כשיאיר אור יום,
תתחבר השמש לשכול
תזכיר ותשאיר
פצעים של יום האתמול.
ולעולם כדרך היקום,
הפצע אולי יגליד
אך הכאב ישאר
תבוע בעם תמיד.
השמש אולי שוב תזרח,
אך כזיכרון ישאר הליל
כשהשמש התחבאה
מתחת מסך ערפל.
הרוח תשיל,
עלי קיץ יבשים
רק היא מנחמת בנותנה
חיים חדשים.
רק הרוח,
במשך קירבה
בחודרה לעצמותי
תחזיר התקווה
תגובות
בעזרתו יתברך נאמין באמת
יש לך כתיבה שפשוט כיף לי לקרוא.
החרוזים שלך טובים ופשוטים, ויש לך כמה בטויים יפים ביותר.
*הפריע לי סידור הבית הזה:
'השמש אולי שוב תזרח,
אך כזיכרון ישאר הלילה
כשהשמש התחבאה
מתחת מסך הערפל'. ה'אולי' לענ"ד לא במקום הנכון. וחזרה על 'שמש' פעמיים תוך מספר מילים גם הפריע.
*'הרוח תשיל,
עלי קיץ יבשים
רק היא מנחמת בנותנה
חיים חדשים.'
-> שמת לב שיש לך כאן מעין ניגוד נורא מעניין?
הרוח משילה עלי קיץ יבשים, ובעצם אתה אומר שרק אותה רוח שמשילה(שמתרוקנת ממשהו מסויים) מנחמת- בנותנה חיים חדשים. אפשר לקחת את זה ממש רחוק, זה פשוט נפלא. בית שנגע בי חזק.
[רק הפסיק הפריע לי כאן, אולי שווה להעביר לסוף השורה השני'ה שבבית?..]
שמחה שהגעתי לשיר הזה,
תודה לך(: