תחרות "להסתכל בקנקן"

אני עצלן, סתם לא-גיבור לא-יוצלח. לא עומד בקשיי, לא מתמודד בגבורה. כזה שתמיד בסוף הקרב - נמצא על הרצפה. **** אני גיבור, תמיד מנסה לצאת מהבור, גם כשקשה - רק לחתור ולחתור. תמיד מתמודד, גם כשבסוף איני זה שנשאר עומד. **** זה הכל עניין של מבט. מבט חיצוני רואה, מחפש תוצאות, נמדד בכמויות. מבט פנימי חש, חודר, מרגיש, את המֵעבר, את התרחיש. נכתב כדי להכנס לתחרות.לא יודע אם אפשרי עדיין.. מה שבא לכם.

עפרון פחם 4B ו-קצת HB, עפרונות צבעוניים פשוטים. על רקע לבן, נייר פשוט יחסית מסקצ' רגיל.

אקריליק על דף

"תפקידו של האדם להתקדם קדימה אל העתיד.. אל עבר האופק לראות מה מזמנים לנו החיים, ולהסתכל תמיד במבט של בניה, ורצון לחוות חוויות ודברים חדשים..."

בס"ד כפרח שגדל בין המון פרחים, כחיה שגדלה בין המון חיות, כאדם שחי בין שלל אנשים. שם אחד להם ממקור אחד נוצרו אך פנים רבות להם ורבה להם המהות.

תָמוּ כָּל הַמִּלִּים הַסְּתוּמוֹת בָּיבָּשָׁה אֵין לִי עוֹד צוֹרֵךְ שְעוֹן הַחוֹל הֵחֵל לַמַּהֵר תָּם הַפַּחַד, מִמָּה כֹּה אֲשַׁמֵּר? מַבִּיט לַיָּם הַשּׁוֹלֵחַ גליו המתנפצים פֶּתַע בַּחוֹף הו הַלְוַאי גַּם בִּי יתנגש וכָמַים לַפָּנִים אֲנִי גַּל גּוֹעֵשׁ

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי רֵיקָה כִּי אֲנִי רֵיקָם הָלָכְתִּי – וּמְלֵאָה אָשׁוּב. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי נִשְׁבֶּרֶת כִּי שִׁבְרוֹן הַגּוּף אֵינוֹ שִׁבְרוֹן הַלֵּב. כְּשֶׁאֱלֹקִים דָּפַק עַל הַקָּנְקָן שֶׁלִי – לֹא נִשְׁבָּרְתִי. וְשָׁם, בַּפִּנָה הָחָשֻׁכָה הוּא עוֹד מָמְתִּין – הַכָּד שֶׁלִי. וְהוּא מָלֵא.

ילד מבקש חמלה אימהית בדרכו אם לא תמיד קשובה היא חומלת פה ושם בהיסח הדעת כשהשמיים מגשימים גשם מתגשמות גם בקשות שנשארו משאלת לב כשרוחות נושבות בחוץ וקר אם מבקשת לחמול, לחבק, לחמם, לעטוף גם בלי שילד ביקש בעיניים גדולות כשכנף אם נפרשת מעצמה החמלה בוערת והולמת מאת לילך חנה sigawi_el@yahoo.com

(מעובד על פי מעוז צור) צור הושיעינו בעוז \ לא על עמך רגוז אז נשיר ונשבח \ ככליל קרבן מזבח צרינו בימינך שבור \ השיבם אור, שלמינו נצח. קבץ חזק בני בינה, לשאת בשיר במגינה \ שא נס לשושנים, פרוץ חומות המגדלים \ טהרינו, משכינו בשמונה, ובשמנים מלא הקנקנים. אבן ממצולה דלה, צדק ומשפט גלה \ יגון ואנחה הסר, חסד ורחמים בשר \ השב בידך הגדולה, אל הגדולה \ תקומת עם סגולה, בצל הגפן התאנה, הקם לי השועה \ יום שכולו ארוך יאיר, שבעה נסיכים תעיר \ חשוף קדשך, לבני בשר ודם \ קרב​​​​​, קץ לכל קרב, אריה עם פיל, ישכב צור הושיעינו בעוז אל נא את תפילתינו גנוז \ נרנן נשבח, ככליל קרבן מזבח \ צרינו בימינך שבור, השיבם אור, שלמינו.

אפילו במנהרה אחת מתחת לחורבות ירושלים מכסים את כל השיר הישן בסיד לבן שטוח כדי להתחיל לכתוב מחדש. כי כל שיר חדש שנברא מנפץ בקבוקי זכוכית מלאים ביין תוסס. ורק הקבצן הנכה שנרדם על הקיר זוכר גם מילים אחרות חרוטות באבן. חקוקות בסיד.

התמונה מבטאת את הדרך אל הטוב שמגיע אחרי השבר והקושי, ואת ההשגחה של הקב"ה שמורה לנו את הדרך קדימה אל הטוב. אחרי הנסיון- השבר והקושי שמבוטאים בסלעים הכהים השבורים והקשים, יוצא שביל מאיר- שאם האדם בוחר לצעוד בו הוא יגיע אל הטוב והאור. הבחירה החופשית שיש לאדם אחר השבר- כל כך גדולה, שהוא יכול להפיק ממנה טוב אינסופי. ה"מנהרה" מלמעלה ומסביב מבטאת ההשגחה והבטחון שהמנוסה מרגיש, שעוטפים אותו מכל כיוון ונותנים מי שחד עין יראה גם נקודות של אור מפוזרות בדרך, ושהארשת שמסביבו היא כחולה- צבע שמבטא רוגע שלווה ובטחון. ציור בצבעי שמן על גבי קונוס בד, 30x40 ס"מ

ויהי בתקופה עתיקה בראשית שלטונות מלכים, דבר ה' התגלה לשמואל ואמר לו דברים נכוחים. "לך לבית לחם העיר ותמשח לי את בנו של ישי, שימלוך על עמי בגבורה וינהיג את זרעם של דורשַי" וילך שמואל ברגליו ויקח שור לזבח שלמים, ויקרא למשפחת ישי להמליך ציץ מזרע קדומים. ולפתע ראה למולו את הבן הגדול, הבכור, ויחשוב בליבו "זהו זה! הוא המלך, צריך בו לבחור". אך ה' לא הסכים לדבריו ואמר "לא ימלוך אליאב, כי אדם בעיניו הוא בוחן אך ה' יסתכל בלבב". כל בחינה חיצונית לא טובה כי רואַה היא את חוץ הקנקן, אך בעצם הפנים עיקרי ורק שם יבַחֵן ה"מתוקן".

הציור בהשראת המפגש היום. קרדיט לתחיה (@פיתה פיתה) על הרעיון. תהיה על קנקנו של מישהו היא התבוננות לתוכו, וזה מה שמבטא הציור. עט פיילוט וצבע מים

את התמונה הזו צילמתי בגינה שלנו. הצבעים של הרימון מדהימים בעיני ממש שילוב בין האדמומיות העזה שלו לחום האדמה אך אם מתבוננים היטב רואים שהצבע מטעה, משקר, והרימון פשוט רקוב. מצלמת 100d קאנון צילום ידני

בתמונה רואים כלי לבן ופשוט, כביכול בלי תכלית מיוחדת אבל, מכיל בתוכו שפע חיוניות וטוב שמאירים לסביבה. אותו כלי שהחשבנו כפשוט וחסר תכלית, הותיר אחריו מנדלה צבועה שקיבלה מהכלי את השפע שלו, את הטוב שבו. כך צריך להשתדל ולראות את בני האדם - לא בחיצוניות, כ"כלים" ללא תועלת, אלא כאנשים מלאי תוכן, טוב וחיוניות לסובב אותם. צולם במצלמה של פלאפון (גלאקסי), ברקע מנדלה שצבעתי.

אני חלון שבור במזכירות הרוח פורצת, חודרת מבלגנת את הניירות המשרדיים המסודרים בקפידה שבי מעיפה לכל עבר את המסמכים את החוזים שבי הרוח פורצת, הורסת הרוח קרירה אולי גם נעימה יוצרת בלגן או אולי סדר מחודש "משיב הרוח" אך אני לעולם לא אשוב למה שהייתי לפני בוא הרוח

בגדים רסיסי זכרונות עטופים בבדים. תפר ועוד תפר שורה של אירועים שזורים בתוך שק בלוי כאב של ילד. דמעות כלואות בתוך חדר אדום עם סורגי אוורור. רק שהבית לא יוצף במלח העיניים, הרגשה מזוייפת של שחרור לו רק יכולתי לרוץ אל המרחב הירוק חיוך של יתום. ועם הימים הרגשתי שהגיע הזמן לפתוח את הדלת. כמו שעשיתי אז, כשהוא הגיע נכנס בסערה וערבב את החוטים וכשיצא, פחדתי להופיע נשארה רק לחלוחית של געגועים. פחדתי מהריח הכואב מהטוב שיבוא אם רק ואעז לנשום ראיתי את הבלגן, הערבוב שלא נגמר מדלגת בדרך על הנקיון, על שארית התום. אני חושבת שאני יכולה, לו רק ארצה לפתוח את העבר לתת לדמעות להתפוגג באוויר לקבל את הגעגוע שחדר. להתחיל לתלות את הכביסה בחוץ להחזיק את היום, לתת לו שם ובסוף, גם אנחנו נצליח ללמוד לרקוד בגשם

מרגיש לי שהוציאו את ה"תוך של הקנקן" וזרקו , ובמקומו הוכנסה לחיינו תרבות של "חיצוניות הקנקן".. הייתי מחלק את החשיבות ל3.. חנוכיה (המצווה..) סביבון (המסורת..) והספינג' (התרבות..) ניסיתי להדגיש שהעיקר אצלנו נהיה ה"ספינג'" (חיצוניות הקנקן), במקום החנוכייה שנדחקה לאחורי הפריים (התוך..), ולא טרחו להדליק אותה, ואפילו הסביבון קיבל יחס מכובד ממנה.. D7 קנון בלי תחכום מיוחד.. לא היה לי זמן..

מטגנת בצל שיזהיב מוסיפה עדשים ירוקות שקועה בבישול עד צוואר והכל יכול לחכות. שאלה מחדר אחר "איפה בדיוק הגרביים" ממשיכה להדהד בינתיים. האורז שטוף ונקי רק להוסיף תבלינים כורכום כמון ומלח חסר קצת מלח ועלים ריחניים. בשידה הגדולה במגרה השנייה, הגרביים "לא מוצא" מהדהד בינתיים. בדרך אל השידה פוגשת מבט מזמין הוא מתחיל לספר על יומו והכל יכול להמתין משתף והאם מקשיבה כולה אוזן ולב וכפות בשבילו נברא העולם לפחות לעוד כמה דקות הוא רוצה שתשב לידו עוד חוויה ועוד ליטוף "אוי" הוא אומר לפתע "יש ריח של אורז שרוף" מאת לילך חנה sigawi_el@yahoo.com

ברוך ה' חוט של סריגה חשבת שנגמר הנדודים שנמצא לך מקום בעולם ומישהו משך ופתאום אתה פרום ללא צורה, סבוך בתוך עצמך באופק יש תקווה פעם תהיה כיפה.

אור מתפשט וסובב את הכל. הסתכלות אמתית שמולידה אמירה חזקה ללא קול. אמת גנוזה מתדפקת על דלת. התראני? אותי היא שואלת. מבטינו מצטלבים לבסוף, והשמחה שנולדה יוצרת מעוף. נטולה מכל דופי מפעמת בתוכנו פשטות מעצם המפגש עם העצמיות. מעצם התוכיות. מהאמת.

מה את חושבת על הזאב? הגעתי אל הזאב במשטמה, לשטוח את טיעוני הילדה, כך שאלתי ילדה. אתה חיה אכזרית! הזאב הוא חיה אכזרית! צעקתי בחוזקה. אמרה הילדה ראשית ברוגע ענתה החיה, הוא מבתר את הטרף, אינני אכזרי, המשיכה בחרש. אני רק צד בשביל להחיות את נפשי הזאב הוא רע! אתה מבתר ומרטש! סיימה בצעקה הוספתי בקול רועש אינני פראי, ענה חרישית, זוהי מהותי וחלק מטבעי. אתה רע, מלמלתי בדממה. אינני רע, כך ענה, אני רק מנסה להתקיים על פני האדמה. אז לפני שכמו ילדים, נמהר לשפוט כל אחד רק לפי זהותו החיצונית והדברים הכללים הנגלים לנו, בואו נסתכל קצת יותר טוב, וננסה להבין באמת את מניעיו וסיבותיו של העומד מולנו, ואולי נגלה שלמרות החיצוניות והדברים שראינו, בתוך מסתתר אדם כמונו, בעל נשמה ורצונות.

אני רוצה קצת לספר על התמונה. הילד המצולם סרב בהתחלה שאצלם אותו. אמרתי לו, "אח"כ אמחוק, אבל חבל כי אתה ילד כ״כ יפה!" הוא שתק ואז אמר, אוקי, תשאירי. אח״כ הוא בא אליי ואמר לי, ״אני מוכן שתצלמי אותי!״ צילמתי אותו הרבה תמונות והראיתי לו אותן בהתלהבות, כמה שהוא יפה וכמה שרואים את האור שלו. הוא כ״כ שמח ולבסוף אמר לי "אני מרשה לך להראות לכולם, ואפילו לשים בתחרות!" הרגשתי איך הילד כ״כ רוצה שיראו אותו, שיראו כמה הוא יפה וטוב. ובכל זאת בחרתי להעלות את התמונה הזו, בה לא רואים את פניו, כי אני מרגישה שהכי נוכח בה את הרצון הזה - תראו אותי! תסתכלו בקנקן ודרך זה תראו מה יש בתוך הקנקן! (Canon d700 ללא חצובה, צמצם פתוח, חשיפה בינונית)

בתמונה רואים מכשיר חשמלי מביפנים, דבר שבדרך כלל אנחנו לא רואים וחושבים עליו, מעבר לזה אנחנו גם לא חושבים על העבודה שנעשת עליו.

גם אם אשתמש בהן הרבה, אל תפחדו מזה, הן יוצאות מעצמן, ולא ברור תפקידם. ואם הסיפור לא כ"כ נורא, שלא יעכירו את האווירה, שיהיו בעיניכם כמו הכיסא או העץ שבצד, הן לא מה שעושה לעניין שינוי כ"כ חד. הן פשוט בורחות, גם כשהן לא שייכות, ולכן לא צורכות, התייחסות וכוחות. תקשיבו, תייעצו, תתיחסו, רק תדייקו. תקשיבו למה שיש לי לומר, תייעצו בהקשר לנאמר, אל תתיחסו אליהן, אלה למקרה עצמו, כי הן רק תפאורה, או אולי תאורה, שמעצמה מאירה, הן רק הן, הן רק הדמעות......

תאים, תאים צפופים, נושמים. צרובים משמש עז. חלקיקים, חלקיקים עטופים, אטומים. בוערים באור התוך. מכסים ונגלים, משקרים אותנו כמעט, משקרים אותנו תמיד.

צילום מצלמת fujifilm 7200S, בתמונה פנים בקבוק שמפו עם שמפו בצבע כחול, בתצלום מאקרו עם מנורה בחלקו האחורי, אחרי שסובב מספר פעמים ליצירת הזקיפים, הנטיפים וכו' ולחשוב, שגם בפריט כ"כ יום יומי וחסר חן מסתתר עולם שלם, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא רק להעמיק מבט ולהסתכל קצת מעבר...

היא עומדת לה בודדה מתקדשת, מכונסת בעצמה מוסתרת, חבויה מכל עין רק היא בתוך הלילה לבדה, עדיין. אורות שמיים מייחלים לבואה תוהים מתי תבוא תבוא כלה והיא מבויישת, מהססת מציצה החוצה קמעה, קמעה. חולפים הימים ומשתנים הזמנים והיא עודנה מסתתרת בינות עננים עם בוא עוד שחר מתגנבת לה תקווה אולי הלילה תבוא עלייה גאולה. ובחלוף לילה הגיע ערב כלולות והיא כלה תחת חופת שמיים פניה זורחות ובגדיה צחורים ליופיה כל אורות רקיע, עדים היא רוקדת במרכז רק היא והלילה מסביבה רוקדים, מאירים, אין ספור כוכבים.

אני רוצה לעטוף אותה באהבה אבל היא רוצה לראות את העולם לא דרך מעטפת.

מצלמה דיגיטלית פשוטה ומראה.