יום ירושלים תש"ע

יום ירושלים תש"ע

אין ים בירושלים רק ים של אור והיום חרב ממים כי אורו חדל לזהור היום יש רק שער עומד דומם, שער נעול וים דמעות שנפשכות בצער מחלחלות, עוברות את המנעול מייחלות, עומדות שם עדי יאיר השחר וישמח עם גאול!

למי שתוהה מה הקשר בין הכותרת לתמונה, זו פשוט תמונה שצולמה בעצרת יום ירושלים ה-43 בישיבת מרכז הרב.   כל הזכויות שמורות  

ב"ה "אני חושבת שאמונה זה דבר מאוד אישי. ששני אנשים לא מאמינים באותו האופן בדיוק. את מבינה, לכל אחד יש את השריטות שלו, את הדרך בה הוא עצמו רואה את החיים. זוהי גם הסיבה לכך שאף אחד לא יכול לקחת לך את האמונה שלך. אולי רק להשפיע עלייך, אבל לא לקחת- היא כולה שלך. כך אני מאמינה." היא לקחה נשימה עמוקה והתיקה מבטה מהאופק, מסיטה אותו אל תוך עיניי. נשארנו שותקות שעה ארוכה, מבינות מהשתיקה את כל מה שהמילים לא הצליחו לבטא. שתי נערות ישבנו שם על גג ברובע היהודי בירושלים, שי ואני. רוח הערב הביאה עמה קולות מרחבת הכותל ואילו אנחנו לא שמענו דבר מלבד זו את זו. ביודענו שזמן השהות שלנו יחד הוא מוגבל, הרבינו שיחה. וגם שתיקה הייתה שם הרבה. החברות הזו הייתה כל כך חדשה לשתינו ונעשתה כה עמוקה, עד שנעשה בלתי מתקבל על הדעת לסיים אותה פתאום. בשל כך רצינו לנצל אותה כמה שיותר. ולא רצינו לחשוב על פרידה. שי גרה ברובע, אני לא. זאת אומרת, אפשר לומר שגרנו שם, משפחתי ואני, אם אפשר לקרוא לשהות בבית לא שלנו 'גרנו'. החלפנו דירות. לא ידעתי למה לצפות מהחופשה הזאת. כיוון שהוריי רצו לספוג מאווירת הרובע כמה שיותר, וכיוון שהגענו בשבוע שחל בו תשעה באב, לא היו לנו שום תוכניות. כשהגיע בוקר תשעה באב השכמתי קום, בשונה מהרגלי בביתי שבצפון למשוך שינה עד הצהריים, להמעיט את השעות שנותרו לצום, וכמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לשקוע שוב בשינה העמוקה. לכן החלטתי לעלות ולנשום אוויר בוקר צח למעלה, בגג. ééé "היי, רוני", שי הסתובבה אליי פתאום, "תגידי גם את משהו, את שותקת כל הזמן." זו הייתה אחת השיחות הראשונות שלנו, שעוד התאפיינה במבוכה ובשתיקות מסוגרות. הסטתי את ראשי, שהיה עד אותו הרגע שעון על ברכיי, אל הכיוון בו היא ישבה, מביטה בי משועשעת. "אוי, מצטערת..." פלטתי במבוכה, מתנערת מקורי הרהוריי, "אני פשוט שקועה כל כך במה שאת אומרת ושוכחת לענות, שאלת משהו?" "לא, לא שאלתי כלום," אמרה מחייכת, "פשוט כשאנחנו מנהלות שיחה, הגיוני שזה יהיה דו שיח, ולא רק מונולוג שלי כל הזמן." הסתכלתי עליה, חצי מבולבלת וחצי נבוכה. "האמת היא שפשוט אין לי מה לומר," עניתי בפשטות, אותה תשובה שכבר יגעתי מלענות למורים, למדריכים ולכל מי ששאל למה נערה נבונה כמוני שותקת, "עדיין לא גיבשתי לי השקפת עולם ברורה כמו שלך." "אויש, שטויות," אמרה בביטול, צוחקת, "אני בטוחה שיש לך הרבה מה להגיד. " פתאום היא הרצינה, מדברת בקול שקט, "עלה לי רעיון קטן. זה נשמע קצת מצחיק, אבל מה דעתך שנבטיח זו לזו שתמיד נאמר את שיש לנו להגיד האחת לשנייה? שאף אחת לא בורחת באמצע שיחה, אלא אומרת הכל, הכל בפרצוף?," היא עצרה לרגע קל, והמשיכה מהורהרת, "...הכל בטעם טוב, וגם לא יהיה לנו מה להיעלב," וכאן משכה בכתפיה בפשטות, "אנחנו כמעט ולא מכירות.. נו, אז סיכמנו?" נאלמתי, והפעם באמת לא היו לי מילים. היה כל כך אכפת לה, שזה הפתיע אותי. חייכתי, מהרהרת רגע קצר. העניין נראה לי קצת משוגע, אבל הוא מצא חן בעיניי. הרמתי אליה את מבטי וחייכתי, ולמרות שהבינה לבד, החלטתי לדבר. "סיכמנו." ééé למעלה, על הגג, חצי ירושלים נפרשה לפני. לאחר סקירה קצרה הרמתי את מבטי והסתכלתי ישר קדימה. ממול, נמצא היפה והעצוב מכל מה שסבב אותי, חסר כל כך, במיוחד ביום בו חרב, הר הבית. הר בלי בית. מיהרתי להסיט משם את עיניי שהתחילו לנצנץ ולרגע שכחתי לנשום, אך לא מהתרגשות, אלא בגלל שמישהו נעץ בי את מבטו מהגג הסמוך. נראה היה שהדמות השכנה נועצת בי מבט סוקר כבר זמן ממושך, כבוחנת אותי, כשם שבחנתי אני את הנוף החדש שנפרש מולי, התכוונתי ללכת, אך היא הקדימה אותי בדברים. "את חדשה כאן?" הדמות, נערה שנראתה כבת גילי, נעמדה. "אורחת", עניתי בקרירות חשדנית. אני תמיד קופאת כשאני מדברת עם זרים. "צמה?" תמהתי על השאלה, אך עניתי בכנות. "כן, ואת?" "כן." השתררה שתיקה קצרה, שגררה מבוכה מצדי, אך בת שיחי לא נראתה נבוכה כלל. להיפך. היא מיהרה לשבור את השתיקה. "עצוב, נכון?" לרגע לא הבנתי על מה היא מדברת. איזו מין שיחה זאת? אני לא מכירה אותה בכלל. "הר הבית, התכוונתי", הנידה בראשה לכיוון ההוא. נותר לי רק להנהן. "אני עולה לפה הרבה, אבל בתשעה באב זה תמיד אחרת. השנה במיוחד, כשגיליתי שאני לא לבד פה." הייתי נבוכה, כמו שאני תמיד בהיכרויות, אך הנערה נראתה שלווה למדי. "שי." הצביעה על עצמה, ואחר הצביעה עליי, שואלת. "רוני," אמרתי, מושכת בכתפיי בפשטות. "אכפת לך אם...?" שאלה והצביעה אל החיבור המאולתר בין גגות הבתים כמה קורות עץ ממוסמרות. "לא, לא." אמרתי, רואה בחשש איך היא צולחת את הגשר הצר מאוד ומגיעה אל הגג שלי. "זה בסדר, כבר עשיתי את זה פעם. כשגרו פה אנשים אחרים..." אמרה, נזכרת, במבט מתגעגע. "את יודעת, כמעט ולא מתחלפים האנשים ברובע. הבתים פה הם נכס. והנה, דווקא השכנים שלנו החליטו למכור... " היא נעמדה לידי, נשענת על מעקה הגג, מביטה קדימה. הסתכלנו לשם שתינו, מהורהרות, ומשום מה שי החליטה לשתף אותי במחשבותיה. "אני לפעמים תוהה איך זה יהיה כש... כשיהיה כאן בית מקדש." היה לי קשה להבין מדבריה האם היא מחכה לכך או חוששת מכך. או שמא גם וגם. מוזר, אף פעם לא חשבתי על זה, אמרתי לעצמי, בכל אופן, לא באמת. "כשאת עולה לכאן כל יום, את חושבת על איך זה יהיה באמת." אמרה, שוב קוראת את מחשבותיי. "עם כל הציפייה האדירה והשמחה והכל, חשבתי לעצמי... אם יהיו קורבנות במקום תפילות, כל דרך האמונה שלי תשתנה." רעד קל עבר בקולה, ואחר עבר גם בי. תמיד חלמתי והתפללתי שיהיה בית מקדש, אבל לא חשבתי על ההשלכות שיהיו לכך. האם כל עולמנו ישתנה? ופתאום נזכרתי במה שאמרה. "למה תשתנה כל דרך האמונה שלך?" שאלתי. "אוהו, זה סיפור קצת ארוך." "אז קדימה," אזרתי אומץ ואמרתי, "יש לנו את כל היום." ééé "מה? את רוצה להגיד לי שלסחוט סמרטוטים, לחתוך נייר טואלט ולשים איפור וכל זה בשבת, זה לא נחשב רע בעינייך?" "את גורמת לזה להישמע כמו אסון!" "זה באמת אסון! ציווי זה ציווי, על הדברים הקטנים בדיוק כמו על הדברים הגדולים, אני לא מאמינה שזה לא מובן מאליו!" " היי, סטופ רגע, בואי נצא מנקודת הנחה שכלום לא מובן מאליו, רוני." הויכוח הזה, שנשמע אולי משעשע קצת, היה רציני מאוד, והוא שיקף לשתינו עד כמה אנחנו שונות זו מזו, אישה באמונתה תחיה. היה זה יום ראשון בבוקר, אחרי השבת הראשונה שלנו ברובע, והחלטנו לספר זו לזו על השבתות שלנו. אני לא זוכרת איך הוויכוח ההוא התחיל, אך נראה היה שהוא לא הולך להיגמר. "תסבירי לי, שי, איך אפשר לחשוב שזה לגיטימי לחטוא ב'דברים קטנים' כביכול, זה חילול שבת לא פחות מלהדליק אש," יריתי, להוטה להביע את דעתי, "רק בגלל שזה 'דבר קטן' זה מותר? ולגנוב דברים קטנים מותר, שי?" "אני בכלל לא מתעסקת בדברים הקטנים רוני, כבר הסברתי לך שהקשר שלי לקב"ה עמוק הרבה יותר מזה". "אבל זה לא נכון!" היא פשוט לא מבינה, חשבתי, "את מפספסת פה משהו, את אומרת שהקשר שלך עמוק, אבל את מדלגת על הדברים הקטנים! זה כמו בניין עצום שאין לו יסודות! עתידו להתמוטט, אמונה כללית זה לא מספיק, צריך שיהיה לה בסיס. והבסיס הזה מתחיל מהמצוות, מהדברים הכי פשוטים!" שי, במקום להסתכל עליי ברצינות תהומית, כמו שקיוויתי שתעשה, רק חייכה את החיוך המשועשע שלה. "שמת לב לזה רוני?", אמרה לבסוף. "שמתי לב למה?" אמרתי, קצת נרגזת. "לאיך שאת מביעה את הדעה שלך כל כך ברור. לעובדה שכן יש לך דעות עמוקות. ידעתי שיש לך." פתאום הבנתי, מופתעת. נכון, היא ממש צודקת. אבל היי, רגע, חשבתי. זה לא ניסיון זדוני להתחמק מהויכוח? "...ולא אמרתי את זה כדי להפסיק את הויכוח, באמת רציתי שתשימי לב." מתי היא תפסיק לקרוא את המחשבות שלי? "כשתפסיקי להביע את הכל דרך הפנים במקום דרך הפה," ענתה, מחייכת חיוך קטן של ניצחון, "זה בסדר, את די קרובה לזה. היי, את שוב מופתעת, תראי את העיניים שלך!" צחקה, ושתינו פרצנו בצחוק משוחרר וכמעט ולא הצלחנו להפסיק. עד שנזכרנו להמשיך ולדבר ההורים שלי כבר הספיקו לחזור, ודחינו את ההמשך ליום אחר, גם כדי לתת לעצמנו זמן לחשוב. ééé "התפילה בשבילי היא חלק מאוד משמעותי, אם לא הכי, באמונה שלי. אני מרגישה בה הכי קרובה לה'." שי כחכחה בגרונה היבש מהצום ומיהרה להמשיך. "זה הכי חשוב לי בחיי הדת שלי. יותר מנטילת ידיים, יותר מברכות. כשאני מבקשת מהקב"ה בקשות אני ממש זוכה לדבר עם המלך!" היא דיברה בלהט, מצרפת את ידייה להסבר. "למשל, ביום כיפור השנה, הרגשתי קרבה כל כך גדולה לה'... השיא היה בתפילת נעילה, כשראיתי את השקיעה המדהימה ביותר בשנה, ועלו לי דמעות, לא רציתי שהיום יגמר ואני ארגיש שוב רחוקה..." היא בדקה שאני מקשיבה ומיד המשיכה. "הייתי מדריכה בתנועת נוער השנה, כך שהקדשתי פחות זמן ללימודים. כשהגיעו המבחנים, התחלתי לכוון יותר בתפילת שמונה עשרה, בברכת "אתה חונן.." זה נתן לי תחושה טובה. כשהציונים הגיעו נדהמתי מגובהם. זה גרם לי להתרכז בתפילה, הרגשתי שאני ממש מקבלת מענה. אותו הדבר קרה כשנאלצתי לעצור טרמפים במצבים לא מציאותיים והם תמיד הגיעו. את מבינה," היא נאנחה, "אם יבטלו את התפילות, כי בעצם הן זמניות, תחליף, אני לא יודעת איך אני מיהרתי להרגיע אותה, "אני לא חושבת שיבטלו לגמרי את התפילות, הן חלק מאוד חשוב היום באמונה שלנו. אבל את יודעת מה, גם אם כן, אין מה לדאוג עכשיו. תאמיני לי, כשיגיע סופסוף היום בו ביהמ"ק יהיה קיים, את תהיי כל כך קרובה לה', שלא תצטרכי את התפילות כחיבור. יהיו דברים אחרים, שאת פשוט לא מכירה כיום. אנחנו בכלל לא מבינים מה זה בית מקדש. אח.. אני כל כך מחכה ליום הזה." היא הישירה מבטה, כמוני, אל הר הבית. עבר רגע של שתיקה, שהופר בקולה החזק והמעודד. "את צודקת. גם אני מחכה." נפרדנו לעת צהריים, מבטיחות להיפגש שוב. ובאמת, השתדלנו להיפגש כמה שיותר. אם לא בבקרים אז בערבים. שוחחנו על דברים שלא אמרתי מעולם גם לחברה הכי טובה שלי, ובעיקר על האמונות שלנו. לפעמים אלו היו שיחות נינוחות, לפעמים ויכוחים סוערים. היה ויכוח אחד בו החברות שלנו כמעט והתפוצצה. זה היה בשבוע האחרון שלנו בירושלים. השיחות שלנו אז היו פתוחות לגמרי, ידענו מתי לדבר ומתי לשתוק. המדהים ביותר היה השינוי שחל בי, איך שהבעתי את דעתי בוויכוחים, אפילו כשהייתה מנוגדת לשלה. אולי באותו ויכוח הייתי כנה מדי. "אני מאמינה בהקפדה על הפרטים הכי קטנים. התולדות הכי קטנות בשבת, הרמת כיסא בסוף היום, להגיד תודה לאמא... אני מרגישה שבלי זה האמונה שלי חסרה ואני שואפת תמיד לשלמות שלה." הפעם היינו על הגג שלה, אחרי ששוכנעתי לעבור את הגשר הצר. שי הקשיבה לי, מרוכזת, אך נדמה היה לי שהיא נעה באי נוחות כשדיברתי. "אני מאמינה שהתורה שלנו היא חלק בלתי נפרד מהחיים. גם כשאני הולכת ברחוב אני הולכת לאור התורה, אני לא אמשוך בזנב של חתול או אזרוק פחית על הרצפה." כששי ראתה שסיימתי, היא מיהרה להגיב. "אבל מה עם קצת תוכן לכל המצוות האלה שאת מתאמצת כל כך לקיים? איפה החיבור לה'?" "אני לא מרגישה רחוקה בכלל, " אמרתי ,"להיפך! כל מצווה שאני עושה מקרבת אותי אליו. תסלחי לי, אבל אני חושבת שיותר חשוב להקפיד על המצוות מאשר לדבר עם ה' פה ושם." "אז את אומרת שעדיף לקיים מצוות כמו תוכי ולא להכניס שום משמעות?" "לא אמרתי את זה, אמרתי שקודם כל צריך לקיים, אחר כך לנסות להכניס תוכן. באמת שי, את בעצמך אמרת שאת מרגישה שאת מדברת עם המלך. איך את מדברת איתו ולא עושה את כל מה שהוא אומר? מה זה שווה להאמין במשהו ולא לקיים אותו? זה כמו לחיות בלי אמונה בכלל!" הסתובבתי אליה, מעיזה להביט ישר אל תוך עיניה הכחולות, שלמשמע דברי התכווצו פתאום בכעס. "מי אמר שאני לא מקיימת את מה שאני מאמינה בו?!," היא כמעט צעקה, מאבדת במהירות מפחידה את שלוותה הרגילה, "זה שאני מאמינה במשהו אחר, זה לא אומר כלום. זה שאני לא מקיימת את מה שאת מאמינה בו, זה לא אומר שאני חיה בלי אמונה בכלל!" והיא קמה ללכת, אך עצרתי אותה. היא התנשפה מהר והייתה נסערת ובכל זאת נכנעה ללפיתתי העדינה. שתינו זכרנו את ההבטחה שלנו ושתינו עמדנו בה. היא כשלא הלכה, ואני כשלא נתתי לה ללכת. ééé בערב ההוא על הגג, הערב האחרון שלי בירושלים, החלטנו שדיברנו מספיק על ההבדלים בינינו, ושכדאי לנסות לגשר. כשעברו הרגעים הארוכים אחרי ששי דיברה על אמונה באופן כללי, גם לי היה מה להגיד. "אני חושבת שזה מקסים לרצות לקיים משהו. אבל לפעמים צריך לקיים פשוט כי... צריך. לימדת אותי על חיבור מדהים לה', שי. אני מצטערת על שפגעתי בך." "זה בסדר, רוני, זאת הייתה הדעה שלך. את יודעת, אנחנו לא צריכות לשכנע אחת את השנייה, בין כה וכה לא הצלחנו. גם אני למדתי ממך המון. עלייך ועל עצמי." השתתקנו. ידענו שעוד רגע ונגמר. פתאום שי התחילה לחייך חיוך ענק, והסתכלה עליי. נדבקתי בחיוך והתגלגלנו מצחוק. בעצם, חשבתי, הכל רק מתחיל. נכון, טאטע? סיפור שכתבתי בקיץ בשנה שעברה ונזכרתי בו פתאום. אשמח מאוד להערות, הארות ותגובות =]

בס"ד. חולצה שציירתי ליום ירושלים השנה לישיבה שלנו (פרחי אהרון קרית שמואל). והנה אחרי שיפוצים, צילום בשחור לבן(ולא גווני אפור, כי ככה זה בחולצה.) ועם הסמל של הישיבה: 20100506201322.jpg

אֲנִי כְּמוֹ הַגִּיטָרָה שֶׁל נַגָּן הָרְחוֹב אֲנָשִׁים בָּאִים לראותי, שֶׁרְוָיָה בַּצְּלִילִים. בְּעוֹד אֲנִי עֵץ כָּרוּת, אֲשֶׁר נוֹתָר עֵירֹם מֵעָלָיו. אֲנָשִׁים מְנַסִּים לפרוט עליי אֵת רְצוֹנָם. וַאֲנִי- פַּעַם אַקּוֹרְד כָּזֶה, פַּעַם אִישׁ אַחַר . וְכָכָה- כֹּל יוֹם מֵחָדָשׁ, אֲנִי מְנַגֶּנֶת. שָׁרָה בִּשְׁבִיל הַשְּׁקָלִים שייזרקו. כִּי צָרִיךְ לְשַׂחֵק אֵת הַמִּשְׂחָק, לְנַגֵּן אֵת מָה שֶׁאֲנָשִׁים אוֹהֲבִים. כדאיי, כדיי לִשְׂרֹּד.

שנזכה לשחרר את מרכז ירושלים- הר הבית! [ושזה יהיה "תכף" :)]

זה חיבור של מס' תמונות אחת על השני שעשיתי ב- Picasa [--- תוכנה חינמית של גוגל].

עפרך ירושלים יהלומים משמים עפרך לי כמים על נפש עייפה וככינור בין הערביים ישיר לי שירה אך אבנייך שאינן עודן זועקות בלבבי כתם עמוק של דם משם חרטו על כינורי משמים אגלי זוהרך כדמעות זולגות מעננים שערייך כתרי שירייך מרחובות רעננים בדמע נושאים צערך כל יום עלייך כאוננים פתחי שוב שערייך ונגיל בשיר ורננים

הגיחו בחורים מסמטה ושירה והתלהבות אחזתם גיל על בית הבחירה ודיבוק חברים בעמם והנה בחורי הישיבה האחרת רוקדים ושרים בדומה ואין שום הבדל בקבוצות והלב הלב בוכה והנה מצטרפים כולם למעגל אנחנו אנחנו והם אחדות אחדות ורעות של הכלל והלב גואה ברוך ה' ואגש ואגע באבנים ואבכה ואבכה ולא די על עמי על קהל צדיקים ולא עמד לי להתפלל עליי והנה אני הולך לאחור והכותל ממלא את הלב קודש מלכות ואור והנה הזקן יושב ואגש ואביא לו שטר ויביט בעיניים צוחקות וארוץ ואביא משקה לא-קר ועוגיה לברך מזונות

בע"ה הדרך הזאת ממשיכה וממשיכה. וממשיכה, ולא נגמרת, לעולם. כבר מזמן חשבתי שהנה, הסוף – עוד קצת, רק קצת – ונזכה לראות אותך – אבל זה לא קורה. הציפייה הזאת, הנמתחת הזאת, המתפשטת באיברים וחוסמת כל אפשרות למחשבה אחרת... מנהרה. מחסום. פקק. בית. ועוד בית, ועוד אחד. ועוד אחד. לאיטך את נגלית, במלוא עוזך והדרך החיים התוססים שבך... הנה זה פה, באמת. אפשר להרגיש אותך באוויר. בחיוך שנמתח ללא משים, בשיר הבוקע ממעמקי הלב. מהגעגועים שהיו, זמן קצר - אבל ארוך כל-כך. שהותירו חור, כאב עצום בלב. לעצום עיניים, לנשום עמוק, להרגיש איך האור ממלא אותי... כלילת-יופי שלי.

בס"ד והוא עזב, בלילה, במחצית. והוא הלך, ולא חזר. ראיתי, כשהוא יצא, אני, אחותו הקטנה. שמעתי את הטריקה. טריקת הדלת העצובה. אני, אחותו הקטנה. ועכשיו, מתחת לחופה, בולעת הדמעות. שם, מתחת לחופתי, מביטה- הפצע התאחה. פותחת דרך, סוגרת כביש. מסתכלת למרומים, ורק עינך, שקורצות לי ממעל, מותירות בי עוד תקווה.

בס"ד ירושליים שלי היא לא עיר אלא בית. ירושליים שלי, אינה מקום אלא דרך חיים . ירושליים שלי אלו בתי הכנסיות אך גם התפילה עצמה שפורשת כנפיה על הסימטאות. ירושליים שלי היא זריחה מדהימה ושמש אדומה מחיכת על החומות של העיר העתיקה. זה הניחוח שבאוויר והקסם שברחובות.זו ההרגשה המיוחדת שעוטפת אותי כבר בשער הגיא זו הצהלה של כל אבן שזכתה לנוח בה. ירושליים שלי היא מרכז העולם תל- פיות שכולם פונים אילו הסולם עליו חלמו רבנים בווילנא כמו גם פשוטי עם במינסק יחד עם אחיהם בצנעא ואחיותיהן בסיביר. ירושליים שלי לא רק הייתה בית אלוקים ולא תהיה בית אלוקים אלא כבר עכשיו בכל שניה היא שער פתוח לשמי שמיים. אלך לי ברחובותיה ואקשיב לשקט של לילה עתיק יומין.ארוץ בשווקיה לצלילי ההמולה המסודרת,המולה של ירושליים. אחלוף על פני גינותיה ואפסע בתוך בתי כנסיות שבה שיכניסו אותי לשיכרון חושים. ערים רבות יש בעולם, גדולות רחבות ידיים עמוסות בתושבים ועתורות בהיסטוריה.אבל אחת היא ירושליים שלי אחת היא ואין שניה לה. ואם שאול אשאל למה כ"כ מיוחדת ירושליים שלי אשיב בבת שחוק ובחיוך חודר שירושליים שלי - היא לא רק שלי.

עיר הרים סביב לה ומדרגות בתוכה עיר רבים גרים בה אך מעטים מכירה, עיר שונה ומיוחדת מלאומים רבים מורכבת עיר של עבר הווה ועתיד דריכות ומתח מתמיד, עיר של קודש עיר של חול מעורבבים בהינף מכחול עיר של טוהר עיר מקדש ירושלים הבנויה מישן וחדש.