יצירות של חבצו

"על מה את חושבת פנינה?" הן ישבו שתיהן ושוחחו בצלו של עץ החרוב הגדול. "עוד מעט ט"ו באב&hellip" פנינה נשאה את עיניה אל הענפים המשתרגים מעליהן, ואחר השפילה אותן אל חברתה השרועה מולה על האדמה, ידה האחת מונחת תחת ראשה המתולתל. "תגידי אפרת, עם מי את רוצה להתחתן?" אפרת הביטה בה בהפתעה, ואז חייכה. "את רוצה לשמוע? חשבתי שפנינה, הצנועה והחסידה, לא מסתכלת על בנים&hellip" פנינה גיחכה והשליכה חופן גרעיני חרוב על חברתה. "התכוונתי לשאול עם איזה אדם את רוצה להתחתן, איזה בית את רוצה להקים&hellip" הן שקעו כל אחת בהרהוריה. "אני חושבת&hellip" שברה פנינה את השקט, מסלסלת סביב אצבעה את קצה צמתה העבה, החומה, שהשמש שזרה בה חוטים של נחושת. "אני רוצה להקים בית של תורה. לחנך את הילדים שלי לקיים מצוות, לאהוב את ה'&hellip אני רוצה שבעלי יהיה אדם צדיק עם מידות טובות&hellip וגם&hellip" פנינה השתתקה לרגע, סומק קל פרח בלחייה השזופות, ואז המשיכה בשקט: "ואני רוצה לאהוב אותו, ושהוא יאהב אותי&hellip" אפרת התרוממה לישיבה, רגליה מקופלות תחתיה, ואחזה בידי חברתה. "אני בטוחה שיזכה בך – יאהב אותך מאוד" היא אמרה ברכות, והוסיפה בלחש "איך אפשר שלא?&hellip" - - - - - - - - - - - - "פנינה, חזרת?" שאלה אמה לרגל חריקת דלת הכניסה. "בואי הנה, ילדה שלי." פנינה נכנסה אל החדר. "אלקנה היה פה היום", אמר לה אביה. "את יודעת שהוא ואשתו לא זכו להיפקד בזרע של קיימא. לאחרונה גמלה בליבו ההחלטה לקחת לו אישה שנייה." פנינה הנידה בראשה. היא מעולם לא דיברה עם אלקנה או עם אשתו, חנה, אבל הכול הכירו אותם וידעו את צערם. לאחרונה החלה פנינה להזכיר את חנה בתפילותיה ולבקש מה' שיחון אותה בפרי בטן. "נשאת חן בעיניו, והוא רוצה לשאת אותך לאישה". פנינה נדהמה. אלקנה הוא אדם נכבד, צדיק גדול, מחדש העלייה למשכן בשילה, ואילו היא – רק נערה צעירה&hellip ואותה דווקא מכל בנות הכפר הוא רוצה לקחת לו לאישה! "חשבי על כך, ילדה שלי", אמרה לה אמה. פנינה ישבה על קצה המיטה. צדיק הוא, אלקנה, ירא שמים, איש תורה. וגם חנה אשתו, נעימה היא. על אף שגילו מתקרב לגילו של אביה- הוא יהיה לה בעל טוב, והיא מצאה חן בעיניו. חנה אשתו תהיה לה כאם, והיא, פנינה, תביא נחמה אל הבית הזה, הריק והעקר. - - - - - - - - - - - - החתונה נחוגה בשמחה רבה. פנינה הרגישה איך כל משאלות ליבה הכמוסות, שגילתה רק באוזני אפרת באותו יום בצל החרוב, מתגשמות אחת לאחת. ימי המשתה תמו, והכול חזרו איש איש למלאכתו. הם נותרו בבית לבדם: פנינה, אלקנה, חנה. כשישבה על מיטתה בסוף יום המחרת והתירה את קישורי המטפחת הצבעונית שכיסתה את שערה השופע, הבינה שאולי לא כל משאלותיה התגשמו. בת שש עשרה נישאה לו. בת שבע עשרה ילדה לו ילד. מאז, כמעט בכל פעם שהתלוותה אליו לעלייה בשילה, היה בידה קרבן יולדת. - - - - - - - - - - - - "אבא בא! אבא הגיע!" ילדיה של פנינה נכנסו הביתה בצהלות שמחה, תלויים על כתפי אביהם. אלקנה הוריד אותם אל הרצפה בעדינות, מלטף ומחבק כל אחד מהם בתורו, שואל על תלמודם. לאחר מכן קם מן הרצפה, ניגש אליה, שעד כה צפתה עליהם בחיוך מהצד, האיר את פניו אליה ושאל לשלומה. בכל יום היא הרגישה מחדש איך הלב שלה נמס מחיוכו הקורן, כמו שכבה של כפור עם בוא קרני השמש הראשונות של האביב. ואז, בדיוק כשהרגישה את החלום שלה מאז קורם היא נמלטה אל החצר רגע קט לפני שהדבר הזה, הצורב, המאכל, פרץ מתוך עיניה בדמעות. רק שם, מאחורי הבית, תחת עץ התאנה הזקן, רק שם הרשתה לעצמה לבכות. - - - - - - - - - - - - עם שחר, לקול ציוץ הציפורים הראשונות, נעורה פנינה משנתה. היא מיהרה ליטול את ידיה וללוש את הבצק ללחם של ארוחת הבוקר. שיהיה להם, לילדיה, לצדיקים הקטנים שלה, כוח ללמוד תורה. עם כל קיפול שקיפלה את הבצק, כל מעיכה, רחשו שפתיה תפילה: "ריבונו של עולם, זכיני לגדל בנים לומדי תורה, יראי שמים, אוהבי ה'&hellip תן להם כוח ללמוד תורה באהבה, לקיים מצוות, להתקרב אליך&hellip" היא הכניסה את הלחם אל התנור וניגבה את ידיה זה שוב עלה בה, הדבר הזה, הדוקר, הצורב, המאכל, ועוד לפני שהספיקה לחשוב היא פלטה לעבר חנה: "למה השכמת קום? להכין פת שחרית לילדייך?" בזווית העין, רגע לפני שיצאה את המטבח, ראתה פנינה איך פניה של חנה מחווירות. כשאחרון ילדיה יצאה מן הבית אל בית המדרש, נכנסה פנינה אל המטבח. חנה עוד ישבה שם, עיניה כבושות בלוח העץ של השולחן. ליבה של פנינה נכמר על חנה, והיא פתחה את פיה לומר סליחה, אבל אז נפתחה דלת הבית, ואלקנה נכנס פנימה. בעברו מול הדלת הוא חייך אל תוך המטבח, ועיניה של חנה אורו. החיוך המשותף הזה, שכמו עבר מעל ראשה, הפך את בקשת הסליחה לקנטור: "כבר שלחת את ילדייך לבית המדרש?" חנה החווירה שוב ויצאה מן המטבח בדמעות. המחשבות התרוצצו במוחה שעה שידיה קצצו ירקות והטילו אותם לתוך הקדרה. עיניה דמעו מצריבת הבצל, אבל הדמעות המשיכו לזלוג על לחייה גם כשעברה לקצוץ שומים ולהפשיט קטניות מתרמיליהן. כל הזמן זה כך&hellipהיא חשבה. חשבתי שחנה תהייה לי כאם, שילדי יהיו כילדיה&hellip מה קרה? חנה היא אישה עדינה, נעימה&hellip מעולם לא אמרה לי דבר רע&hellip אף לא ברמז. מעולם לא סיפרה לאלקנה על הסבל והכאב שאני מסבה לה. הלא אם הייתה אומרת על כך, ולו מילה אחת, היה כועס עלי מאוד&hellip אולי אפילו מגרש אותי&hellip ובכל זאת – אין היא אומרת דבר. אז למה? למה אני עושה לה את זה? אני מכאיבה לה במזיד. מדוע? דמעותיה של פנינה נטפו לתוך קדירת המרק, שעה שקול קטן בראשה הסביר לה&hellip בכל פעם שאני רואה את האהבה של אלקנה אליה, אני צריכה להזכיר לעצמי למה אני כאן, במה אני עדיפה עליה&hellip פנינה נטשה את קדירת המרק ויצאה אל עץ התאנה. - - - - - - - - - - - - שבת אחרי הצהריים. ילדיה של פנינה משתובבים להם בחצר, קולות מצהלותיהם חודרים אל הבית. חנה נחה בחדרה. אלקנה בבית המדרש. פנינה יושבת בפינת החדר וקוראת בספר התורה. כבר מילדות אהבה פנינה ללמוד. אביה ראה זאת, ולימד אותה לקרוא. מדי שבת, בשעה זו ממש, היה יושב עימה ומלמד אותה דברי תורה. פנינה שאפה אל קירבה את האוויר הבשום. דומה כי יש לה, לשבת, ריח מיוחד. היא פותחת את הספר, וקוראת: "כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה ואחת שנואה&hellip" אם היא שנואה אז למה הוא התחתן איתה? תהתה לעצמה. אולי כדי שיהיו לו ילדים&hellipהיא פרצה בבכי. זה לא שאחת שנואה, היא ידעה. האיש אוהב אותה, אבל הוא אוהב את האישה השנייה יותר&hellip היא מרגישה שנואה. יש דברים שאי אפשר להיות שני בהם, הבינה פנינה. אם את לא פנינה עומת עיניים, ורואה שתי נערות בנות שש עשרה יושבות בצילו של עץ החרוב&hellip 'אני רוצה לאהוב אותו ושהוא יאהב אותי' חשבה על עצמה מגלה את סודותיה באזני אפרת, ואת אפרת הלוחשת: 'אני בטוחה שהוא יאהב, איך אפשר שלא' איפה היא? הנערה שאי אפשר שלא לאהוב? פנינה מחליטה להפסיק להיות הצרה של חנה, ולא משנה כמה צרות יש לה עצמה. היא עולה אל הגג ומתפללת. - - - - - - - - - - - - לקראת ראש השנה עולה אלקנה עם משפחתו לשילה. לאחר שנחו מעט מהדרך הארוכה, פרשה פנינה לקרן זווית והתפללה אל ה'. 'ריבונו של עולם, אנא ממך, פקוד את חנה בפרי בטן&hellip זכה אותה בזרע של קיימא&hellip" היא מתפללת בדמעות, ובסוף התפילה היא קצת מרגישה שוב כמו נערה בת שש עשרה, חביבה ואהובה. היא שבה אל המקום בו הניחו את מיטלטליהם, ולתדהמתה היא רואה שם את חנה, יושבת באפס מעשה. "למה את לא מתפללת?" הרי יש לה הכי הרבה על מה להתפלל&hellip וכאן במקום הזה, ממש מול פני המלך, הקב"ה&hellip היא ניגשה לחנה. "זה בסדר, אני אשמור על הילדים ועל המטען. את יכולה ללכת." וחנה באמת הולכת, אבל לא להתפלל&hellip סתם, משוטטת לה מסביב המשכן&hellip פנינה רוצה לומר לה משהו, אבל הנה כבר הגיע אלקנה עם הקרבן&hellip כשהם יושבים לאכול מנצנץ בפנינה רעיון. היא מחליטה להיות צרה רק עוד פעם אחת.&hellip אלקנה מחלק את המנות, ופנינה שולחת מבט רב משמעות אל חנה ואומרת בקול: "הנה, תן מנה לבן הבכור&hellip" והיא מחבקת אותו בימינה, "וחלק יפה גם לשני&hellip" היא מדגדגת את בנה השני, "ולא לשכוח גם את הבנות&hellip" היא שולחת נשיקה באוויר אל בנותיה. על כל מנה שילדיה מקבלים היא רואה איך חנה מתנמכת מעט, מתכופפת&hellip ואז, אחרי האוכל, - - - - - - - - - - - - שנה לאחר מכן חבקה חנה את בנה הבכור. מבקרים נכנסו ויצאו, רצו לחזות בפלא הזה, בבנה של חנה העקרה. אלקנה הסתובב בבית, זורח כחתן. פנינה ישבה בחדרה. היא שמחה בשביל חנה, כמובן&hellip אבל השמחה לא הייתה שלמה. את חנה לקח אלקנה מפני שאהב אותה. אהבה שאינה תלויה בדבר. אותי לא לקח אלא לבנים&hellip ועכשיו&hellip בטל הדבר – בטלה האהבה? לברית יצאה אך בקושי, ללא חשק, חיוורת ועצובה. מסתובבת כאבלה בין חתנים. מיד לאחר המילה, עוד בטרם החלה סעודת המצווה, נמלטה לחדרה. כמה שעות עברו עליה כך, לבדה, ראשה טמון בכסת – זאת לא ידעה. משהשתרר שקט בבית, יצאה פנינה מן החדר, משוטטת ללא מטרה בין החדרים. וליבה כבד עליה. כשעברה ליד חדרה של חנה, דימתה לשמוע שיר ערש, נעימה עדינה. בעיני רוחה יכלה לראות את חנה, פניה מאירות, והיא מאמצת אל ליבה את בנה הפעוט, שמואל&hellip ולפתע, לפתע גם היא רוצה שמישהו יחבק אותה ככה, שיסגור את הפצע בלבה. היא דופקת בשקט בדלת, ואז עפה, מרחפת, הישר אל בין זרועותיה של חנה&hellip משעינה את ראשה על הכתף הרזה, ובוכה, ובוכה, ובוכה&hellip

י"ז בתמוז, ג' אלפים תת"ל. רבקה יושבת על האדמה הקשה, גבה צמוד לקיר הבית, ראשה בין ברכיה. זמן כה רב הם נמצאים במצור. בימים מתחוללת מלחמה מחוץ לעיר, הצבא הכובש, הרומאים, יורים פנימה אל תוככי העיר המסוגרת, ואילו בלילות נלחמים היהודים בינם לבין עצמם. מאות אנשים נפלו בחרב, וביניהם אף אביה ואמה. אביה היה מחשובי ירושלים, והתנגד מאוד למעשיהם של הקנאים. הוא הביע את דעתו קבל עם ועדה, כי יש בכוחנו להישאר במצור בלי לרעוב למשך עשרים ואחד ימים ספורים לאחר מכן רבקה, אסורה בשלשלאות, צועדת בעייפות בתוך שיירת השבויים, שולחת מבט אחרון אל ירושלים הדוויה, אל חורבות המקדש. איכה יועם זהב. YYY כ"ט בתמוז, ד' אלפים תתצ"א. בקי רקמה מפית בחדרה, כשלפתע ג'ו, אחיה, ננס בסערה הביתה. "בנימין חזר! בנימין חזר מארץ ישראל!!!" בנימין היה שכנם בעיירה הקטנה בצרפת. לפני זמן לא רב הצליח לחסוך סכום מספיק, ונסע לארץ הקודש. ימים רבים חיכו לשובו, וכעת שב. בקי נטשה את מלאכת הרקמה שלה ורצה בעקבות ג'ו אל ביתו של בנימין. הבית כבר היה מלא באנשים שרצו לשמוע דרישת שלום מארץ ישראל. "נו, נו, ספר, בנימין, ספר, איך ארץ ישראל?" "אוי," נאנח בנימין, בקי שבה הביתה בראש מורכן. YYY א' באב ה' אלפים רנ"ב. ריקה ארזה מעט חפצים בילקוט קטן, נפרדת בדמעות מחדרה האהוב, ומכל חפציה שהיא נאלצת להשאיר מאחור. המלך פרדיננד החליט על גירוש כל יהודי ספרד, ואיש לא הצליח להניאו מכך. אנא ילכו עכשיו? ז'ואן נכנס לקרוא לה. יוצאים עכשיו. ריקה מעמיסה את הילקוט על גבה ויוצאת את הבית. אבא ואמא כבר שם, כולם עם מעט חפצים. המשפחה מתחילה ללכת, וילדי הנוצרים, ילדים שהיו ידידיה, צועקים וצווחים קללות בשמחה לאיד. ממש כמו לפני 1400 שנה, YYY ד' באב התשכ"ה. רבקה'לה מפטפטת בשמחה עם חברותיה. האוטובוס מתנשף בעליות לירושלים. הבנות שרות בספסלים האחוריים. הדרך עוברת בנעימים. וכי מי לא אוהב טיולים? "בנות, כולן לרדת, הגענו!" קוראת המדריכה, והבנות יורדות. "כולן לבוא הנה, לתצפית! מי יודעת איפה אנחנו?" שואלת המדריכה. "בהר הצופים!" "נכון מאוד! אם תסתכלו מכאן תוכלו לראות את הר הבית, את הכותל המערבי..." רבקה'לה מסתכלת. מסגד בנוי על הר הבית, שכונת מגורים 'נדבקת' אל YYY ט' באב התשס"ט. ריקי נוסעת עם משפחתה לירושלים. אבא נוהג, אמא לידו, היא ויוסי יושבים מאחור, שרים בהתלהבות ובשמחה. השמחה לא פוחתת גם כשהם נתקעים בפקק ענק בכניסה לירושלים. טוב, הרי ברור שהם לא היחידים שבאים לבית המקדש. בסופו של דבר הם השתחררו מהפקק, שלמו מלא כסף כדי להחנות את הרכב בחניון כרטא, שהיה עמוס לגמרי, והנה הם הולכים אל רחוב השוק, ליד הכותל המערבי. ריקי מציצה לכיוון מה שהיה פעם עזרת נשים. עכשיו עומדים שם דוכנים, וסוחרים מוכרים להמון בהמות ועופות, סולת, שמן וכלים למנחות. המשפחה עוצרת רגע כדי לקנות עולת ראיה, ואז מתפצלים למקוואות. אבא ויוסי למקווה הגברים, אמא וריקי- לנשים. כל ירושלים עוטה חג. צום החמישי הפך כשריקי נכנסת בשערי חולדה אל הר הבית היא מרגישה את הלב שלה מתרחב בשמחה של כל עם-ישראל, שלאורך דורות ארוכים ציפה לרגע הזה.

אווירה של קדושה אופפת את הרחובות. אפילו את רחובות תל-אביב. מוריה יוצאת מהבית בחצאית לבנה וחגיגית, אבל מי חושב על בגדים ביום הזה? צמרמורת עוברת בה. יום הדין. &&& נטע מסתכלת במראה. לא. החולצה הזו נראית ילדותית מדי. היא מחליפה לחולצת בטן ורודה. יופי. מתאים בדיוק לג'ינס החדש. עוד מעט יבואו החבר'ה לאסוף אותה. יוצאים לרחוב, יהיה כיף. חג האופניים. &&& מוריה הולכת הביתה לאט. אין סיבה למהר. זה יום של חשבון נפש. היא מהרהרת בשנה שחלפה. יש דברים שהיא ממש לא מרוצה מהם. כמה טוב שיש יום קבוע בכל שנה בדיוק כדי לעצור, לשפר, לשנות. &&& נטע סוגרת את דלת הבית בשקט. עדיף שההורים לא ידעו מתי חזרה. היא מתפשטת וצונחת על המיטה בעייפות. רגע לפני שהיא נרדמת היא נזכרת בחיוך איך יובל עשה לה סיבוב על האופניים ואיך עומרי ניסה להסביר לה איך רוכבים על סקייטבורד. איזה יופי. מחר שוב נפגשים. &&& מוריה הולכת הביתה. שעת צהריים מאוחרת, וחם. עכשיו סיימו תפילת מוסף. בבית הכנסת הסמוך סיימו הרבה יותר מוקדם. עוד שעה מתחילה תפילת מנחה. אוי! היא חושבת. אני כל פעם עושה את הטעות הזאת! אי-אפשר לעבור ברחוב הזה בלי שהחבורה הזאת תיטפל אליך. למה הם לא מוצאים לעצמם משהו אחר לעשות? הרי הם לא ילדים קטנים, הם בערך בגיל שלי. אוף. &&& "תראו את הדוסית הזאת..." גיחך יובל. "אתם יודעים," צחקקה שירלי. "לפעמים אני מרחמת עליהם." "מרחמת?!" גלעד הרים גבה. "כן," השיבה שירלי בחיוך. "לא נראה לך זוועה להתלבש ככה בחום הזה?" החבר'ה גיחכו. "ועוד להסתגר כל היום בבית הכנסת במקום להנות בחוץ!" הוסיפה ליהי. "הי! את!" צועקת נטע ל'דוסית'. "אפשר לבוא איתך לבית-כנסת?" "תגידי, השתגעת?" שואל אותה עומרי. נטע צוחקת. "מה אכפת לך? יהיה מצחיק!" &&& מה הם רוצים ממני? חושבת מוריה בחוסר סבלנות. לבוא איתי לבית הכנסת? נו, באמת. אני אראה להם מה זה. "כן, בוודאי שאפשר, למה לא?" היא עונה, כאילו בתמימות. היא רואה את השחרחורת ששאלה אותה נבוכה לרגע. היא בטח לא ציפתה שאני אענה. אבל אני אהיה נחמדה. יום-כיפור היום. "מתי את הולכת?" שואלת אותה השחרחורת. "עוד שעה, בערך. אבל את לא יכולה ללכת ככה לבית הכנסת." "למה?" שואלת השחרחורת. "כי..." מוריה מהססת. "מה שאת לובשת &&& "מה את הולכת לעשות עכשיו, נטע?" שואלת ליהי בציפייה. "כן, איך את הולכת להתנער מהאהבלה הזאת?" מצטרף גלעד. "מה היא חושבת? שבאמת תלכי איתה?" צוחקת שירלי. מה אני הולכת לעשות עכשיו? שואלת גם נטע את עצמה. אולי אני באמת אצטרף אליה? זה בטח יהיה מצחיק. "אולי אני באמת אצטרף אליה, זה בטח יהיה מצחיק." היא אומרת. דבריה מתקבלים בשתיקה מופתעת. אף אחד לא חשב על אפשרות כזאת. "הי, מה אתם בשוק?" צוחקת נטע. "חוויות חדשות &&& לעבור שם? מתלבטת מוריה. לא, הנטע הזאת בטח לא התכוונה לבוא איתי. הם רק רצו לצחוק עלי. ואולי לא? ללכת? לא ללכת? רגליה של מוריה נושאות אותה מעצמן לרחוב ההוא. החבורה עוד שם, והנה נטע. מוריה צמצמה את עיניה. היא באמת החליפה בגדים? כן... נטע עמדה שם, לבושה בחצאית, שקופה, אבל מה היא כבר יודעת על צניעות, וחולצה ארוכה. "את באה?" מוריה שואלת. "בטח!" רק כשהן מגיעות לבית הכנסת מוריה נזכרת שהיא לא הביאה לנטע מחזור. &&& וואו. איזה עוצמות! חושבת נטע. איזו תפילה! אנשים ממש בוכים! יש פה משהו מיוחד... אני מרגישה. אני רוצה מזה עוד. &&& ערב שבת. מוריה הולכת לבית הכנסת. חושבת על העבודות שנתנו לה לחופש. אז מה אם יש חופש? היא מתרגזת. מי אמר שעל כל יום פצפון צריך לתקוע לנו מלא עבודות? זה ממש מ... הי, זו נטע? &&& "כן, אני רוצה ללכת איתך לבית כנסת." אומרת נטע למוריה המופתעת. לחבר'ה היא סיפרה ניסים ונפלאות על ה"חוויה" שעברה. מה לא עושים בשביל להצחיק. ממילא כולם צבועים, אז גם היא קצת צבועה. אז מה. היא רק יודעת שהיא רוצה שוב להתפלל. להרגיש שוב את מה שהרגישה ביום כיפור. &&& מוריה נכנסה לבית הכנסת, ונטע לצידה. מאיפה היא נחתה עלי? תוהה מוריה. נכון שהייתה תפילה מאוד יפה, אבל מה עובר עליה? &&& זה אותו מקום? אותם האנשים? חושבת נטע באכזבה. איפה זה ואיפה התפילה ההיא. מה זה פה? בית כנסת או מועדון? נטע מנסה להתרכז במילים, אבל סביבה נערות משוות מחירי בגדים, נשים מספרות על ה'חוכמות' של הילדים. קולו של החזן בקושי נשמע, בקושי מצליח להתגבר על הלחשושים שממלאים את חלל בית הכנסת. המילים דווקא יפות. לכה דודי לקראת כלה... אבל ... אף אחד לא באמת מתפלל. איזו מין צביעות זו? יום אחד מתפללים ויום אחר-לא? מתחשק &&& מוריה הולכת הביתה בראש מורכן. חושבת על מה שנטע הטיחה בה דקות ספורות קודם לכן. שנים שאני חיה בשקר. מתפללת יפה רק ביום כיפור. נכון שקשה להתכוון כל יום, אבל אני אפילו לא מנסה. מתחשק למוריה לבכות.

"הרבה הזכירו לשבח את למדנותו של החתן ואת גדלותו בתורה," פתח הרב את דבריו "ואני רוצה לספר לכם סיפור קצר. אני יודע שאנחנו מתקרבים לפורים, אבל הסיפור שאני עומד לספר הוא על שמחת תורה." ùùù לנהורה יש יום הולדת בשמחת תורה. היא כבר גדולה, בת ארבע. בכל שנה חוגגים לה את יום ההולדת בהושענא רבה, בסעודה האחרונה בסוכה, כי בשמחת תורה ההקפות נמשכות עד מאוחר, וקשה לה, לנהורה, לחכות. השנה היא ביקשה מאמא שתקנה לה במתנה בובה, בובה שאיתה תוכל לשחק באמא ובת. ואמא הסכימה. ובאמת, בהושענא רבה, אחרי העוגה ושירת "היום יום הולדת"- אמא ואבא הוציאו מהארון בחדר שלהם קופסא גדולה, עטופה בנייר צבעוני. נהורה קרעה נהורה ישבה על הכתפיים של אבא והביטה סביב בעיניים גדולות. מסביבה רקדו אנשים מבוגרים במעגל גדול. היו גם ילדים, אפילו כמה מהגן שלה, אבל הרוב היו מבוגרים, והם שרו ורקדו במעגל גדול. נהורה התפלאה קצת. בגן שלה הילדים רוקדים במעגל כשיש יום הולדת למישהו, והנה גם לכבודה ירקדו עוד מעט, כשהחופש של סוכות ייגמר וכל הילדים יחזרו לגן, אבל היא לא ידעה שגם אנשים גדולים רוקדים. היו כמה אנשים שהחזיקו ביד ספרי תורה, ורקדו בדרך הביתה חשבה נהורה על מה שאבא אמר. אם יש לתורה יום הולדת- אז אני אצייר לה ציור, מתי שכבר לא יהיה חג ויהיה מותר לצייר, החליטה נהורה. ציור??? היא חשבה שוב. אבא אמר שהתורה היא נורא חשובה, וגם שגית הגננת אמרה ככה. אז אי-אפשר לתת לתורה רק ציור לכבוד היום-הולדת שלה. אבל מה אני יכולה לתת?... אני יודעת!! שמחה נהורה. אני אתן את הבובה הישנה שלי! עכשיו אבא ואמא נתנו לי בובה חדשה, אז אני כבר לא צריכה את הישנה! כשהגיעה הביתה, נהורה רצה אל המטבח, לקחה שקית והכניסה לתוכה את דפנה, הבובה הישנה שלה. אחר-כך היא נתנה נשיקה לבובה החדשה, כיסתה אותה בשמיכה והניחה לאמא להלביש אותה בפיג'מה. בבוקר נהורה התעוררה מוקדם. הרי היא הולכת לתת מתנה לתורה! היא האיצה באמא להזדרז. אמא הלבישה אותה בשמלה חגיגית, ארזה בתיק הקטן קצת ממתקים וקצת משחקים, והן יצאו לבית הכנסת. ידה האחת של נהורה מחזיקה ביד של אמא, והשנייה אוחזת היטב בשקית שבתוכה דפנה הבובה. בבית הכנסת שוב הרים אבא את נהורה על הכתפיים בזמן ההקפות. נהורה הסתכלה על התורה, שעוד מעט היא תיתן לה את המתנה. היא שמה לב שספרי התורה לבושים במעילי קטיפה יפים, ולספר התורה עם המעיל הכחול הכהה היה אפילו כתר על הראש. כן, כן, כתר אמיתי, גדול, עשוי כסף! לספר-תורה הזה אני רוצה לתת את המתנה שלי, חשבה נהורה לעצמה. התורה היא כמו מלכה. ...... זה לא יפה להביא לתורה את הבובה הישנה.... אבל הבובה החדשה היא כל-כך בבית לקחה נהורה את הבובה החדשה והיפה. היא התבוננה בה רגע, ועוד רגע, וחיבקה אותה, ונישקה אותה ואז הניחה אותה בשקית. היא הצטערה שהיא צריכה לתת את הבובה היפה והחדשה הזאת, אבל התורה היא חשובה, ויש לה כתר, וזה לא יפה לתת לה בובה ישנה ומלוכלכת.... נהורה אוהבת את התורה.... היא אוהבת לשמוע את שגית הגננת מספרת לילדים את סיפורי התורה, את אבא מסביר על פרשת השבוע, את אמא קוראת איתה את הדף של ההורים וילדים.... נהורה הולכת ברחוב עם השקית ביד. היא מדמיינת לעצמה איך עוד מעט תיתן לתורה את מתנת יום ההולדת היפה והעטופה, וליבה טוב עליה. עמוק בלב היא עוד מרגישה דקירה קטנה של צער על הבובה החדשה, אבל היא מגרשת אותה מיד. התורה היא חשובה, היא כמו מלכה. אפילו יש לה כתר... נהורה מתעוררת לרגע משרעפיה, ומסתכלת סביב. אבל... איפה היא? איפה בית הכנסת? היא מסתובבת- אך גם לחזור הביתה אינה יכולה, היא אינה זוכרת את הדרך... היא ופתאום... יד גדולה, מנחמת, מונחת על כתפה. "מה לך, ילדה?" היא שומעת קול עמוק ומרגיע. נהורה מרימה את עיניה ומזהה מבעד לדמעות את הרב... הרב שמעביר שיעור לילדים אחרי התפילה, ושאחריו מקבלים קרמבו בחורף ושלוק בקיץ... " מה קרה לך?" שואל שוב הרב, ונהורה מספרת לו בבכי על הבובה, ועל התורה שהיא חשובה, כמו מלכה, ועל יום ההולדת... ועל בית הכנסת שנעלם לה פתאום... והרב יושב לצידה על המדרכה, מלטף את ראשה ומרגיע ונותן ùùù אומרים שצדיק גוזר והקב"ה מקיים," מסיים הרב בחיוך. "אני אומנם אינני צדיק, אבל המעשה הנפלא של הכלה שלנו כנראה עשה נחת רוח בעולמות העליונים, וקיבלו את ברכתי. כיוון שכך לא נשאר לי אלא לאחל לכם, דוד ונהורה, שתזכו להקים בית של תורה ולגדל בנים צדיקים ותלמידי חכמים." הרב הביט בעיניו הטובות בזוג הצעיר שמולו, ולרגע קצר הוא עוד ראה ילדה קטנה יושבת על שפת המדרכה ובידה מתנה עטופה.

יום אחד, ישב המתמטיקאי היווני הנודע אסימפטוטוס הגדול בביתו שביוון. למען האמת, אסימפטוטוס לא היה מתמטיקאי גדול או נודע, אף על פי שהוא אהב לחשוב על עצמו כעל שכזה. אסימפטוטוס מעולם לא גילה שום משפט, ולא הוכיח שום הוכחה מסובכת. את רב חייו עד כה הוא בילה במשרד שלו, בשדרת הדיסקרימיננטה, ושאף למצוא איזה משפט, לעשות משהו שינציח את שמו לדורי-דורות, אבל המזל והשכל היו שניהם ממנו והלאה. ביום המדובר, אסימפטוטוס כשעלה על מיטתו בערב, חש אסימפטוטוס לרגע קט שכל שאיפותיו הוגשמו. ואז הוא ידע שלא, כי אחרת זה עלול להיות ביטוי חסר משמעות. אסימפטוטוס חייך לעצמו, אסור להפסיק לשאוף.

היה היה בארץ ישראל יהודי דתי אחד, ושמו יחיאל. היו לו אישה אחת, שלושה בנים ושתי בנות, והוא התגורר עם משפחתו בעיר רמת-גן (אבל הוא לא היה קשור לישיבה). היה יחיאל משכים מדי בוקר לתפילה במניין, ומשם ממשיך לעמל יומו (בחברת הייטק ידועה). כל ימיו היה יחיאל משתדל לקיים את כל המצוות, ובמיוחד הייתה חביבה עליו מצוות השבת, שאותה עינג ככל שידו השיגה בברבורים, שלו ודגים. ושכיית חמדה אחת היתה לו ליחיאל- טויוטה קורולה אך הגיע היום, והיה מיתון במשק. חברות ההייטק נאלצו לבצע קיצוצים, ופיטרו עובדים רבים. יחיאל היה עובד מסור ונאמן, אך לא היה מבריק במיוחד. אבל וחפוי ראש קיבל יחיאל את משכורתו האחרונה, החזיר את הרכב שקיבל מהחברה (קאיה קרניבל כסופה עם שבעה מקומות), ושב לביתו. ימים קשים עברו על יחיאל ומשפחתו. לא עלה בידו של יחיאל למצוא עבודה. דמי האבטלה לא הספיקו לכיסוי כל ההוצאות, אך יחיאל השתדל לקבל את ייסוריו באהבה. שעה אחת של קורת רוח הייתה לו, ליחיאל, ביומו, והיא- זמן האיכות שלו עם הטויוטה. יחיאל ואשתו החלו לצמצם בהוצאות הבית, זרקו את הטלוויזיה (ונפטרו מהאגרה), מכרו את המחשב והשביתו כליל את פעילות המזגן. רק בדבר אחד המשיכו להתנהל ברווח כמו בימיהם הטובים: במצוות השבת. חלפו החודשים, ויחיאל עדיין לא מצא עבודה. כשהגיעו החשבונות מהבנק וראה יחיאל את גודל המינוס- הבין כי באו מים עד נפש ויש לעשות מעשה. במר לבבו תלה יחיאל על הטויוטה קורולה שלט גדול שבו נכתב: "למכירה, יד שנייה, מצב מצויין, לא בשבת. 03-6792214". שכן היה לו, ליחיאל, ושמו יוני. היו לו אישה אחת, גרושה אחת, ילד אחד מאשתו הראשונה, ילדה אחת מאשתו השנייה וכלב אחד עם כתם מעל העין שהבן שלו (מהאישה הראשונה) הביא הביתה מהרחוב. יום יום היה יוני משכים לעבודתו (במשרד עורכי-דין מצליח) וחוזר בערב תשוש וסחוט. חרף עייפותו הרבה היה סוחט מעצמו נשיקת לילה טוב לכל אחד מילדיו ופונה לסעוד יחד עם אשתו את ארוחת הערב. לאחר הארוחה נהג יוני להוציא את כלבו לטיול, יען כי בליל שישי יצא יוני כהרגלו לסיבוב עם הכלב, כשלפתע צד את עינו פתק לבן מודבק על חלון המכונית של שכנו. התקרב יוני אל המכונית, וקרא: "למכירה, יד שנייה, מצב מצויין, לא בשבת. 03-6792214". וואלה? שמח יוני בליבו. בדיוק התקלקלה לי המזדה. יחיאל שכני- איש טוב הוא, ואדם הגון, ומטפל יפה במכוניתו. אגש אליו מחר בערב ואראה כמה ההוא דורש בעבורה. ואכן, עם צאת השבת עלה יוני אל דירת יחיאל. יחיאל קיבלו בשמחה והפציר בו להסב עימו לסעודת מלווה מלכה. כטוב ליבם בשאריות של חלה ודג מלוח משבת, שטח יוני בפני יחיאל את כוונותיו. דנו יוני ויחיאל מעט על המחיר, ולבסוף סיכמו ביניהם שיגמרו את מעשה הקניין ביום המחרת. וכפי שסוכם, כבר למחרת עמדה הטויוטה האהובה של יחיאל בחנייתו של יוני, שהיה עמל לקלף ממנה סטיקרים שונים כדוגמת "חברון מאז ולתמיד" ו"יהודי לא מגרש יהודי". ביום השבת, בשעה 10:30 ישבו יוני, אשתו וילדיו (וכלבו) בטויוטה, חגורים ומוכנים לנסיעה. מנסה יוני להתניע- אך המכונית לא מגיבה. מנסה שוב- ואין. יוצא יוני מהמכונית ופותח את מכסה המנוע. מפשפש בקרבו שעה ארוכה, ולא מוצא תקלה. מנסה להתניע- והרכב דומם. לאחר חצי שעה של ניסיונות מתחילים ילדיו של יוני להפגין סימני חוסר סבלנות. והנה- רגע לפני שיוני מתקשר להזמין גרר למוסך- מופיע יחיאל בפינת הרחוב, לבוש בגדי חג, עטוף כשחוזר יוני מהים הוא מתהפך במיטתו מצד לצד ולא נרדם. מחשבות מוזרות מטרידות אותו. אני יהודי, הוא חושב. אבל המכונית הזאת, שמה היא, בסך-הכל? מכונה! שומרת מצוות יותר ממני! אני מחויב במצוות, והמכונית- לא. ושמא כן? אני צריך לשאול את יחיאל. ביום ראשון בערב מדפק יוני על דלתו של יחיאל. חודשים ספורים לאחר מכן כבר שומר יוני שבת כהלכתה ונמנה על המתפללים הקבועים בבית הכנסת. בשבת האחרונה הוא קיבל עלייה. "יעמוד- יונתן בן טויוטה..." כך נקרא שמו עכשיו, על שום שבזכות הטויוטה- חזר בתשובה. מגלגלים זכות על-ידי זכאי.