אווירה של קדושה אופפת את הרחובות. אפילו את רחובות תל-אביב. מוריה יוצאת מהבית בחצאית לבנה וחגיגית, אבל מי חושב על בגדים ביום הזה? צמרמורת עוברת בה. יום הדין.
&&&
נטע מסתכלת במראה. לא. החולצה הזו נראית ילדותית מדי. היא מחליפה לחולצת בטן ורודה. יופי. מתאים בדיוק לג'ינס החדש. עוד מעט יבואו החבר'ה לאסוף אותה. יוצאים לרחוב, יהיה כיף. חג האופניים.
&&&
מוריה הולכת הביתה לאט. אין סיבה למהר. זה יום של חשבון נפש. היא מהרהרת בשנה שחלפה. יש דברים שהיא ממש לא מרוצה מהם. כמה טוב שיש יום קבוע בכל שנה בדיוק כדי לעצור, לשפר, לשנות.
&&&
נטע סוגרת את דלת הבית בשקט. עדיף שההורים לא ידעו מתי חזרה. היא מתפשטת וצונחת על המיטה בעייפות. רגע לפני שהיא נרדמת היא נזכרת בחיוך איך יובל עשה לה סיבוב על האופניים ואיך עומרי ניסה להסביר לה איך רוכבים על סקייטבורד. איזה יופי. מחר שוב נפגשים.
&&&
מוריה הולכת הביתה. שעת צהריים מאוחרת, וחם. עכשיו סיימו תפילת מוסף. בבית הכנסת הסמוך סיימו הרבה יותר מוקדם. עוד שעה מתחילה תפילת מנחה. אוי! היא חושבת. אני כל פעם עושה את הטעות הזאת! אי-אפשר לעבור ברחוב הזה בלי שהחבורה הזאת תיטפל אליך. למה הם לא מוצאים לעצמם משהו אחר לעשות? הרי הם לא ילדים קטנים, הם בערך בגיל שלי. אוף.
&&&
"תראו את הדוסית הזאת..." גיחך יובל. "אתם יודעים," צחקקה שירלי. "לפעמים אני מרחמת עליהם." "מרחמת?!" גלעד הרים גבה. "כן," השיבה שירלי בחיוך. "לא נראה לך זוועה להתלבש ככה בחום הזה?" החבר'ה גיחכו. "ועוד להסתגר כל היום בבית הכנסת במקום להנות בחוץ!" הוסיפה ליהי. "הי! את!" צועקת נטע ל'דוסית'. "אפשר לבוא איתך לבית-כנסת?" "תגידי, השתגעת?" שואל אותה עומרי. נטע צוחקת. "מה אכפת לך? יהיה מצחיק!"
&&&
מה הם רוצים ממני? חושבת מוריה בחוסר סבלנות. לבוא איתי לבית הכנסת? נו, באמת. אני אראה להם מה זה. "כן, בוודאי שאפשר, למה לא?" היא עונה, כאילו בתמימות. היא רואה את השחרחורת ששאלה אותה נבוכה לרגע. היא בטח לא ציפתה שאני אענה. אבל אני אהיה נחמדה. יום-כיפור היום. "מתי את הולכת?" שואלת אותה השחרחורת. "עוד שעה, בערך. אבל את לא יכולה ללכת ככה לבית הכנסת." "למה?" שואלת השחרחורת. "כי..." מוריה מהססת. "מה שאת לובשת הוא... לא כל-כך... צנוע." עכשיו היא בטח תתקפל ותעזוב אותי. יופי. אבל השחרחורת מפתיעה: "בסדר. אני הולכת הביתה להחליף בגדים, וניפגש פה עוד שעה." מוריה המומה. לזה היא לא ציפתה. "ב...בסדר..." היא מגמגמת. "רק... איך קוראים לך?" "נטע," עונה השחרחורת. "ואת?" "מוריה." עונה מוריה. "נעים מאוד!" אומרת נטע. מוריה מחייכת חיוך מאולץ. דווקא לא נעים כל-כך, היא חושבת.
&&&
"מה את הולכת לעשות עכשיו, נטע?" שואלת ליהי בציפייה. "כן, איך את הולכת להתנער מהאהבלה הזאת?" מצטרף גלעד. "מה היא חושבת? שבאמת תלכי איתה?" צוחקת שירלי. מה אני הולכת לעשות עכשיו? שואלת גם נטע את עצמה. אולי אני באמת אצטרף אליה? זה בטח יהיה מצחיק. "אולי אני באמת אצטרף אליה, זה בטח יהיה מצחיק." היא אומרת. דבריה מתקבלים בשתיקה מופתעת. אף אחד לא חשב על אפשרות כזאת. "הי, מה אתם בשוק?" צוחקת נטע. "חוויות חדשות מרחיבות את האופקים!" "בסדר, בסדר, צדיקה!" מגחך יובל. "רק אל תשכחי להרחיב גם את האופקים שלנו!" "חחח... ספרי חוויות," צובט אותה גלעד, "רק אל תחזרי לנו בתשובה!" "מז'תומרת "ספרי חוויות"?" מיתממת נטע. "בשבת הבאה אני אקח אתכם איתי!" "יאללה, יאללה, תפסיקי לזבל," אומרת שירלי. "עוד רגע הדוסית חוזרת ואת עוד לא לבושה!" נטע צוחקת ופורחת הביתה בריצה.
&&&
לעבור שם? מתלבטת מוריה. לא, הנטע הזאת בטח לא התכוונה לבוא איתי. הם רק רצו לצחוק עלי. ואולי לא? ללכת? לא ללכת? רגליה של מוריה נושאות אותה מעצמן לרחוב ההוא. החבורה עוד שם, והנה נטע. מוריה צמצמה את עיניה. היא באמת החליפה בגדים? כן... נטע עמדה שם, לבושה בחצאית, שקופה, אבל מה היא כבר יודעת על צניעות, וחולצה ארוכה. "את באה?" מוריה שואלת. "בטח!" רק כשהן מגיעות לבית הכנסת מוריה נזכרת שהיא לא הביאה לנטע מחזור. לא נורא, נתפלל ביחד.
&&&
וואו. איזה עוצמות! חושבת נטע. איזו תפילה! אנשים ממש בוכים! יש פה משהו מיוחד... אני מרגישה. אני רוצה מזה עוד.
&&&
ערב שבת. מוריה הולכת לבית הכנסת. חושבת על העבודות שנתנו לה לחופש. אז מה אם יש חופש? היא מתרגזת. מי אמר שעל כל יום פצפון צריך לתקוע לנו מלא עבודות? זה ממש מ... הי, זו נטע?
&&&
"כן, אני רוצה ללכת איתך לבית כנסת." אומרת נטע למוריה המופתעת. לחבר'ה היא סיפרה ניסים ונפלאות על ה"חוויה" שעברה. מה לא עושים בשביל להצחיק. ממילא כולם צבועים, אז גם היא קצת צבועה. אז מה. היא רק יודעת שהיא רוצה שוב להתפלל. להרגיש שוב את מה שהרגישה ביום כיפור.
&&&
מוריה נכנסה לבית הכנסת, ונטע לצידה. מאיפה היא נחתה עלי? תוהה מוריה. נכון שהייתה תפילה מאוד יפה, אבל מה עובר עליה?
&&&
זה אותו מקום? אותם האנשים? חושבת נטע באכזבה. איפה זה ואיפה התפילה ההיא. מה זה פה? בית כנסת או מועדון? נטע מנסה להתרכז במילים, אבל סביבה נערות משוות מחירי בגדים, נשים מספרות על ה'חוכמות' של הילדים. קולו של החזן בקושי נשמע, בקושי מצליח להתגבר על הלחשושים שממלאים את חלל בית הכנסת. המילים דווקא יפות. לכה דודי לקראת כלה... אבל ... אף אחד לא באמת מתפלל. איזו מין צביעות זו? יום אחד מתפללים ויום אחר-לא? מתחשק לנטע לבכות.
&&&
מוריה הולכת הביתה בראש מורכן. חושבת על מה שנטע הטיחה בה דקות ספורות קודם לכן. שנים שאני חיה בשקר. מתפללת יפה רק ביום כיפור. נכון שקשה להתכוון כל יום, אבל אני אפילו לא מנסה. מתחשק למוריה לבכות.
תגובות
כתוב מאוד יפה. שני הצדדים משכנעים, והכל כתוב בצורה שאתה כבר רוצה לרוץ לפיסקה הבאה.
לא כלכך אהבתי את הסיום עצמו, המילים האחרונות של מוריה, אולי הייתי מסגננת אחרת.
"נכון שקשה להתכוון כל יום, אבל אני אפילו לא מנסה. ומתחשק לה לבכות." מתחשק למוריה נשמע קצת מספר ילדים.
גם מבחינת תוכן אני חושבת שאפשר היה לסיים עם טיפ-טיפת עלייה בסוף. שלא נצנח לתוך הדיכאון כמוה.
היו מקומות שהכתיבה בזמן הווה הייתה קצת מוזרה, אבל החשוב הוא שהתמדת בה.
יישר כח. סיפור מקסים.
מסכימה לכל מילה.
סיפור מעולה! העברת את המסר ממש טוב.
תוד רבה וב"הצלחה!
בהתחלה זה נראה כמו סיפור התקרבות טיפוסי, וככזה לא קראתי אותו עם מוכנות למסר מסויים...
ולכן התפנית בסוף נכנסה לי ישירות ללב הלא מוכן.
יהיו שימצאו את זה בנאלי, אבל אני הושפעתי מהמסר.
חזק. אשרייך!
ידיעת האמת היא כבר חצי הדרך לתקון.
סיפור ממש יפה!! עם מסר חזק!
וגם אני כמו קודמיי חשבתי בהתחלה שזה עוד סיפור שבסוף היא מתלהבת וחזורת בתשובה.. אבל שנינית את זה יפה.
שכוייח!
לא נשכח...