יצירות של E.B.

הערב מתחלף, עוצר מול רמזור אדום אם תעמוד ממש כאן, תראה את כולם כבר מחכים. כבר נמאס לשמוע צפירות הדורשות מהירות, תנו לו, בקצב שלו, לא משנה הקטל בתאונות, לא משנים קורנות הבקרשלוקחות יותר מידי.והבורות שעושים תפקידם נאמנה. ולא משנים שום בתים שמחכים, ועוד אחד שנשרף כבר אלפיים שנה. אבל פשוט אם תשמע, איזו תפילת דרך, לא מבקשים נעליים, מזה כבר יש עוד הרבה, איפושהו בערמות. לא מבקשים מזוודות לארוז,גם הם נשארו מאחור. ותלאי, ביגדינו מתולאים. אבל אפשר ללבושם עדיין כשזוכים להביט, בלילה ללא ערפל למעלה בכוכבים. וגוף, כבר איננו מבקשים כבר נודענו שאנו מעל. אם היינו רוצים היינו מקימים גוף מערמות האפר. שכבר יש לנו. לא מבקשים זכרונות עוד, אבל רמזור שיתחלף מתישו יהיה טוב. תן רק אור ירוק, ומקל הליכה, ואתה שצועד איתנו. פשוט מלכות אחת, אינה רוצה לגעת כמלא הנימה. 27.12.09 עשרה בטבת.

ואולי כבר נגמרו דיני האבלות עד לעוד שנה. אבל... "שנים עשר אלף זוגין תלמידים היו לרבי עקיבא... וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה... ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" עלה עוד דרגה, מ-מ"ט. ובאין מספיק ימים, למד נצח גבורה, יסוד תפארת, מלכות, שליחות. שתול בליבך פנים, מחוץ. קודקודה של תורה, קצהו של אות. במקום פשוט לראות, [שבעים פנים.] אסוף עשרים וארבע, אלף. האם בכדי דמיהם לומדים אנו עתה, ואהבת?!

בלילות, [כוכבים] כוכבים, שומעים,[משמיעים]יללות. ואולי המאורות, מסתנוורים מהחשכה?

כשיאיר אור יום, תתחבר השמש לשכול תזכיר ותשאיר פצעים של יום האתמול. ולעולם כדרך היקום, הפצע אולי יגליד אך הכאב ישאר תבוע בעם תמיד. השמש אולי שוב תזרח, אך כזיכרון ישאר הליל כשהשמש התחבאה מתחת מסך ערפל. הרוח תשיל, עלי קיץ יבשים רק היא מנחמת בנותנה חיים חדשים. רק הרוח, במשך קירבה בחודרה לעצמותי תחזיר התקווה

אם תרצה ללמוד התחדשות, אראה לך את הזריחה. אז כבר לא תוכל להתנגד לפשטות שהאור מטביע בך. אם תרצה ללמוד פרידה, אוכל להראות, איך גוזל לומד לפרוש את כנפיו. אז כבר לא תוכל לטעות, ולחשוב שברבות הימים תראה אותו שב. אם תרצה ללמוד יופיו של עולם, אראה לך את הנוף. אז תרצה להגיע רחוק-לשם , ותראה שאין סוף. אך אם תרצה ללמוד מהו שלום, תצטרך לחכות, שיבוא היום ויתגשם החלום, בו יונה תבשר על קץ המלחמות.

ראיתיך מפנה עורף, והלילה בדומיתו מצית כוכביו. מזמן לזמן גם ללילה, מותר להחלש. מעת לעת גם הוא חייב. חגורת מסע על מותניך והדרך קוראת למקום, מזמן לזמן גם לשביל, מותר לדהות. באים קץ הוא יתום. רישרוש עזיבת קולך, צעדיך נבלעים בזיכרונות, מזמן לזמן גם לך, מותר לשוב ולטעות. מעת לעת מתחלפות העונות.

אומרים שכוכבים, מסמלים אותנו בעולם. יקום גדול, ומליונים בערבים. איפה אני בין כולם? אומרים שהחיוּת, היא בשבילינו כאן. להגיע לשלמות. אני? לאן? אומרים שאפשר להגיע, לכל מקום עם החלומות, כבר שקיעה, ועם כל מניע, הכל כאן רק מלחמות. [ניסיתי להגיע, לכל העולמות בדרך כבר שחטתי, את כל הפרות הקדושות.]

בהנופף סרט כתום, המסמל ימי מאבק. עובר בראשי סרט שחור, שלי ימי מחנק. הכל כבר התאבק, עבר זמנו, וכאילו בטל הקורבן. לקראת שלוש שנים, נזכר כי הוקרב למוסף מזמן. אייל לאברהם, שהוקרב על המזבח, ולנו אדם, אדמה, שהקרבנו ללא מלח.

בעקרון אשמח לכותרת אחרת... נכתב בעקבות המכתב של גילעד שליט ומוקדש לכל אלה ששבויים "ופדויי ה' ישובון.."בעז"ה במהרה. עינייך מעידות על חיות, בעוד שגופך נשקל רק כמת. [כמעט.] עיניך מביטות על הכלום,בתמימות. בעוד שראשך,יודע אמת. עינייך חוששות על הקיום. וגופך בודאי כואב. לא נשאר לך מאום. איני רואה אותך. [אך שומעת זעקה,זעקתך?] מצמררת אותי את כולם. [מלבד אלה שיכולים באמת לעזור.] ואם דבר לא נשאר לך, מה אני יכולה לעשות, להחזיר לך מבט אנוש? עייניך דומעות ברגש, וידי מרחוק מנסות לנגב. [ללא הצלחה את דמעותי.] וכאן זורחת השמש, וחשוך אצלך . [במיוחד בימים.] ואני מבטיחה במבטך, אעשה כל שביכולתי, להחזיר אותך, שבוי, הביתה לגבולות. [אתה מאמין לי?]

כשתגיע הידיעה תיגמר התקווה. תשלף, בעצמת כאב. כשיגיע הכאב יבקע לב העולם. תיתנפץ, הילת האדישים. כשיגיעו הדמעות יצטרדו הזעקות. וידם, קול החיות. כשתגיע התובנה, יפציע אור יום, יתחלף, מחשכת הליל, יזכיר ובו ירפא, כל פצע חדש-ישן ישאר רק כאב [כמו תמיד בסוף...] _______________________________________________________________________________________ לזכר אלדד רגב ואוהד גולדווסר.

אדם מתעורר בנקודה בחייו שוב לא עיוור, ער למעשיו. אדם קם מסתכל, מה עשה ולאן מוּעדת דרכו וכיוונו - מביט. רואה, מעידה, מחפש משמעות לנפילתו. אדם בקומו לפתע. בחייו, לוקח עבר והווה שלו מקבל את שהוא חב, לבנות עתידו. אדם פוקח עיניו ומתפקח. חסר משמעות בחיים, את נשמתו לוקח. [בורא עולמים]