בס"ד
"לא!!! לא!!!" צועק דוד ומתפתל במיטתו, פוקח את עיניו ומסתכל סביבו.
שקט, חשוך הוא הלילה.
קול שבירת ענפים נשמע ומפריע את שלוות הלילה.
הוא מתיישב, מביט בחלון הגדול.
רק העצים הגדולים שבחורשה ממול היו שם, תמירים וחזקים. 'בלילה הם מפחידים עוד יותר מביום' חושב דוד באימה.
דוד מאמץ את עיניו לראות.
זהו, הוא תפס משהו, כן, נראה לו שהוא... רואה צלליות של משהו!!! דוד נעמד, מטפס על אדן החלון הרחב ופותח את החלון לרווחה. משב רוח קריר מקדם את פניו.
הוא מוציא רגל ומיד מחזיר אותה בחזרה ומזנק מהחלון. לובש במהירות ג'ינס וטריקו, עוטה על גבו סוודר שסרגה לו סבתו בעמל רב ומטפס שנית על החלון, כשבידיו נעלי הספורט, קופץ בזריזות מן החלון, מרגיש את קור האדמה הקשה חודר דרך גרביו ונועל את נעליו.
דוד חומק בלאט לכיוון הצלליות, שהתגלו כקבוצת נערים שטרם זיהה מפאת החשכה.
הנערים החלו להראות סימני תזוזה, והוא נשם בשקט, חושש להיתפס.
הנערים נכנסו, אחד אחרי השני לתוך החורשה הגדולה.
אחרון הנערים נכנס, ודוד המתין קמעה ונכנס.
הראשון מבין הנערים החזיק פנס גדול והאיר את דרכם של האחרים.
דוד הלך עימהם, דואג לשמור על מרחק בטוח. לאחר הליכה ממושכת של כ-עשר דקות בתוככי החורשה הם הגיעו לבקתה ונכנסו פנימה. דוד פנה לצידי הבקתה והסתתר בתוך ערמת הארגזים ששכבה דוממת מתחת לחלון. דוד ייצב את נשימתו והקשיב. מן הבקתה בקע קול עמוק, מוכר.
'מאיפה אני מכיר את הקול הזה?' לחש יתוש טורדני במוחו של דוד.
"האם אתם מוכנים להישבע להיות נאמנים לעמכם ולארצכם, לציית למפקדכם בכל עת ולנצור את סודות ה-'הגנה'?" שאל הקול העמוק.
'כנראה שהפסדתי עכשיו נאום חשוב ביותר' חשב דוד בהחמצה. הוא הכריח את עצמו להקשיב, לא לישון... אך לא קול אדם הוא שומע, כי אם... כן, זהו... ג'יפ!!! עתה גם נראו מרחוק אורות ג'יפ בריטי מתקרב.
חרדה אחזה בדוד, אך רק לרגע קט, כי מיד התעשת.
'מה עושים במצב כזה?' שאל את עצמו דוד.
הוא זוכר שקרא איפה-שהוא ספר שגיבור העלילה היה במצב דומה.
ואז, בהארה של רגע נזכר, התכופף בזהירות והרים זוג אבנים בינוניות.
הוא לקח את האבן הגדולה מביניהם ויידה אותה לעבר החלון שהיה במרחק לא גדול מדוד, והיות ודוד הוא 'אלוף' בכדור-יד, הזריקה הייתה מדויקת- מספיק חזקה כדי להפנות את תשומת ליבם של היישובים בחדר, אך לא חזקה עד כדי שבירת החלון.
עתה העז דוד להתרומם ולהציץ בחלון. להפתעתו הרבה, היו כל יושבי החדר, אותם טרם זיהה, ישובים סביב שולחן שנגרר מאי שם למרכז החדר, על השולחן לוח משחק גדול, וכולם משחקים בהתלהבות כאילו שיחקו באותו המשחק מזה כמה שעות. כל העניין כולו היה עניין של כמה שניות להתארגן, ודוד היה אחוז התפעלות.
הג'יפ הגיע, נעצר בסמוך לבקתה וזוג 'כלניות' קפצו מתוכו. דוד סקר אותם מבעד לחריצי הארגז בתוכו שהה.
האחד היה תמיר, שרירי וחסון, והשני היה נמוך ושמנמן. הקצינים אפילו לא טרחו לדפוק, הם פשוט פתחו בגסות את הדלת ונכנסו. "ווט גוינג און?" (מה קורה פה?) שאל הקצין הגבוה. "מסיבה" השיב קול, שדוד טרם הספיק להכיר. "ההורים לא הרשו בבית אז באנו לכאן כדי לא להפריע לשכנים." הוסיף הקול העמוק בטון עליז למדי. "נייס," (נחמד) אמר הקצין, "אי סיי (אני רואה) הצלחנו סוף-סוף להשפיע על החברה הג'הוד (יהודים)" גחך בלגלוג. "לטס גו" (בוא נלך) אמר לחברו הגוץ, ושניהם סבו לאחור ונעלמו עם הג'יפ.
דוד הציץ בשעון. 2:00 בלילה. למעלה משעה חלפה מאז יצא את הבית.
דוד רצה לחזור, אך היה עליו להמתין, מכיוון שהדלת נפתחה ונער ראשון יצא החוצה. לאורה של מנורת-הלילה שהפיצה אור חלש, בהיר בסביבות הבקתה זיהה אותו דוד. היה זה משה. דוד הכיר היטב את משה, משה זה- היה חברו הטוב ביותר של אחיו של דוד, יוסף, וביקר בביתם פעמים רבות. אחריו יצא אף שלמה, גם הוא בן כיתתו של יוסף. והנה... כן, זה הוא, יוסף בכבודו ובעצמו יצא!!! עד עכשיו שאל את עצמו "הגם יוסף במגנים?" עכשיו קיבל תשובה!!! אכן כן!!!
הקול העמוק נשאר בפנים.
עוד כמה נערים, בני כיתתו של יוסף, יצאו החוצה.
דוד נשאר במקומו עד שיתרחקו מעט הנערים.
הוא הספיק לשמוע את הקול העמוק, קרוב-קרוב אליו, עומד מעל החלון, ואומר, ספק למישהו נוסף ששהה בבקתה ספק לעצמו, "נראה שלעולם לא נוכל לדעת מי היה זה שהציל אותנו, ואת ארגון ההגנה כולו מידי הבריטים היום."
דוד חייך לעצמו בסיפוק.
צעדים מתרחקים נשמעו מתוך הבקתה, ודוד מהר להימלט בעקבות הנערים, שאור פנסם עוד נראה מרחוק. דוד נעצר על יד העצים שלפני ביתו. הוא עוד הספיק לראות את רגלו של אחיו מזנקת אל חלון חדרו של יוסף, ואז מיהר לטפס גם הוא אל חדרו שלו. דוד לבש את פיג'מתו והתכרבל במיטה, אך השינה הייתה ממנו והלאה. דוד ניסה לעכל את מה שראה. יוסף- בהגנה. המילים לא כל-כך התחברו לו, והוא נסה שנית. יוסף-חבר-בהגנה. 'לא, זה עדיין לא נשמע מוצלח'. החליט.
יוסף-לוחם-בהגנה. זה כבר נשמע הרבה יותר טוב.יוסף הנו נער בן 15, דוד בן 14, רק שנה מפרידה ביניהם. 'בחשבון פשוט, זה אומר שגם אני, וגם שמואל, וכל החבר'ה יצטרפו להגנה בעוד שנה'. סיכם דוד לעצמו.
'אוף, שנה זה עוד כל-כך הרבה זמן... אי אפשר לזרז את זה קצת?' חשב, ובעודו מתכנן תוכניות ומתחבל תחבולות כיצד ייכנס לשורות ההגנה כבר עכשיו, נרדם מבלי משים, לא לפני שהתוכנית הסופית היתה מגובשת במוחו. לפתע חש יד מרגיעה על לחייו, מלווה בקולה של אמא. "מה קורה לכם היום? מלכה'לה קמה כבר לפני שעה, ואתה עוד ישן? מה קרה היום, אין בית ספר היום? שניכם, גם אתה וגם יוסף. נו, הנוער של היום..." שאלה-קבעה.
.דוד לא רצה להכעיס את אמא, ובעיקר עכשיו, כשידע שהוא עתיד להעדר רבות מן הבית, ועל כן הכריח עצמו לקום.
עיניו מיאנו להיפקח, אך הוא הכריח את עצמו.
"בסדר, אני קם" מלמל בחוסר חשק גמור.
הוא החליט לעקוב אחרי יוסף בכל אשר יפנה.
מיד עם השמע הצלצול המבשר על הפסקת האוכל, מהר דוד מכיתתו בבית הספר היסודי לכיוון בנין התיכון. הוא הסתובב לתומו.
יוסף התהלך בקצה השני של הרחבה, לבדו.
לפתע נגש אליו משה. דוד ראה אותם מסתודדים, מהנהנים בהתלהבות, ולאחר מכן ראה כיצד שולף דוד עט מכיסו ורושם משהו על פתקה קטנה שהחזיק משה. 'כנראה הם קיבלו קשר ראשון, היום יהיה לי הרבה מה לעשות' חשב בהתרגשות.
בסיום יום הלימודים הוא הלך מאחורי יוסף ומשה, מנסה להשתלב בתוך קבוצה גדולה למדי של ילדים רעשניים לבל יראה ויאלץ להשיב על שאלות שהוא מעדיף להימנע מהם. דוד אכל בזריזות את ארוחת הצהריים, פוזל מדי פעם בפעם לכיוון יוסף, שהיה שקוע באכילה. משסיים יוסף, קם מן השולחן. "הלכתי למשה, אני אחזור מאוחר אל תדאגו לי" זרק בנשימה אחת, ומהר להסתלק לפני שתספיק אמא לסרב.
אמא צצה במטבח ופתחה את פיה, אולם משראתה את כיסאו הריק של יוסף נדה בראשה ויצאה. דוד ראה כי טוב, זרק אף הוא "שלמה מחכה לי" אחד חטוף והזדרז לעזוב.
הוא מהר לביתו של משה, וראה את יוסף ומשה מתרחקים במהירות לא אופיינית.
דוד מהר בעקבותיהם. הם פנו לשדה הבר ששכן בקצה המושב. דוד פנה בעקבותיהם.
הוא הסתתר בצמחיה העבותה, וראה מרחוק את אחיו וחברו נפגשים עם גבר מגודל זקן ומוכר מאד. זה היה חנוך, המורה מחנך שלו!!! תדהמה אחזה בדוד.
איך לא זיהה את 'בעל הקול העמוק', כפי שכינה אותו בליבו.
'זהו סיימתי את תפקידי להיום. מחר אסיים עם זה!' חשב בהתרגשות.למחרת לא נזקקה אמא של דוד, הגב' מרגלית, להעיר את בנה האמצעי. זה האחרון השכים קום עוד לפני הנץ היום. לכיתה רץ בשמחה מרובה, שמחה שהפליאה מאד את מרגלית.
מרגלית הכירה היטב את בנה, וזה מעולם לא היה מן התלמידים השקדנים, שרצים כל יום בשמחה לבית הספר ללמוד.
לבה, לב אם, אמר לה שמשהו לא צפוי מתוכנן היום בסדר יומו העמוס גם ככה של דוד, ובעודה חושבת הגיע דוד לכיתה הריקה, לפני שראשון התלמידים הגיע.
דוד הניח את ילקוט הספרים הכבד במקומו ומהר לחדר המורים. כצפוי, המורה חנוך כבר עמד שם, לוגם מכוס התה החמה ובוחן ברפרוף את השינויים היומיים במערכת.
"אה... המורה?" לחש-שאל דוד.
המורה הרים מבטו, תמה.
דוד מעולם לא דבר עם המורה מחוץ לענייני השיעור.
"כן?" שאל המורה בשמחה. סוף-סוף, הרי כל מורה טוב חייב להכיר את תלמידיו, וכבר עבר כמעט שליש שנה וטרם דבר עם דוד.
"אני יודע הכל" התפרץ דוד בניגוד גמור לאופיו השקט.
"הכל על מה?" עודד אותו המורה בחיוך מבטיח.
"על ההגנה, ואני רוצה להצטרף אליה עכשיו. א... אין לי כח לחכות שנה שלמה. גם אני רוצה להיות כמו יוסף." התחיל בלחש, אבל לא הרגיש איך טון קול הרועד מעט התייצב ועלה.
המורה נדהם.
הושיט כסא ובקש מדוד לספר לו, מה, ואיך, ולמה, ומתי.
דוד ספר לו הכל, לא החסיר אפילו מלה אחת.
המורה חייך. "ובכן, ההגנה חייבת לך תודה. הן בזכותך לא נתפסנו בידי הבריטים שלשום בלילה. אני רואה שאינך מבזבז אפילו רגע. בסדר, אוסיף אותך לקשר הקבוע. כבר מזמן שמתי עלייך עין. היום- אתה תעביר את הקשר." חייך המורה בלחש, דואג להביט סביבו כל כמה שניות לוודא שאיש מן המורים לא הגיע.
הוא הוציא פתקה קטנה, זהה לזאת שהראה אתמול משה ליוסף, רשם משהו וקיפל.
"בהצלחה" הוסיף המורה. דוד מהר ונעמד, מלמל "תודה" ויצא במהירות, חושש פן יתחרט המורה.
כשהעביר את הקשר ליוסף הביט בו יוסף בתחילה במבט שכל-כולו אומר תמיהה, שאלה וכעס, אולם לאחר שקרא בעיון את הקשר חייך וחתם. "אחלה חינוך חינכתי אותך." אמר, מבודח מעט.
דוד חייך. הוא למד כבר מזמן לקלוט את בדיחותיו השנונות של אחיו.
כמה שנים נמשכה הפעילות עד אותו יום נורא.
דוד היה בשמינית. יוסף היה בשנתו הראשונה בישיבה. את חנוך לא ראה דוד כבר ימים ארוכים. עד אותו יום. חנוך הגיע, קודר ועצוב, רציני עוד יותר מתמיד. דוד נבהל מעט בראותו את פניו של חנוך והגיש לו כוס מים, נתן לו כסא. "במה מדובר?" שאל דוד לאחר שנראה היה כי חנוך נרגע מעט.
"ביוסף" לחש חנוך מילה אחת.
דוד החוויר והביט בחנוך במבט שואל, כשקומץ של תחינה נשזר בו, באותו מבט.
חנוך לא דבר, רק הנהן בצער. דוד פרץ בבכי ומלמל "ברוך דיין אמת". הוא עוד זוכר בדיוק את הלוויה.
אמא מיררה בבכי, אבא התכנס בתוך עצמו, והוא, דוד, שתק.
דמעות בודדות זלגו מעיניו. כל שאר הדמעות נשארו עד היום עמוק בבטן.
"מר דוד כהן מתבקש להדליק משואה זו, לזכרו של אחיו יוסף ז"ל, שנפל במלחמת ההגנה על הארץ, ולזכרם של כל שאר חללי ההגנה, ה' יקום דמם."
דוד כהן, קשיש בשנות השבעים לחייו, נער ראשו כניעור מתוך חלום עצוב,ופסע בברכיים כושלות ויד רועדת לכיוון הבמה הגדולה.
אור הזרקורים סנוור אותו.
ואז, באותו הרגע, יצאו מתוכו כל אותן הדמעות שנשארו מאז לווייתו של יוסף.
כל הדמעות שלא יצאו גם בפטירת אביו ואמו.
כל מעיין הדמעות שעוד נותר לו.
בזווית עיניו ראה את נכדיו, יוסף ומרגלית, עומדים אי שם בקהל. מלכה עמדה שם ובכתה עמו יחד, אישה כבת שישים. דוד הבטיח לעצמו שגם לנכדיו הוא יחדיר את אהבת העם והארץ שהייתה ביוסף, אותה מחויבות שבשלה התגייס להגנה ולמענה הקריב את חייו.
המילים "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים" התנגנו ברקע...
הערה: הסיפור נכתב לפני שנתיים, (בכיתה ז'), לתחרות סיפורים, וזכה במקום השני. הסיפור נכתב על רקע השבר הערכי של המדינה שליווה את אירועי גוש קטיף, מתוך אמונה כי עוד לא אבדה תקוותנו...
תגובהתגובות