מונולוג עמוד 3

הם רוצים שאפתח דף חדש. הם אומרים שלא נורא, שלא קרה כלום. תפתחי דף חדש, הם אומרים. נשכח מהכל. נתחיל מחדש. הם לא מבינים. הם רוצים שאקרע את הדף הקודם, המקושקש. הם רוצים שאקמט את הנייר, ואשליך אותו לפח. הם לא מבינים. הם לא רואים שהפח שלי מלא?! עמוס עד גדותיו בניירות. מלא בדפים מקושקשים ומקומטים. דפים שפתחתי בעבר. הם לא מבינים. הם רוצים שאעביר דף, אל הדף הבא. הלבן והנקי. הם לא מבינים! לא נותרו עוד דפים ביומן חיי! כל הדפים שלי נמצאים בפח. מקושקשים ומקומטים. איך אעביר את הדף? לאן? מאיפה אקח דף נקי?! אולי הם, האנשים האלה, אלו שאומרים לי לפתוח דף חדש, יתנו לי דף. היומן שלהם מלא, מלא בדפים לבנים ונקיים. הפח שלהם ריק, ריק מדפים מקושקשים ומקומטים. הם לא יתנו לי דף. לכן אקח את הפח, וארוקן אותו. אקח נייר- נייר, איישר את הקמטים. אשק בשפתיי ללכלוכים- לנסיוני. את הדפים אניח ביומני. מקומטים. מלוכלכים. גם היומן שלי מלא. גם הפח שלי ריק.

רע: תסעי מכאן ואלתחזרי. טוב: אל תלכי לא אל תסעי... רע: מה ישל לך לעשות בחור המסריח הזה, רק בור שחור שאליו אפשר רק ליפול, אין לאן להתקדם ולפרוח לברוח מהמציאות הזאת ולראות מקומות אחרים חדשים... טוב: יש חיים יפים רק תני חיוך ותתמודדי... רע: אין חיים יפים יש רק מקושטים מאופרים שנראים טוב, הכל שקרים מלכלכים שנדבקים לבגדים לא נגמרים אין להם סוף... טוב: אל תאמיני לכל מה שאומרים לך תקשיבי לנשמה שצועקת... רע: איז ונשמה יש רק נשימה, במקום לעזור לזקנים בבית אבות מלוכלכים מגעילים, לכי לעבוד ללמוד לעשות שהיה לך כסף לחיות לאכול... טוב: האם את מאושרת שיש לך עוד כסף אנא אל תשכחי אותי... רע: אין מה לשכוח יש לך מוח את צריכה עוד ועוד זה לא נגמר, צריך גם בית סלון מטבח מרפסת בחשב טלויזיה טלפון פלאפון מקרר תנור ואפילו לטוס לחו"ל אין נשימה... טוב:זה לא יגמר תמיד היה משהו חדש, אך איפה את הילדה!! התמימות החמימות האמת שלך?זה רק שקר אחד גדול שנדבק בך ואת יודעת אך לא מעיזה לומר את זה, וזה עולה לך ביוקר, זה מתפוצץ לך בפנים. הנשמה זועקת!!

אין שום כלום. עדיין קשה לעכל, אבל זה ככה. כלום חוץ מאפור עמום, עגום וקודר כזה, משופשף בקצה, כמו שצובעים בעיפרון והקצוות נמרחים. כמו ענן גשם. הכתמים הצבעוניים שכל-כך העסיקו אותי נמחקו עם הגשם הראשון, שכמו כל גשם ראשון, היה דביק ומגעיל והשאיר אחריו שלוליות עכורות. כל כך הרבה כתמים היו לי, בכתום, בסגול, באדום, בירוק. נשאר רק אפור. אני אוהב לדמיין את עצמי יושב באמצע, מחזיק את הראש כמו עובר, כי אני היחיד שצבעוני. אבל זו רק אשלייה, ואני יודע את זה. ועדיין. בגלל שנשארתי כאן לבד טבעתי בתוך עצמי, וגיליתי שאין בכלל מים.

בסיעתא דשמיא! אני ריקה. ריקה. ריקה. כל כך ריקה, לא מסוגלת להכיל בתוכי את הריקנות הזאת. הקשר מילא את כולי, הי'ה לי לאן להקרין משהו. היתה לי חובה למצוא בתוכי אור כי הוא הי'ה דרוש למישהו אחר. אבל החושך גובר. החושך לא רוצה לשמוע. מבין שהאמת היא אור וחיי'ב לברוח. אז האור דועך... מצטמצם לעשי'ה יומיומית ללא מחשבה. ריקנות אינסופית... אינסוף ריקנות. והגוף מתרוקן, ממלא עצמו בחומר. השעמום גובר, מתחיל מצוד אחרי סיפוק חומרי. הלוואי שתבין שאפשר אחרת. כשתחזור מנדודיך תזכור שאי שם יש אור. אשכח את כל מה שהי'ה ואתן לך לחזור... רק תחזור.

ב"ה בום! אופס.. נפלת. זה לא מה שציפית לו. נכון? נראה לך שעכשיו פשוט תתרומם?.. חה חה! נראה לך! נו.. נסה... אין על מי לסמוך...?.. אהה.. ידעתי. אם זה כה מעציב אותך מדוע? זה לא ימחק, אך לפחות זה לא יחריף לכרות את זה אי אפשר.. אולי גם לעולם לא לשים לזה קץ אך להפחית את זה- אפשר! מספיק! שלא תמות בסוף מזה.. חה! תמות מזה! יופי, תעסיק את עצמך.. זה גם טוב.. אבל זה שקרי! אין זה אומר כי נגמר. בלה בלה בלה!!! זינוק בנפילה! זה מגיע ו... בום!!! שוב נפלת?!!!!!!! לא כואב לך?! אם כך- הפסק זאת! יופי.. שוב תעסוקה—ושוב.......... בום תראח! בום תראח!!!

בס"ד "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכִינוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַגִיעְנוֹ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לַחַיִּים וְלַשִּׂמְחָה וְלַשָּׁלוֹם. וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וּלְסֶטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לְעוֹלָם וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וְתַתַנְנוֹ לַחֵן וְלַחֶסֶד וְלָרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאֵינוּ וְתִשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנֵינוּ. כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אַתָּה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה." הוא לחש את תפילת הדרך מילה במילה , נדמה היה כאילו המילים נוטפות- זולגות מדם ליבו. כמו החושך שאחז בו עטף ומילא את כולו, לא נתן להגביר את קולו. פרט לאותה לחישה , כמו של ציפור צרודה עת ששכבה לישון. הוא נזכר איך הכל התחיל בעודו יושב על כסא המושב באוטובוס שהוביל אותו בואכה לישוב החדש שיגור בו. מרוב לחץ לא זכר את שמו, נדמה היה לו שקוראים לו ניצן. שם זה החריד אותו ומילא את גופו פחד, רעד כמעט בלתי נשלט. ניסיתי לעצור את הרעד שאחז בגופי , אבל אבל הוא לא נעצר , ידעתי למה אני רועד לא מפחד לא מחרדה מהתקווה למה יחולל העתיד . עיני זלגו דמעות דמעה ועוד דמעה ועוד אחת בכיתי הרבה בזמן האחרון הרבה חדרים נוספו לו לליבי ,חדר של אהבה לחדרי האהוב. לדשא הירוק של הישוב , לכל החברים שלא אראה אותם יותר וחדר קטן גדול כך כך לאחותי שיראל בת ה-10 שנהרגה בפיגוע לפני שלוש שנים. כתבתי את שמך בדם ליבי עת זעקתי בלויתך " אנקום את דמך השפוך" ולא לא נקמתי נלחמתי בכל כוחי להציל אותך , ואת הישוב עצמו זוכר איך ישבתי לצידך בבית חולים מתפלל שלא תמותי ותפלתי לא נענתה זכרתי את צחוקך המתגלגל את התמונה האחרונה שלך את עניך הכחולות הצוחקות שהביטו עלי אז כמו היום ולא לא יכלתי הרגשתי לפתע כמו כאב עז חודר אל תוך חזי יודע כי פותח דלתות נעולות שנסגרו בחותם של שעם. לפני כחצי שנה ואני פותח אותם אט אט צועק בלחש ודמי דמי רותח כמו השמן החם מרגיש איך העגולים עגולי הדם חודרים אל תוך נשמתי ממלאים אותה להפתעתי בתקווה חדשה אולי אולי מחר יהיה יותר טובהוא הרים את עיניו מן התמונה שאותה אחז, את רואה את השלט של הישוב ניצן -לתקווה חדשה מוקדש: לתושבי גוש קטיף מונולוג ראשון שלי אשמח לתגובות אראל

עיני מרותקות אליך אל עיניך החולמות. נסיך קטן שלי המזכיר נשכחות - מזכיר חלומות... "אבא אוהב אותך" אמרתי לך אין ספור פעמים, ואתה רץ ומקפץ בשמחה טהורה. לפעמים מחבק את אבא ולפעמים לא. התום שלך מקסים אותי תמיד מחדש, ממלא בשמחה והערצה. הלוואי ואזכה לראות אותך פורח כל הזמן...

בס"ד איך הם לא מבינים את המצב שבו אני נתונה? את הקשיים שלי איתם?, איך הם לא מבינים שאין לי כח יותר לסבול את השטויות שלהם? את ההצקות, הרדיפות, ההקנטות. הם חושבים שזה מצחיק. איך שהם מתעללים בי. למשל, המקרה הזה, לפני שבוע, ששני ילדים באו אלי, ואחד שאל אותי מה השעה, הסתכלתי בשעון, והשני זרק עלי שקית מים. כולי נרטבתי, והם צחקו וברחו. כל כך התביישתי. אחר כך בא שחר, הקטן, החמוד הזה, וניחם אותי, בשיא הפשטות, "אל תשימי לב אליהם. הם סתם ילדים רעים". חיבקתי אותו כל כך חזק, ולחשתי לו "אתה כל כך חמוד, כל כך מתחשב. הלוואי והיית הבן שלי". ואז הוא שאל "למה שלא תקחי אותי מפה להיות הבן שלך? כי אם כן, אז אני יעזוב כבר את המקום המעצבן הזה"... אבל שאר הילדים לא כמו שחר. למשל, בכל פעם שאני מתקרבת אל אחד מהם כדי לעזור לו, הוא מיד מתרחק בסלידה, תוך כדי מלמול קללות חרישיות. כאילו אני חולה מדבקת או משהו כזה. אם זה היה תלוי בי, אני כבר לא הייתי פה. אבל מה אני אעשה? יש איזה משהו פיזי בתוכי שעוצר אותי. אני פשוט לא מסוגלת לעזוב אותם. הם כל כך מסכנים. אבל יש גבול. אני מנסה ומנסה לעזור להם, אני כבר מותשת מזה, והם, מצידם, אדישים, לא מעריכים את מאמצי ואת עזרתי. מקבלים אותה כמובנת מאליה. כאילו שאני חייבת להם משהו. לא קולטים שהכל בא מרצון טוב, והתנדבות נטו. אם הם מקבלים את העזרה שלי. במקרים שהם לא בורחים ממני כמו מאֶש. אולי הם בורחים ממני בגלל שאני שונה מהם? בגלל שאני נורמלית? אולי כן, אבל זה לא מצדיק אותם. אם הם מתייחסים ככה למי שבא לעזור להם, למה שמישהו יבוא לעזור להם? כדי שיתקפו אותו? כמו שאתמול, למשל, בא אלי המגודל ההוא, הג'ינג'י, והתחיל לקלל אותי. אמר "את לא אמא שלי, ואת לא תאמרי לי מה לעשות". כאילו שאמרתי לו מה לעשות, בסך הכל ביקשתי שהוא יעזוב שחר, ושיפסיק להציק לו. באמת, שחר, כשאני חושבת על זה, הוא בין המסכנים ביותר שיש פה. אם לא המסכן ביותר. אני זוכרת, כבר מהרגע הראשון שהוא הגיע לפה, הקנטות, העלבות, מכות. וההבדל בינו לבין האחרים, שהוא לא מחזיר. סופג הכל בתוך עצמו. הוא טוב לב מידי בשביל המקום הזה. המקום הזה לא מתאים לו. זה נראה שהוא נקלע לפה בטעות. נכון, יש מצווה "ואהבת לרעך כמוך", גמילות חסדים, עזרה לזולת, אבל לא על חשבוני. אני לא צריכה להיפגע בגלל שאני עוזרת להם. "חייך קודמים לחיי חברך". אבל מצד שני, עד כמה שאני מסכנה, ועסוקה ברחמים עצמיים, שכחתי על מי אני מדברת. הילדים האלה, הם הרבה יותר מסכנים יותר ממה שאני אהיה אי פעם. גם בתקופה הכי רעה שלי. זה לא באשמתם התוקפנות שלהם, הפסימיות, המרירות. נכון, זאת בעיה שהם לא שולטים בזה, וצריך לפתור אותה, אבל הם בתוך המערבולת המסחררת הזאת שלא באשמתם. לא הם בחרו את החיים האלה. כמו שלפני בערך שבועיים, בא אלי גל, הגבוה הזה, עם העיניים התכולות, ואמר לי, בתמימות הכובשת שלו, "למה דווקא אנחנו ככה? למה לא נולדנו להורים עשירים, עם הרבה אחים וחברים? למה זה מגיע לנו? מה אנחנו אשמים?". ואני נשארתי מולו שותקת, כואבת את כאבו, ואת כאב שאר הילדים שנמצאים פה. שלא באשמתם. אחרי שהוא הלך לריב עם מישהו אחר, נכנסתי לחדרון שלי, והתחלתי לבכות. זאת לא הפעם הראשונה שאני בוכה, גם לא הפעם הראשונה שבכיתי במקום הזה, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהבכי יצא ממש מתוכי. מהלב שנקרע לרסיסים. ואולי גם כל זה לא בא מרצונם לפגוע, או להעליב, אלא אולי זה המשא שהצטבר אצלם במשך הרבה זמן, ומחכה להזדמנות ראשונה לפרוץ החוצה, ואני ההזדמנות הזאת. אני כנראה היחידה כמעט שאפשר להפנות אותו כלפיה. נכון שזה לא צודק, אבל זו הדרך היחידה שהם מכירים. מצער, אבל זו המציאות. אולי, אפילו, יכול להיות שזוהי הכרת התודה שלהם. מתי שהם מבקשים ממני התייחסות, בדרך שלהם, גם אם היא לא הדרך הנכונה, הם מראים לי שאני היחידה, לדעתם, שמסוגלת לעזור להם. ואני צריכה לעזור להם. כי בשביל זה אני פה.

ניכנסתי לתוך גבולות הישוב הקטן. שלווה מוחלטת הייתה באוויר. שלווה של יום שישי אחר הצהריים. הלכתי בצעדים מהירים, מקשיב לקול חבטת נעלי הספורט שלי על המדרכה. לפתע קלטתי עוד קול צעדים, מלבד שלי. הבטתי קדימה והבחנתי בבחורה הצועדת לקראתי. היא הייתה לבושה בחצאית ארוכה, שטאטאה את הריצפה. חולצתה הרחבה והארוכה התנפנפה קלות ברוח. קוקו ארוך עבר את כתפיה. היא בחנה אותי בתשומת לב, העבירה את עיניה מה'נייק' החדשות שלי, לעבר הג'ינס שלבשתי, ולבסוף בראשי הגלוי. שם ניתקע מבטה. היה נידמה לי שאני מזהה בפניה מבט של חוסר הבנה. היא מיקדה את מבטה בפני, ולפתע היה ניראה שזיהתה ניחשתי את המחשבות העוברות במוחה, הלחשושים אותם אני שומע תמיד כשאני חוזר לישוב כמו עדת זבובים שלא מרפה: "ראית את הבן של רחל? אפילו בישוב לא הולך עם כיפה!", "קצת בושה!", "איזו חוצפה!", "הוא מיתגאה בחרפה!", "הוא בסוף עוד ישפיע על הילדים", "מיסכנה רחל, כזאת בושה", "קצת כבוד!". וגם אלה שלא ריכלו, הביטו בי במבטים ספק מתביישים ספק מבזים, מבטים שאומרים הכל. הם לא מבינים. לא מבינים מה קשה ליהיות השונה באמונתו. לא מבינים שלא כולם מאמינים במה שהם מאמינים. מזלזלים במה שהוא לא הם. לא מבינים שאיני מזלזל בהם, להפך. אני מכבדם, מכבד את אמונתם. לא רוצה ללכת בגאון כאחד מהם- כשאיני אחד כזה. למה הם לא מבינים שמתוך כבוד אליהם איני נושא עלי כיפה? הסרתי מעלי את העול, נכון. אבל אני אומר זאת, לא מחביא זאת מאחורי גבי. רק ליפני שלוש שבועות, כשהייתי כאן בפעם האחרונה, ראיתי את ה"דוס" הישובי, הולך מחובק עם חברתו. ולא, הם לא היו נשואים. האם הוא דתי יותר מימני?

בס"ד ילד החושך אל תצעקו אני שומע, אוזני לא נסתמה , עיני לא כהו , ולא גבה ליבי תפסיקו לומר, שעון החול אוזל , לספור את טעיותי אחת לאחת, אני יודע. מן שתיקתי הנחבאת . אל תכנסו . אל חלקת האלוהים שלי !

אחרי תקופה ארוכה שהחממה שלי היתה יבשה (מה לעשות, שנת שמיטה =)) וגם המחברת, כתבתי משהו. נכתב במסגרת סדנת כתיבה יוצרת לחנוכה, בה המשימה היתה להביט בנר כשהחדר מוחשך, ולכתוב אסוסיאציות. פעילות מומלצת לחנוכה! אני מתבוננת בשלהבת המרצדת שמולי. המחשבה הראשונית שעולה בי זה מוות. נר זיכרון. נר נשמה. הצל שמפילה הלהבה נראה מאיים. מזכיר לי תקופות אפילות. תקופות שחורות עם הרבה דיכאון. תקופות של שכול, של אובדן. של אובדן עצמי. אני לא נותנת למחשבות הללו להמשיך להתהלך בתוכי. אני שוב מביטה בשלהבת, ואני רואה משהו אחר. אני יודעת, אני יודעת שזה מאחורי. היום ההסתכלות שלי שונה. באותה שלהבת ממש אני רואה פתאום את האור הגדול, אור שיכול להאיר גם את החושך הכי כבד.

חשוך. אני יושב עם עצמי. לבד בחדר שלי. המנורה מפזרת את האור לכל החדר. אבל חשוך לי. אני מרגיש רק את החום שלה. כלום מעבר. אני מתקרב קצת ומתחיל להיות לי חם יותר וכשאני מרגיש ממש ממש קרוב אליה אני מגשש אחרי המתג ומכבה אותה. אני עולה למיטה ומושך את השמיכה. אני עוצם עיניים אבל בעצם אין שום הבדל ממשי. אני לא רואה. לא. אני לא רואה. אני חסום. נכה. חסר. פגום. האומנם? אני לא רואה את השמש שמפציעה בבוקר מבעד לעננים הלבנים, אני לא רואה את שקיעתה אל תוך הים הרחב, הכחול, אני לא יודע איך נראה העץ בשלכת כשטיפות אחרונות של גשם נידפות מבין עליו. אני לעולם לא אזכה לחזות בקשת בענן שנמתחת על כל השמים ומעלה בכולם חיוך. אני אפילו לא רואה את אמא ואבא ואת החיוך של אחותי מאיה כשהיא מפריחה בועות סבון ברוח.... אבל אני יכול להרגיש את הכל. בנקודה כלשהי באזור החזה, שם אני יודע שכל מה שאחרים רואים, אני מרגיש. והלב שלי מתרחב כל פעם שאני שומע את הבכי של אחותי התינוקת כי זה אומר שהיא חיה ונושמת ובריאה, ובכל פעם שמאיה הקטנה צווחת מפחד בספארי, זה אומר שהיא רואה את האריה. היא רואה. ואני מרגיש. שומע. מקשיב לה. לכולם. אני יושב בכיתה בספסל הראשון וכשהמורה מסבירה אני מקליד את הכל במחשב האישי שלי. המיוחד. כמעט כמוני. ילדים מקנאים בי. כי יש לי מחשב. וכל המורים מתיחסים אלי באופן מיוחד. כי מה שאני רוצה אני מקבל ואף פעם לא צועקים עלי. ואני שואל את עצמי. איך? איך? איך? אנשים. הם לא רואים כמה יש להם ובכל זאת הם רואים. הם לא מבחינים בשפע שעוטף אותם. ובכל זאת עינהם פקוחות. אבל בעצם סגורות. אם רק ייפקחו קצת אותם העיניים. רק יש לי עיניים סגורות אבל הלב פתוח. חווה. מרגיש. מבין. להם יש עיניים פקוחות אבל משהו סגור. לא מבין. מפינים. אני עיוור. אבל רואה. רואה הרבה יותר מכל מה שאתם מסוגלים לראות. "ברוך אתה השם, פוקח עיוורים"...

הניחו לה, פשוט הניחו. תנו לה פשוט להיות היא. בלי יותר מידי. בשיעורי מתמטיקה גילו לה את תחום ההגדרה. אך לה אין תחום הגדרה, מותר לה תמיד להיות אפס, או פחות מאפס או חצי או יותר, ואפילו בריבוע. כבר שכחו מזמן שהיא זה לא פונקציה, לא יורדת ולא עולה. אין צורך לחקור אותה, לגזור אותה, לבודד אותה במשוואה בעלת שני אגפים, לנסות להשוות לאחרים. ולפעמים גם מותר שיצא תרגיל ללא פיתרון. לא, זאת לא טעות ולא, אין צורך לבדוק שוב את כל הדרך פשוט, אין פיתרון. וזה יהיה בסדר. (ואם תירצו אפילו את הניקוד תקבלו) ולא כל דבר חייבים לבדוק במחשבון, ישנם דברים שניתן לחשוב עליהם לבד, כי כמה כבר קשה יכול להיות חישוב של אחד ועוד אחד? כן, כמה כבר קשה יכול להיות לחשב, הבעת פנים פלוס דמעה קטנה אחת? ואיך זה שפתאום כולם רוצה לשרטט אותה, סקיצה ראשונית ,שנייה, שלישית על דף משובץ ומלא מסגרות מנסים לשרטט, שיצא בדיוק כמו שצריך, לפי כל החוקים, בין הצירים. שידיה לא ימצאו עצמן נוגעות בציר, המפריד בינה לבין החופש. ואם היא פחות מאפס אז היא עצובה ואם היא יותר אז היא צוחקת. (כן, גם לה מותר להיות לפעמים מרחפת). פתאום כולם משרטטים אותה. בתוך מערכת צירים שלימה ומלאת תנאים לקיום. בין אין סוף מספרים איבדה עצמה, בין מספרים חיוביים, לבין שליליים (כל כך הרבה שליליים), בין הגדולים ביותר לקטנים ביותר. מטפסת לה בין סדרות חשבוניות להנדסיות, מנסה לדלג בצורה מעריכית, מסודרת ללא כל בעיה, בין גידול מעריכי עצום, לדעיכה מעריכית עוד יותר. דעיכה שרק דועכת ודועכת ומורידה אותה עד לשם, עד לאן שאין יותר יכולת לרדת. אפילו בדף המשובץ ההוא, המלא מסגרות, וריבועים קטנים שמנסים להכיל את כל החוקים. אין יותר מקום, בשבילה. את כל חוקי המתמטיקה היא מצליחה להבין דווקא עכשיו אחרי הבגרות, את חוקי המתמטיקה שלה. הניחו לה, פשוט הניחו. תנו לה פשוט להיות, היא.

בס"ד הוא : נשכחתי בדד בחולות בארץ לא זרועה חלל בשדה טוב ממני גופתו לפחות נמצאה היא : בשכבי בתיבת תחמושת יסור יסרני י-ה איך תוכל נשמתי לנוח ואנוכי בחיק נכריה הוא : נפשי בכפי אני שמתי לגאול את ארצי מיד צר אחריה במדבר הלכתי הכריעוני אהלי קדר היא : בפרוע פרעות אני קמתי להציל את עמי מאכזר כלביאה כרעתי שכבתי וגופי במדי צבא זר הוא : כמו לשנת היובל חיכיתי חמישים שנה במדבר לאט מצבה לי הכנתי פרח על צדיק התמר היא : ששים וארבע שנים פעוטות כבר הפכו לזקנים התהפך העולם ורגז ואני עוד בתוך הארגז הוא : כבר גורשו צוררים שלושה מאדמתה של ארץ קדושה הגיעה העת ונמצאתי למחיצת גיבוריה הובאתי היא : שלטון עריצים הופל בארץ זרה לי בכלל בסוף התפרקה האנדרטה והנה חזרתי הביתה אבשלום =הוא היא א-ל מלא רחמים המצא להם מנוחה במעלות קדושים וטהורים מסרו את נפשם על שמך תביאנו אל ציון עירך שמחים בבנין ביתך מהרה יישמע קול שופר ירננו אז שוכני עפר.

בסד איש החיים דחפו, מחצו ,לחצו. החיים לא הרפו, ובכח רדפו. ואותי הם השיגו בין המיצרים. חנוקה,לחוצה ונואשת חיפשתי רק פתח חלון או דלת ובקצה המנהרה ראיתי אור ואותי הוא משך,לא רציתי לחזור. חמקתי החוצה דרך פתח מילוט קשורה רק בחבל,שלא אברח בטעות. חמקתי אל מרחבי החלום ,מנסה לשכוח את מיצרי המציאות. וימצאני איש. הוא שאל : מה תבקשי ? ואני סיפרתי ,ולשמו שאלתי. "למה זה תשאלי לשמי,והוא פלאי ? גם אני כמוך רוצה לברוח,ואת מיצרי חיי לשכוח" הוא הזהיר,והוא נזהר. רוצה שלומים כמי נהר. לפתע פתאום התנפץ החלום. משאיר זכרון ,מזהיר יהלום. יהלום רחוק שמאיר ,ואת החלום הוא מזכיר. החיים כבר פחות שחורים,יצאתי מבין המיצרים. לך,איש,רציתי רק לומר תודה. אולי שוב ניפגש בחלום הבא….

איך יום אחד.. / איתמר ליברמן זהו, יום הזיכרון כבר מאחור. יום אחד שטומן בחובו כל כך הרבה זיכרון כואב שמותיר בלב חור. איך אפשר בכלל לטמון בתוכו זיכרונות וסיפורים, תמונות ודמעות? איך יום אחד מספיק בעבור אחים, חברים, אבות ואמהות. את תמונות שלך מהתיכון ועוד בתחילת השירות בצבא בבסיס בדרום. ונשארו רק תפילות שעלו עד למרום?. איך ביום אחד אפשר לשכוח את החיוך והעיניים?, איזה עיניים. והתמונה הזאת עם החברים בטיול השנתי בחטיבת הביניים. איך אזכור אותך תמיד

תמיד אחרי ..... אחרי הבכי האיום העיניים שלי דוהות כמו מטבעות ישנים ניסיתי דקה אחת לפני... אמרתי:"אל תבכי,העיניים......העיניים".... אבל זה היה חזק ממני,הכל ביקש לצאת,להשתחרר...פתאום לא היה איכפת לי,רציתי רק לבכות,לבכות ולבכות ולא איכפת לי מה העולם חושב....הפנים יפות....אז אני לא אמסחר אותן,מה יקרה?....אני אהיה בחורה רגילה שלא מכירים אותה,אני אלמד מקצוע כמו כולן, ואני אתחתן כמו כולן ואני אהיה מאושרת.... לא.... אחר כך,כשהכל נרגע,והפנים האדומות הלבינו,התחרטתי.....אני תמיד מתחרטת.....בוכה,ואחר כך מתחרטת...

*מונולוג שרחל אשת רבי עקיבא אומרת. הקדמונת: לִפְעָמִים כְּשֶׁכּוֹתְבִים עַל דְּמוּת, נִכְנָס אַתָּה לִנְעָלֶיהָ, מִתְחַפֵּשׂ בְּכָל כֹּחֲךָ. אֲבָל עֲדַיִן לִפְעָמִים- תִּמְצָא בּוֹ אֶת עַצְמְךָ.. והנה השיר לפניכם: זֶה פּוֹעֵם בְּתוֹכִי, מַרְגִישָׁה זֹאת בִּפְנִים. הוּא הָאֶחָד, הוּא שֶׁלִּי, צַדִּיק הוּא. אַבָּא! פְּקַח עֵינֶיךָ! פְּתַח לִבֶּךָ! הֲאֵין אַתָּה רוֹאֶה, קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה? הֲעֵינֶיךָ סֻמּוֹת? הֲלִבֶּךָ קָר? צַדִּיק הוּא! מָלֵא צֶדֶק, וֶאֱמֶת. חֶסֶד, וְשִׂמְחָה. אַהֲבָה, וְאַחְוָה. צָנוּעַ, וְעָנָו. וְלִבִּי נוֹהֵר אֵלָיו. אֶל הַמָּקוֹם הַפְּנִימִי הֶעָמֹק הַזֶּה. כִּי מַרְגִישָׁה אֲנִי בִּפְנִים, מַה יָּכוֹל הוּא לִהְיוֹת. כִּי הוּא אִישׁ גְּדוֹל מִדּוֹת. אַבָּא! קְרַע נָא אֶת הַתֶּפֶר שֶׁתָּפַרְתּ עַל לִבֶּךָ! מִתְחַנֶּנֶת אֲנִי! קַבְּלֵנִי אָבִי! קַבֵּל דּוֹדִי.. יוֹרֶדֶת עַל בִּרְכַּי, מִתְחַנֶּנֶת עַל נַפְשִׁי.. אֵינְךָ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ? אֵינְךָ רוֹצֶה לְקַבֵּל? אַל תְּקַבֵּל. אַל תֵּדַע. אֲבָל דַּע, שֶׁגָּדוֹל יִהְיֶ-ה, יִהְיֶ-ה גָּדוֹל. כִּי אֲהוּבִי אַלּוּפִי, הִבְטִיחַ הוּא לִי, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב, עוֹד יָשִׂים עַל רֹאשִׁי..

בס"ד השמיים כל-כך גדולים, ואני כל-כך קטנה. הגשם כזה כבד ואני כזאת קלה. וקר לי כאן בחוץ, לבד. תמיד כשקר לי, כשקר לי בפנים זאת-אומרת, כשכל החורף הזה נכנס לי עמוק ללב, משתלט לי על הרגשות: מותיר אותי קצת עצובה וקצת בודדה ובעיקר חסרה- אז אני חושבת עלייך. איפה שהוא במקום לא-מלוטש בתוכי חצובות פנייך, הדומות לגמרי לפניי, ומובלטות עינייך: הירוקות החודרות, המעט מפחידות. אבל כשקר נורא, פתאום עולות עינייך למולי,למקום בו אני לא יכולה לפספס אותן, מלאות הבעה וברק. אנחנו בני- אדם שונים, מאי, את יודעת את זה אפילו יותר טוב ממני. אני בטוחה שהשתנת מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך. בטח פנייך התחדדו, בטח מבטך התלכלך, בטח שפתייך תפחו. בפעם האחרונה שראיתי אותך, כבר לא היינו דומות כל-כך. שיערך היה צבוע לאדום, ככה שרק לי נשאר שיער בצבע דבש. והאוזניים שלך היו מחוררות מכל כיוון, כך שהאוניים הקטנות שלנו כבר לא היו דומות. ואת האף שלך קישט נזם, נקודה קטנה ואסורה, ואפי שלי נותר שלם ומנומש כשהיה. ובגדייך היו קצרים מידי וצמודים מידי, והמכנסיים היו ארוכות מידי, והכל היה אחרת. אני זוכרת אותך יפה ומתריסה, ועוצמתית. תמיד עוצמתית. זוכרת את התמונות התלויות לאמא מעל הפסנתר? היא עוד לא החליפה אותן. זוכרת את האחת בשורה הראשונה מימין? שתי ילדות העתק המדוייק האחת של השניה. אותם נעליים, אותם בגדים, אותן לחיים סמוקות. בתמונה ההיא רואים אותי, עם עניים גדולות וכחולות יושבת לידך, עם החיוך האדיר. השיער שלי אסוף בגומיה כתומה, ומהשיער שלך משתלשלת בחוסר-סדר גומייה כחולה. מאי, תמיד כשאני חושבת עלינו, על פעם, אני חושבת על הגננת נעמי. נדמה לי שהיא הייתה הגננת שלנו בערך בגן-חובה, אולי קצת קודם. הייתה מסיבת חנוכה. הגננות קישטו את הגן על הדלת הם תלו חנוכיות מקרטון שהכינו הילדים, את הקירות קישטו נרות מבריסטולים כתומים וורודים, המנורות היו מצופות צלופן ירוק, שהאיר בירוק את כל החדר הציבעוני. אני זוכרת בברור את ההרגשה כשנכנסו לגן, אוחזות בידה של אמא, אני מימין ואת משמאל, רועדות מהתרגשות. כשהגענו, את מייד עזבת את היד של אמא, ונעמדת ליד הגננת נעמי, עוזרת לה לפרוס עוגיות בצלחות פלסטיק. מאוחר יותר, עמדנו בשתי שורות מסודרות למופת, שרות את השירי חנוכה עליהם התאמנו כל-כך הרבה יחד. החזקנו ידיים, מהנהנות באישור אחת לשניה תוך כדי שירה כשנעמי הגננת בקשה ממך לשיר ברמקול. את, קורנת מאושר, מועדת מגודל המעמד, נעמדת מול הרמקול שהונמך למענך, ושרת בקול בוטח וצלול את כל השירים. הסתכלת קדימה, ולא הבטת לאחור לרגע, למקום בו הייתי אני. דומעת מרוב אכזבה, עיוורת מרוב קנאה, פרשתי מהשורה ופסעתי לכיוון האימהות. אמא עטפה אותי בזרועותיה, מוחה את דמעותי, מנענעת אותי לקצב שירתך. ואת לא ראית, את לא שמת לב. תמיד היית בטוחה בעצמך, וכל-כך עצמאית. תמיד היית זו שהיגנה עלי, זאת שיודעת הכל. תמיד היית הילדה הדעתנית, הקובעת לעצמה את מסלול חיי וחייה. תמיד היית החזקה יותר מבין שנינו, העוצמתית יותר, המתוחכמת יותר. אני הייתי הילדה הטובה והמסודרת בעלת העניים הכחולות והשלוות, ואת היית הילדה המבריקה ומוערכת בעלת העניים הירוקות והחודרות. אני לא אשכח את היום ההוא, לג' בעומר של כיתה ו' או ז'. ישבנו כל השבט מסביב למדורה. כשראיתי אותך ואת יוני מסתודדים. לאט לאט, בהדרגתיות שרק אני שמתי לב אליה, נשרו כמה ילדים מהמדורה. הבנתי שאת אירגנת משהו, וקמתי גם אני. ואת באת, ולחשת לי באוזן, "גלי, שבי." וזאת הייתה פקודה. פקודה אסור להפר, לפחות היה אסור באותם ימים, כך שהתיישבתי מייד בחזרה. התאמצתי לחזור לשיר בהתלהבות את השירי-ארץ-ישראל הנדושים, אבל כבר לא יכולתי. הרגשתי נדחקת ודחויה, ובו בזמן ידעתי שאת עושה משהו שאסור לעשות. משהו שאת פוחדת שאני אראה או אדע ממנו. עקבתי אחריך במבטי, ורצתי למקום מחבואיכם בדממה, קצת אחרי הסניף, מאחורי העץ. נעמדתי בשקט והבטתי. שמעתי את קולך מהדהד בתעוזה, ואת שאר החבורה מחקה אותו, ואז סיגריה שנדלקת. ועוד אחת. ועוד אחת. ועמדתי שם, ילדה בכיתה ו' או ז', מזועוזעת. חזרתי אחורה בצעדים כבדים. רק אז התחלתי לקלוט שאולי את לא תמיד זאת שצודקת לגמרי, אז התחלתי לפקוח עיניים ולראות דברים שעם כל אופיי החלש לא רציתי ולא ניסיתי לחקות. לא רציתי לקצר חצאיות, גם אם את גזרת את כל שלך. לא רציתי ללמוד לעשן, גם אם את התחלת להיות קטר. לא רציתי לדעת להבדיל בין סוגי סמים, ולא רציתי שיעיפו אותי מהאולפנה הדוסית שלנו כי תפסו אותי שיכורה בפאב. תמיד היית זאת שהקדמת בכמה צעדים. היית קובעת בשבט את האופנות, היית קובעת מה עושים, היית קובעת מה אסור ומה מותר, היית קובעת את קצב איבוד התמימות. ומאי, נאבדתי בתוך כל זה. היית כל-כך קרובה אלי, וכל-כך רחוקה. כל-כך מקרבת, וכל-כך מרחיקה. היו רגעים בהם היינו אחת של השניה בלי מחיצות של מעמד חברתי וסטיגמות, אלא רק אני ואת: שתי אחיות שנולדו באותו יום, באותה שעה, עם עיניים שונות. אני זוכרת לילה אחד בערך שנה לפני שהלכת. נכנסת הביתה מאוחר, וישנתי. הייתי ילדה ממושמעת, עם ציונים בינוניים, ומראה פשוט, והבעה קצת ריקה. וניכנסת לתוך החדר בסערה, עם דמעות שנשרו בכבדות על הלחיים שלך. התעוררתי מהרעש שנוצר, וקמתי אלייך. כשראית אותי, סתורת-שינה עינייך היפות התרחבו בהקלה ובכית ובכית ובכית. ואני חיבקתי אותך, חזק, חזק. עד שהיהלומים הכסופים הפסיקו לנשור מהמרגליות הירוקות של עינייך. היית קטנה בידיים שלי, ילדה קטנה ואבודה. ואז אפילו קצת הבנתי אותך. הפחיד אותי הכאב שלך, ההתרסה המיואשת שלך. הזעקה הצורחת שלך, שהייתי היחידה שקראה נכון. הפחיד אותי כשראיתי אותך כועסת ואדישה, מסכנה ואומללה, ולא-מובנת. הפחיד אותי שכולם קראו אותך הפוך, והעיפו אותך ורמסו אותך ופגעו בך והשפילו אותך. ראיתי את כל התהליך קורה לי מול העיניים, ולא עשיתי כלום. מה כבר יכולתי לעשות? ילדה בינונית אחת בתוך הים הירוק והצורח של העיניים שלך. זה היה קרב לא-הוגן, אבוד מראש. ילדה דהויה שכמותי, מרוב פחד ומבוכה מהאדם הזר שנהיית, הסתגרתי ממך. והעפתי אותך גם אני, וגם אני רמסתי אותך, ופגעתי בך, והשפלתי אותך. ומאי, מאי שלי, אחותי שלי, אין יום שעובר בלי שאני חושבת עלייך. אין פעם אחת שאני נכנסת לחדרינו בלי לחשוב עד כמה הוא ריק בלעדייך, עד כמה הוא חסר אותך. אין שבוע שחולף בלי שבטעות הכנתי שתי סנדביצ'ים לארוחת-עשר. הריק שהשארת בשכבה, בשבט, בבית, בחדרינו, בתוכי, פועם וזועק כמו איבר חסר בגופי. אהובה שלי, אחות שלי, נשמה שלי. היום היום הולדת שמונה-עשרה שלנו. גם לך קר לפעמים, זאת אומרת, בפנים? גם את מרגישה לפעמים כאילו חלק ממך נתלש? כי התאומה- הזהה-כמעט שלך רחוקה כל-כך? גם את מרגישה שמשהו בתוכך משובש ולא חוזר למקום? יקרה שלי, סלחי לי. אני מתכוונת לחפש אותך עכשיו. אני אמצא בסוף, את תראי. והפעם אני לא אתן לך להאבד לי יותר. אני אחזיק בידך חזק-חזק ולא אתן לך יותר ללכת, ממני וממך ומאיתנו.

אני קטנה. כל כך קטנה. כזאת קטנה. ידי צמודות אל גופי הכפוף. לא, לא צמודות. מ ו צ מ ד ו ת . רגלי מקופלות תחתי, זועקות מכאב. אך הן כבדות. הצילו. הצילו! שמישהו יעזור לי. שמישהו יוריד ממני את האזיקים, שמישהו ישחרר אותי מן החבלים. אני צריכה עזרה. עזרה, ממישהו, שילמד אותי איך הולכים. כי שכחתי. שילמד אותי איך צוחקים, כי צעקתי. שילמד אותי איך נושמים. כי מתתי. ואני קטנה, ואיש לא מבחין במצוקתי.

הכלים שאלוהים נותן כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו-רק פעם אחת-איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"מספיקים בקושי" אבל לא יכולתי. ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא היינו בבית- הייתי כמדומני אולי בכיתה ה' או ו' - החלטתי לדבר איתו עם אבא כמובן על זה. להגיד לאבא "לו" שאני נוראה מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו. הוא "אבא" שמע את שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו- שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו- הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי. "גדי" אבא אמר לי. "אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי- אתה אף פעם לא עשית דבר רע." אני מתחיל להגיד לו "אבל אבא...." הוא מפסיק אותו ואומר" "ששש..., גדי תקשיב! כשאלוהים ברא את העולם הזה- לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם, בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות, כל מיני צבעים כל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים" לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא הוא נתן כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוהים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לו את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוהים כן נתן להם. בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך זה "אל תתלונן על הכלים שאלוהים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך זה שלפעמים לוקח קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שאלוהים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים. אזה תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים". איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי. ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת האבא שלי- האיש הפשוט והטוב והחכם הזה- נתן לי אולי לפני שלושים שנה, לפני שבמדינה הקטנה הזאת לא ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות ומוגבלויות אחרות. אני יודע שאני מדבר יותר מידי, אז אני כבר נותן לך את הסוף של הסיפור בקיצור. שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי. ישבתי בשיעור אני לא זוכר מה. המורה שלנו היה חולה, הביאו מורה מחליפה המורה המחליפה מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה המחליפה עומדת על ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה. היא סוחבת לי את הנייר שאני קשקשתי עליו.היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: "מה אתה עושה? אני אומר לה, למורה, "סתם מקשקש". היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם" היא אומרת לי "סתם מה?" אני אומר לה "סתם ציירתי אחר-כך התברר שהאבא של המורה המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו. תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור. מה אני אגיד לך? מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש-גם פה בארץ וגם בחוץ-לארץ. היום אני בן ארבעים ושתיים ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה העשרים ושמונה שלי והפעם - בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית. אבא שלי (עכשיו הוא כבר בפנסיה) - מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? - הוא אומר: "מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים, והילד משתמש בכלים". "זהו סיפור מספרון סיפורים מהחיים) סיפור חכם על אבא וילד וכל מה שאנו צריכים לקחת מהסיפור הקצרצר הזה. תאהבו את הילדים תחבקו אותם תנשקו אותם. הם הילדים שלכם. חלילה לכם לשכוח אותם במכונית סגורים. חלילה לפגוע בהם. קשה לי לקרוא לראות לשמוע בכל יום הורים עושים מעשה קשה לילדים שלהם בשר מבשרם. אני מאמינה שמתוך הסח דעת. לי זה לא יקרה. רק אתמול אמא אחת מסכנה רצה לקופ"ח לבדיקת דם קצרה. ושני ילדיה קיפחו את חייהם

אני תוהה, נוסעת רחוק במחשבתי... הרגשה של בדידות עמוקה, חיכיתי לך ואתה לא באת... קבענו ליד עץ הלימון לפני כמאה שנה, אתה הבטחת ולא באת. הסתרתי בענפים מכתב אהבה מתוק בין הלימונים, עכשיו כבר ידוע שהלימונים האלה יצאו מתוקים. ואני מדמיינת איך שתבוא ותתבשם בריחם המתוק הנישא לרחוק אל ההרים. מחכה לך ומצפה לתשובה, מתי תבין שחסרת? ואתה לא באת... ליבי נחמץ מדאגה כלימון...מדוע לא שבת? הבטחת לחזור, אני האמנתי בתקווה...ואתה לא באת... אם אסתכל לשמיים אולי אמצא אותך... מטייל בין העננים, מתי כבר תנחת? ואתה לא באת... לא באת..

אם רק תביני שלא צדקת. אם רק תביני שבי פגעת. ואותי את כבר מזמן אבדת.... אבדת אבדת....... למה מרגישה לבדי בסערה. אין מי שלצידי מחזיק את הנייר. ואת דמעותי מוחה. בלי לחשוב על מה ואיך. אך אתה שם למעלה. רואה את כאבי ודמעותי הרבים. בלי לצחוק או סתם להקניט. אם רחמים רבים ומרובים. אתה שלא צריך לבקש אתה שומע. אתה שלא צריך אתה יודע. אתה שתמיד לצידי בטוב וברע. אתה הוא זה שנותן לי את הכוח.

בס"ד שוב היא הלכה לפינה שלה. הפינה שמשקיפה על ההרים שמסביב. אבל הפעם החורף נגמר , החורף שלה, היא נמצאת בתקופת האביב. הכל יפה מסביב, הכל פורח, היא הרגישה צורך לכתוב משהו וזה מה שיצא לה המילים שפשוט בטאו את הכל... 'אני כ"כ שמחה!!! תודה ה', תודה לך על הכל!!! על החיים היפים, על הציפורים שמצייצות, על השמש שזורחת כל יום מחדש... אני מרגישה רצון עז לחבק את כל העולם. לשמח כל אדם. אני יושבת כאן על ההר שלי בפינה שלי , אני מביטה אל הבריאה, על השקט המבורך על הדממה שעוטפת אותי ומרגיעה את נפשי. אני כ"כ שמחה אלוקים שלי , שעזרת לי לצאת מכל המשברים ,שהחזקת לי יד בכל התקופה הזאת. תודה על כך שהחזרת לי את שמחת החיים ועזרת לי לראות את הטוב. תודה ה'!'

את יודעת, זה עדיין לא נגמר. הכאב הזה שאני מרגישה כשאני נזכרת בך. אתמול הסתכלתי בתמונה בה רק עינייך הגדולות, היפות, הבולעות אותי בעצבותן מצולמות. ובכיתי. כמה בכיתי. בכיתי כשחשבתי, או יותר נכון- כשהרשיתי לעצמי להזכר בכך שאת עוד שם בחור השחור ההוא ואני כבר כאן בחוף מבטחים. לא עזבתי אותך, יעל. איך אוכל? איך חשבת שאוכל?? את כ"כ בתוכי. עמוק עמוק. זורמת בדמי. ובשיחות הטלפון הקצרות שאני עושה מדי יום שישי או כך לפחות אני טוענת שאני עושה (ולוואי וזה היה נכון) אני שומעת אותך, את הקול שלך, הטהור, שלא עשה מעולם רע לאיש, מעבר לאותו מכשיר מכני ארור, ואני מתחילה לספר לך על הלימודים ועל היישוב הפסטורלי המצוחצח שאז יכולתי רק לחלום עליו ועכשיו זו מציאות. ואת, את לא יכולת אפילו למצוא בעצמך את הכח לצאת, או לפחות לרצות לצאת או- טהורה שלי, לפחות לדמיין שאת יוצאת משם. מהגטו הזה שלנו. הקטן. הפרטי. ואני ממשיכה לספר לך על האוכל שהכנתי לידידיה ואיך שאהב ואיך שהחמיא.. וממלאת ודוחסת לך עוד ועוד מסדר יומי האחר כ"כ משלך. כמו משכך כאבים. עוד כדור ועוד כדור. ובכל אותה העת אני יודעת וכואבת טוב טוב בכל רמ"ח איבריי ובכל נימי נפשי הדקיקים ביותר אותך, ואת עולמך, שעד לא מזמן היה גם עולמי שלי. ומפחדת לשאול איך עבר עלייך יומך שם. במקום ההוא. כי אני יודעת.. כ"כ יודעת. אולי יותר ממך, דווקא בגלל שאת עוד שם, מטושטשת, כמו מסמים שרק אמא יכולה לתת. סמים של מילים. של חיוך מתעתע. או שיניים חושפניות. ואז אני נושמת עמוק ומשתדלת לא להיות שם איתך כשאני סוף סוף שואלת- נו? אז איך את חושבת שיכול להיות?? ואת עונה בתום שלך ש"הכל בסדר" ושאת מתגעגעת. הכל בסדר. את באמת חושבת ככה?? את באמת לא רואה? ואז את מתחילה עם הסיפורים העוטפים שלך שעוטפים את הכל גם לעצמך, ומספרת לי איך עבר יומך, ואיך הוא בעיקר עבר. ומצטיירים לי ימיך כמו מטבעות של עודף בשוק. נספרים במהירות. בסתמיות כואבת. כ"כ כואבת... ואני יודעת שלא כלום היה ביומך. ואני יודעת שהסתגרת לך שם בצינוק- בחדר. מה שאז אני הייתי עושה. רק לא לשמוע. רק לא לראות. ושומעת לך את השירים האלה באנגלית שכולם שם רק צורחים בגסות כאב ושום שירה אין שם. השירים האלה שאני כ"כ שונאת ואת כ"כ אוהבת, כ"כ מתנחמת בהם אולי כי רק הם באמת איתך. שירים שכ"כ משקפים לי את חייך. חיי כי אני כבר באמת רחוקה. בתוך החיים. ואת, את שם. עדיין שם (לעולם?? אני מזדעקת!) ופתאום אני נזכרת שעוד לא גמרתי לשטוף ובחטף אני שואלת שוב (אולי כדי להרגיע את עצמי) אז את בטוחה שהכל בסדר? כן, את עונה בשיתוק מוחלט. אני אוהבת אותך. אני כ"כ אוהבת אותך. את יודעת? ואת עונה בעדינות ובקבלה הזאת שלך. שכ"כ שוברת אותי לפעמים. "ברור שאני יודעת. את אחותי הגדולה, לא?" ואני מתביישת, כי אני יודעת שאחותך הגדולה לא נשארה להגן עלייך יותר. שאחותך הגדולה כבר פצחה בחיים חדשים מתוקים יותר. למרות דמעותייך. דמעותיי. דמעותינו. ולפני שאעביר סמרטוט אחרון אני אומרת לך- שבת שלום, אחות יקרה. שבת שלום.

לא נותר לך זמן רב. חודשיים לכל היותר, אולי שבועיים נוספים אם תהיה עקשן. בקרוב מאוד תצא אלינו, מקושר בחבל של תקוות ומעוטף בדם שנוצר מיזע ודמעות. כה נשמח בך, ונתגאה בך, ונציג לראווה את המוצר המושלם לבית משפחתנו, ששמו לאו דווקא רלוונטי לעניין זה. סביר מאוד שיצבטו אותך כהוגן, ואני מבקש להתנצל על כך מראש, שכן אילו היה זה תלוי בי – הזקנות המקומטות ההן לא היו יוצאות לאוויר העולם, שהיה אז משובח פי כמה וכמה. עתה, מן הראוי שאשטח בפניך בהרחבה את שלל האפשרויות שיעשירו את זמנך הפנוי, ירחיבו את אפיקי מחשבתך ויובילו באופן ישיר למדי לכך שבגיל עשרים ושמונה תנהל תחתיך תשע קבוצות שליטה ואת אליעזר פישמן. מובן מאליו שתזכה ללמוד בבית-הספר הכי טוב שנמצא, שלא יהיה במרחק של יותר משתי דקות הליכה, לא ילמדו בו יותר מעשרים וחמישה תלמידים בכיתה והמורים תמיד יבינו לרחשי לבך. ממש כמונו. אין טעם של ממש להמשיך, שהרי בכל מקרה לא כאמור, אין טעם לדוש בכך. ברצוני לדון איתך, יצור קטן ומצומק שכמותך, בציפיות שלי ממך. קרוב לוודאי שאתה מגיב עכשיו בהפתעה גמורה לשמע הרעיון הגס בסביבה בה תגדל לא נוטים להתבטא בבוטות כה רבה. אני מבקש לפרוץ מוסכמה קלוקלת זו ולתאר לך את דמותך לעתיד כפי שאני מדמיין אותה ומקווה לה. אני מקווה שתרבה בקריאת ספרים. בעברית ובשפות נוספות, מכל הז'אנרים והסוגות. תיטיב לעשות אם תעיין בכתביהם של ג'.ר.ר טולקין, צ'ארלס דיקנס, ניל גיימן, מיכאל אנדה, ק.ס לואיס, פ.ל באום, ג'ורג' מרטין, ויקטור הוגו ואלכסנדר דימא. לו היה עלי לחלק את אוכלוסיית העולם בצורה גסה לשני חלקים, על פי פרמטר אחד ויחיד שיבדיל בין שתי הקבוצות, הייתי בוחר בקריאת ספרים כאותו פרמטר. קריאת ספרים מחדדת ומשייפת את כושר הדיבור, אני מקווה שתשכיל לנצל את זמנך הפנוי – והוא רב מכפי שאתה משער – לעשיית דברים חשובים ומשמעותיים. הא, כמה אני מתעב את המילה הזאת, 'משמעותיים'! היא אוצרת בתוכה את כל אותן הפעמים בהם היה על אדם חשוב לשאת נאום חוצב להבות תוך אמירת לא-כלום. אני ממתין בציפייה דרוכה ליום בו תוכיח כי אפשר אחרת. רתום את סוסי הרצון אל עגלת היכולת והרי לך כברת דרך ארוכה שכבשת. הרי לך אדם אחר שחייו טובים יותר מלפני כמה רגעים, בזכותך. אני מקווה שתשכיל לנצל את זמנך התפוס – הוי אומר, הזמן המוקדש ללימודים – כראוי. כמו אמא שלך. היא הייתה תלמידה מצטיינת. אני מקווה שתהיה אישיות חברותית. אמנם, נחמד ונעים לצפות דרך קבע באלופה ובשיר שלנו, שתי תוכניות דוקומנטאריות בעלות איכות נדירה, או לשחק במשחקי המחשב המדוקדקים והמפורטים שמוצעים בוואלה! כיף, או לעדכן את הבלוג שלך, לצורך העניין, אך עליך להתחשב בהשלכות: זוהי בדיוק הדרך בה נוצרות הפקאצות עברייניות-המקלדת. אינני רוצה לחשוב שתהיה לפקאצה הראשונה ממין זכר. רד לך אל הרחוב, ושחק עם הילדים בכדורסל, כדורגל, הדיפת אני מקווה שבבואך לבחור את נטיותיך הפוליטיות, תבחן את המציאות נכוחה, ללא דעות קדומות ומבעד לקשת רחבה של זוויות, תוך התעלמות בוטה מהשקפות העולם המגוחכות של מר"ץ, בל"ד, ש"ס, יהדות התורה והמפלגה של מוסוליני. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם אינה סיסמא ריקה מתוכן. אגב 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', אני מקווה שתהיה אדם מאמין. לא אמונה בעלמא, במחילה ממך, ולא בבודהה או בזאוס. אמונה בבורא העולמים, המתכנה הקב"ה, תוך קיום ושמירה על מצוותיו. תקווה זו אני מוסר לך בלחישה רמה, שכן אני עצמי אינני נופת צופים. אני מתפלל, עם זאת, שתהיה טוב ממני. אולי אפילו צדיק של ממש, אם תוכל לעשות זאת בלי להעיק עלי. אני מקווה שתתנהג כמו בן אדם. בשלב זה, כמובן, אתאכזב אם לא תקשה עלי: וכי כיצד על אדם להתנהג? האם עליו לדבוק בחביבות שנוהגים הערסים האחד בחברו, או האחד בקורבנו, או שמא עליו לשים פעמיו אל נבחרי הציבור העושים ימיהם כלילות במשכן הכנסת, תוך וויתור קורע לב על חיי המשפחה שלהם? לא זה ולא זה, אם יורשה לי להציע גרסא משלי. אל תעקוף בתורים, אל תתכעס בקלות, שמור על שלווה. לא תאמין כמה מהנה לחייך באוויליות אל מול אני מקווה שבבוא היום, כשתגיע ללשכת הגיוס, תכריז בפה מלא: הרי לכם ידי ורגלי, הרי לכם ראשי, הרי לכם עצמותיי. הרי לכם שיניי בהן תזהו אותי. הרי לכם נשמתי. קחו אותם ועשו בהם כבשלכם. כולם קודש לצרכי המדינה. אמרו לי מה היא הדרך בה אשרת את המולדת, ואלך בה! והיה ויהיה אחרת, אינני מאמין שאוכל לשאת את נוכחותך בסביבתי. כל שתזכה לו אז ממני הוא מבט בוז, ותו לא. הצצה שטחית ברשימה מעלה בי הרהורים קשים, ואינני יכול שלא לתהות מה טיבה. האם תעמוד היא כנר לרגליך בעיתות משבר, בימים בהם תאבד הדרך? האם תשמש היא לך כמניפסט? או חלילה, האם תושלך היא מלפניך כניירת שאין לה גניזה? אין לי אלא לקוות שלא כך יהיה הדבר. את כל מרצי השקעתי בכתיבתה. את כל אמונותיי יצקתי לתוכה. אני קורא את הרשימה הזאת, ואני מקווה שלא תגרום לי כחצי מהאכזבה שאני מאמין שגרמתי לאבא שלי.

בס"ד אני רוצה יום אחד להתעורר לקול הציפורים בצפון הארץ..או ביהודה,או בנגב המדברי. לראות את ההרים,את החול והעצים- ולחשוב עד כמה ה' גדול. ללחוש לו בחיוך שידעתי שהוא יסדר את הכל על הצד המעולה ביותר עבורי. אני רוצה בזמן הלא רחוק לשבת על מרפסת יפה מעץ, עם כוס תה ועלי לואיזה, וספר תהילים. ילדים קטנים עם פאות וכיפה גדולה יתרוצצו בחצר ירוקה ללא גדרות שמובילה הישר למרחבים ירוקים . אני רוצה לשבת ולחייך,ושמולי יעמוד בחור עם זקן ופאות וכיפה גדולה. וציצית בחוץ. הוא יהיה מחזיק ספר גמרא וישחק עם הפאות של עצמו כי זה עוזר לו להתרכז בלימודו. אני רוצה לכשאסתכל לכיוון ירושלים אהובתי, אראה את הבית כבר ניצב בהר. במלוא הדרו ועוזו. ושיהיה אפשר להריח את הקדושה עד להיכן שאהיה. אני רוצה ללבוש בגדים צנועים מאד.ללכת כל יום עם שכמיה.כן,גם בקיץ. וגם לכסות את כל השער לגמרי במטפחת עדינה. כמו אמא. אני רוצה להתגבר לגמרי על הכעס.לדבר בכל עת בנחת,ובעדינות.כיאה לנערה יהודיה. אני רוצה להפנים כל הזמן שאני רק עפר ואפר.לדעת מאין באתי,ולאן אני אשוב. אני רוצה להיות חרוצה וטובה במידות כמו ארבעת האימהות.וגם לדעת לבשל מצויין. שאוכל להכין לבעלי כל מה שרק תחפוץ בו נפשו. אני רוצה לגדל בבית הפרטי שלי גדולי דור ורבניות, שיקדשו את שם ה' בעולם ויהיו חביבים בעיניו. אני רוצה לדעת לתפור. ואני גם חושבת שתפירה זה סוג של אומנות.ובכלל,אני אוהבת אומנות.וגם אריגה.ולסרוג. שלא אצטרך ללכת לחנויות ולהלביש את עצמי איך שאנשים אחרים רוצים.אלא איך שה' רוצה. צבעים כהים,בד אטום ורחבים. אני רוצה לרוץ בשדות פתוחים. אני רוצה ללכת יחפה ברחוב. כמו פעם. [ואז מה אם בזמנו נכנסו לי שני מסמרים לכפות הרגליים?],ולהרגיש את הגרגירים היטב. ושכפות רגליי יהיו שחורות אחרי הליכה כזו.ואז אני אחייך לעצמי. אני רוצה כל רגע לזכור שה' מתבונן בי. והייתי רוצה כ-ל הזמן להיות איתו. להרגיש אותו בכל פסיעה שלי, בכל מחשבה שלי, בכל מילה שאני מוציאה מפי, בכל נשימה להרגיש את ה' יתברך. אני רוצה לדבר איתו כל יום,שעות. ולהוריד לו דמעות. כמו שעד כה הוא מזכה אותי. דמעות משמחה,לא מייסורין.מתוך הבנה עמוקה ואהבה גמורה. ואני לא רוצה שזה יעלם עם הזמן. אני רוצה להיות עם ה' לנצח. לדבוק בו לגמרי,ושיצר הרע לא יפריד בינינו. אני רוצה לגור במקום שליו,שאוכל לשמוע את הבריאה של אלוקים. את ההרים,ואת הנחלים הזורמים. כן,אפילו לשמוע את השקט. אני רוצה לאהוב אהבה גמורה כל אחד מישראל,לזכור שהוא חלק ממני,ושהוא גם בן של ה'. ואני רוצה לזכות לארח מלא יהודים בבית שלי.להראות להם מהי דרך אבא אמא.מהם חיים. אני רוצה למצוא המון מילים טובות וסינגור אחד ענק על עם ישראל שיגרום למקטרגים למעלה לשתוק. אני רוצה תמימות ופשיטות בדרגות גבוהות. אני רוצה למצוא חן בעיני ה'. אני רוצה לעמוד יום אחד כשטיפות הגשם יורדות עליי,ולצחוק. אני רוצה שאבא יחזור כבר הביתה. שנוכל לעבוד אותו בשקט,ולחוש אותו כל שניה בחיינו. אני משתדלת לגרום לו לחזור,אבל אני לא יכולה לעשות את זה לבד.תעזרו לי?.טוב? אני גם לא רוצה לחכות הרבה זמן למשיח.אני רוצה שהוא כבר יבוא ויודיע שאבא חוזר, ובגדול. אני רוצה לזכות לאור הגנוז.להתענג על ה'.לנשום את תורתו,ולדעת אותו בשלמות. אני רוצה גם סבלנות.לזכור שה' תמיד משגיח וכך לא לדאוג אפילו לא לרגע. אני רוצה לזכות בהמון מצוות,ולא להתחמק מהן.ולכוון במחשבה שזה לכבוד ה' יתברך. אני רוצה להעלים מעצמי את הגאווה לגמרי. אני רוצה לרכוש ענווה אמיתית. אני רוצה להודות כל הזמן בטעויות.גם אם קשה. אני רוצה להגיע לדרגה של דמה בן נתינה בכיבוד הורים. אפילו יותר. אני רוצה להיות נערה טובה,אישה נפלאה,ורעיה נעימה מתישהוא. אני רוצה לדעת ולזכור שה' הוא השולט בכל,כל הזמן.והוא אבא שלי. איזה כייף לי! אבא שלי מלך העולם. אני רוצה גם לזכות בהמון חסד. אפילו להקים גמ"ח כלשהוא. אני רוצה להתחכך באנשים הפשוטים,בזקנים ובזקנות של עם ישראל.אין יותר חכם ומבין מהם. אני חושבת שהאנשים שמוכרים את מרכולתם בשוק הם אנשים מיוחדים.האנשים העממיים הללו. כן..בדיוק. ה'עמך'. לא אלו שיושבים בכנסת.עם העניבות המכובדות ועם התיקים במשטרה. אני רוצה לחזור בתשובה.ואני גם רוצה לדון כל אדם לכף זכות הרבה יותר.. ולא להוציא מילה אחת מפי שאינה לתועלת.זאת אומרת..לא לדבר לשון הרע.לא להקשיב לזה אפילו. באיזו זכות את מקשיבה?! תתביישי לך. אני רוצה בושה.בושה חיובית. פעם הייתי מסמיקה כשהיו מחמיאים לי.היום קצת פחות.אני רוצה להסמיק יותר! אני רוצה להיות אישה פשוטה,מעין צדיקה נסתרת כזו. [אבל אתם לא אמורים לדעת את זה,כי אז אני לא אהיה נסתרת,נכון?. ] אני רוצה לתת כל כך הרבה לה',ואני בוכה כשאני לא מצליחה להתגבר על הכעס. כי אכזבתי את ה'. אני רוצה כל יום להגיד לו שאני אוהבת אותו,ואני מודה לו.. אבל זה נראה לי כל כך קטן..כי אפילו - 'אם תרחיב ליבי כמים הזורמים בתוך הים, ותפרוס ידיי לכל קצוות עולם,איני מספיק לומר תודה' – אבל אני לא מתייאשת. אני רוצה להיות רבנית.כן,להיות רבנית.אשת רב. אני רוצה.אולי יום אחד.. אמן. אני רוצה לתת חיבוק ענקי לריבון העולמים.במשך שעות.ימים. לנצח. אני רוצה שכולם ידעו שהוא המלך,ושאין כמוהו בעולם,שאין,ולא יהיה שני לו. לפעמים אני גם רוצה לצרוח את זה,אבל אין לי איפה. לצרוח שהוא מקסים,והוא כל כך טוב. ושאני כבר חולת אהבה ממנו. הייתי רוצה לזכור זאת כל חיי,ולהרגיש את זה. הייתי רוצה שכל הצאצאים שלי יהיו צדיקים..בעצם כבר אמרתי את זה, נכון?. אבל קודם אני צריכה להיות כזו..לא? אה! ואני רוצה פחות לדבר ויותר לעשות. לשתוק הרבה-כי זו חוכמה. בנוסף לכך- אני רוצה להיות זריזה למצוות. אני רוצה תמיד לחייך לאנשים. תמיד להקרין טוב,תמיד לעזור-גם כשלא מתחשק. אני רוצה שהברכות שאני מאחלת לאנשים יתגשמו לטובה ברכה והצלחה. כי אני באמת רוצה שיהיה להם טוב. אני גם רוצה לקבל הכל באהבה,כמו סבתא שהתייתמה משני הוריה בגיל 8, ועבדה קשה למחייתה,ולא התעצלה בכלל.ואני גם רציתי להגיד לה שאני מעריצה אותה. אבל לא הספקתי..היא נפטרה לפני שהתעוררתי לעבודת ה'. רציתי גם להתייעץ איתה בהרבה דברים,וחבל לי מאד שהיא לא פה. [–אני מנגבת דמעות- ] אבל אני יודעת בבירור,בכל הנשמה,שיום אחד עוד ניפגש.ואז אני אגיד לה שאני מאד הערכתי אותה, ואני אפילו זוכרת שהצצתי עליה פעם כשהייתי קטנה,והיא בדיוק הדליקה נרות שבת וזה מאד קסם לי.. הצורה שהיא עשתה זאת..בחמימות ופנים מאירות..הביטה על הנרות כאילו על מכרה זהב. זה נחרט בזיכרוני. אני רוצה גם להדליק כך נרות שבת.בהתלהבות ואהבה לפחות כמעט כמו של סבתא. אני רוצה שתהיה לי גלרייה.שאוכל לשבת ולצייר שעות.המון.כמו פעם.בפחם. ובגואש. זה יכול להיות בעכו..או יפו,או צפת. אני מאד שמחה שיש לי את ה', אני לא מרגישה לבד. אני רוצה לאחוז בו חזק חזק,ולעולם לא להרפות. אני רוצה שחצי נשמתי ישקיע הרבה יותר בתורה, שימלא את החצי שלו ושלי,את הבית, ואת העולם כולו באור החוכמה האלוקית. הייתי רוצה לדעת לדבר עם החיות,כמו שלמה המלך. לשמוע כל יום סודות ורזי סודות על גדולתו של ה'. הייתי רוצה לדעת איך משלבים בכל עת את הרוח עם החומר.לדעת לחיות את התורה. אני רוצה בית של קדושה,טהרה,בית יהודי מקורי. לא איכפת לי אפילו לגור באוהל. אבל שיהיו לו 4 פתחים,כמו אצל אברהם אבינו. אם ה' יתן לי את הזכות- אשמח להיות כשרה אמנו ולא לצאת מפתח האוהל. אני רוצה להצליח בעבודת ה'.מאד.ורק ה' יודע עד כמה. ואני רוצה את ה'! כבר הזכרתי שאני רוצה פחות לדבר ויותר לעשות?. ['בעל התניא' ניסח זאת הרבה יותר בקצרה:] " ריבונו של עולם.. אינני חושש מהגהנום, אינני מתאווה לגן העדן, מוותר אני על כל תענוגות העולם. היודע אתה מה אני מבקש? אותך,אותך בלבד." חזרתי מהעבודה,והיא כל כך מתישה, שכבר לא התפללתי מנחה,גם כי עבר זמנה. אז בכיתי. והצער לא יתואר במילים. רבי אמר לי "לעשות רשימת מכולת" . אז עשיתי. ורשמתי את הכל כדי שאני לא אשכח מי אני, מה הוא כל רצוני, ולאן אני הולכת. עכשיו רק נותר לי קשה לעבוד, ולהרוויח בפשטות את הכל.