצָה. כָּמְהָה הֵם חָזְרוּ לִבְנוֹתָהּ. כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחוּ. בַּפֶּרֶץ אֱמוּנָה שצָבְרָה בִּשְׁנוֹתָם. אֶבֶן עַל אֶבֶן. כִּבְנִיָת הַנְּשָׁמָה. בְּקוֹל גָּדוֹל, בִּתְרוּעָה שְׂמֵחָה, בָּאוּ מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה. הַלֵּב צוֹעֵק. הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת. תָּמְהָה. וּבְנָיהָ אֲהוּבֵיהָ כְּאַחַת נְטָשׁוּהָ. הִשְׁאִירוּהָ שׁוֹמֵמָה לְלֹא זַיִת וְיוֹנָה. כָּל רוֹדְפֵיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בְּהָרֵיהָ שְׁהָפְכוּ לְעֲמָקִים. נְחָלִים יָבָשׁוּ וְאֵשׁ כִּילְתָה בֵּין הַמְּצָרִים. וְהֵם עֲדַיין תּוֹהִים לְעַצְמָם אֵיךְ יַעֲלוּ אֶל אֲבִיהֶם. בְּבִגְדֵי הָאֵבֶל עַל חוּרְבָּנַה שֶׁל בִּירַתוֹ אֲשֶׁר מִבְּעוֹד מוֹעֵד הִזְהִירַם עָלֶיהָ. רָאֲתָה צְבָעִים רַבִּים וּמַלְכוּיוּת מִתְחַלְּפוֹת. וְלִמְנוּחַת אַדְמָתָהּ עֲדַיין מְחַכָּה מְחַכָּה לְיוֹם בּוֹא יוּכְלוּ לְנַשֵּׁק אֶת עָפְרָה וְלִלְחוֹש לָהּ בְּלַהַט- שֶהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה. הַלֵּב דּוֹפֵק, הַנְּשָׁמָה שְׁקֵטָה. שְׁלֵמָה. [אם יש טעויות בניקוד אשמח לשמוע!]

אנחנו הולכים בין הצללים,חבויים ונסתרים מעיני כל. מתהלכים חרש-חרש,לא מוצאים מנוח לנפשינו הפצועה. לא יודעים כיצד לזעוק,ולמי להפנות את הכאב, מנסים לברוח,אך בלי הצלחה. העבר רודף אותנו ומשיג, לא נותן להתחיל התחלה חדשה. נפשינו רוטטת לכל מגע, אך נופלת שוב ושוב, לא מצליחה לקום,ולהתעודד.

מה לעשות אני לא יודע, קולות לידי ואני לא שומע, האם אני צריך לעבוד? או אולי בשביל העתיד ללמוד? האם לעבור למקום אחר? או במצב הזה להשאר... לילה, מאוחר, הכל שקט, זמן למחשבות, לדף ועט, האם מישהו לי מקשיב??? אני אבוד! מעציב... הי אתם! מדוע יש לי יד והיא לא מושטת לאף אחד? תנו לי הזדמנות זמן להשתפרות בבקשה, גלו סלחנות!

ים כחול עמוק השתרע מול עיניה ודמעות עקשניות זרמו בלי משגיח על פניה היא ידעה מה היא רוצה. היא רוצה את הפשוט, את האמיתי ביותר. היא לא רוצה את הזוהר. חסר לה משהו אחר. היא רוצה את הצינעה, הפשטות, הרחק מאור זרקור. היא יודעת. היא מחפשת את המקור הפשוט של האור כבר שנים היא חושבת על זה, מחפשת את שהיא רוצה. מחפשת איזו... גדר עם מוצא. אבל הכל שחור, אטום למחאות נמאס לה להיות בעלת המחמאות הכל שחור, למרות שהוא מלא זוהר עם חיי הפקר, בלי וותרנות, חיים עליהם חולם הנוער חיים מלאים, אך חסרי תוכן פנימי. חיים- ללא משהו אמיתי. והיא חוזרת לים, רואה שחף דואה צחור, פשוט- בה הוא בוהה היא מחפשת נחמה, יודעת שיש סיכוי אך במהרה מתברר לה כי זה חלום, או ביטוי היא מסתכלת לים, ומבינה שלכל ים יש חוף היא חושבת על זה שגם לחייה יש סוף היא יודעת שמסתכלים, על הדבר הלא חשוב ואז קולטת שעליה אחורה לשוב. היא מסתובבת כמעה, וחוזרת לים מרגישה שלו יש לב יותר חם היא מרגישה שהגלים מנסים אותה לנחם מחפשים אותה, עליה לרחם היא מתבוננת בו שוב, לקו האופק השקיעה המשתלבת בים נוטעת בה איזה חוזק והיא מסתובבת, מנגבת את הדמעות מביטה פעם נוספת, לראות וחוזרת לחיים הרגילים של זוהר, וליבה נצבט כשהיא מתעלמת מכל הטוהר...

בעזרתך אבא! מוצאי שבת קודש, שבת פרשת תזריע, התשס"ח. התיישבתי לי על הגג, מנסה לתפוס קצת שקט. הרבה מחשבות יש לי, ברוך השם, אך מחשבות של חולין הן, ואין הן ראויות לשבת. רוקנתי לי הראש מהמחשבות החוליות בקושי רב כיון שבכל פעם שמחשבה אחת נסתלקה, הגיעה חדשה, ובעוד אני מנסה לגרש את זו- אחרת נכנסה מדלת שכלל לא ידעתי על קיומה, ועוד אחת נכנסה מחלון נסתר בנבכי ראשי, וכל ראשי נהיה מערבולת מחשבות כמה וכמה פעמים מחדש. אך לא אלאה אתכם בפרטים, שכן בסופו של עניין הצלחתי כעת ראשי היה נתון אל המחשבות ה'שבתיות', כפי שכיניתי אותן. אך אויה לי, צרה צרורה- על מה ניתן לחשוב כעת? רעיונות הרבה לא היו לי, לכן בהיתי לי בשמיים התכולים בחוסר מעש, מחכה למחשבות ה'שבתיות' שיבואו. עייני נדדו בשיעמום, שהלך וגבר מרגע לרגע, מן השמיים אל הדקלים האיתנים, אשר עמידתם הזקופה הופרעה מידי פעם עם בא הרוח. לפתע שמעתי קול חלוש. הבטתי סביב, ולא מצאתי אדם, ולא חיה, ולא שום דבר העלול להפיץ צליל. הקול התחזק מעט, ואני הטתי אוזני לנסות ולהקשיב לו. 'שים לב... שים לב...' לחש הקול. ואני מביט אל הדקלים הנעים עם הרוח, ושוב חוזרים לעמידתם, ושוב נעים עם הרוח- והם כאילו משתתפים עם הקול ההוא, וקולותיהם מתחברים, והם כולם לוחשים לי יחדיו: "שים לב, שים לב... ". ואני תמה. וכי אל מה עלי לשים ליבי? וכעת גם העננים הלבנים, ואני מנסה להאזין אליה, אל הנשמה, אל הנשמה שלי. ואיני שומע דבר. ודאי אינה זקוקה לי- בטוח אני. ושוב רוצה אני להתפנות אל הבהייה בשמיים ובעננים, אך הם שוב עלי לוחצים- שים לב אל הנשמה!. ובכן, בליבי מתחילה להיווצר סקרנות, והיא הולכת וגדלה עם הקולות שממשיכים. מי היא אותה הנשמה, ומדוע עלי להקשיב לה? כעת עצמתי עייני, ואת אוזני אטמתי מקולות הרוח המכופפת את הדקלים, והיטתי ליבי אך ורק אל אותה נשמה עלומה. והנה איני רואה כלום, מלבד חושך, חושך וחושך. וכאשר עייני נתרגלו לחושך, החילותי מהלך סביב וסביב, מחפש אחר אותה נשמה עלומה. ואני הולך, והולך, ואיני מוצאה. כמעט ונתייאשתי מלראותה, אך לפתע נגלה אל עייני אור דק וקטן, הנמצא במרחק. התקדמתי לעבר האור הקטן. תחילה האיטיות, אחר כך החשתי צעדי, ולבסוף ממש ורצתי. כאשר התרגלתי אל האור הקטן, ולעייני לא היה מה לחדש עוד, התחלתי להאזין. וכאשר הקשבתי- שמעתי. בכי עמוק וכואב, אשר את נפשי פילח, ואת ישותי זיעזע, ואת לבבי קרע. מיהו הבוכה בכי כל כך נוגה, כל כך עצוב, כל כך נורא? התקדמתי אל עבר הקול, ולעייני נתגלה מחזה נורא, נורא משיכולתם לתאר, נורא מכל הנוראים שיש. קטנה ועזובה, היא שכבה בצד. שמלתה אשר לפני שנים רבות מספור היתה לבנה וזכה, מלאת כתמים טמאים הייתה, משוקצת ומטומאת. מין השוליים נחתכו כמה חתיכות קטנות, וכמה חוטים נפרמו. צמתה אשר מימים ימימה שחורה וחלקה הייתה פרועה היתה, ושיבה נזרקה בשערותיה. אך לא, לא רעה היא אמרה! כי פניה,- הוי פניה! כל פניה אומרות הן רוך וקדושה, וממבטה נשקפת הטהרה הנוראית. ועיניה מלאות הן עצבות, ומליבה נשקפים הגעגועים העזים, אשר קורעים את לבבה. ומפיה יוצא הוא- הבכי הנורא ההוא. נתמלאתי יראה מדמות טהורה זו. נתמלאתי הערצה אל העלומה הזו. 'מי את', לחשתי אליה, 'מי את, אשר בכייך כה קרע אותי?' זעקתי אליה בלחש. והיא את עיניה הדומעות הרימה אלי, ולא אמרה דבר. ולא אמרה דבר. ואני מבין. ואני מבין ומזדעזע. מבין ומזדעזע, ומזדעזע. 'האת היא הנשמה?? האת היא נשמתי??' אני שואל. והיא אינה עונה, רק מביטה בי. רק מביטה בי. 'מדוע הנך בוכה?' אני שואל בלב נחמץ. 'מדוע את בוכה?' אני שואל ומתחיל מתייפח. והיא מתרוממת ממקום משכבה, ואת כפיה נושאת היא כלפי מעלה. ואז פותחת היא את פיה בעדינות נפש, ולוחשת היא אלי רק מילה אחת- 'קדושה!'. והיא נושאת אלי עיניים מתחננות, אשר מפלחות את ליבי, ושפתיה האדומות מתחילות רוטטות, ועייניה הדומעות חוזרות להפיק את הנחלים אשר הפיקה מקודם. ולחישתה מהדהדת היא באוזני, ואינה נותנת לליבי מנוח. ואז היא מתהלכת ממקומה, ומתקרבת אלי, ושפתיה העדינות מזדעקות אלי בטהרה 'אנא! אנא, קדושה- ובאוזני עוד מהדהדת זעקתה. קדושה. קדושה היא מבקשת.

אָז מַה, אִם נָפַלְתִּי. אִם גִילוּנִי בְּחֶשְכָת לַיִל מְמָרֶרֶת בְּבֶכִי. אָז מַה, אִם טָעִיתִי. אִם מְצָאוּנִי בְּחֲשְרַת עֲנָנִים, עֲטוּפָה בְּלָבָן. אָז מַה, אִם שָׂמַחְתִּי. אִם צָהַלְתִּי בְּחִיּוּךְ מְסַנְוֵר וְהֱעֶמֶּתִּי פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ. אָז מַה. גַּם לִי מֻתָּר.

כמה פעמים משתלטים עליך התסכול והייאוש, העצבות והתוגה? כמה פעמים התוודאת לעובדה שאתה כל כך קטן, כל כך חסר שליטה אפילו על חייך שלך? כמה פעמים אמת זו צרבה את נשמתך בכאב מר, מייאש? רצית לזרוק הכל, להתנער מכל הרגל, נטייה ומחוייבות שממלאים את חייך והופכים אותם לחדר מחניק. השתוקקת למלא את הראות באוויר חדש ונקי, שייתן לך כוח וחיוניות, ושאחריו תגיע גם הנשיפה הארוכה. האוויר שהיה כלוא בראותיך זמן רב כל-כך ספג והרגע הזה, הנשימה הזאת, דורשת שתרפה. די, עזוב! תן לזה ללכת, להתרחק ולהשאיר אותך מאחור. בלי צורך בשליטה, בלי רצון להסביר. פשוט לקרות. פחדתי לעשות זאת. לא רציתי שתבוא ריקנות. ההרגלים והמחשבות מילאו אותי. מה יישאר בי אם אשלח אותם מעלי? ואז היה אור גדול. שליחו של המקום פתח את עיני וליבי להרגיש את התשובה. הוא לימד אותי א מ ו נ ה. ולא רק לימד אותי מהי אמונה, הוא נטע בי את שורשי האמונה העמוקים ביותר שהיו בי עד כה. וזו היתה תשובה. ורפואה. פתאום הופיעה גם שמחה. הידיעה שהשליטה אינה בידי לא הרתיעה כל-כך, אפילו היתה משחררת משהו. כל ניצוץ של תיסכול חלף מהר כל-כך. כי השליטה אצל בורא עולם, בידיים טובות. היא בידי מי שייצר אותי ואת נפתולי נשמתי, ידעתי אז שהכל מאיתו, הבנתי את גודל אהבתו, השלכתי את ליבי וחיי עליו וזה טוב לי. והאמונה הזו עוד תעמוד במבחנים, אני יודעת, ועוצמתה תפחת לעיתים די קרובות. אבל הייתי שם, ידעתי מהי, ולשם ארצה לחזור.

בסופו של היום אני נשארת לבד מתבוססת בנפילות של חיי. בסופו של היום אני פתאום מגלה שבבסיס החיים אין מקום למעשי. תכלית האדם הוא לקיים רצון בוראו ולנסות להתגבר על תאוותו וייצרו. תכלית האדם היא לטפס עוד שלבים בדרך לכיסא המקום כבודו. אם כל אלו, תכליתו של האדם- אולי איני ראויה לתואר "אדם"?

יום חולף, יום בא. יום סוחב יום. עוד בוקר, אותו סדר. ממשיכה בחיים ללא סיבה, ללא טעם. בכל מקום, אני מוצאת סיבה להיות שייכת. אך גם בלעדיי היו מסתדרים. אפילו שיש בי משהו מיוחד, צבע אחר, שונה. שמוסיף משהו אחר. גם בלי הצבע הזה- העולם היה ממשיך להיות. ואני אולי, פסקתי מלהיות- אותה ילדה עם החיוך הכובש, שגורם לכולם לחייך. עכשיו- בקושי לעצמי אני גורמת לחייך. אולי אני לא שווה את המאמץ של החיוך. אני, מסוג הבנות שגם כשאעבור סערה שתהרוס אותי- מבפנים כלפי חוץ- אני מפגינה חיים כרגיל, צוחקת, מחייכת, נושמת... לא יודעת אם לקרוא לזה לנשום, אולי סתם ביזבוז אויר.. כל אדם נולד עם שליחות שמיועדת לו. אם לא הייתי- מישהו אחר היה עושה אותה במקומי. העולם יכול להמשיך בלעדיי. "מיותרת", בכל המונולוגים האחרונים שלי, המילה הזו עולה. אולי די? אני לא מגדירה את עצמי כמזוכיסיטית. לא. אני לא נהנת. אני כואבת ומכאיבה. סובלת. ועוד יום חולף...

'יהיה טוב, תאמין בעצמך...' כבר לא צריך אותך. מה את עושה פה, בעצם? רק מנסה ללכת הביתה.לברוח. חסרת תועלת שאת.. שתיקה מעיקה, תפתחי את הפה, תוכיחי שאת. שאת מה? שאת לא שווה כלום. ההרגשה הזו, שאת רק. רק קטנה. רק חמשושה. רק בת 15.רק. אל תרגישי אידיאליסטית, את רק חוזרת על הפעולה מאתמול. את לא באמת מאמינה, כשתגדלי תביני. תלמדי לדבר ברצינות, בלי לחקות אחרים. ללמוד לדבר, פרויקט. ולמה ללמוד לדבר? מי יקשיב לך? דווקא אלה שחשבת שיהיו שם, לא. רגע, את נהנת להכאיב לעצמך? לכי. רוצי. תברחי. את לא נחוצה. תעלמי.

בלבול, ספק, בירור אינסופי. מחפש מקום לנוח. נזכר ביונה שליחַתוֹ של נח, בטח היא הייתה מבינה אותי. גם היא כמוני איבדה את עולמה וניסתה לבנותו מחדש, אך גם לה לא היה אפילו מאיפה להתחיל, העולם עוד היה חרב. וגם אני כמו היונה התעייפתי לעוף, מחפש מקום להניח רגלי, יודע שהיונה כבר מצאה, מתי אמצא גם אני? [מבוסס על מוסר אביך פרק ב פיסקה א']

כל כך הרבה דברים רציתי לומר... אבל שהוצאתי מיד הכנסתי. אולי זה מאבק עם עצמי, איזה פחד חבוי ומסתורי? שוב מנסה לספר להסביר אך שותקת, שוב אותה שתיקה מתמשכת אני מנסה זועקת מעומקי נשמתי לומר את דברי אבל זה נתקע כל פעם מחדש. למה כל כך קשה לדבר דווקא על הדברים החשובים והמשפיעים לחיי? תמיד אני מדברת הרבה לא חסר לי מילים. כולם אפילו היו מעדיפים שאשתוק לפעמים. שזה מגיע למשהו חשוב קשה להסביר אני כאילו מסבירה לעצמי כאילו יש מישהו בפנים שאומר לי את צודקת מה איכפת לך. אך מה לעשות שאנשים הם לא בתוך ראשי הם פשוט רוצים להבין לליבי.

אף פעם לא אדע להעריך את טיפת האושר אם לא אלמד את עצמי לקבל את הרע. זה שיר שהייתי צריכה לכתוב, כדי להזכיר לי מידיי פעם שתמיד יש למה לקוות. אף פעם לא אלמד לקבל את עצמי אם לא אדע להתמודד עם המציאות אין לי מקלט להניח את ראשי, עכשיו כשהוא מלא בהזיות ובפחדים שבאים ומציקים מידיי לילה. אף פעם לא אצליח לבנות לי חיים אם אמשיך לאגור בי מהעבר טעויות. זה משא כבד מידיי לכתפיים כל כך טעונות. כמו מילים שיושבות על הלב, פזמון חי ובועט. זיכרון שעולה מידיי פעם, גם אותו קשה לי לשאת. זו רוח חיים ישנה-חדשה, שנושבת בעורפי, נושפת ומזכירה שאף פעם לא אצליח לראות את האור אם לא אשלים עם העובדה שלפעמים,נגזר עליי לחיות בחושך.

בס"ד פעם חשבתי שאני לבד בעסק. שרק לי יש בעיות עם עצמי. עכשיו הבנתי, שטבע האדם לראות את עצמו בביקרותיות רבה יותר. קשוחה יותר. קשה יותר. פעם הצטערתי שהם כ"כ לא מעריכים את עצמם. הרי הם באמת כ"כ כ"כ, אני יודעת. עכשיו חשבתי, שאולי גם הם רואים אותי ככה. טובה יותר. פשוט יותר. ממה שאני. אבל אני לא. פעם קיוויתי שיאהבו אותי. עכשיו אני מקווה שיאהבו את עצמם. כן, זה מוקדש לך- הגדולה.

ללכת? מתלבטת. לא בטוחה. המקום האהוב עלייך, בילית שם 6 שנים. ומצד שני- היא שם. ואותה- את לא רוצה לראות. -"אולי די להסתתר?" -"אני לא מסתתרת!!" -עולה בי קול שני. נחרץ. כרגיל. -"לא מסתתרת? אז מה את?"- נעים להכיר, הקול הראשון. -"אני.. אמ.. סתם לא נהנת שם.." מגמגם השני. הפעם הוא לא שיקר. זה באמת לא אותו מקום שהיה פעם. כלומר, המבנה נשאר. האנשים נשארו, אבל השתנו. -"אולי זה לא האנשים? אולי זו פשוט את שהשתנת?" -חוזר הקול הראשון. -"יכול להיות, אבל זה לא משנה. סוף דבר- אני לא נהנת שם." חוזר הקול השני על עמדתו. -"אם תלכי בגישה של להנות, את תהני..." הקול השני נכנע. הולכת. ההיא שוב זקרה מבט, ליחששה משהו. "אתה רואה? ידעתי!" הקול השני מנצל את ההזדמנות כדי להיפגע. -"תרגעי, זה יעבור.. למה להיפגע? סיכמנו כבר שהיא לא שווה את זה.." כרגיל, הראשון. מפייס. מרגיע. שותקת. מתעלמת. כנראה שזה היה הצעד הנכון לעשות. היא השתתקה. שוב היא שולחת את המבט החודר שלה. את כמעט נכנעת. אבל לא. הראשון עומד על שלו. מחזירה מבט נוקב. ממשיכה להתעלם. סוף סוף. הצלחת. 2 הקולות נאנחים בהקלה. נגמר עוד יום קשה. מתפייסים ביניהם. 2 קולות. ילדה אחת. אני. --- חבר'ה, הפעם זה לא אותו סיגנון של קטעים שאני מביאה לפה, חשבתי הרבה אם להעלות, החלטתי לבסוף שכן. אני אשמח לשמוע ביקורת בונה. תודה רבה. אני הקטנה.

זה משהו גדול, הורס, הורג, משהו שמרסק ומועך את הנשמה, משהו שמעיק עליה, משקל כבד, ענקי. בנוי מחששות ופחדים, מלחצים,והרבה דברים רעים. משהו שלא מצליח לצאת, ובכל שניה שנשאר בנשמה הוא רק מכאיב והורס יותר. זה הפחד, וגם הכאב, זה הלחץ, וגם החשש. לא משנה כמה אנסה זה רק יכאב יותר. כי זה התחיל ולא יגמר... אבל, אולי אם משהו רע ישתנה לטוב... אבל הפעם לתמיד... אז אולי... אולי יהיה סיכוי... סיכוי זה כבר לא ישאר בפנים...

בס"ד נתקלתי בו ונפלתי. שוב. פעם שניה שזה קורה לי באותו יום. בפעם הראשונה זה היה בבוקר, בטעות הצצתי לאיזו כתבה 'שגרתית' כביכול מחיי המדינה, קראתי את כולה ברגש בלתי ברור, אולי זאת הייתה אדישות מרירה או שמא דווקא זה היה זעם עצור? כשסיימתי לקרוא השתרר שקט מוזר. יותר מדי מוזר, ואז נתקלתי בו. וחזק. עפתי אחורה והוטחתי אל הרצפה. זה היה כואב. צורב. נכנס לתוך תוכי, מכלה הכל. שכבתי מתחתיו שעה שלמה, המום מן המכה, בוהה באוויר המחניק. בעצם, הכל מחניק ליד הדבר הנורא הזה. קמתי בכבדות, פוסע אחורה בראש מורכן, מובס. שוב הוא ניצח, ובגדול. הילכתי כסהרורי במסדרון, נשען בדרך על כל מה שרק היה לידי, נכנסתי לאחד החדרים, זה היה הסלון. העיקר להירגע. שקעתי באחת הספות, כמנסה להתגונן בתוך כריותיה הנעימות מן המכה הבאה. לקחתי את השלט והדלקתי את הרדיו, דעתן שמאלני היה עסוק בשטיפת מוח יסודית. לא הפרעתי לו. כיביתי. הדלקתי את מערכת הסטריאו בשלט השני, מוזיקה עליזה בקעה מן הרמקולים הקטנים, הקשבתי כמה שניות, הצלילים היו יפים, נעימים, זורמים. וזאת אולי הסיבה שהם לא נכנסו אליי. הם עברו מעלי, מתחתי, ריחפו אל בטני ומיד סטו הצידה, רק לא נכנסו. בהיתי מסביב, אף אחד לא יכול להיכנס אליי? אף אחד לא יכול להיות אצלי? אבל הנה, איזה צליל תועה, מהסס, מרחף לכיווני. הוא עוד אחד מכל אלו שתמיד בסוף סטו או שמא הפעם זה הוא, הצליל העליז והביישן שיבוא אלי? הצליל ממשיך בדרכו אלי. 'חח, אתה סתם חולם, בחיים הוא לא יגיע אליך, לפחות במצבך הנוכחי..' לוחש קול בתוכי. הוא מהסס וממשיך עוד קצת. 'אתה עדיין מאמין בו? איזו אשליה.' ממשיך הקול. הוא כבר עשרה סנטימטרים מן הבטן שלי. 'הופה, איזה צליל שובב, הוא על בטוח חומד לצון...עוד שניה והוא נעלם בצחקוק..' אומר הקול וכבר לא בלחישה. ברגע שהקול הרים את קולו, הבזיקה מחשבה בקרבי. הצליל היה שני סנטימטר מגופי שכיביתי במהירות את המערכת. תשעת הימים. קמתי במהירות מן הספה, הצליל נעלם יחד עם כל המוזיקה. או אולי הוא בעצם נכנס? פסעתי אל עבר הדלת, הייתה לי הרגשה שמשהו השתפר. הוא נכנס? 'לא הגיוני. הרי ראית אותו, ובכלל, תפסיק להעסיק את עצמך בכל מיני מחשבות שכאלו'. פסעתי מאושש אל עבר הפרוזדור ומשם לדלת, לעבודת יומי. נכנס או לא נכנס? * * * הפעם השניה הייתה בבית הכנסת, בערב. ליל תשעה באב. ר' אלימלך, ה'בעל קורא' כבר החל לומר את הברכות כשעליתי מן הקומה התחתונה של בית הכנסת, פתחתי את המגילה ודפדפתי במהירות, הנה, עמוד 41, מצוין. כרעתי על הרצפה בישיבה משוכלת והאזנתי לקולו הערב של ר' אלימלך בקוראו את המגילה. הם כבר בפסוק ב'. "כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים". משיכה באף, חיפוש אחרי מטפחת שתמיד איננה, למה לעזאזל היא אף פעם לא בהישג יד?! "גלתה יהודה מעוני ומרב עבודה". דמעה פותחת את מסעה מהעין שלי אל הרצפה. "נביאייך חזו לך שווא ותפל ולא גילו על עוונך". הי! זו מגילת 'איכה' או מאמר של איזה דעתן ימני? "שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו". בעצם, עכשיו זה כבר עדכון חדשות. זוועות העבר אך הכל כך נשמעות חדשות ההווה ממשיכות לעלות אל חלל בית המדרש, נתלות בנברשות הגדולות, מלפפות את הספסלים, חונקות אותי עוד ועוד ועוד.... ואז זה שוב קרה. ברור. נתקלתי בו בשיא העוצמה. הבוקר לידו היה כסף קטן. התנגשתי, הכל הסתחרר מסביבי, מילים כתובות בקסת ודיו לצד שורות מחשב חדשותי מסתחררות מול עיני, שוב. שוב נתקלתי בו, בקיר הייאוש.

בוקר טוב הוא לוחש לה בוקר אור היא משיבה וחיוכה קורן מאושר.. קפה?והנה הוא מתקרב ונושק לה על לחיה. אני כבר קמה... ובמטבח בינתיים המולה רועשת סירים על האש ירקות נחתכים והוא עומד שם ומזיע ממש "חם אש".. "את רוצה ביצה??" – אממ כן למה לא שיהיה... היא נכנסת למקלחת שוטפת את פניה מתבוננת במראה ואומרת לעצמה,אוי כמה נורא הבוקר,למה לקום כשאפשר לישון? והוא בינתיים שובר את הביצים טורף,מפלפל ורק מקווה שהכל יסתדר, מרתיח מים בקומקום, מוציא צלחות סכו"ם. מסדר את השולחן,ושואל את עצמו האם הכל כבר מוכן....? והיא שומעת רעשים מה הוא עושה שם?נו אולי, מכין ביצים. היא מתלבשת,נועלת את הכפכפים ותוהה לעצמה האם זהו יום כמו כל הימים.. אך היא לא יודעת את אשר הולך לקרות.. איזו הפתעה עומדת להתגלות. והוא מציץ בשולחן המסודר ושואל את עצמו האם הכל כבר מאורגן, הוא אומר השנה הצלחתי! השנה הפתעתי. והיא את דלת החדר סוגרת ובמדרגות יורדת.. איזה ריחות עולים באפה.. ממש ריחות של מסעדה. היא לא מתארת בליבה מה שבכלל עומד לקרות היא לא יודעת לאיזה הפתעה לצפות. עכשיו כששניהם את השולחן רואים ואת כל הכלים המסודרים היא עומדת ושואלת בפליאה על מה כל המהומה..? הוא משיב,סתם כי אותך אני אוהב אשתי היקרה.

בס"ד. מסכה. הנה עוד אחת. רק תבחרי והיא שלך. מחכה רק לך. הן עומדות שם בשורות, בטורים ממלאות את כל המדפים שבאולם . מחכות לך. מחכות לך שתבואי ותיקחי אחת מהן ותעטי אותן על פניך היפות והמיוסרות. קל . קל לך לברוח אליהן. הן מפתות, מחייכות, שמחות, מאושרות. אבל כ"כ לא אמיתיות. במי תבחרי?אם איזו מהן את רוצה להזדהות? ? איזו אחת תאמצי אליך ותלבשי אותה עד שתהפוך לחלק ממך? חומות. חומות שמסביבך גדולות וגבוהות. בנית אותן במו ידייך כדי למנוע ממני לחדור אלייך, אל תוך נשמתך הפצועה והמדממת. את פוחדת. אני רוצה לעזור לך , אני מנסה להפיל עוד חומה ועוד ולהסיר עוד מסכה. את נלחמת בי ולא מוותרת. ואני? משתדלת שלא להרים ידיים. שלא להיכנע לך. את חזקה. אבל אני חזקה יותר.

בס"ד הלכתי. מהחדר, מהישיבה, מהפלאפון, מהעולם. חיפשתי את השממה, וב"ה מצאתי אותה. אני יושב על סלע, מכל עבריי תבל ומלואה, ובתוכי חונק הלא-כלום. יפה כאן. ומרגיע. רוח נושבת, ציפורים שרות, ירוק מסביב, פאתי שכם למטה במרחק. "לבי במזרח, ואנכי בסוף מערב". קול המואזין נישא מבית-פוריכ. ממלא אותי במחשבות. השעה כבר אחרי ארבע, צריך לחזור לבית-המדרש. לא יכול. משהו מושך אותי להשאר פה. בע"ה אחזור עוד מעט. רכב הביטחון עבר בשביל האבטחה והפר את שלוותי. כמו מחשבה חמקמקה שמתעקשת לפרוץ את גדרות השכל, גם בשעה שזה מבקש לעצמו אתנחתא קלה מטרדות העולם הזה. לא, גם כאן לא תהיה לי שלוה. רק שם שלו אני. רק אז שלם אהיה. נפשי חפצה בתורה, אך ארכה לה הדרך להסתגל. חציה – רוצה לעוט אל בית-המדרש, לצלול אל בינות מרגליות הספרים! וחציה – מתאווה להישאר כאן, להתבסם מאויר הגבעות, לתת דרור למחשבות, להרחיק נדוד בשרעפיי... לשם. לאז. חציה – מודה על שישנו, ואיתו ועל גביו רוצה להמשיך ולבנות. וחציה – כואבת את החסר, ומאנה להנחם בנקודות האור הקיימות. וכומהת. כל-כך כומהת. אך, כמה מתאווה אני להשאר כאן, ולו עוד מעט קט. לשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו להגיד. אך דומני שחצי-הנפש החפץ בבנין חבר לזה הדוחק בי לשוב אל בית-המדרש, ויחדיו הם עושים עבודה נאמנה. אלכה נא ואסתפח בנחלת ה'.

ב- איקסים אדומים כדם אני מסתכלת על טבלת הייאוש. רוב משבצות הטבלה כבר מסומנות באיקסים אדומים כדם. מה פשר הדימוי הקשה הזה? למה דווקא הוא צץ בראשי? האמת היא שאין דימוי קולע יותר כדי להמחיש את הימים שעברו. היו ימים שעלו לי בדמעות שאם הייתי בוחרת את צבען הן היו אדומות כדם. לתלמידים קשה לעיתים לדמיין מה יכולה מילה כזו או אחרת, בדיחה, תעלול או לגלוג לחולל בנפש המורה. למרות שבתור מורים אנו משתדלים לא לקחת אישית. לנטרל ולסנן את החיצים ולדון לכף זכות שאולי זה סתם מתוך משובת נעורים. לשנן שוב ושוב ססמאות כדוגמאת: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" וכו'. בכל זאת, אי אפשר להשאר אדישים לגמרי. הפגיעה תהיה פגיעה ולמרות שנוציא את החץ, ישאר חור קטן (לפעמים גדול...) אני מרפרפת בעיניי על שורות האיקסים האדומים. במבט חד יותר וערני, ניתן להבחין איך האדום הולך ומחוויר. איך איקסים שבתחילה היו חדים ועמוקים הפכו לקלילים יותר ושטוחים. לא, זה לא כי הדיו דהה מרוב שימוש. אלא, שיום מיום הפך צבעו מאדום לוורוד. רק כשאני מסתכלת לאחור ורואה את הצבע האדום כדם וכיצד הוא שינה בהדרגתיות את צבעו, אני יכולה להאמין שהיו ימים קשים. שהיו ימים בהם רצתי בדביקות קנאית לסמן איקס גדול ואדום על עוד יום שחלף. מי היה מאמין שאצטרך להשלים ימים של סימון... עכשיו, אני מסתכלת על טבלת הייאוש. היא מתקרבת לסיומה. ואני חשה... בטח ששמחה. אבל, גם צער. ואפילו... קצת געגועים- למרות שעוד לא נפרדנו.

אמרתי לכם פעם ראשונה לא הפסקתם! אמרתי לכם כל כך הרבה פעם שנמאס אמרתי לכם תמיד די!!! אמרתי לכם תמיד שתפסיקו! אבל את בשלכם לא מפסיקים! לא! אז די נמאס! אני כבר לא יכולה יותר! לא יכולה... אז תעזבו אותי! ותפסיקו כי זה כל כך מעליב!! אבל אתם לא, אף פעם לא... אף פעם לא תפסיקו... ואני... כבר לא יכולה! אבל ממש לא יכולה! ואלה שתמיד אמרו תתגברי את יכולה! כל כך טעו כי אני לא!!

וחומה של דמעות מלפניך ה' מפרידה ביני ובינך, עליה אתרפק בימים קשים ואצמיד אוזני אל סדקי שפיות לשמוע את דברי תנחומיך. ערום מכל אסתתר מפניך, חסר כל אבוש וידי ריקות. ושום קורבן אין בליבי לתת. והמלח של הדמע והדם שבפצעיי, משאירים כאב, צלקת וזיכרון. כי כשנפשי אי שם גוססת ובדמה מתבוססת אני מרגיש אותך זועק. וגם פעם, לעיתים, אתה רוקם אלי דרכים וקורא לי לחזור. אבל חשש מנקר בי, אולי זה לא הזמן. כי כשאקום אולי אפול, ואם אפול אולי אסבול... והפצעים הפכו גלדים? והשבילים, מפוצלים? ואף במחבואי בתוך השכחה אשמע את זאת הזעקה מפלחת שמים. הקול תרועה, אך ליבי שברים. וזה מרגיש כמו נצח... שם ישבתי בדד. ואני מכיר כל סדק, כל פירור אדמה שלרגלי. ואת פצעיי אמשיך למנות. על חומה של דמעות, נשענתי. לומר תפילה, חששתי. שמא ימצאוני שומריך ויעשו בי שפטים, שמא שפיותי מעלי תפסח ולעומקי חשכת מעשיי אברח. גם בחשכה עוד אזכור, את אותן אותיות אור. קולן כקול הזעקה, שירתן רכה וזכה. הן מבטיחות, ידיעה, הן שורשי הישועה. אמן

בס"ד כאן, בשדה הפתוח. שדה המלא שיבולים ירוקות. כאן, בשדה הצופה למרחבי ארץ ישראל, מתחת שמיים נגועים בעננים. כאן, איבדתי את אחי. אז, במלחמה עקובה מדם, הרגשתי גאווה. גאווה על כך שהנה, אחי הבכור, הגדול, שרק לפני שבעה חודשים חזר הביתה ומדי חאקי על גופו, לוחם על ארצנו מתוקף תפקידו. הרגשתי גאווה שהנה, הוא מייצג אותנו, בין אם את משפחתו הקטנה ובין אם את כל העם היהודי הנלחם על ארצו ועל קיומו כבר אלפי שנים. היום אני חשה תבוסה. איני יודעת להסביר מאיפה באה הרגשה זו. אך היא מקננת בי כבר זמן רב. נכון. אני יודעת. אני אמורה להמשיך ולהתגאות באחי, בצה"ל, בגיבורים שלנו. אבל אחרי כל כך הרבה שנים, אני רואה משפחות ממשיכות להתפרק, ממשיכות לשכול עוד ועוד קרובים וליבי נחמץ. עד מתי? איני מאשימה אף לא חייל אחד. הנכם אמיצים, עומדים ושומרים עלינו בכל שעה ושעה. עובדים בפרך על מנת שאוכל לישון בשקט. הלוואי והיה לי האומץ לקום ולהצטרף. אך מה יהא על הורי? מה יהיה אם חס וחלילה יקרה לי משהו? לא מספיק אם איבדו בן אחד? אני זוכרת כל שיחת טלפון איתו. איך הרמתי את השפופרת ובבת אחת, כמתוך ספר ישן, עלו בי געגועים עזים שמסופקני אם אדם חווה אותם פעם. הוא סיפר ואני שתקתי. הוא דיבר ואני נהנית לשמוע את קולו. וכמתוך הרגל, לאחר שיחתי עימו, נשאוני רגלי לחדרו אל מול התמונה מטקס סיום קורס צניחה. עומד. גאה. גו זקוף, כומתה אדומה, נשק בצד ומביט היישר למצלמה. ואז היו געגועי שוקטים. עד השיחה הבאה. עד הפגישה הבאה. זוכרת אני היטב את פגישתנו האחרונה. הוא חזר ל'רגילה', למרות המצב המתוח בארץ. ידעתי שיחזור ולכן הכנתי את הדברים האהובים עליו. כיבסתי את מצעיו וניקיתי את חדרו. ואז הוא חזר. מאובק כולו. עייף אבל עם חיוכו הקבוע ועיניו הירוקות, הבורקות. נכנסה שבת. ישבנו כולנו סביב השולחן. באמצע נשמע צלצול. זמירות השבת נדמו. אחי ניגש לענות ופניו החווירו ואני, כבר ליבי דפק, כיודעת מה יקרה. הוא סגר ופלט משפט אחד "הסורים עלו. הזעיקו את כולם". הוא הלך לחדרו. עלה על מדי ב'. אמר שבת שלום ויצא במהירות כדי שלא נראה את עיניו הבורקות והפעם מדמעות. אבל אני ראיתי. באותה שבת כבר לא דיברנו כמנהגינו אחר הצהריים. אותה שבת ישבתי לבדי על הספה הגדולה בסלון, קוראת תהילים ומתפללת בלי קול לאבא שבשמיים שישמור על חבריו ועליו, על אחי. דמעות מציפות את עיני, אך הזיכרון לא מרפה. איך במוצאי אותה שבת ישבנו צמודים לרדיו והתפללנו שאחי אינו בין החללים הרבים. נשארנו באי וודאות ובתפילה גדולה. עד יום שני בצהרים. נשמעה דפיקה בדלת. אבא ניגש ובפתח עמדה פמליה בירוק זית. אמא נשברה אבל אני לא. מעכשיו, אחי לא חזק. אני החזקה. אבל גם המקל החזק בעולם נשחק. ואני בוכה. בוכה בלי קול ורק דמעותיי הן אלה שמציפות את מעיינו של אלוקים. כך הוא רצה למות, אמר לי פעם, כלוחם. כגיבור. כמקדש שם שמיים. אבל הוא בכלל לא רצה למות! הוא רצה לחיות, להקים משפחה, להמשיך את שושלת העם היהודי. וכיום, תמיד אני מחכה לרגע, לרגע בו יורידו את הדגל לחצי התורן. ברגע זה אבקש שזו תהיה הפעם האחרונה, אבקש שערב אחר כך, ערב יום העצמאות, יעלה הדגל התכול לבן, הטהור, למעלה ויישאר שם לעד. * * * ועכשיו, כבר שקיעה. פתח אל יום חדש. ובשדה הפתוח, המלא שיבולים ירוקות, אשאיר את הדמעות, את העצבות ואת השכול. אקח עימי שיבולת אחת ירוקה לשים על קברו הצחור של אחי. שיבולת שתסמן את הצמיחה. צמיחת עם ישראל ושלמות ארצו. לקראת יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות... ובתקווה לגאולה...

מחפשת הזדמנויות חדשות, הרפתקאות, בכל פינה ופינה בחיים. רוצה מקום, שאליו אתחבר, ולו ארגיש שייכת. מבולבלת, ולא כל כך מבינה, לאן אפסע ולאן אמשיך. העתיד נראה כל כך לא בטוח, העתיד נראה כל כך אפור. ואני הרי רק ילדה קטנה. מנסה למצוא את הטוב שבכל, מנסה למצוא מנוח במקום. מתישהו היום הזה יגיע, מתישהו זה יקרה. אצטרך ללכת, להמשיך אל הלא נודע. כולם אומרים - יהיה טוב, ה' תמיד איתך. אבל איפה? איפה הוא עכשיו?! כולם באים, שואלים, לאן את הולכת? לאן את פונה? והתשובה היא הרי תמיד - כן, לשם... אולי אמצא סוג של תקווה. אולי טוב שם הרבה יותר... מבולבלת, וכל כך לא מבינה. הלוואי. הלוואי. הלוואי שלא אטעה.

בעז"ה. אני רעה, וגם לי זה כואב. אני רעה, וזה שובר לה ת'לב. והיא תמיד הייתה, ממש פה לצידי. וכבר כלום לא יחזור- כך אומר לי ליבי. זו לא הייתה ההחלטה שלה, והיא מתחננת. אני עומדת מול, מתקשה. לרגע לא מהססת. המילים נחרטות בבשר החי. והצרחות עד לב השמיים. ופתאום הכל נהיה שחור- הלוואי שרק בנתיים. ונמאס לי כבר להתרפס, הן אמרתי את דברי. והכל מתחיל להימאס, לנצח יהיו כך חיי?! אני הולכת לישון, בלי מעט חרטה. מתכננת לקום בבוקר, ממש עם זריחה.

בס"ד בוקר , עדיין שקט כל כך בחוץ , רק אני השמש והשמיים הכחולים האלה , כשקרני השמש מפציעות על פני , הן חותכות חלקים מעורי זה כואב , , אני אדם פשוט עומדת מול איתני הטבע ובוכה מכאב הדמעות מתחילות לזלוג ושוטפות את הדם מהפצעים , עכשיו מותר לי להוציא את המטפחת ולנגב , אסור שיראו שבכיתי אדם חזק לא בוכה ואני נחשבת לחזקה לפחות בעיניהם . "מה קורה לך בזמן האחרון" - את האמת לי עצמי אין תשובה , רק המחשבות האלו שכולם מפחדים מהם עוברות לי בראש , אני משחקת עם העולם מחבואים , אף אחד לא יודע , לא יכול לדעת . שדווקא אני נועה הילדה השמחה הקופצנית הזאת שכל חיוך שלה גורם לאנשים לחייך ולצחוק רוצה למות , כן ל-מ-ו-ת . בפנים בתוך הלב רובצת לה מעמסה אני רוצה להתחיל לשבור את הכלים כבר עכשיו , לא אכפת לי שילחשו לי חלשלושית , הייתי חזקה מספיק עד היום אמא בטח תבכה מעל לקבר הטרי שלי , ותצעק שתצעק אם היא הייתה יודעת לשתוק זה לא היה יכול לקרות . אבא לא יבכה הוא רק ילחש אבא כמוני רק יודע ללחוש . השמיים בטח יתחילו לבכות , בשמיים הם יודעים יש רק מלאכים או רק כאלה שלא האמינו בהם. וכל החברות אלו שדאגו לצחוק עלי יתחילו להזיל דמעות , אלו דמעות תנין , לכך וודאי התכוון הסופר . אין לי כבר כח לחשוב על אסור או מותר , ברגשות אני יודעת שאין . בעיני יש רק שחור או אני שונאת אותה ש-ו-נ-א-ת את נועה את עצמי , אני לא אוהבת אותה בכלל , לא אכפת לי שיכאב לה כי אומרים שלמות זה כואב . נועה היא צבועה כלפי עצמה כלפי העולם ואני אני שונאת אנשים צבועים , נועה לא יודעת שלפעמים מותר לבכות ולצרוח היא רק שותקת או לוחשת , יש לה חיוך צבוע כזה על הפרצוף אני אדאג להוריד לה אותו ומהר . העולם שלי מוקף באנשים צבועים כאלה שדואגים ללחשש לך מאחורי הגב עד כמה את מתנשאת ולא מתחשבת . ואני אני ממהרת לעבר החורשה הזאת החורשה שלי , זאת שצופה אל הים הכחול , בימים האחרונים אני בורחת לשם לשקט לשלווה . את הסלע ההוא גילתי אתמול הוא גבוה ורחב מספיק בשביל שאוכל לעמוד עליו . הנה רגל ועוד רגל עכשיו נותר לי רק לקפוץ . אני קופצת הרוח מפזרת את שערי , אפילו אני לא צועקת רק לוחשת "הצילו" אף אחד לא שמע אף אחד לא ראה . ואני עכשיו רק רואה חושך שחור ומפחיד כל כך הגופה שנמצאה לקראת הצהריים , טובעת במים הכחולים של הים הייתה שלה . המחלצים הרימו אותה אל תוך האנולנקה וכיסו אותה , היא לא צעקה .

אותן המילים נשמעות ברקע החדר הפינתי והאהוב שלי, כמו נושמות במקומי. מילים פוצעות החודרות את חומת האדישות שעמלתי עליה לילות ארוכים. ואני בוכה, שוב. נזכרת שאמרת לי לצבוע את הקיר(בתכלת של שמי בוקר) עליו תלוי זכרון אחרון שלנו, הולכים על אותו שביל המוביל לאַיִן. קרובים מתמיד - רחוקים כל כך. מעצמינו. לקראת שקיעה שוב מדמיינת אותך מתקרב בצעדים מהוססים, המתאימים לעינייך שכֹּה שבורות. אצבעותיי קורעות כמו מעצמן דפים לבנים- בוהקים, המלאים באותיות קטנות ומושלמות. פרח ורוד מצוייר בצידם השמאלי, מבקש לחבק. אולי לנחם. אולי להירדם בין מחשבותיי הכואבים ביותר. ושוב אני חונקת דמעות עמוק עמוק בפנים, לא להראות לך שעדין שורף אצלי. בלעדיך. מכבה את האור, אין בו די כוחות להתגבר על השחור שצבעתי בו כל שבריר תכלת שעוד נותר כאן. מתפללת להעלם, אף לכמה רגעים בלבד. רק ללמוד איך לנשום מהתחלה. להכניס אויר מתחדש לגופי המתרגש, כמו תינוק שלמד ללכת לראשונה. כמה נפלא זה להיות תמים. וכמה שאתה כבר לא---- מרוב דמעות, קשה להבחין בין שמחה לעצבות. בין צחוק לשכרות. תשקר לי רק עוד פעם אחת. תגיד מילים יפות שיצבעו את לילותיי בלבן של כוכבי רקיע, שיכסו כל שריטה שהבאתי על עצמי - משתדלת להסתיר הכל בבגדים ארוכים (וקוראים לי דוסה. אבסודר), שישכיחו בי חלום שחלמתי ביום רביעי שעבר - היינו בדרך לנחל רסיסינו, העננים צבעו אותנו באפור ופחדתי לטבוע שוב בתוך עינייך. אז ברחתי וצרחתי כמו משוגעת, מבקשת להחזיק אותך עד שתרגיש אותי נעלמת בתוכך. שוב, קוראת אותנו בעינייך. כמו פעם.

לפעמים עולה בי מין תחושה כזו, חסרת ערך. לא שייכת. 'הקבר מלא באנשים שחשבו שהעולם לא יסתדר בלעדיהם..' והנה, הם הלכו, והעולם ממשיך וחי. גם אני. חיה. אך אם אעלם- העולם ימשיך בלעדיי, כמו לא הייתי, כמו מעולם לא חייתי. זה טוב שממשיכים לחיות גם בלי המתים. שימשיכו לחיות, לשמוח, לפרוח.. בלעדיי. אני סתם לא שייכת. מיותרת. מובן שלא ארצה שיפסיקו לחיות, כ"כ טוב להם, הם שמחים. אבל לי, המסיכה שלי נשברה. הרכבת דוהרת, ממשיכה. רכבת החיים לא מחכה. לא חוזרת לאותה התחנה. לא עוצרת לעולם. לא מנסה לחשוב, לאן היא נוסעת... תחנת היעד שלי הגיעה עוד לפי תחילת הנסיעה. מצלצלת בפעמון, יורדת. מוקדם. [אולי מוקדם מידי?]

רק שהלילה מגיע רק שכבר באמת אי אפשר לברוח פתאום הרגש מתפרץ פתאום הם כבר לא שואלים אותי הדמעות הכאב, החוסר התימהון מולך ה"למה" שלא מפסיק לצעוק ?? ה"מתי" שמהדהד. ולא יאמן... אבל באותה עוצמה ובאותו בכי והקרע בלב צועק ממני הביטחון בך, האמונה שאתה איתי. יודע, מוביל, אוהב, ומשהו בלב נרגע, יודע שהמטרה לעבוד אותך, אבא שלי, תודה. הכאב מקרב...

אזעק מעומק נשמתי, איכה? יודע אני שבכל מקומך.. אך אין זאת זעקתי ואין זאת שוועתי יודע אני, ומאמין בלב ובנפש בדברי התמימים הצועקים את האמת ללא שום חספוס "ד' הוא פה, ד' הוא שם, ד' נמצא בכל העולם" אך שאלתי ובקשתי שונה היא: בקשתי היא לא פה ולא שם ואפילו לא בכל העולם בקשתי היא למצא את רצונך בתוכי..

"רוצי ילדתי, רוצי!", זועקת לילדה שבתוכי. מה שנשאר מנעוריי קבור בתוכי, אותו משוועת אני להעיר מתרדמתו, את הקבור לבין אלפי סודות ומועקות. "סורי מין הגלוי, היחבאי!!", זועקת בקולי המזדקן לאיטו. עיניי כבר קהו ומתחתם נוצרו קמטי זִקנה. הילדה שבתוכי אט אט תובעת, ואילו זִקנתי ממשיכה לצמוח בקצב מסחרר. "מהר ילדה, ברחי! כי באו במרצחים לכלותינו! שמרי נפשך מין התהום, רוצי כל עוד רוחך בך, נוסי על נפשך!", מנסה להעיר עצמי אך כוחי אזל, אני מדדה וכאביי גוברים. "רוצי כבר, פתיה! הן איש לא יחוס עליך, אין טיפת רחמים בליבם הסורר, הן לא יעזבוך עד שדמך ישוטט ברחובות כנהר צלול." אך לזקנה נהפכתי, חולה ורועדת. איני יכולה לצעוד במהירות כה רבה כמו מרצחיי. עוד מעט ישיגוני המרצחים. הו! מה יישאר ממני אז?! אפילו אפר לא יותירו ממני, רק דם אדום כיין וחריף כמותו. "הינה הם מגיעים! רוצי כבר! היחבאי!", עוד שידול עצמי, אך גופתי כבר שוכבת נטולת חיים ודמי נסחף ברחובות כאילו היה זה יין הנשפך על ריצפת בית המרזח.

אני מנסה להיזכר בימים עברו, בהם היא היתה אחרת. בימים בהם היא היתה מחייכת תמיד וצוחקת מכל שטות. בימים בהם היה לה שיער ג'ינג'י עליז שקופץ כל הזמן. אני מנסה להיזכר בחיוך בטוח, בעין ירוקה, בתנועות חדות, בקול עליז ועז. אני מנסה להיאחז בכל שביב של פעם, בכל פיסה של אז. אבל מולי, מולי יש גוף שבור. שפתיים חיוורות, עיניים עצומות, תנועות מהוססות, קול רצוץ ומפוחד. לפעמים אני לא בטוחה אם אכן היו ימים אחרים. לפעמים אני חושבת שככה אנשים מתים. [ואני מנסה להיזכר---]

יש הרבה אנשים, כמעט כל בני האדם, שתלויים במישהו או במשהו מסויים. הם לא יבצעו דברים אלא אם ציוו עליהם לעשות כך. הם אינם הוגים בראשם רעיונות גדולים, כאלו העשויים לשנות את חייהם או את חיי האנשים הקרובים אליהם. בקיצור, הם אינם אנשים. הם רובוטים. ואני אינני כזה. בכלל לא. אנשים נוהגים לגבש דעה על אופיי בחמש השניות הראשונות שהם רואים אותי. לרוב, הדעה אינה חיובית. בעצם, אף פעם הדעה אינה חיובית. אני מניח שבקרוב יימאס להילה שאני לא עושה כלום עם החיים שלי. כמו שאמרתי קודם, אני שונא להיות מחוייב למשהו. אני לא מסוגל לעמוד בכללים, בנוסף להיפראקטיביות שלי.. אני מקרה אבוד, וזה דפוק לדעת את זה. גם המראה החיצוני לא מעודד כל כך. שיער שחור, עיניים שחורות, יד מגובסת שנשברה ממריבה אה, ואני גם אח של הילה. ה-י-ל-ה. כן, הילדה הטובה. המושלמת. ההיא שתמיד הצליחה. התלמידה שתמיד קיבלה מֶאִיוֹת. ההיא שקיבלה רשיון נהיגה בטסט ראשון. האישה שלמדה משפטים- ועכשיו- היא עורכת דין מצליחה, שאף אחד לא יודע שיש לה כזה אח. מופרע. שהוא כל כך לא היא. היא מעמידה פנים שאכפת לה ממני, אבל אני יודע שעצם קיומי מפריע לה. היא הייתה מתה שאהיה רגיל. נורמאלי. ולעזאזל- שפעם אחת אני אהיה מישהו אחר. אתמול הלכתי אליה למשרד. הייתי צריך כסף. כשנכנסתי למשרד שלה, כולם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, ולקוח אחד, מבוגר, שאל אותי אם אני צריך משהו כאילו זאת הדירה שלו. נכנסתי אל המשרד של הילה. היא הייתה באמצע לדבר עם זוג צעיר. התעלמתי מהם ואמרתי לה שאני צריך כסף. אחותי הנבוכה מלמלה התנצלות שנשמעה כמו- סליחה.. זה אחי.. נער בעייתי, אני מתנצלת, תכף אשוב. כמעט הרבצתי לה, אבל התגברתי. היא הוציאה אותי החוצה והניחה הנה, לא אכפת לה ממני בכלל. מזל שהיא שמה לב שנכנסתי באמת.. לפעמים אני חושב איזה כיף לאלה שהם לא היפרים. הילה לא מוכנה שאני אקח כדורי הרגעה. יש לה דעה מוצקה נגד תרופות..אבל הלוואי והייתי יכול. בינתיים אני נשאר אני. שגיא, הנער האלים, האדיש,חסר המנוחה שלא יושב שנייה בשקט. אה, ואני גם אח של הילה.

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות. ... וכשהיה לאיש מגבעולי הערבות הבוכיות נטה סוכה, מאבן המבצר האפורה בנה לו בית, על מי הנחל טחנה הקים, זרע שדות... איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות....." (נתן יונתן) איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא געגועים לדמות למודל לאנשים שהיו פעם, לאותם החיים.. לציונות לאותו אורח חיים של אידיאות פשטות.. לאן נעלמו אותם האנשים..? איפה אותו החינוך? רוצה לקחת פסק זמן מהעולם לחזור ולהתחבר לעבר.. לאותם מראות של רחוב עם מכונית אחת שנוסעת ולא עומסי תנועה באיילון לחכות למחלק הקרח ולהתמקח על כל שקל(או לירה..) כי באמת אין וחיים בעוני ולא כי אנחנו ישראלים.. איפה הילדים המשחקים ברחובות ולא כל היום מול המחשב.. לאן נעלמו משחקי הכדור?נכון.. היום משחקים רק בליגה.... אחח האנשים ההם.. כן אלו שהקימו את המדינה הזאת.. אלו שחונכו בארצות אירופאיות והגיעו לכאן.. לאותה אותם אלו שזייפו גילם כדי להילחם בצבא אל מול אלו משתמטים לאן הגענו...? האם מישהו יכול להסביר לי את "ירידת הדורות"? או שמא נאמר שזאת התפתחות הטכנולוגיה.. כן.. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת ככה את נסגר לחברה.. למי שמרכיב את העולם.. מה מאפיין היום את ארץ ישראל..?או שמא נחזור ונקרא לה פלסטינה..? האם היום נמצא מישהו בממשל שבאמת חושב שצריך להיות שם מתוך אידיאל ולא מתוך רדיפת כבוד וכיסא.. האם נעלמו כל אותם האנשים..? נזכר בסבא שלי...... באותו אדם דתי כמו שכולם היו פעם אחרת מי ידע שהם יהודים, אדם שהחינוך היה בראש מעיינו ולהביא קצת כסף לבית כדי להתקיים,אותו אדם שידע לאהוב באמת כמו פעם... אהבה שגם אם לא התחילה ככה ידעה תמיד להסתיים בטוב אנשים שלמדו להסתגל למדו לאהוב.. או שמא נכון יותר להגיד רצו..? כמה מתוך כל האוכלוסייה של היום במדינתנו לא מוכנים תמורות חיים נאותים לעבור למדינה אחרת...? שיקראו לה מדינת פופולוקס.. מה זה משנה? הרי זה אני והכסף שלי.. במקרה הטוב זה אני הכסף שלי והכלב והאוטו.. ואולי במקרה היותר טוב זה גם המשפחה והילדים... איפה חברי האמת של פעם.. אלא שבאמת יעזרו לך.. ולא אם נתקעת ב 2 בלילה עם פנצ'ר.. אותם האנשים שימכרו את עצמם כדי להציל אותך..גם אם ההצלה היא אז איזו כוס סוכר... לאן התדרדנו... שרים בממשלה שכל אחד מרוויח הון תועפות נהג+ רכב+מאבטח+חשבונות בשוויץ.. ועוד אח"כ מתפלאים למה יש עוני במדינה.. או ש.. סליחה כמאמר השר..אין עוני במדינת ישראל.. הא נכון? את זה תגיד לכל העמותות שקורסות תחת העומס לפני החגים. זה כי כולנו חיים בצורה נאותה.. צא ותראה.. צא ותראה את כל מה שאנשים אחרים לא רוצים לראות.. את אותם השכונות או שמא אפשר לקרוא לזה פחונים?? מי אלו אותם ההומלסים..? אה סליחה יופי של הכללות יש לנו.. המשתמטים הם רק דתיים/חרדים/צפו נבונים שלא מוכנים לתרום.. אולי התרומה שלהם היא יותר מכל דבר אחר במדינה... מענין לראות שקשה לנו לחיות עם זה שאנשים מוכנים תתרום לאנשים אחרים.. למה צריך להוציא את בנות הש"ל מהחינוך? כי אנחנו מפחדים שהילדים שלנו יחזרו בתשובה..? עד כמה גדולה השנאה כלפי האדם השונה....?(מי קובע מה הוא שוני.. או שאיבדנו כבר צלם אנוש..)תעשו לי טובה אף ילד לא יחזור בתשובה איפה איבדנו את הרגש העצמי של אדם לאדם.. לאן הכל נעלם? כן גם פעם היו מלחמות בין הדעות אבל שם דעה נשארה דעה ואדם נשאר אדם.. כשהיה רצח בארץ זה היה מופיע כמו מודעת אבל עצמוה בדפי העיתון הראשונים.. אולי בעוד חמישים שנה אני אמצא את עצמי באיזה בית אבות באוסטרליה כשכל שאר המשפחה שלי וחצי משכונה יושבת שמה ומשחקות מטקות...

רחוב שומם אל מול מכוניות שכבר העלו אבק. האספלט כבר החל לזעוק והגיש טופס העברה. האם זה רק אני או שאף-אחד לא שומע את ציוץ הציפורים? 7:00 בבוקר. בבית המשפחה השעון מעורר מצלצל,קום!הוא דורש. לעוד יום של פחד, האם זה יהיה אני הבא בתור? מעיר את רון הקטן,והוא בשלו.. "אבא! לא רוצה ללכת היום" - "יאלה חמודי, צריך לקום החבר'ה בכיתה כבר מחכים". והוא עונה "איזה חבר'ה? הם מזמן הפסיקו להגיע.." ואז אני נכנס לקונפליקט ההורה: להיות האבא הרע(חינוך זה לא טוב?) ולא להישבר אל מול תחנוני בני? או שמא אני צריך להיות האבא הטוב ולאפשר לו להישאר בבית..? אני בורח מהחלטה,ונותן למנהלת להחליט. "רק אם אמא מסכימה אני אומר..." הוא נשבר ומתחיל להתלבש... אני עובר למטבח מרתיח את המים מספיק עוד לצעוק. "מיכלי?התעוררת?" מוזג את המים לכוסות שכברקע מתחילים להקרין את סרט האיימים. "צבע אדום, צבע אדום" עולה ויורדת האעזקה ללא רחמים, בלי טיפת התחשבות,במי?במה? ובזמן. בני זועק מפחד.. אאבבאא!!! אני רץ לחדרו נשכבים יחד מתחת לשמיכה ומחכים שהכל יעבור. "אבא מתי זה יגמר?" שואל רון הקטן.. שאלה טובה אני מפטיר בשקט. חוזרים לשיגרה,מיכלי נושקת לי לפני שהיא יוצאת לכיוון הבית-ספר עם הקטנצ'יק ואני שההני מתפרנס מכתיבה יושב במרפסת אל מול מה שהיה פעם עץ יפה ועכשיו, הוא חרוך עד לשורשיו. עכשיו נופל לי האסימון! האם גם מה שקרוי בלעז "בית הנבחרים" שרוף\רקוב מהשורש? כמה עוד נחכה ונאמין? אבל מחשבה זו חולפת במהרה.. הרי זה לא יעזור להתעצבן... פותח את המחשב ורושם.. כל מילה פיסקה ופסיק שיוצא לי.. יש לנו צבא חזק. אני מנסה לעודד את עצמי.. הטלפון קוטע את חוט המחשבה. מיכל על הקו, ובקול שבור היא מבשרת "דוד! עוברים ולא חוזרים!" -"מיכלי? אפשר לדבר על זה כשתחזרי?" -"כן" היא עונה. אני חוזרת עכשיו.. את המחשב אני מכבה שום דבר כבר לא יצא היום... מכין 2 כוסות קפה.. הפעמון מצלצל,זאת מיכלי. מרגיש את הלב מפרפר ויודע שהפעם... זה סופי. שבועיים אחרי, דירה חדשה מקום חדש אנשים חדשים. ונשארנו רק עם זכרונות ישנים שנשארו צרובים בבשר הדם. עוד משפחה נשברה.

בס"ד היא הסתכלה שוב במבט ההוא, המוזר. בעצם, מאז שאני מכירה אותה, היא הייתה קצת מוזרה. אולי אפילו הרבה. המבטים שלה היו מפחידים,מוזרים, מין הפנוט מעוות שכזה, אבל מקסים. כן, מקסים, מין קסם היה במבטים שהיא הייתה שולחת לכל עבר. אני חושבת שהיא פשוט דיברה בעיניים. הייתה לה כריזמה כזאת, סוחפת, שגרמה לכולם לרצות להתקרב אליה, למצוא חן בעיניה- אבל רק עד שלב מסוים, כי משלב מסוים זה הפחיד אותם, ובצדק. היה שם, בנקודת החיבור שלה עם אנשים אחרים, איזושהי נקודה שבה היא הייתה מציבה לנו מין "תמרור עצור" גדול ואדום. והיה בה גם בצורך להיות שונה. והיא בהחלט הייתה שונה. זאת הייתה מין התנשאות כזאת קלילה, אבל פשוטה. ואני- אהבתי אותה. אהבתי את האישיות שלה, את האופי הקשוח, המופנם מחד- והמנהיג מאידך. נשביתי בקסמיה. אהבתי את השילוב הזה, שאותה האחת, שמוקפת תמיד עדת חברות, בעצם, מעריצות- ונשארת רחוקה, עצמית כ"כ. היה בה גם עומק פנימי, ייחודי, שנשקף מעיניה המלאות חוכמת חיים. פעמים רבות היא הייתה נעצרת פתאום, באמצע דבר מה,נעמדת בשתיקה, נועצת את אחד מהמבטים שלה, ודי. זה הספיק כדי שמה שהיא רצתה שיקרה, יקרה בדיוק מושלם. זה לא שהיא לא ידעה לדבר למעשה, קולה היה צלול, ושזורים בו צליליהן של תכונות אופי רבות ואיכותיות, אבל נדיר היה לשמוע ממנה מילה, קל וחומר שלא משפט שלם. בעצם, כשחושבים על זה- היא גם לא הייתה צריכה לדבר. מבט אחד שלה- והכול מובן, הכול מתנהל לפי התכנית שלה, שתוכננה לפרטי פרטים והועברה במבט אחד, או בכמה מהם. ואחרי זה היה מגיע המבט שבע-הרצון, שכבר למדתי לזהות ולהנות כשראיתו על פניה. ואני- רק ניסיתי להתקרב, לקרב. היא לא הפחידה אותי, בשונה מאת שאר הבנות אף פעם לא הצלחתי להבין למה, אבל סחיפת-ההמונים הזאת תמיד פסחה עלי. זה לא שהיא לא ניסתה, כמובן. וכשהייתי מנסה להתקרב, להזמין- הייתי נתקלת שוב באותו מבט אדיש. עד שהתייאשתי. נמאס לי להתחיל איתה בשיחה. נמאס לי לתפוס את מבטיה, להציץ אל תוך עיניה, לקרוא את תווי פניה ואת כוונותיה הנסתרות, אלה שאתה לא תופס במבט הראשון. נמאס לי לקרוא את אישיותה הנסתרת והמפוזרת, לנסות לפרוץ את חומת האדישות והקשיחות. ובבית, מול המראה, אני מנסה לקרוא גם את העיניים שלי. מה שבטוח, למדתי ממנה שפה שאין כדוגמתה, שפת העיניים. מוקדש לכל האלה שמדברים בעיניים, שזה כולנו, בעצם. ---------------- נערך.

ג- ציונים- וכל מה שביניהם... אני מסתכלת על התעודות המונחות מולי ומתכוננת נפשית לשעות של עבודה. אני מתחילה. חישובים וממוצעים של מבחנים, של הקשבה ושל השקעה, ושל כל מה שביניהם. בעלי עובר ומביט במעשיי. אני משחררת אנחה. עוזבת לרגע את העט ומתמתחת, משחררת את אבריי הנוקשים מישיבה ממושכת. הוא מביט עליי, עיניו מביעות פליאה וחוסר הבנה. חושב לעצמו מה ה"ביג דיל". "אתה חושב שזה פשוט אבל זה ממש לא", השבתי להערה של נאמרה. "מה מסובך?", שואל בעלי השכלתני והמעשי. הוא נעמד מאחורי, מביט מעבר לכתפיי ומעיר: "אני רואה שאת צריכה לעשות ממוצע של הציונים ולכתוב את התוצאה". אני מסתובבת ומביטה בו במבט של: 'אין לך ממש מושג על מה אתה מדבר'. והוא מחזיר לי מבט של: 'כן? אז תסבירי' ואני מסבירה: "אתה מסתכל על המספרים שרשמתי בתעודה. רואה 9, רואה 7/8. זה בסך הכל מספרים, לא? מה קשה לכתוב מספרים, נכון?" הוא מביט בי, עד עכשיו אמרתי בדיוק מה שחשב והוא כבר קולט שאני הולכת לומר לו: 'אז זהו, שאתה טועה' והוא מנסה להבין לאן אני חותרת. "אז זהו..." אמרתי, "...שאתה טועה". "מאחורי ה- 9, ה- 7/8 ואפילו ה- 6 יש כל כך הרבה שיקולים. כל כך הרבה מחשבות, לבטים, התחבטויות. אתה חושב שזה ממוצע של הציונים ואני אומרת לך שזה לא רק ממוצע של ציונים אלא גם של השקעה וחוסר השקעה, של השתתפות ומנגד אדישות וזלזול. זה שקלול של יחס למקצוע, של היישגים ואפילו דברים שאינם כתוצאה ישירה של מעשיי התלמיד אלא שיקולים של מה תהיה התוצאה אם אתן ציון כזה לתלמיד..." הבטתי על בעלי, עכשיו "איבדתי" אותו. "תראה", הסברתי לו כמו מורה בכיתה, מנופפת מולו בתעודה של תמר, "אתה רואה כאן את הציון 8/9?", הוא הנהן. "אתה לא מתאר לעצמך כמה זמן 'שברתי את הראש' איזה ציון לכתוב לה. הממוצע של ציונייה היה ברור מאוד וגם אם הייתי מוסיפה פה ושם כמה נקודות, הייתי מצליחה בקושי לגרד עבורה את הציון של 7/8. אבל לא יכולתי בשום פנים ואופן לתת לה ציון כזה. זה היה שובר אותה. ומה היתה התוצאה של ציון כזה בעבורה? ששנה הבאה היא תקבל בתעודה 6/7 במקרה הטוב" חלקתי איתו תובנות וניסיון של כמה שנות וותק. "אתה מבין? אני צריכה לקפל בתוך הציון גם את הימים והלילות של ההשקעה וההתמסרות של תמר למקצוע. את ההקשבה בפה פעור, מצח מקומט וחשש בעיניים שחלילה וחס לא תפספס מילה ואז כל הקשר והמהלך של השיעור יתפוגג לו. אני צריכה לצרף את מניין הלילות בהם לא עצמה עין לפני מבחן, לפני מתכונת ובגרות". "אני חייבת להיות גמישה, אנושית, אחראית ושקולה. לראות צעד אחד אחרי. אני גם לא יכולה "לפנטז" ציונים. הכל חייב להשקל ולהחשב". עצרתי לרגע והרמתי תעודה נוספת, "תראה את הציונים של התלמידה הזו. רובם טובים מאוד וגבוהים משל הקודמת. והיא משיגה אותם בקלי קלות. אתה מבין? לפעמים היא בכלל לא מקשיבה ופה ושם לעיתים מפריעה, אבל יש לה ראש. בחצי שעה היא משיגה לבדה מה שלאחרת לוקח בשעתיים. אז להוריד לה ציון כי היא מפריעה "וגם להוסיף ולעלות בציון צריך להיות בצורה מדודה והגיונית", הוספתי. "אני לא יכולה לכתוב ציון שממש לא משקף את ידיעות התלמידה, זה יכול לפעמים גם להזיק. תתאר לעצמך שאכתוב לתלמידה ציון של 9 במקצוע שבמאמצים היא תשיג בו 7. בכל פעם שתקבל במבחנים 7, כי זו רמתה, היא תהיה מתוסכלת מאוד. ה7 יהווה כשלון כי היא תחשוב שהיא ברמה של 9". "טוב, טוב..." בעלי מחייך, מרים ידיים כנכנע, "טעיתי, זה באמת קשה ומצריך הרבה מחשבה". הוא עוצר. מרפרף במבטו על התעודות הפזורות ואומר בקול שמח ומלא שביעות רצון: "תתעודדי, כבר סיימת לכתוב כמעט את כל הציונים. נשאר לך רק לכתוב הערה בסוף התעודות". לא רציתי להעמיד את בעלי היקר על טעותו ולגדוע באחת את שביעות רצונו. החלטתי לחסוך ממנו את "ההרצאה חלק ב'- ההערות שבתעודה" אבל לא הצלחתי לכלוא את החיוך שהתפשט על שפתיי, "מה? למה את מחייכת חיוך כזה? " שואל בעלי, קצת מבולבל. "כי אולי אתה בכל זאת צודק..." בעלי מאושר, שמח על הפירגון. אך בכל זאת רוצה לדעת במה הוא (שוב, לטענתו...) צודק. "אולי זה באמת לא כ-ז-ה מסובך לכתוב ציונים" עכשיו החיוך שלי התפשט לגמרי. חזרתי לתעודות, מצחקקת לעצמי. "רגע...רגע... למה את מתכוונת", בעלי מכווץ את מצחו בחשדנות. "אתה כבר תבין לבד..."

א- טבלת ייאוש על הקיר שבחדרי, ממש מול עיניי, תלויה לה טבלה גדולה הפורסת את כל ימות השנה- טבלת ייאוש. אין כמעט מישהו שלא מילא פעם בחייו טבלת ייאוש מסומנת באיקסים, קווים או סימני ווי על הימים החולפים ומקרבים לתאריך מסויים. הטבלה שלי מתחילה בכל שנה ושנה מיום תחילת הלימודים ומסתיימת ביום האחרון ללימודים. גם אני מצטרפת לאלפי התלמידים שמיום הראשון ללימודים מחכים ליומו האחרון. למי יש כוח לקום מוקדם בבוקר, להתארגן, לצאת ולבלות חצי מהיום ולפעמים יותר, בבית הספר. למי יש כוח להכין שיעורים ולבזבז שעות על גבי שעות בבית. זה לא שאני לא נהנת מזה, אבל העומס, הלחץ, והרצון לחופשיות חזק יותר. לפעמים אני חושבת לעצמי שזהו. בשנה הבאה אני נשארת בבית. אבל תמיד, לאחר חופש של כמה שבועות, אני מתגעגעת ומחכה כבר ליום הראשון ללימודים. משעמום? ממש לא! פשוט הגעתי למסקנה שלהיות בבית מכביד לפעמים וקשה יותר מלהיות בבית הספר. מצאתי שהעבודה בבית לעיתים קשה היא משל בית הספר. אז למה טבלת ייאוש? כי למרות הכל, דרכו של האדם להסתפק במה שאין לו. להנות מהרגע שעבר, לחכות לרגע שיבוא. ולצפות...ליום האחרון של הלימודים. ואני בטוחה שכמוני, עוד אלפי מורות מצפות ליום האחרון ללימודים יחד עם תלמידיהם.

הלילה מתארך לו. עבה, קודרני ומאיים מתמיד. מנסה לעצום את העיניים ולא מצליחה. המחשבות...הפחדים...התסכול...האכזבה...הכאב...הכעס ו...גם האהבה. אלפי מחשבות ורגשות שמציפים אותי מכל עבר- מנסה לדחות אותם. להדחיק... להכחיש... העייפות מאיימת לאבן את גופי, איבריי כבדים כאבן. ואני יודעת- זו לא העייפות התמידית, הרגילה. זו לא עייפות פיזית אלא נפשית- עייפתי! עייפתי ממאבקים, מוויכוחים, מדאגות ללא סוף. יודעת שאלו החיים- הדאגות, הקשיים וחששות הם חלק בלתי נפרד מהם. מבינה שיש לקבלם באהבה (ואם אי אפשר אז לפחות בהשלמה) ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה... הכאב חובר לשמחה, הדאגה חוברת להקלה, הניכור חובר לקירבה, התסכול להקלה, כל רגש שלילי נוגע בחיובי ולפעמים המרחק ביניהם הוא מזערי, כמעט לא נראה. אני חושבת לעצמי, האם יתכן שהם בעצם לא נפרדים? האם יתכן שבנקודה מסויימת הם נפגשים? מתאחדים? האפשרי הדבר שאושר וכאב ישכנו יחד זה לצד זה? הכעס והאכזבה לצד הגאווה והאהבה? האם אפשר לקבל ובו זמנית לא להסכים? היכן נקודת החיבור? האם היא בכלל קיימת? ----------------------------------------------------------- השיחה שניהלנו לא התפתחה כמו שציפיתי. כמו שניסיתי. חשבתי שאוכל להסביר, להניע, לשנות, למנוע... רציתי גם להקשיב, לעזור, להקל... לא הצלחתי. אני יודעת גם למה- ניסיתי להסביר, לשנות ולמנוע. לא הצלחתי להקשיב באמת. רציתי... אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. פחדתי שאם אקשיב זה יהיה סוג של קבלה ונתינת מקום ולזה לא הייתי מוכנה! אני מביטה בשעון למרות שאין לי צורך בו. השנים שחלפו לימדו אותי לפתח לי שעון משל עצמי, לקום כדי להעיר את הילדים לבית הספר דקה לפני שהשעון מצלצל. לגשת אל התינוק ולהאכיל אותו רגע לפני שמשפתיו בוקעת יבבה קטועה. עוד מעט יעלה השחר ויום חדש יתחיל/ ימשיך ליום הקודם... לקום, להכין, לארגן, להלביש, לחבק, לעודד, ללטף, לעטוף באהבה, לחנך ולנתב את דרכם של ילדיי לטוב ולהתפלל ללא הפסקה לעזרתו יתברך, שיסייע בידי. צועדת חרש לחדרה של בתי, בכורתי. רוצה לומר לה כל כך הרבה דברים. את כל מה שניסיתי ולא הצלחתי להגיד רק לפני כמה שעות. מבחינה בשיירי הדמעות שדבקו לריסיי עינייה- אלו שניסתה להחניק בשיחתה איתי, כשניסתה לשדר חוסן, בטחון. הרגש האמהי מתעורר מיד ואני נאבקת בדחף לעטוף אותה בחיבוק עז, ללטף את ראשה וללחוש על אוזנה שלא תדאג ושאני מסכימה לדרכה, לרצונותיה ולבחירתה. ויודעת...שאני לא יכולה! לא מסוגלת! לא רק רגשותיי מונעים ממני לעשות זאת- התסכול, הצער, הכאב על שבחרה לעזוב את הדרך והחינוך שהענקתי לה. החשש והפחד מהדרך בה בחרה- שמנותקת מהאור ומלאה בשרצים ונחשים שעורבים בכל פינה. (כיצד אסביר לה שהפורקן והנוצץ שמצאה בה הם זמניים? שהאור אותו היא חשבה שמצאה אמנם מסנוור, אך גם מעוור את עינייה?) הפחד לתת לזה מקום והסכמה הם שמדירים שינה מעיניי. ההשפעה שעלולה להיות על שאר אחייה והאיום שזה ימוטט את הבית שעליו עמלתי ובניתי במשך השנים. אך מנגד, אינני רוצה לראות בכאבה. לא רוצה שתחוש שהיא מקריבה את עצמה ורצונותיה למען אהבת משפחתה. האם אני יכולה לדרוש ממנה שתוותר ותעשה הקרבה זו? האם אני חושבת שזה הדבר הנכון? אני בטוחה בצדקת הדרך עלייה חינכתי אותה ומנגד,בתהום הפעורה כעת תחת רגלייה- אין לי ספק לאן עלולה הדרך בה בחרה להוביל. ובכל זאת... יודעת שבכוח, בכפייה, בניתוק, בדחייה- אולי אמנע ממנה אך רק באופן זמני... וודאי שאקלקל יותר. ----------------------------------------------------------- מתכופפת, נושקת ברפרוף על הדמעה שעוד לא יבשה על ריס עינה. ----------------------------------------------------------- מחלון החדר נשקפים אליי גווני הזריחה. הלילה פינה מקומו ליום. לרגע נדמה שהלילה והיום מתאחדים, מתמזגים...

בס"ד "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לראות בגנים וללקוט שושנים אלוקי למה עזבתני?!" חודש עבר. השאלות נשארו. שאלות האמונה הקשות המלוות אותי מיום שנרצח. באותו ראש חודש. מאדר לניסן. מגלות לגאולה- התבדנו. שמונה הם היו. אבל בשבילי הוא לבדו היה עולם ומלואו. עולם מלא בטוב, גדולה, התחשבות ואהבה. הוא היה אחי הגדול, ולא רק הגדול. הוא היה כידיד, כחבר, כנשמה טהורה. הוא היה. ורק עכשיו אני מעכלת. אותו הלילה, יום חמישי. חזרתי משיעור של חבריה ב' על מהי השמחה האמיתי וכשאני חושבת על זה, שמחה כבר לא הייתה באותו החודש. כל המשפחה, גם אבא שאמור בשעה כזו להיות בשיעור הדף היומי הקבוע, ישבו מסביב למרקע. התמונות הקשות התחלפו במהירות לשדרנית ועוד לפני שקלטתי על מה המהומה חזרו שוב על עיקרי הדברים. שמעתי רק קטעי משפטים "פיגוע בישיבת מרכז הרב... מחבל חמוש... ספריה.." ואז נאטמתי. ידעתי. צנחתי על הכיסא במטבח עם ספר תהילים שהוא נתן לי ליום הולדת שש עשרה. הוא כתב לי בכריכה "לשעת הצורך, לדבר עם הבורא, להקשיב לנשמה" באותו הרגע רק הקשבתי לנשמה, להרגשה פנימית שאמרה לי שהערב הזה לא ייגמר טוב. היום שאחר כך. היה מלא בדמעות וגם שבת והשבוע שאחר-כך. אלו היו הימים הכי קשים שלי, ימים של זיכרון. וכשאני חושבת על מילות השיר אני יודעת. אלוקים לקח את הפרחים הכי יפים בגנו. הפרחים הכי ריחניים וצבעוניים. פרחים הגודלים במעלות התורה. אולי באותו רגע שאלנו את אלוקים 'למה עזבתנו' אבל הוא לא עזב. רק לקח חופשה. לעילוי נשמת דורון מהרטה הי"ד יונדב חיים הירשפלד הי"ד רועי אהרן רוט הי"ד שגב פניאל אביחיל הי"ד יונתן יצחק אלדר הי"ד נריה כהן הי"ד אברהם דוד מוזס הי"ד יוחאי ליפשיץ הי"ד תודה ליהונתן שנתן לי את הרעיון לכתוב את זה מ'עולת ראש חודש'

אני לא מאמין. פשוט לא מאמין. אני מביט קדימה בתדהמה, בחוסר אונים, ומסרב להאמין. ים? מה ים עכשיו? זה קצת קשה לעכל. מבלבל. בהתחלה משה ואהרון באו ודברו על גאולה. אפילו סבתא שרח פרסמה הודעת תמיכה. בהתחלה הכל פעל יפה, היו מכות, נרגענו מהעבדות. השנה האחרונה באמת היתה משהו מיוחד. לראות פתאום חיים בלי שוט על הגב. סבא תמיד דבר על זמן כזה, אבל לא תארנו לעצמנו. ועכשיו – יצאנו ממצרים! לא נתפס. הגענו לכאן, ופתאום ים. מה קורה פה? האם א-היה אינו גדול כפי שהובטח? אלוקי אבותינו שהפליא מכותיו בעם המצרי, האם הוא שכח שיש לנו ים בדרך? לא, לא יכול להיות. הוא לבטח נמצא שם. שפתי החלו ממלמלות תפילה. "אלוקי אברהם יצחק ויעקב, א-היה, שולח משה ומכה מצרים, אנא הצל אותנו. המשך את מהלך הגאולה כפי שהבטחת, יצאנו ממצרים בשביל לחזור?..." עיני זלגו דמעות. האם לאחר כל מה שראינו, המצב ישוב לקדמתו? האם נמשיך להיות מדוכאים תחת העם המצרי? הבטיחו לנו חיים אחרים ועכשיו? בלאגן. כל הלילה עמדנו כך, העם המצרי מצד אחד והים מצד שני. ה' סוכך עלינו באש ובענן, אבל מוצא אַיִן. רק תפילה תציל אותנו. חייבים להתפלל. תוך כדי שאני בוכה ומתפלל אני שומע המולה גדולה מסביב. אני שומע עוד אנשים כמוני, מתפללים, בשקט או בזעקות. אני שומע קולות שאומרים לפייס את המצרים, לחזור איתם. אני לא מבין את זה. רק לפני כמה ימים ראינו את המכה הגדולה מכולן – בכורות. שחטנו אלילי-כבש ואכלנו אותם. ועכשיו הם מציעים לחזור לזה? אני לא חושב שיש מישהו בספק שהציג פרעה כשהגיע משה בתחילה "מי ה' אשר אשמע בקולו?". גם אם היו ספקנים, המכות הללו הוכיחו אני שומע קולות אומרים לקום על העם המצרי במלחמה. מה?!?! הם לא יודעים על מה הם מדברים. מה זה? מה קורה להם? לא יצליח. המצרים חזקים כל כך. חכמים ומלומדים. לפני שנספיק להנחית מכה אחת הם ימחו אותנו לגמרי. התמודדות כזו לא באה בחשבון. אין סיכוי. עוד קבוצה נשמעה לי מיואשת לגמרי – הם רצו לקפוץ לים! האם התאבדות היא הדרך הטובה ביותר עכשיו? אם לא נוכל לעבוד את ה', להתאבד? אני לא יודע. במשך כל חיי במצרים ניסיתי לשמור על החיים. חונכתי שהחיים חשובים בעינינו. בניגוד לעם המצרי שראה בנו תולעי אדם, אנחנו ידענו שיש ערך לחיינו. לכן סבלנו את כל השעבוד והייסורים. האם נכון עכשיו לוותר על חיינו? אני חושב שלא. נראה לי שפשוט צריך לזעוק. הא-ל הגדול שראינו במשך השנה האחרונה ועד הרגעים האחרונים, לא נעלם פתאום, אני בטוח שהוא יעזור לנו. אני עוצם עיני ומתפלל, ממשיך ללחוש את זעקת לבי, א-היה, הושיעה נא... פתאום שמעתי את קולו של משה. הוא אמר שאין מה לדאוג והבטיח שלא נראה יותר את המצרים, שהא-ל ידאג לנו, ילחם במצרים בשבילנו ושלא עת תפילות עכשיו. "סעו, זו מצוות הא-ל". מה? בלבול נוצר בקרב המחנה. לסוע? לאן? נראה היה שהוא התכוון שנלך כולנו לתוך הים. זה נראה ממש לא הגיוני. לים? כולנו? מה עם ערך החיים? פשוט להמשיך הלאה? כך משה אמר. האמת היא, שאני במלחמה פנימית ממש גדולה עכשיו. מצד אחד יש בי רצון עז לקיים את מצוותו של משה על פי הא-ל. מצד שני, זה נגד מה שאני מכיר, מה שחונכתי. איך אפשר לפתור את זה? אני רוצה להאמין, רוצה לעשות, אבל הנפש מסרבת לקבל את זה. ללכת לתוך הים? בטח שהרוח החמה הזאת עוד מאתמול לא עוזרת לי לחשוב ישר. אני רואה שרבים חשים כמוני. אבל יש כאלה חזקים, כבר מתחילים ללכת לכיוון הים. גם מהשבט שלי, יהודה, גם משבט בנימין. היה נראה שיהודה ייכנסו ראשונים. חבר'ה מבנימין התחילו לזרוק אבנים, למה שיהודה ילכו ראשונים? בנימין היה יקירו של יעקב. בעוד המריבה ניטשת קם נחשון ורץ קדימה, הוא פשוט רץ לתוך הים. כולם נעצרו והתבוננו בו. ידענו שגם אנחנו נצטרך לעשות זאת, ותהינו מתי יהיה לנו האומץ. המים האטו את התקדמותו. זה הפך להליכה, אז לדילוגים. הוא נכנס עמוק יותר ויותר. המים הגיעו לו עד המתניים, החזה, הצוואר. המים כבר הגיעו לו כמעט עד הסנטר. עוד רגע יתחיל לבלוע מים ואז יטבע. ידענו זאת כולנו. אנחנו עומדים לאבד נשיא שבט. עמדנו מאובנים. הכל עצר. לפתע – משה הרים את ידו ונטה את מטה הא-להים שלו על הים. הרוח, שנשבה כל הלילה, התחזקה קצת וקרה דבר שהדהים את כולנו. לאט לאט, הים התחיל לסגת. נחשון שלפני רגע ראינו אותו כמעט טובע, עמד על קרקע מוצקה, יבשה. הים פשוט נבקע לכמה חלקים. משה הסביר שאלו 12 חלקים, יש שביל לכל שבט. בשלב הזה, לא התמהמהנו יותר. אנשים התחילו לזרום לתוך הים. זה היה מדהים. הלכנו על חול יבש, כמו בכל המדבר, ומשני צידינו המים עמדו כמו קיר. היה אפשר כמעט לראות תצורה של לבנים. הלכנו בתדהמה. את חוט מחשבתי קטעה בתי הקטנה "אבא, צמאה אני". רגע אחר כך הבן הבכור שלי גם אמר "אבא, לשתות". מעתיקן שכזה, מאז שהם נולדו, לפני שנתיים, הוא מחקה אותה בכל דבר. הארבעה שביניהם גם התחילו להראות סימני צמא. לא ידעתי מאיפה אביא להם. כשיצאנו למדבר, לא ארזנו כמעט. לקחנו רכוש מהעם המצרי כפי שנצטווינו, את הלחם שהיינו באמצע להכין, אבל לא הרבה יותר מזה. רכושנו היה דל. ומים, לא ממש חשבנו לארוז. מעולם לא יצאנו למסע אז ראיתי דבר מפליא. הקיר שעמדתי לידו, התחיל לנזול. לרגע חששתי שייפול עלי כל הים ואז ראיתי שהקיר עומד על תלו, רק חלק קטן נזל לרצפה, ואלו לא נראו כמי ים. טעמתי – מים מתוקים! באמצע הים! נתתי לכל הילדים לשתות והמשכנו ללכת. כל עם ישראל עבר באותו יום במנהרות מים מדהימות. עם שלם שפשוט הולך ביבשה בתוך הים. בלתי נתפס. לא יאומן. העם המצרי מאחורינו, לא ראינו אותו, אבל ידענו שאנחנו מוגנים. במשך הלילה כבר שם הא-ל אש וענן ביניהם לבינינו, אני לא יודע מה זה עשה, אבל אלינו הם לא התקרבו עדיין. הלכנו עד לשפתו השנייה של הים. כשיצאנו הסתובבנו אחורה כדי להמשיך להביט בפלא. קשה לתאר את היופי שבעניין, את גודל המעמד. כעת הבחנתי בדבר נוסף. כשהייתי בתוך הים הייתי עסוק בהתבוננות לצדדים, אבל כעת ראיתי את כל המרחב, כולל את השמים מעלי. אלא ש... לא. לא היו שמים. השמים היו מפוצלים, כמו הים. דרכם ראינו דברים שאין אני יכול לתארם בכתב. השבתי מבטי למטה וראיתי שאחרי שאחרון הישראלים יצא מן הים התחילו להכנס אליו המעבידים, עם מצרים. נבהלתי, הם עדיין רודפים אותנו. התבוננתי במשה, הוא גם הסתכל על חיל פרעה שנכנס לים במרדף. מה עכשיו? אם הם יבואו אחרינו הם ישיגו אותנו ודאי. מה יהיה? הסתכלנו וחיכינו. ראינו שכל הרודפים כבר נמצאים בתוך הים ורצים להגיע אלינו. הסתכלתי שוב על משה. הוא התבונן למעלה, נראה שהיה בתפילה, או נבואה, ואז בתנועה חדה הוא הניף שוב את ידו על הים. לפתע, כל המחזה נעלם כלא היה. הים פשוט חזר להיות ים. איפה שהיו קירות, נהיה מים, איפה שהיה יבש, נהיו מים עמוקים. המצרים היו לא מוכנים לכך, עוד באמצע הריצה. הים פשוט נפל עליהם וכסה אותם. הם נעלמו מן העין. כולנו היינו עדיין קצת בהלם מכל מה שקרה והמשכנו להסתכל פשוט על הים, לפני רגע היה שם כל חיל פרעה ו... פתאום שמענו צעקה. ראינו חייל מעם מצרים עף למעלה, מתוך הים, ונוחת חזרה במים. אחריו התחילו להופיע עוד ועוד. הם לא פשוט טבעו. הים זרק אותם ממקום למקום. שיחק בהם כאילו היו עצמות של תרנגול. המון חיילים נזרקים הלוך ושוב על ידי הים. זה היה מחזה מרהיב. שעות עמדנו שם והתבוננו. עד שהים שקט וכל רודפינו טבעו סופית. גופות עם מצרים נשטפו אל החוף. עמדנו שם והתבוננו בגודל המחזה. העם המצרי, החזק בעולם. נכחד ברגע. עמדתי שם והתבוננתי, הרגשתי תחושה שמחלחלת בי, של אמונה, של ביטחון, של שמחה, של הכרת הא-ל. לכמה שניות שמרתי את זה בפנים ואז כבר לא יכלתי להתאפק. פרצתי בשירה...

יום חמישי ער"ח אדר ב'. אליך יומני היקר, אני יכול לגלות הכל, אני לא חושש שתגלה לעוד מישהו. נכון שאני כבר בן 15 ולא קטן, אבל אני לא מצליח להתגמל ממך, היום המשטרה הודיעה על כוננות מספר אחד בירושלים, אבל לקרית-משה הם לא יגיעו אז אני לא חושש.אניאוהב ללמוד, אני אומר לך את זה רק עכשיו אחרי שלמדתי כבר הרבה זמן בישיבה, אני פשוט אוהב לשבת מול גמרא ולנסות להבין את הוויותיהם של אביי ורבא. אני אוהב את המשפחה שלי יותר מכולם, אבל כמובן שאת ה' אני לא רק מחבב ולא רק אוהד, אני מרגיש שכול גופי מחובר אליו. פעם כשהייתי קטןשאלו אותי את מי אני הכי אוהב, תמיד עניתי שאת אבא ואת אמא, פעם הגיבו 'יותר מה'?' אני הסמקתי מבושה, יומן אני יסביר לך, פעם לא הכרתי כל כך מקרוב מי זה ה', היום אני מרגיש שייכות לאבי שבשמים. יומן אני מרגיש קצת בוגר פתאום, חשק שאף פעם לא היה בתוכי גואה בי כגל עצום, התורה אני מרגיש שהיא כמו חמצן. אני חושב שאני ייאלץ להפרד ממך יומן, כי אתה מבין, אני בן חמש- עשרה, אחרי הכול. טוב אני הולך לסיפרייה, להתראות. נריה. וכן מי שלא יודע ככה הסיפור נגמר

ערב. זאת השעה של רעות ושלי, ושל הגיטרה, והעץ שלנו.כל הבנות של המדרשה יודעות שכשאני ורעות יושבות מתחת לעץ שלנו, אף אחת לא באה ומבקשת שננגן לה משהו, או שנשיר לה ביחד. בפעם הראשונה שישבנו על הדשא ושרנו, התקצבו מסביבנו כל בנות המדרשה ואמרו לנו שהקולות שלנו מיוחדים, ושביחד זה "משהו שלא מהעולם הזה" הגדילה להגדיר אחת מהן. אני לא זוכרת בדיוק מי, גם רעות לא זוכרת. שתינו השפלנו מבטים וחיכינו שהן יגמרו להתלהב ופשוט יעזבו אותנו, שנוכל להתמכר שוב לשקט הזה של הלילה, ולרוח, לרשרוש של העלים של העץ שלנו, לצלילי המיתרים, ולקולות שלנו שמתמזגים יחד בהרמוניה נפלאה. היא הציתה בי מחדש את האהבה שלי לשיר. שנה שלמה שהייתי עטופה בכאב, שקור של בדידות הקפיא לי את הלב, ואת מיתרי הקול שלי. ואת הנשמה. בפעם הראשונה כשהעזתי לשיר איתה ביחד, היא הניחה את הגיטרה ואמרה לי: "את יודעת שיש לך קול מהמם?" ואני חייכתי אליה והינהנתי בראשי. "איפה היית עד עכשיו ילדונת? את יודעת כמה זמן אני מחפשת מישהי כמוך?" היא קרצה לי. ואז היא לקחה את הגיטרה ושוב התחילה לנגן. כשהיא ניגנה היה לה מבט כזה מיוחד, ידעתי שהיא נמצאת לידי פיזית, אבל היא לא באמת לידי, הניגון לקח אותה למקומות אחרים. "אני בטטה מישהו פורט עלי" היא הייתה פורטת על המיתרים כל לילה מחדש. ואני הייתי מחייכת אליה חיוך עייף, ולפעמים בשעות היותר מאוחרות, הייתי מתגלגלת מצחוק. זה היה השיר הקבוע שלנו אחרי כל ארוחה של המדרשה. "כמה שמן הם יכולים לשים באוכל?" היא הייתה לוחשת לי באוזן כל פעם מחדש כשהיא הייתה מתיישבת לידי עם צלחת וכלום עליה. אבל הלילה הזה, רעות לא הצליחה להצחיק אותי אפילו כשהיא פרטה את "אני בטטה" שלנו על הגיטרה. "נו, מה יש לך ילדה? תשירי איתי" היא ניסתה לשדל אותי. שתקתי והמשכתי ללטף את הדשא עם האצבעות שלי. "מה עובר עלייך?" היא שאלה אותי. הרמתי את עיני ונתקלתי בעיניים שלה, חומות גדולות, כל כך יפות. די היה לה במבט אחד כדי להבין: "שוב שלחת לו הודעה?" הנהנתי הנהנון חרישי. "די. למה את עושה את זה לעצמך? עכשיו את מוחקת את המספר שלו. שמעת?" שתקתי. רעות לקחה לי את הפלאפון שלי מהיד, ועל פי תנועות האצבעות הבנתי שהיא יורדת בזכרון של הפלאפון ומחפשת את המספר שלו. עצמתי עיניים וחיכיתי "רגע. את רוצה להגיד לי ש.. אין לך את המספר?" היא שואלת בקול מבולבל. אחרי שתיקה קצרה היא מוסיפה בהבנה: "הבנתי. את זוכרת אותו בעל פה." אני מרגישה את המחנק הכל כך מוכר הזה בגרון, משפילה את העיניים ומתמקדת בנקודה לא ברורה בקרקע. העיקר שהיא לא תראה שאני בוכה שוב. רעות לוקחת את הגיטרה ומתקרבת אלי, ומתחילה לשיר לי בלחש: "הילדה הכי יפה בגן יש לה עיניים הכי יפות בגן, וצמה הכי יפה בגן ופה הכי יפה בגן. וכמה שמביטים בה יותר, רואים שאין מה לדבר והיא הילדה הכי יפה בגן. כשהיא מחייכת גם אני מחייכת, כשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה? כשאת הילדה הכי יפה בגן?" אני מחייכת. רעות מלטפת את השיער שלי, ואני לוחשת לה שצמה ארוכה כבר אין לי,והיא אומרת שאני בכל זאת הילדה הכי יפה. את רעות פגשתי לראשונה שנה שעברה. ילדה כל כך יפה, עם ביטחון עצמי נמוך. היא נראתה בטוחה בעצמה רק כשהיא שרה או ניגנה. זה היה התחום שלה. אני הייתי מבולבלת בגללו, והיא הייתה מבולבלת בגלל מישהו אחר. ושתינו ערבבנו את הבלבול הזה, ואמרנו לעצמנו שאנחנו מפסיקות להתעסק עם דברים לא בטוחים, ושאנחנו לא רוצות את מי שלא רוצה אותנו. רעות באמת הפסיקה. אבל אני המשכתי. אני המשכתי כמעט מדי חודש להתקשר אליו, ובעיקר להמציא סיבות- לו ולעצמי. הסיבות שהמצאתי היו כל כך טובות, עד כדי כך שאפילו אני שכחתי שאלו סיבות לא אמיתיות, והתחלתי להאמין שהן אמת. ויצרתי לי בועה של אמת שהיא לא אמת. וצירפתי את אל הבועה הזאת כל מי שרק היה מוכן להקשיב לי. עד שרעות באה ופוצצה לי אותה. וזה היה כואב. ונשארתי בלי כלום. ריקה. והוא? הוא זה כבר סיפור אחר. הוא כבר מזמן רחוק. הולך בצעדים בטוחים אל עבר מטרות בטוחות וברורות. והכל אצלו יציב ונכון ואמיתי. ואני קושרת את עצמי אליו בחבל בלתי נראה ונגררת אחריו. יותר נכון, רוצה להגרר אחריו. רק שהחבל הוא באמת בלתי נראה, חבל שאני יצרתי. אם הוא היה רואה את החבל הזה הוא כבר מזמן היה חותך אותו. כמו שהוא חתך את כל מה שרק חיבר בינינו בצורה כלשהי. את כל החבלים. והתיר את כל הקשרים שנוצרו לו בנפש בגללי. והשתחרר, והשאיר את הכל מאחור. ואני מתעסקת גם בקשרים שלי וגם בקשרים שלו, או באיך שהוא הצליח להתיר אותם, ובאיך שאני לא מצליחה. הפסקתי לשיר בגללו, הפסקתי לחייך את החיוך השמח שלי. טובעת בתוך מי עצבות ובדידות עכורים, בכאב, בצער על משהו שמזמן נגמר. נצבטת בצביטות תסכול וגעגוע וריקה. והגעתי למדרשה. ביום הראשון הרגשתי שאני מתפוצצת. על כל דבר שאמרו הקשיתי. והייתי אטומה מלקבל, מלהכיל, מלהבין. ודחיתי אוטומטית מה שנראה לי לא מתאים לאורח חיים שאימצתי לעצמי על פי מה שהוא היה אומר לי, על פי מה שאנחנו בנינו לעצמנו. הקשתי בכל שיעור, גם שכולן היו שקטות, גם כשהכל היה מובן, היד שלי תמיד הייתה למעלה. והעיניים שלי בוערות. עד שהרב אמר לי שאם לא הייתה מישהי כמוני, היו צריכים להמציא אחת. שם למדתי מחדש לחיות אמת. ושם פגשתי את רעות שוב. ועכשיו כששוב ישבנו על הדשא כמו בכל לילה, בזמן המיוחד שלנו, רעות שאלה אותי אם אני זוכרת שהבטחנו בפעם הראשונה שדיברנו, שאנחנו לא רוצות את מי שלא רוצה אותנו. מבין הבכי שכבר לא טרחתי להסתיר ממנה, אמרתי לה שכן. "אז בואי נבטיח עכשיו משהו חדש", היא חייכה אלי חיוך מעודד. "בואי נבטיח לעצמנו שאנחנו בוחרות למלא את הריקנות שאנחנו מרגישות רק, אבל רק בדברים טובים ושמחים ובריאים לנו." אחרי שתיקה קצרה היא מוסיפה: "ואל תדאגי. לא בריאים כמו האוכל של המדרשה." אני צוחקת. היא מחייכת אל את החיוך הכי יפה שלה, לוקחת את הגיטרה ומתחילה לנגן. אני מסתכלת אל תוך העיניים שלה, היא רחוקה. אני עוצמת את העיניים ומתמכרת לשקט של הלילה, לשלווה- מנסה לתפוס אותה, לקחת אותה איתי, להדביק בה את הנשמה שלי. לאגור ממנה עוד ועוד. כדי שלא יחסר ממנה לנפש שלי, גם בימים הקשים