בע"ה
הדרך הזאת ממשיכה וממשיכה.
וממשיכה, ולא נגמרת, לעולם.
כבר מזמן חשבתי שהנה, הסוף –
עוד קצת, רק קצת –
ונזכה לראות אותך –
אבל זה לא קורה.
הציפייה הזאת,
הנמתחת הזאת,
המתפשטת באיברים
וחוסמת כל אפשרות למחשבה אחרת...
מנהרה.
מחסום.
פקק.
בית.
ועוד בית, ועוד אחד.
ועוד אחד.
לאיטך את נגלית,
במלוא עוזך והדרך
החיים התוססים שבך...
הנה זה פה, באמת. אפשר להרגיש אותך באוויר.
בחיוך שנמתח ללא משים,
בשיר הבוקע ממעמקי הלב.
מהגעגועים שהיו, זמן קצר - אבל ארוך כל-כך.
שהותירו חור, כאב עצום בלב.
לעצום עיניים, לנשום עמוק, להרגיש איך האור ממלא אותי...
כלילת-יופי שלי.
תגובות
ממש יפה אבל לא יודעת, לא כ"כ הבנתי על מה זה מדבר, אבל הקטע עצמו סבבה.
ב"הצלחה!!