חודש חשוון

אהלן,אני חדשה פה.. אשמח לתגובות והערות! ציור במחברת סקיצות בעפרונות B2 34 B6 B-

יציבות צד הימין חוּם אופטימיות, ראיה בטוב החלל איננו ריק אל מול האידך שמוביל לריקנות למחסור כמות שהוא השמאל לבן חסר רקע זכויות שמורות לי. מדרי

נמחק

[חומרים: אקריליק על קנבס | מידות: 45*50 ס"מ]

בס"ד המטר והאש וכי נראה כדבר הזה בחיינו, פלא הפלאים? וכי יסתדרו בניהם בעולמינו, ניגודי הניגודים? והאש - מתפשטת, שורפת, לוהטת, כל מעיינותיה כלפי שמיים מכוונות היא עולה ועולה ושואפת, מציתה ניצוצות ואורות. ומטר - משמיים בזעף ניתך הוא, מטה זולג בכבדות, מלכלך וחונק וזולף הוא, מעלים ניצוצות ואורות. והאש - כל גווניה, המטר - שקוף. האש - מחממת, המטר - רטוב, האש - מרצדת, המטר - קודר. המאבק בשיאו, מי ייכנע? מי יוותר? אך האש - מבין הטיפות היא בורחת, ממשיכה לעלות ולהתעלות. ומטר - יחייך לו בנחת, יעניק לה שלווה, יטפטף בה חיות. והאש - מחייכת. המטר - צוחק. וכל זה, מי יוכל לו? המטר והאש.

בס"ד ותפער האדמה את פיה. רגביה פרשו ידם. ריקנות אחזה בה. צחוקה נעלם. ופרח בל ברוח שרב. מתנועע הוא , שחוח. בהכנעה פורש עליו. קורא אליו. עת ידמעו פני חקלאי, וקומתו מעט תדעך, בתקווה ישא כפיו. יזעק, אנא. אנא! אלוה כל בשר. מקור כל השפע. תנה לנו מטר. השביענו מטובך.

האדמה הזאת אלוקים, תן לאדמה הזאת, תן לאדמה הזאת לראות, לחוות ולטעום קרבתך. דמעותיה מתערבות בדמה, נאקותיה חותכות בדממה. - האדמה הזאת - הגיעו מים עד נפשה משקיעתה עד אפה בחרבה. - האדמה הזאת - שסועה, מתפרקת, אובדת מעצמה, מקרבתך בזוהר עליה שוממה. - האדמה הזאת - אלוקים, תן לאדמה הזאת, תן לאדמה הזאת לראות, לחוות ולטעום קרבתך. שכולנו ביחד באהבה - נתחבר למקור המשיכה לנועם קדושתך. האדמה הזאת - ששבריה הבלועות בקרב לבה, תהיינה כמעיינות וגשמי צמיחה לזרע בטנה, מקור אהבה בכנה הכנה יכון משיחה. אין יותר שלם מלב שבור

"וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶר לֹא תַמְטִיר עָלֶיה תִּיבַש" (עמוס, ד, ז) נפתחות ארובות השמים עננים שחורים מופיעים, גשמי ברכה ושפע מים וכל הימים מתמלאים. סערה וסופה, רוחות עזות, וברק מאיר את החשיכה, אך רגע, מי ראה כזאת הגשם יורד והאדמה תחוחה! כי אכן, מסלול לכל טיפה אשר נקבע לה ממרום, וממש כמו על פי מפה, מסומן לכל טיפה מקום. ראה זאת בן אדם ומוסר תיקח, כי גם עליך ההשגחה הינה בדיוק כך. שאין הרגל נעה ואין ידך מוזזת, אם לא שבשמים, בת קול על כך מכרזת.

בעזרת ה' יתברך גשמי ברכה: נושאת אני תפילה ליושב במרומים, שישלח לנו גשם ביום מן הימים, גשם שיביא לנו ברכה והצלחה, גשם שיתן לנו אושר ושמחה. גשם שבזכותו יהיו לנו מים לשתות, גשם שבעזרתו הכינרת תוכל להתמלאות. גשם שבעזרתו יצמחו הזרעים, גשם שישמח את כל הילדים. גשם לא רק פיזי אלא גם רוחני גשם שיורד כתוצאה מהתפילות, גשם שמוכיח שאכן הן מתקבלות. גשם של הצלחה בכל התחומים, גשם שיביא עוד הרבה גשמים. גשם שיוריד שפע לעולם, גשם שיתן ברכתו לכולם.

ברגעים של שלכת הזמן כמו עומד דום ברגעים של שלכת העולם כמו נידון לגרדום ברגעים שעננים כבדים מעיבים יש רק אפור שחור ולבן ברגעים שעננים כבדים מעיבים יודעים שהירוק הבא כבר מוכן ברגעים של שלכת יודעים שלסוף תהיה התחלה ברגעים של שלכת מרגישים את ראשיתה של פריחה ברגעים שהרוח נושבת העלה עוד כימע ידלדל ויצנח ברגעים שהרוח נושבת הניצן הבא יצמח ויפרח רגעים של שלכת הם תהליך בגלגל רגעים של שלכת הם כקשת במעגל רגעים של מתח על מה יהיה רגעים שחולפים ועתיד לא נראה... רגעים של שלכת....

אני יודעת שזה מה שצריך. אבל זה לא מה שאני מרגישה. צריך לעזור לה,אבל אני רוצה כבר ללכת הביתה. כבר שלוש בבוקר.אני עדיין בסניף. אביטל הקומונרית המסורה מסדרת ומחזירה דברים למקום. עד שהחניכים יגיעו למפקד בשבת כבר לא יישאר רמז למה שהתחולל כאן במשך הלילה. אני עייפה ומתה לישון.כל עצמותיי זועקות לשינה. אבל לא. צריך לעזור.להחזיר גואש למקום,לשטוף קצת ת'רצפה ולהחזיר לסניף את המראה ה"נורמלי" שלו... זה קשה,אבל אני יודעת שזה מה שצריך. ואם לא עכשיו-אימתי?

צמאה נפשי לשלווה, למרגוע. כמהה היא לשמחה שבחיים. נפשי עייפה מייחלת לגשם שירטיב את גופי וירפאני. נשמתי כה יבשה, עד כי אין בה די כח לאזור את הכח הדרוש. נפשי מצפה למזור שיגיע וירווה את ליבי הדואב. צמאה נפשי לשלווה, למרגוע כמהה לחום, באוויר הצונן.

לק''י (כנראה שלחורף, שמחביא בתוכו כל כך הרבה פריחה) לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל סְתָו. אֵת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹצֵא מֵעֵנָיךְ. הַלְוַאי, וְהָיִיתִי יָכוֹל לְהַחֲזִיק אֵת הֶעָלִים הַנּוֹשְׁרִים שֶׁל לִבֵּךְ. שֶׁלֹּא יִבְּלוּ, יִפְּלוּ, יֵרָמְסוּ בְּרַגְלֵי הֶהָמוֹן. לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל סְתָו. אֵיךְ אַתְּ עוֹטֶפֶת אוֹתָךְ, בְּאַלְפֵי שְׁכָבוֹת. שֶׁיִּסְתִרוּ אֵת זֶה שֶׁהַיְּחִידִים שֶׁנּוֹבְלִים אֶצְלֵךְ, אֵלּוּ הַוְּרָדִים הַשְּׁחוֹרִים כִּי הָאֲחֵרִים אֲפִלּוּ לֹא נָבְטוּ. לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל חֹרֶף. כְּאִלּוּ קָפָאת בִּשְׁבִיל שְׁנֵינוּ. וַאֲנִי כֹּל כָּךְ רוֹצֶה לֵחָמֵמֵךְ בְּאַלְפֵי מִלִּים שֶׁל אָהֲבָה. לִלְחֹשׁ בְּאוֹזְנֵךְ, יָפַתִי, יָקִּירַתִי, אֲהוּבָתִי, אַךְ כָנִרְאֶה שֵמִילוֹתָיי מֵנַשֲבות בְּאוֹזְנֵךְ כְּרוּחַ קָרָה. לִרְאוֹתֵךְ בְּיָמִים שֶׁל אָבִיב. וְהִנָּךְ נִשְׁאֶרֶת קְפוּאָה. סָגַרְתְּ אֵת שֶׁעָרֶךְ לְרוּחוֹת הָאַהֲבָה שֶׁל הָאָבִיב. וַאֲנִי יוֹדֵעַ, יוֹדֵעַ שֶׁרָצִית, וְנִסִּית, לִפְתֹּחַ אֵת עָלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל הַתִּקְוָה. שֶׁיִּגְדְּלוּ, וְיִצְמְחוּ, וְיַפְרִיחוּ אָבְקָנִים. בּוֹאִי יָקִּירַתִי, תְּנִי לִי אֵת יָדֵךְ, הַפְּרָחִים פּוֹרְחִים עַכְשָׁו. אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאֶפְשָׁר לְטַפֵּס עַל כֹּל גָּדֵר.

נמחק