בטרם

וכל המילים שאכתוב יהיו טיוטה למילים הבאות. והגוף הזה, גוף טיוטה נייר מחוק שבכל יום אני מוחק ממנו הכל, ולמחרת רושם שוב כמו שיר שמנסים לכתוב ומוחקים ורושמים. כמו עיר שמנסים לבנות והיא נחרבת ומתכסה אדמה, ובאים בני אדם ובונים שוב. כמו שביום בו אלך מכאן מיד אקווה לשוב. הגוף שלי הוא תל שאני חופר בו חפירות ארכיאולוגיות. כשאני מוצא בו תגליות מתקופות קדומות בחיי אני שומר אותן במוזיאון המוח ובמוזיאון הלב. לפעמים אני מוצא שברי חרסים עתיקים, ומנסה להרכיב מהם משהו שלם. בחפירות האחרונות מצאתי יציקת גבס שלמה שיצקו בתקופה פרה-היסטורית בין כפות ידי. ניתן ממש לראות בה סימנים עדינים של טביעות אצבעות דומות מאוד לאלו שאני מכיר היום וניתן להעריך די במדויק את הרוך שבו אחזתי את הגבס הנוזלי והחמים בימים ההם שקדמו לספירת ימי חיי.

כשגלי כאב שוטפים שאלות צפות. ולבי כה כָּמֵהַּ לשאול, להקשות. אך אמונתי פחדנית, אינה מאפשרת, חוששת ששלמותה תסדק. והיה טרם יקרא לבי והיא תענה, טרם ישאל והיא תיחפז להשיב. אחת שאלתי מאת ה'- תן לי אמונה אמיצה כי עז רצוני, עז עד מאוד, עז רצוני לשאול.

בס"ד ובלילה הזה זוחלים הפחדים, וכבר אין אנשים, רק צללים ושדים. והצל מיילל, מה מלילה מילל, ועד כמה קשה וארוך זה הליל. ובלילה בלילה, כשלא מרגישים, אנשים נתקלים, מלאכים נפגשים. ופוצעים ופוגעים, אבל לא נכנעים, בשארית נשימה, בכוחות אחרונים. וברקיע עת ישועתה להפציע, מלחמה ושלום להגיע, להרגיע. ומה נשתנה זה מכל הלילות, שלפתע כבו פנסי הרחובות? מבוכת כוכבים והסתר לבנה, אבל כסה הרי, זהו ראש השנה. וברקיע עת ישועתה להפציע, מלחמה ושלום להגיע, להרגיע.