יצירות של פלספנית

בעזהי"ת מזה זמן מה, כרוכים חיי בחייה. היה בה משהו נאיבי, ביזארי, תמוה-- ואני נאלצתי לשבת שם, ממול, לבטיה פרושים למולי, חלקם פרשה היא בעצמה וחלקם נתגלגלו לידי בדרכים לא דרכים, בחירותיה שטוחות לרגליי, ואני רואה איך במו ידיה היא הורסת לעצמה את החיים. רואה אותה מתקשרת עם סובבים. חביבה, חייכנית, סוחפת. לפתע נתקפת עצבנות- מה, ובלי משים שורפת גשרים, מקללת זורקת קורעת צועקת זועקת עזרו לי-- היא בן אדם חופשי, כך היא אומרת. כבולה למערכת של חוקים חברתיים. משועבדת למודרניזציה האופנתית ולבריחה. בן אדם חופשי, כך היא חוזרת. כולה לשגעונות שלה עצמה.

היא יושבת מול עצמה, פרצוף שמח שנמחק בקצוות והולך וקטן עד שהפרצוף האדיש חוזר לתפוס את מקומו על הפנים. היא מחזירה את החיוך בכוח, עם האגודלים,מורחת עליו קצת שפתון שקוף כמו דבק, מקווה שהוא ידביק את החיוך חזק-חזק למקום, מסדרת קצת את הקוקו הרופף וקמה, מוכנה. בדרך החוצה היא עוברת במטבח, פותחת את המקרר וסוגרת אותו בשעמום, פותחת שוב ומוציאה מלפפון אחד, מעוגל למדי, שיוצר מעין חיוך ירוק. את הקצוות היא חותכת וזורקת בכיור, את הקליפה שוטפת ויוצאת, הלאה, מכתפת את תיק הגב שלה על כתף אחת וביד הפנויה סוגרת את דלת הכניסה, משפילה מבט, לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת לרחוב, שרק זוג קשישים מטיילים בו בנחת, נעצרים למנוחה על כל ספסל צדדי, ועוד איזה בחור צעיר, בג'ינס וטישרט, שרץ היא רוצה לחזור, מפחדת אולי להיפגש עם אנשים ששמעו, שמכירים, אבל מתגברת ומזדרזת לפנות לרחוב הבא, והלאה, נכנסת בשער הצבוע בירוק מתקלף, מדמיינת את מבטי השומר עוקבים אחריה, ויודעת שרק דמיונות הם שכן מה לשומר רוסי מגולח בענייניה, כמובן. בחצר דממה, שתופר עם הצלצול הבא ותשוב לשרור בצלצול שאחריו, במידה ולא יתעוררו בעיות. היא נכנסת במסדרונות הצבועים לבן, פונה ימינה, ושוב ימינה, ונעצרת לפני הדלת הכחולה עם מסגרת העץ. דרך הדלת, היא שומעת את קולה של המורה, מסבירה מושגי יסוד בתנ"ך, מעירה מפעם לפעם לבת מפריעה. היא מהססת עדיין, פונה למדרגות המובילות למזכירות, מתיישבת וגומרת את המלפפון שלה, שנותר זנוח בידה, בנגיסות זעירות עד בלתי נראות שמטפטפות אל הרצפה, כאילו שאם תמשיך כך, יידחה המפגש לעולם. עד שהיא מסיימת, נגמר גם השיעור, והיא נושמת לרווחה. חרש קמה ממקומה, גוררת את התיק ביד אחת, נעמדת בפינה צדדית לצד הלוקרים, מתיישבת ומתעסקת בתכולת תיקה בדיוק ברגע בו פורצות מן הכתה עשרים וכמה בנות, מחייכות וצוחקות, אחריהם משתרכות עוד אי אילו בנות ולבסוף יוצאת גם המורה, פונה לכיוון המדרגות שעליהם היא ישבה קודם, סופחת לסוליית נעליה את טיפות המלפפון שהשאירה שם קודם. היא אורזת מחדש את תכולת התיק וחומקת לכיתה הריקה, מתיישבת במקומה הפינתי, הנסתר מעט, מניחה את התיק על הרצפה שבין הרגליים, פורסת מולה דף פוליו חלק ומשרבטת צורות חסרות פשר, עושה עצמה מתעמקת בזוויות שביניהם, מקווה שאף אחת לא תשים לב לקיומה, שאף אחת לא תשאל. כשהכיתה מתמלאת היא מועכת את הדף המלוכלך בדיו ומניחה את הכדור המקומט בצד. עיניה מתרוצצות לכל עבר, פחד החשיפה ניבט מהן, מהאישונים המכווצים ומהשפתיים החשוקות, מהמבט המבוהל כמו של חיה פצועה. היא לא רוצה לומר, והיא לא רוצה לספר. לא רוצה לאמת או להפריך את השמועות. אבל היא יודעת, שברגע שתיצור מגע עם החברה, השאלות יזרמו כמו בחקירה משטרתית. במוחה עוד מתנגן אותו השיר, מכאיב בעוצמת מילותיו: "היו שלום אני חייתי ביניכם, כמו צמח בר"[1] -------------------------------------------------------- כמה מילים על היצירה הזאת: יכולתי לספר מה קרה ומה היא עברה שהיא לא רוצה שידעו. בחרתי להשמיט את הקטע הזה, בשביל לתת לדימיון לזרום, אז שכל אחד ייקח את זה למקום שלו.. _________ [1]חווה אלברשטיין, 'כמו צמח בר'

בעזהי"ת המדרגות נראו מאיימות מהנקודה בה עמד. הוא פסע לאיטו, מהורהר, עד המדרגה הראשונה, הרים רגל כבדה והניחה בזהירות על המדרגה. מעניין, איך אפשר פתאום להרגיש את כל השרירים הקטנים שמעולם לא ידעת על קיומם לפני כן, בצעד אחד. את ראשו הציפו מחשבות, מבולבלות, מתחרטות אולי יכל לעשות דבר מה אחרת, אולי יכל לעקב עוד את המפגש. הוא הריץ במוחו את החבר'ה מהכיתה. מעטים עוד חרוטים בזכרונו, את רובם לא יראה עוד לעולם. 'ואולי זהו הגורל, ואין לנו מה לעשות כנגדו', עלתה במוחו מעין מחשבת כפירה, אך גופו מאן להשלים עם המצב. הוא שירך רגל שניה למדרגה, וכמו ברזלים ננעצו בברכו עם כל תזוזה. ההירהורים שבו ותקפו.. אולי ניתן היה לסיים זאת מוקדם יותר, ולהמנע מכל הבלאגן המיותר. ואולי ההפסד היה עולה על הרווח. הוא ניסה להריץ במוחו את כל השנים האחרונות, השתהה על רגעי האושר המעטים, דחק את הכאב שהצטבר עם השנים.. זרימת הדם ברגלו, שנחסמה עקב העמידה הממושכת באותו מקום, אותתה לו להמשיך בטיפוס. עוד מאמץ, למדרגה הבאה.. ילדון בן שש חלף מאחורי גבו, ממהר. תמימותו של הילד צרבה בתודעתו, אך הביאה אותו למעין השלמה. כשניסה להגדיר את הרגשתו, עלתה מתוכו המילה 'געגוע'. זכרון הימים הקשים עלו במוחו, היום בו מת אחיו הבכור, היום בו מתה היא, אהובתו.. נראה כי בסיפור חיים כמו שלו, השכול הינו חלק בלתי נפרד, רגש בלתי נמנע. בעודו עולה במדרגה האחרונה, ניסה לשחזר את בכיו אז, כשקרו הדברים. אולי אם אחיו היה נותר איתו, היה הכאב קל יותר לנשיאה, אבל עכשיו הוא כבד, כבד מאוד.. מכיסו הוציא מפתח חלוד, וברעד-מה הכניסו למנעול החורק, וסובב. מאורעות הפגישה האחרונה צפו ועלו במוחו, בדיוק מהמקום לשם דחק אותם אך שעה קלה לפני כן, האיש הצעיר בחלוק הארוך שקידם את פניו ברכה, כן, בברכה, כך הוא אמר, במפורש. הוא נכנס באיטיות לסלון המאובק, שיד אישה לא ניקתהו מאז לכתה. היא, הייתה האחרונה שטרחה לסדר את ביתם. בכבדות התיישב על הספה המרופדת, שקנו ליום נישואיהם האחרון שעוד נחגג, עד שהלכה היא לעולם אחר. עיניו רפרפו על האבק, על הקצוות המתפוררים של אלבומי התמונות שגדשו את המדפים. כמה ניסה להמנע מהמצב, כמה קיווה שלו זה לא יקרה.. כשעבר הזמן בו זה קורה לרוב, והוא נותר שלם- קיווה, כי הצליח להתחמק מהגזרה. ועכשיו, עכשיו זה תפס אותו, שנים רבות אחרי הזמן. "מזל טוב וברוך הבא" לחשו שפתיו באין קול. ממילא, אין איש בבית שיבוא, וישמע, ויגיב. "מזל טוב ליום ההולדת ה- 80. ברוך הבא לגיל הזיקנה."

בס"ד   באמת האמת היא שלי, אצלי בפנים, אתן לכם אם תבקשוה. באמת האמת היא טובה, היא טבעית [רק למי שדורשה לפרקים] היא שלמה ומושלמת תמיד [לפעמים] ובכלל, באמת האמת [שקשה להשיג] רחוקה היא, [אבל] היא קרובה לתכלית.   ------------ נערך.

בעזהי"ת   נכתב בסדנת כתיבה, באול', אמרו לנו לבחור שער- כלשהו, מכל סוג- ולכתוב עליו..   אני עומדת מול שערי הגאולה. והשערים- נעולים, חתומים אחרי סורג ובריח. תמירים הם, השערים, עשויים זהב טהור, מעוטרים בפרחים וכפתורים, לסירוגין. אני מושיטה ידי, מנסה לאחוז, משתוקקת לחזות בתפארת הקדושה. והשערים- נותרים נוקשים, חוצצים ביני לבין הגאולה. ידי מגששת, מחפשת לשווא, פתח, חריץ מקשר.   מלאך צחור כנפיים, כולו טהרה, מופיע לצידי פתאום. 'אנא, פתח שערי גאולה!' אני מתחננת בלחש. אך השיב הוא, 'המלך איננו מרשה. 'טרם הגיע הזמן' כך אמר הוא, וכבר 2000 שנה אני פה, מחכה.' וכבר ראיתי איך השערים- מתרחקים, מסתתרים בין העננים. 'אנא ממך,' ביקש המלאך, 'צאי לעמך, אמרי לו שיתכונן, ואז- אפתח.'   ---------- נערך

בעזהי"ת   למה? שאלה פשוטה. ואין מי שיבין, ואין מי שידע את התשובה ויעיז לומר שהוא יודע.   למה? בזעקה, ועדיין אין תשובה שאלתי תשאר לנצח חידה.   בשביל מה, עד מתי, אבודה בסבך השאלות, בהשאלה.   ואז אני עוצרת, ופתאום יודעת, יש לי תשובה.   ----------------- נערך.

בעזהי"ת אומרים, שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. ואני אומרת, שכשם שדעותיהם שונות כך פנימיותם דומה. שורש כל המעשים אחד הוא. טבע כל האנשים אחד הוא. וכל אחד חושב שהוא מוזר. וכל אחד שואף להיות הכי. וכל אחד רוצה להיות שונה, כמו כולם, וכל אחד חושב שהוא יחיד. ושביל השפע לאמת אחד הוא. וצדק וגם יושר יחידים. ובסוף המשימה נגיע אל המטרה אל צור ריבון בורא העולמים.

בעזהי"ת אף על פי שיתמהמה אחכה לו, אצפה. לעת נבנה בית לאלוקינו, מלך משיח יבוא יגאלנו. דביר הקודש ינשא, הר הבית ישוב יראה. חטאינו כשלג ילבינו, נשמח בחרות אמיתי. ננקה, נטהר, נתקדש לרגלינו לווים ירנינו זמרה לבורא. הבחירה בידינו לטוב ולרע, לבניין ולהרס חלילה. יחדיו עוד נזכה להחיש את הרגע כשבאמונה שלימה נאמין. ------- בציפיה לבניין אריאל!

בעזהי"ת טיפות מלטפות בעורפי לוחשות לי "נצחי!" ואינם. גשמים מנקדים את השביל מספרים לי "הינך!" ונדמו. סערה ממלאה חרישית שלוליות בצעקת "יש עתיד!" ועודה.

בעזהי"ת מסתכלת סביבי, נפעמת. מדהימות, מדהימות, מקיפות אותי בסביבתי, עוזרות לי לעצב את חיי. מרגישה כל כך קטנה, חסרת תועלת, מיותרת. כל זאת לעומתן. שלא באשמתן. מתעצבת שאיני משתדלת מספיק. מתייאשת שאיני מסוגלת מספיק. מביטה בהם- בהלך פועלן בדך דיבורן, בעצם שתיקתם- ושוב, מרגישה קטנה. --------------------------------- (לא, זה לא מוקדש לאף אחת, למרות שזה יכול להתאים לכ"כ הרבה. פשוט כי אין לי כח לחפירות בנושא.)

בעזהי"ת לך, ה"נורמלית" במושגי החברה. אני רוצה שתביני: לדבר על עשייה זה דבר אחד. לעשות זה דבר אחר לגמרי! אני רואה אותך, מרצה בהתלהבות על החשיבות של העזרה לזולת, ובואו נארגן יום התנדבות. ואני כואבת, כי אני רואה שם, בעיניך, את השקר. אני רואה מבט שמתרוצץ, מנסה לקלוט אם התרשמנו כיאות- לא מתוכן דברייך, אלא ממך. אני רואה את הדברים הכ"כ גדולים שאת מדברת עליהם, ובוכה על המקום שמהם הם באים. אני רואה את העשיה שלך- שנעלמת לעומת הרצון שלך להתפרסם, להכתב בראש חוצות כעושה ופועלת. רואה את הכמיהה שלך ךהערכה שלנו, ואולי גם להערכה של עצמך. אני יודעת, שהכל לא בכוונה תחילה. אני רואה את הבנות, אליהן התעקשת להתחבר. כבר למדתי להכיר את המבט ההוא, לזהות את הכמיהה. ניסיון לזהות את מה שאת מחפשת. פחד שיעלו על מטרותייך. השנאה הממסדית שלך לא תהופכך לאחת מהחבר'ה. הטרמפים לא יהפכוך לעצמאית. ההחצנה שנועדה שכולם ייראו, פשוט סותרת את ניסיונותיך- להבליט את ענוותנותך, סוג של. אני יודעת, זה מגניב להתלונן. חוץ מזה, זה גם מושך צומי. ואולי אם תתלונני, תוכלי לשנות- שזה אומר, שתוכלי לספר לכולם ששינית, וכן, ברור.אז בואו נתלונן, נרוויח מכל כיוון.את מבינה את הציניות שבעניין. יקרה, יש לך שליחות! אני חושבת שהקב"ה לא נפח בך חיים כדי שתבזבזי אותם על החצנות. זה קשה, ברור- התאמצתי, השקעתי, מי לא רוצה הערכה? ובסוף עוד יחשבו שלא עשיתי כלום! אבל באמת, ככל שתמעיטי לספר על מעשייך הטובים- הם ירבו ויפרחו. הם יבואו ממקום הרבה יותר אמיתי, ולכן הם יהיו גם הרבה יותר טובים. וחוץ מזה, יעריכו אותם כ"כ הרבה, דווקא את עצם השתיקה שאחרי המעשה. צדיקה, הלוואי שתביני. הלוואי שתנסי ליישם. [הלוואי שתלמדי גם אותי ואת אחרים איך עושים את זה.] בכל אופן, בהצלחות לך. אם את צריכה עידוד, תמיכה, חיזוק, תגבור- אני כ"כ פה בשבילך. ואת יודעת איך למצוא אותי. ---------- מוקדש לכל מי שרוצה ומרגישה צורך. דגש על השורה האחרונה- אם מישי צ'כה משו, מוזמנתמיד...

בעזהי"ת היא דיברה, אני שתקתי, וידעתי שהכל יסתכם בדיבורים. היא סיפרה, אני הקשבתי, וידעתי שהמעשים שייכים לאחרים. מילותיה צרמו באמיתות שקריהם. תנועות שפתיה חתכו בדברים לא להם. מבטיה קרעו, החריבו. היא דיברה, אני שתקתי, וידעתי שגם אני ככה לפעמים.

בעזהי"ת כעין הבדולח צופה בעולם, רואה לא נראית אי שם בין כולם. אומרת המון ואין איש שומע, קיימת בעצם באין יודע. מתגלגלת במקומי מחפשת תכלית, משתדלת לשאוף למציאות אמיתית. כבעין הבדולח מחפשים בי עתידות, שקועים באופוריות* נטולות מחויבויות. שקופה המשקפת משקיפה על השקפותי, והם ברכבת משקשקים מעלי. ---------------------------------------------------------------------------------------------- אופוריה (בעברית: זחיחות) היא תחושה קיצונית של התרוממות רוח, המלווה באופטימיות, בתחושת רווחה נפשית ובפעילות מוגברת. אופוריה כוללת תחושות אושר, הנאה, התרגשות והתלהבות גבוהות מאוד.

בעזהי"ת גאווה, ענווה, המושגים התבלבלו לי. שקר, אמת, מעורבבים יחדיו. לספר, לא לספר, לא טוב ולא רע. לא חובה ולא טובה. לא אסור ולא מותר. אפור, ביניים שכזה. הכל לא ברור, ואיך מצליחים לשלב? בלבול? לא. סתם סערה. כי עצב ושמחה הם לא רגשות סותרים.

בעזהי"ת השמיים מקדירים פניהם לעם. החמאס שולח גשם של נפץ, ניגוד [סוער] לגשמי הברכה שתיזמנו את התקופה. תחושת אי וודאות, של צורך להיות מחובר, לעקוב אחרי מה שקורה במלחמה. קול עולה ויורד, עולה ויורד, בחלל חדרי מהדהד. אזעקה. זרם של אנשים נסחפים וכולם לאותו הכיוון, למקלט. פאניקה, בהלה, רעד לא נשלט. ופתאום- בום. יש טילים על עירי. ----------------- נערך.

בעזהי"ת רוצה להבין על מה ולמה הדמעות שצצו בעיניים. רוצה לחזק ביטחון חורק באני העצמי הפנימי. אני רוצה למצוא את הסיבה לדמעות שניבטו מעינייך. רוצה להאדיר את בטחונך במה שקיים בתוך תוכך. את מנסה למצוא תשובה לדמעות ששוטפות את עיני. מנסה לפתח את בטחוני שאולי אאמין בעצמי. פעם ככה ופעם ככה, מתחלפים. בין כיסא היועץ למתייעץ.

בעזהי"ת אפור אני, עוד אפור בין אלפים, בלי צבע ובלי גוון. אבל רוצה לצבוע את עצמי, להוסיף [קצת] צבע לחיי.   הכי קל לצבוע בשחור.   שחור אני. משולב בנגיעות אדומות, נועזות, משחיר את חיי מורי, מדריכי. מכהה את חוקי העולם.   הכי קשה לצבוע לבן.   לכן אין הרבה אנשים לבנים, נקיים, טהורים, צדיקים, פשוט טובים כאלה. עושים הכל- בשקט, בלי צילצולים.   מי ייתן חלקי איתם!

בעזהי"ת היא מסתובבת [מסובבת] בתוך עצמה, ואין לה את מה לאבד. פתיל שחור מפוחם שמבעיר עוד שריפה, פתיל קצר שנכבה ונדלק ונכבה, פתיל קרוע שנרו נגדע מזמן, ופתיל אחד שעוד לא מוכן. [להתמודד] מחסלת הזדמנויות, חוסמת פתחים במלחמה מול העולם עם כולם, מול כולם היא תנצח, היא תפסיד לעולם. ולא די לה, כי אין לה את מה לאבד. ונמאס לה, כי אין לה את מה לאבד.

פִּסּוֹת נְשָׁמָה שֶׁפָּגַשְׁתִּי בַּדֶּרֶךְ, מַמְשִׁיכוֹת בְּדַרְכָּם וַאֲנִי בְּשְּׁלִי, מִתְחַשֶלֶת קִמְעָה מֵאֵשׁ הַפְּרִידָה.   אֲנָשִׁים שֶׁאָהַבְתִּי הַיּוֹם רְחוֹקִים, וְהַלֵּב מִשְתָהֶה לְהַקהות הַפְּרִידָה. וְהָרוּחַ נָדַמָּה, כְּאִלּוּ אֵין בָּהּ צוֹרֵךְ.   מְקוֹמוֹת שֶׁבִּקַּרְתִּי עָשׂוּ בִּי שֶׁמּוֹת, חוֹלְלוּ בִּי תְמוּרוֹת נִפְלָאוֹת, אַדִּירוֹת, שֶׁפָּרְקוּ מֵעָלַי אֶת הַכְּאֵב.

בעזהי"ת וכשרע לָהּ הִיא אוֹסֶפֶת אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּהּ, אוֹרֶזֶת בְּאַרְגַּז גָּדוֹל וְסָגוּר וְהוֹלֶכֶת אִתּוֹ, גונחת מִכֹּבֶד הַמַּשָּׂא. וְאַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה כִּי אַרְגַּז דִּמְיוֹנִי אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת. וכשטוב לָהּ, הִיא שׁוֹטַחַת אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּהּ, מְפַזֶּרֶת הַכֹּל עַל הָרִצְפָּה וְרוֹקֶדֶת בֵּינֵיהֶם, בֵּין שִׁבְרֵי הַמַּחְשָׁבוֹת. וְאַף אֶחָד לֹא מַרְגִּישׁ, כִּי הַחֶדֶר נעול וְהַמַּפְתֵּחַ אֶצְלָהּ. וכשהכל בְּסֵדֶר וְשׁוּם דָּבָר מְיֻחָד לֹא קוֹרֶה הִיא יוֹצֵאת הַחוֹצָה, לָעוֹלָם.

בעזהי"ת "תשמור על עצמך, יוסף." מבקשת האשה הדואגת, חוזרת על בקשתה כבכל יום. "וודאי, וודאי.." משיב יוסף בחיוך, מבין לליבה של אשתו האמיצה אך חוזר ומזכיר את חשיבות שליחותו היום יומית. "אתה תמיד מזלזל בבקשתי. מדוע? מדוע אינך מבין כי השינה במקום פרוץ, מרוחק מן היישוב היהודי ומוקף המון ערבי, דבר מסוכן הוא?" היא קובלת נוכח שאננותו של זה. יוסף מתרצן. "איני שאנן. יודע היטב כי סכנה היא." אך האישה, נראה כי רק מקומם אותה משפט זה. "אם כן, מדוע אתה נכנס לסכנה, מדוע שב אתה לעשות פעולה זו, ערב אחרי ערב, לבדך?" "איני לבדי," חוזר יוסף ומרגיע, "ישנו עמי עוד גבר." "שכיר חרב הוא!" מתפרצת היא לדבריו. "ואתה- חינם אין כסף! אולי ילך נא יואל במקומך?" מזדרזת היא להעלות בפניו דמות חלופית. יוסף נאנח. "יואל הוא אב צעיר, ושלום ילדיו נתון בידו. אנו, לא זכינו להפקד. אך אולי זכות בניין ירושלים תעמוד לנו." "ומה איתי?" נאנחת גם היא. יוסף מביט בה, עיניו נעצמות, נושך הוא את שפתיו ואחר שואל, "כלום אינך מבינה את חשיבותו של איוש המקום? כלום אינך מבינה כי אין איש מלבדי שייצא וידור שם בשעות החשיכה?" היא מרכינה מבט ומהנהנת. יוסף אחוז בכתפיה ומישיר אליה את מבטו. "שרה, מבקש אני את רשותך ללכת. איני זז בלי אישורך." והיא מהנהנת, מסרבת לדבר פן יפרוץ הבכי. יוסף חובק אותה בזרועותיו, נושק לה לשלום, ואחר אורז תיק דל ופונה ללכת. שרה מוסיפה לעמוד בפתח הבית, נותנת לדמעות לשטוף את לחייה, ושפתיה נושאות תפילה לשלום בעלה, תפילה לבניין ירושלים. רק זמן מה אחרי שדמותו של יוסף המתרחק הולכת ונבלעת בשערי החומה, פונה שרה להכנס הביתה. 'ציר המשקוף התעקם' מבחינה היא לפתע. 'הדלת אינה נסגרת', היא מנתחת. 'אתקן זאת תכף ומיד.' מחליטה האשת-חיל, ופונה לקחת את כלי העבודה. היא מוציאה את הכלים הנדרשים, וביעילות כמו של בעל מלאכה מתקנת היא את המשקוף, מחזירה את הציר למקומו. בשביעות רצון היא בוחנת את מעשה ידיה ואחר אוספת את הכלים הפזורים סביב, משיבה אותם למקומם ופונה לסגור את דלת ביתה ולהתפנות לשנת הלילה שלה. אך הנה, בבואה לסגור את דלתה- מזנק גבר ומונע מהדלת להסגר, בזרועו אוחז הוא בסכין שלופה ומשפתיו יוצאת צעקה מקפיאת דם במבטא ערבי מובהק, 'איטבח אל יהוד'. שרה רואה את מבט השנאה בעיניו ומנסה בכל כוחה לסגור את דלתה, נאבקת מאבק כוחות מול הערבי החמוש, ונזהרת מהסכין התקועה בחריץ, בין הדלת ובין המשקוף, מתנופפת אנה ואנה ומנסה לפגוע ולהשחית. אלמלא הייתה נתונה בסכנת חיים, אולי הייתה צוחקת מהמצב האבסורדי. הנה היא, אישה בישראל, שוכנת בדירתה המוגנת ברובע היהודי המוקף בחומות, ואילו בעלה, יוסף, שוכן לבדו בשכונה בתהליכי בניה, בבית שרק קירות חיצוניים וגג לו, באזור ערבי ללא חומה ומרוחק מהחומות, והנה- דווקא היא הנתקפת. מקץ דקה שלמה של מאבק על הדלת, גבר עליה כוחו של הערבי החמוש, והוא זינק עליה עם סכינו. ביד חשופה תפסה את זרועו השרירים וסובבה את סכינו לעברו. איש אינו יודע כיצד הצליחה לגבור עליו ולהורגו, ואף היא אינה יודעת. שכן טוב ששמע את זעקותיה ואת בכיה המבוהל, בו פרצה רק לאחר שניצלה מן הסכנה וגופת הערבי לפניה, הזעיק עזרה. בבית החולים, אליו פונתה כ"נפגעת חרדה", הידרדר מצבה ולצידה ישב כל העת יוסף, מחזק ומעודד. "יוסף.." לחשה אליו שרה באחד הימים, והוא נזעק להקשיב. "המשך לבנות את ירושלים" מלמלה, ובמילים הללו עצמה עיניה ונפטרה, מותירה את בעלה הכואב לצידה. סיפורה האמיתי של שרה ציפה, אשתו של ר' יוסף ריבלין, שהיה הולך לישון מידי לילה בשכונת 'נחלת שבעה' ההולכת ונבנית. את הסיפור שמעתי בשיחה של אלידע בר שאול.

 

בעזהי"ת גרגר מִתְפָּרֵץ, וגרגר אַחֲרָיו, וְשׁוֹקְעִים הֵם בְּיַחַד בְּיָם שֶׁל זָהָב שֶׁהוֹלֵךְ וְנִשְׁטָף וְזוֹרֵם וְסוֹחֵף אַחֲרָיו אוּלַי מִדְבָּר שָׁלֵם. וְעַם יִשְׂרָאֵל, כָּחוֹל עַל הַמַּיִם- שֶׁיִּזְרֹם לַמָּקוֹם הַנָּכוֹן, לַשָּׁמַיִם.

בעזהי"ת אני רואה אותה- יושבת, אומרת, רואה את הלבוש, ההנהגות, המנהיגות. הכל כל כך מדהים. איך היא מתקדמת, היא בעצמה, ומקדמת בו זמנית את זולתה. לידה, הכי רוצה- להתקדם, להשתפר, להמשיך את הטוב הזה שיש בה, את הקדושה. לידה- השאיפות שלי קופצות, הרצונות, הדרישות שלי מעצמי. לידה- הכל נראה פתאום אפשרי, מתואם בשבילי. לידה, אני סופרמן שיכול הכל הכל. לזה אני קוראת הערצה. בזכותה, אני צומחת. אני רואה אותה- יושבת, אומרת, רואה את הלבוש, ההנהגות, המנהיגות. הכל כל כך מדהים. איך היא מתקדמת, היא בעצמה, אך מורידה בו זמנית את זולתה. לידה, הכי מרגישה- קטנה, טיפשה ועלובה. ביחס לכל הטוב הזה שיש בה, מרגישה ממש רעה. לידה- השאיפות שלי קטנות, הרצונות, הדרישות שלי מעצמי. לידה- הכל נראה פתאום כל כך אפשרי, בשבילה, לא לי. לזה אני קוראת הערצה. בגללה, אני צונחת. יחי ההבדל.

אי"ה גפרור שנשרף עד תומו ונותר רק שחור, שרוף, מתפורר, משחיר את כל מה שבו יגע. אדם שנברא בצלמו וטהור הוא, טהור על הרע מתגבר לא ייטב בעיני כל מי שאותו ידע? גפרור, אדם, שמילאו יעודם- שלמים הם, משלימים את תכלית העולם. ----------------- נערך ממש קצת..

בעזהי"ת שני תנים ראיתי. חיות, פלאי עולם. מרימים ראשם בפחד למשמע קול בני אדם. שני גופים ראיתי. עינים, גוף, ידים. אך מתקשה אני לקרוא להם "אדם". חיות, פראי אדם, מעבירים זמנם בניסיונות להכחיד את בני העם. לא, לא הצלחתם להשמיד. שישה מיליון יהודים, על אדמת גרמניה, נשארו להעיד.

בעזרתו^ ובהשתדלותינו ננצח במאבקינו! תמונות צפות מתת המודע, הבזקים מפעם, [מהרע]. מחשבות, סקרנויות, מפלחות את מוחי בחרדה. זכרונות מתלבשים כדמויות, מתסיסים את הקנאה [באחר, בתמים.] זכרון התמונות מבעבע תדיר על אש נמוכה, מתפרץ בפרץ הפחד [לפעמים]. הפחד זורם, פחד ממי שהייתי. פחד ממה שיקרה אם אחזור שוב להיות מי שהייתי פעם. תמונה מעורבבת של כעס עצמי, של כאב, חרטה, מצטיירת במוח רדוד. תמונות מטפטפות אל מוחי, משכנעות בדברי מתיקה הבליים. הייאוש ממלא [מפני פחד עצמי.] השנאה. ----------------- נערך.

בעזהי"ת אנשים מושלמים מפחידים אותי. כי אין אנשים מושלמים. אולי, יום אחד, אפגוש באדם שכזה. עושה הכל לטובת הכלל. מתעניין ורגיש, חכם ושמח, משכים לעבוד את בוראו. מחשבתו אמונה, נשמתו איתנה. שולט בכתבים לפני ולפנים. הו, הלוואי והיה בנמצא איש אחד שכזה. סבורני כי קיים הוא. בעצם, ברבים. סבורני כי חלקיו אותי מלווים. התגלמות של הטוב באדם היחיד. הניצוץ האלוקי שמבליח בין החרכים.

בעזהי"ת ומי אמר שאני צודקת. ומי אמר שאני טועה. ואולי כל מה שחשבתי טעות הוא, ואולי סתם דברי הבל ושווא. ומי אמר שאני בכלל קיימת, ומי אמר שאני יכולה להבין. ואולי לכל השאלות אין תשובות ואולי הדרך לא פה ולא שם. אם כל התאוריות נופלות באוויר- אזי אין הווה ועבר. אם אין שום מילה נכונה שחשבתי- אזי...

בעזהי"ת ופתאום הם מחזירים לי כמוני, מראים לי אותי בעצמם. מידה כנגד מידה, העלם כנגד העלם. מתנהגים כמו שאני הסתתרתי. מתחבאים כמו שאני הצגתי. [ואולי, כמו שהייתי פעם.]   אם כל ייחודי יהפך להרגל, אולי אהיה מיותרת. אם את תוכי יתנו לרבים אני אהיה אחרת.   ---------------- נערך.

בעזהי"ת בכל יום הם מתגלים. מלאכים על 2 רגליים. ענוותנותם מסייעתם להשאר נסתרים. מעשיהם אותם חושפים לאנשים הפשוטים. הבורא העניקם לברואיו. מתנות עטופות בבשר. והם- לא רואים זאת על עצמם. ועצמי הקטן- שוב עומד, נפעם ונדהם. --------------------- תודה. תודה לכל המלאכים האלה, שהם כ"כ מדהימים וכ"כ נותנים- אבל עדיין נשארים כ"כ פשוטים לכאורה וענווים... -------------------- מוקדש בפרט למלאך האחרון שגיליתי, שאתם הפסדתם ואתם בכלל לא מכירים.

בעזהי"ת לא נעשה בפוטושופ... לגבי הגפנים- אין צורך להעיר, רק אחרי שסיימתי נזכרתי שיש דבר כזה- אבל לא הייתי במחשב שלי, אז לא שיניתי. בעזהי"ת, ר"ח הבא...

בעזהי"ת ישן, חדש, מעורב ירושלמי. אנשים ממהרים, שחור-לבן צבעוני, עבר, הווה היסטוריה. מציאות. עיר העתיד- שיא החורבן, שיא הבניין. כאב מהול תקווה, ציפיה דרוכה, שמץ אכזבה. פעוטות מצחקים בסמטאות העיר. שועל מהלך בחורבותיה. עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ירושלים. כעיר שחוברה לה יחדיו.

בעזהי"ת "איך אהיה תמיד עצמי אם רוצים שאגשים דברים רבים..." (מלך האריות 2, בשביל מנוחה) מצפים ממני לכל כך הרבה. לכ"כ שונה ממה שמצפה אני לעצמי. חוזים לי עתיד מזהיר. חיים שלמים מתרקמים במוחם, חיים שלי. ואני, רוצה לי עתיד אחר. חיים אמיתיים, בשבילי. רואים בי פוטנציאל אדיר. פוטנציאל שאין. מתאכזבים על פערים בין יכולת לתוצאה. אבל התוצאות מתאימות לי בדיוק. מדריכים אותי להיות הם. אני רוצה להיות אני.

בעזהי"ת לו הייתי מזכ"ל בני עקיבא, הייתי מפרידה סניפים. וכראש עיר מעורבת, הייתי מעיפה מהעיר ערבים. אם חילונית הייתי נולדת, מובן כי בתשובה הייתי חוזרת. ואם הייתי עשירה מיליונרית- מיליונים לצדקה הייתי תורמת. לחינוך מיוחד הייתי הולכת, לו רק הייתי גננת. ואם הייתי ידוענית מפורסמת, את שם ה' הייתי מקדשת. אילו משפטים הייתי לומדת, משפט צדק הייתי שופטת בוודאי. ולו לא הייתי אולפניסטית שלומדת- אולי הייתי מקימה מאחז. בתור אחרים תמיד הנני יודעת מה ומתי לעשות. אבל אני- רק אני, ולא מישהו אחר, אז מה תפקידי בתור שכזאת?

בעזרתו^ [אני] שקועה אי שם, בתאוריות. בפועל דבר לא קורה. טיפוס של עקרונות, בעקרון. אולי גם זה חשוב. מרצה על דעות רבות. מגוונות. דעות שנשארות דעות. אחת שמסבירה איך צריך לחיות. אחת שלא חיה בעצמה. בחיי המחשבה- שוחה. בחיי המעשה- ריקה. הכל בע"פ, לא מחייב. מדברת אידאליזם, מתנהגת אגואיזם. בלי לעבור את הטסט, התאורייה לא שווה את המחיר.

בעזהי"ת רציתי לעוף, לחדור ביניכן בלי שתרגישו, לדרוש בשלומכן בלי שיגרשוני. רציתי לרוץ לכל רוחות השמיים, להתכונן להביא כל מה שתבקשו עבורכן. רציתי לקפוץ להביא לכם כל טוב, ללמד את סביבתכם איך להתנהג עם מיוחדות שכמותכן. רציתי להגן, רציתי לגונן והרגשתי שידי כבולות. רציתי לבקש שאתם, שיכולות תעשו את כל זה בשבילי, במקומי תשמרו על עצמכן. עד שהמשבר הזה יעבור.

בעזהי"ת עבודה שניה בערך בפוטושופ.. לומדים לאט-לאט :-) תודה ליורבית על השיעורים ועל המברשות.

מְגַדְּלִים מִגְדָּלִים בָּאֲוִיר מְשַׂחֲקִים בִּצְחוֹק משובב בְּרִיצָה עַל גָּדָה וְשָׁאוֹן מֵי-נָהָר מַקְצִיפִים בָּאֲוִיר קוֹל שִׂמְחָה עַל פָּנִים מִצְטַיֵּר בִּתְמִימוּת שׁוֹכְחִים מִדְּאָגוֹת הַהֹוֶה, מִתְמַלְּאִים בְּכֹחוֹת בְּרָצוֹן בְּתִקְוָה בְּחֲלוֹם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִשְׁתַּנֶּה, מִתְמַלֵּא. וּמִתּוֹךְ הַשִּׂמְחָה הַיַּלְדוּת הַצְּחוֹק מתגדלים מִגְדָּלִים שֶׁל עוֹצְמוֹת.

בעזהי"ת [נכתב בתשעה באב, היה אמור לעלות כבר אז- אבל משומה לא הספקתי.] תשעה באב בכותל. כמו בכל שנה: העיר העתיקה מוצפת, אלפי אנשים באים לבכות את החורבן. רחובות הרובע הומים, סמטאות השוק נשטפות בזרמים של אנשים שנוהים וגואים לשריד המקדש. כולם- אנשים שמחים, צוחקים, מפטפטים, פוגשים איש את רעהו. אבל כולם אנשים שבאו לבכות את החורבן. ----------------- נערך.

בעזהי"ת היום אבא שוב התעכב בנהר. אמול הוא הסביר לי שזה כי הדגים התחילו לשחות לכיוון האגם, לקראת הקיץ. הקיץ! החופשה הגדולה שהחלה לפני שבוע! בימים כאלה, כשאבא מתעכב, אני נזכר באמא, שהייתה קוראת לי פנימה, לחכות לאבא ליד האח החמה. "קאזו, אתה עוד פה?" אומר לוק, אחי, שבטח חזר עכשיו מהשוק שבכפר, משועמם עד מוות אחרי יום נוסף של שיטוטים חסרי מעש עם חבורת נערי הרחוב, אליהם התחבר אחרי מות אמא, אחרי שחדל לבקר בבית הספר.. הסתובבתי אליו, משלח אליו מבט חודר, ואחר השבתי פני לאגם רוקפור השחור מחשכת הליל, מאזין להמיית הגלים השקטה, מנסה לתפוס קול סירה המשייטת- ובוודאי סירתו של אבא היא. האגם דמם. רק קול הרוחות המנשבות ומנפצות את הגלים אל שפת האגם נשמע, ובטני כבר החלה להשמיע אותו מצוקה. פסעתי חרש, נעלי העשויות קני במבוק הולמות בחול הרך ומתמלאות בגרגרים הנכנסים פנימה. אני נזכר ביום שבו אבא חזר מחד ממסעותיו, עם נעליי הללו אותם הכין בעצמו, בזמן הפוגה בשייט. נכנסתי לבקתה הקטנה. האש שבאח דעכה לאיטה. על השולחן עמדה צלחת עץ, מעשי ידי אמא. שאריות גבינה עיטרו את הצלחת, וודאי זכר לארוחתו של לוק, ששכב עתה על המזרן הרך, שקוע בשינה עמוקה שנקטעת מפעם לפעם בנחירה רמה. בדלי, שעמד בפתח המטבחון, חסרו זוג המשוטים הצהובים. אלו האהובים יותר על אבא, ונראו בעיני אמא כזוג חמניות מיובשות. נטלתי מספר גזירי עץ, והשלכתי אותם אל הגחלים הרוחשות, שעתה החלו להפיק שנית להבות חמות שאורן האיר במעט את הבקתה האפלה. אחר, נטלתי את צלחת העץ, ורחצתיה בבור המים. או, אז רחצתי גם את ידי, בצעתי פרוסה מן הלחם שנאפה הבוקר, והחלתי נוגס בה בשקיקה, מתענג על טעמו הטרי של לחם שנטחן בו ביום ונאפה אפייה ביתית בתנור הלבנים המפויח שלנו. מבעד לשקט חדרו אלי קול צעדים, מוכרים בהחלט, ואני נטשתי את פרוסת הלחם, ממהר לקדם פני אבי, עוזר לו להכניס את ציוד הדייג, מתעניין בכמות השלל שנתפס בחכתו. אבא צנח אל כיסא פנוי סמוך לשולחן, ועיניו נעצמו לרגע. בינתיים בצעתי אני פרוסה נוספת, עבה יותר, אותי תיבלתי בשמן זית ותבלינים, כמו שאבא אוהב. "אכול, אבא, ואחר לך לישון, כבר מאוחר!" שידלתי את אבי. למתבונן מן הצד נראה ודאי מצב זה, של צעיר בן 12 משדל את אביו לישון, כאבסורדי למדי. אולם זה היה המצב, והוכרחתי להתרגל אליו. רק אחרי שאבי כבר נם את שנתו, יכולתי גם אני לשכב אל המזרון הקשה, שכל אבני הארץ מורגשות תחתיו- בדיוק כמו שאהבתי, ולישון. כשפקחתי את עיני, ניבטו אלי מן החלון קרניים ראשונות של אור יום. בחנתי את הבקתה: לוק ישן, כרגיל, אבא איננו. רצתי החוצה, יחף, ונתקלתי באבא ששב כבר מן הטוחן, שק קמח טרי על כתפו. "קאזו!" שמח אבא לראותני. "היום לא תצטרך לחכות לי. הנך גדול ועצמאי, ולוק אחיך- בן חמש עשרה כבר, וודאי בקרוב ימצא לעצמו דבר מה לעסוק בו ויעזוב את הבית. זהו בדיוק הזמן המתאים ללמוד דבר או שניים על עקרונות הדייג." טפח אבא על שכמי, "רוץ והער את לוק. עד שהלז יתעורר מעצמו- כל הדגים ינוסו אל קרקעית האגם, שם אין המים חמים מהשמש." ואני, מיהרתי בשמחה אל מזרונו של לוק, פוצח בקריאות "לוק! שטים עם אבא!" "לוק! כל הדגים יברחו לך!" "בסדר, בסדר, אני קם.." מלמל לוק, מתהפך לצד השני, מוכן לשקוע שנית בשינה שנקטעה. "לא! אל תישן פתאום!" המשכתי לקרוא, עד שנאות זה הנער להתיישב, משפשף עיניו בעייפות. "יופי, קמת?" בא אבא, בזרועו האחת שלוש חכות ובשנייה שק עמוס מכל טוב, החל בשקיק קרסים ופיתיונות וכלה בבקבוק מי שתייה מתוקים וכיכר לחם חצויה עטופה בנייר. לוק התפקח לפתע, וזינק בהתלהבות מהמזרון, בקריאות "יווהו!!! זה יהיה מ-ג-נ-י-ב!", מבליט את המילה האחרונה שמעין מנגינה הלקוחה מעולם אחר, מערבי. אבינו, הזריז מכל אדם, יצא החוצה, ואנו מיהרנו בעקבותיו. לשפת האגם נצמדה עתה סירה ארוכה וצרה, שלוש זוגות משוטים כפולים מושחלים בה, אחד מלפני כל מושב. אבא עלה לאמצע, "שאוכל להסביר לשניכם ביחד" הסביר. לוק מיהר לתפוס את המאחורה, ואני נותרתי עם המושב הקידמי, שנראה לפתע "זהו קאנו אינדיאני" פתח אבא, "והוא ניתן לי מאת שבט הקואנטאקים שחי בערבות אפריקה הרחוקות. זהו כלי תחבורה פשוט לתפעול ונוח למדי. הוא מושלם לנסיעות ארוכות- יש בו מספיק מקום לציוד, וניתן לעשות תורנות בין החותרים. מובן," הסביר "שמוטב לחתור כולם ביחד, אולם אם אי מי מכם מתעייף, יכול הוא לחדול, ובלבד שיאזן את משוטו כך ששום "סנפיר" לא ישקע במים." אחזתי בחשש במשוטי. לוק עשה כמוני. אבא, באמצע, החל לנענע את משוטו בתנועה סיבובית-מקצועית, חותר לצד זה ולצד זה לסירוגין. אחרי שהתרחקנו מעט מהגדה, נתפנה אבא להסביר לנו בדיוק כיצד לחתור, ולאן לכוון את המשוט ע"מ לנוע לכיוון הרצוי. עד מהרה החלנו מנסים כוחנו בחתירה, מחקים את תנועותיו החדות של אבינו, מקבלים בשמחה את הערותיו על טעויותינו. בדרך חזרה לבקתה, כבר חתרנו לוק ואני בלבד, כשאבא בוחן ומעיר ומאיר. מאותו היום ואילך, היינו יוצאים עם אבא פעמים רבות, כשבכל פעם הוא הפתיע אותנו בסירה שונה ומיוחדת. ברצוני לספר על פעם אחת, מסעירה במיוחד. זה היה בסוף חופשת הקיץ, כאשר אבא בחר עבורנו סירה דמויית גיגית עמוקה, אשר בה מקום לשייט בודד בלבד. באותו היום, רצה הגורל, ובחר אבא לשוט בערוץ המערבי, שם מצויים הדגים הבשרניים והטעימים יותר, אולם הערוץ- סוער יותר. נראה היה כי אבא החליט, שלוק ואני מיומנים דיינו לחתור בערוץ זה. הערוץ היה שקט ורגוע בצורה לא אופיינית לאזור,ואנו בירכנו על מזלנו ושטנו בשתיקה, כל אחד לעצמו. במחצית הדרך לערך, נתקלנו בסחף בוצי שחסם את המעבר בחלק זה. אבא הורה לנו כיצר יש לנעוץ את המשוט, כשהוא מושחל עדיין בטבעתו, באדמה הרטובה, ולעלות לקרקע הרטובה אך הנוקשה. אחר, הדגים וסייע בידנו להעלות את סירתנו אל היבשה, ואנו המשכנו ללכת, גוררים איש איש את סירתו. אבינו התקדם מהר מאוד, אחריו אני, מנסה להדביק את הקצב, ומאחורה לוק, מתנשף. עברנו את הסחף, אולם אבינו הורה להמתין בחזרתנו למים: ברצונו להתקדם עוד כמאה מטר, ע"מ להסיר כל חשש ממחסומים כאלה. השביל בו הלכנו עתה היה סמוך לכביש ההיקפי המקיף את העירה הסמוכה אלינו. בכביש נראתה דמות פוסעת, שזוהתה מקץ כמה שניות כמורתי האהובה, שבזכותה בית הספר שלי הפך לנסבל. המורה זיהתה אותי ואת אבי, הקדימה שלום, והחלה לדבר עם אבי בלחישות מהוסות, שולחת לעברי מבטים. את אבי, שמעולם לא הצטיין בלחישות, שמעתי אומר, "לא ולא... קאזו הוא ילד בוגר ועצמאי, בהחלט. אורח החיים שלנו מקנה לו מיומנויות הנדרשות לחיים, וחסרות כל כך לבני התרבות המערבים-עירונית..." עוד הם מסתודדים, נשמע קול "שפריץ" גדול, ולוק, אחי היחיד, נראה מפרפר במים, סירתו הפוכה למחצה על ראשו והוא נראה כעומד לטבוע. אבי לא היסס בחזהו החשוף ומכנסי הדייג הרחבות שלו, היה מוכן ומזומן, וכבר זינק המימה, נאבק בסירה, הופך אותה ומכניס את לוק לתוכה בהינף יד. אחר, צלל כמנסה למצוא את המשוט אשר אבד בבליל המהומה. נראה היה, כי לוק חשב שיוכל להוריד את סירתו המימה בכוחות עצמו ולשוט בה מעט, אולם ניסיונו לא צלח וכמעט נגמר באסון. ריחמתי עליו מעט. סך הכל- הוא אחי, וכוונותיו טובות. אבי, הרגוע והשליו, נראה כעוס. הוא שב בשתיקה לקרקע, מעלה תוך כדי את לוק, עם סירתו, החוצה. לוק נראה נזוף ביותר. אבי התנצל, רגוז, בפני מורתי, ואני בושתי. אחר, התרחק אבי ממנו ביחד עם המורה, והם הסתודדו עוד דקה-שתיים. איני יודע על מה דברו הם באותה עת, ונראה גם שלעולם לא אדע. אולם מאותו היום, היה ברור לכולנו, על מי אבא סומך יותר.

בעזהי"ת מראות של ערימות גופות דוממות, מעידות על גודל הזוועה. הרי האפר, אחינו, שנותרו בעבר. שישה מיליון שדמם נשפך על קברי אחיהם, אבותם, עמם. רכבות שנושאות את מי שהיו עבדי-עבדים לעולם, את מי שאיבדו את עצמם, חירותם, מי [שהם רצו] שיהיו חיות אדם. שלדי נשמות שבורחים בארובות פולטות עשן. ניצולים שעברו, חיים לא חיים בעולם שכולו גיהנום. אך מצאו הכוחות להקים מדינה פה, ודור של עתיד, חדש. ----------------- נערך.

בעזהי"ת נראה שבתקופות השמחה החשובות, הגדולות- כולם מתעצבנים מתעצבים. נדמה שמתוך האור הגדול כמו יוצאת יד מצביעה על החושך הלא נראה. ושדווקא ברגעי ההתעלות נופלים.

בעזהי"ת הם רוצים שיהיה לי טוב. מונעים את מה שטוב לי באמת. מוציאים ממני את טעם החיים, מתוך מטרתם- להחיותיני. טועים בגדול. מכריחים לעשות מה שהם רוצים. יוצרים נוגדנים אנטי-מה-שהם-רוצים. אבסורד מטורף שכזה. הם מנסים לתקן את השלם, מנתצים לרסיסים את המנופץ. מאימים. מענישים. הורסים לעצמם. [ואותי בדרך.]

בעזהי"ת "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם" [תהילים, יט', ד'.] בשקט עושה את שלה, לעומק חודרת. בשקט בוחנת ובעדינות מתקנת. בשקט יודעת, בשקט טובה. עושה ונותנת בלא גאווה. לא מצפה לתמורה, לא שומרת חשבון, בולטת באופי מצניעה כישרון. לא מחפשת כבוד. לכן מגיע הוא לה. מעלה אחרים ודוחה תהילה.

בעזהי"ת לפעמים מתחשק לי לתלות עלי מין שלט. שכולם ידעו משהו טוב שעשיתי. משהו טוב שקרה לי. משהו טוב שאמרו לי. לפעמים, אני מבינה שהכל מוחצנות. שהכל הבלים. לפעמים, אני מסוגלת לדעת מה אחרים חושבים. רוצים, עושים, אוהבים, שונאים, מתעצבנים. לפעמים אני מסוגלת להבחין בין אמת ושקר. אצלי-וגם אצל אחרים. לפעמים אני כזאת, לפעמים אחרת. לפעמים.

בעזהי"ת שאיפות למודעות עצמית. לאמת אובייקטיבות. נסיונות לשיבור המידות. להתעלות נפשית. אכזבות מכשלונות. מטבע האדם שבי. (החלטות להנמכת שאיפות, למניעת אכזבות.)

בעזהי"ת נכון את יודעת. נכון את טובה. הזהרי לא לגעת בחטא הגאווה. תני לי לגלות בעצמך את מעשייך. תני לי להבין בעצמי נפלאותייך. כל מילה שתגידי תוריד מערכך, כל דיבור ודיבור- יחצין את יופייך. אם תחפשי הערכה- יצא שאזלזל. כשתברחי מתהילה- אעמוד ואתפעל. כשתורידי אחרת, תרדי. כשתתני לה מקום, תנצחי. תני לי להבין בעצמי. (והלוואי שאזכה לעשות כן גם אני.)

בעזהי"ת חברה של כולם, לכאורה. באמת לא קשורה לכלום. כרגיל, בעיה שלי, אלא מה. זה אני שפוחדת להיפתח. זאת אני- הרעה, התקועה, התמרור אזהרה, וזה הם- הטובים, הנצרכים, האישיות לדוגמא. השליחות שלי- (במידה וקיימת)- לא חייבת להיות רק איתכם. אחפש לי לבד את מושבי ברכבת. היו שלום, מכרי הלא חברים. אני עדיין פה, לעזרה.

בעזהי"ת לוחצת בעוצמה על הפדל הימני. נעמדת, מכח התנופה. מדוושת במלוא אוני. ירידה, עליה. ממש כמו פונקציה מסובכת. נותנת מרגוע לנפשי הסוערת מעוד מריבה חסרת תועלת. דואה במורד הרחוב, מחפשת מרחב. האדרנלין שלי הותסס, לי מהם נמאס. נותנת לרוח ללטף את גופי במשב רוח קפוא, רענן, שחודר בעד חולצתי הדקה ומקפיאה כל גחלת שנותרה בוערת מאש המחלוקת. ואז בלימה חרישית, בא המזור. --------------- נערך

בעזהי"ת רוצה לשורר מעין שירה, שתרטיט כל לב אשר אותה יקרא. אך היטב, יוצרת רק מבפנים, לא יצליח אם אשתמש בביטויים רגילים. מחפשת בתוכי את נקודת הכאב. את זעקת הרגש שנובעת מעומק לב. מייצרת לעצמי כאב? מזוכיזם. חסרת כל רגש בלב? אדישיזם. רוצה לשורר מעין שירה. רצון זה דבר חיובי.