פרק ל"ט
"נתתי לך כל מה שאני יודע.. זהו זה. אין לי עוד."
"אוף! אני חייב להתפטר מהשטויות האלה של כולם!"
"וניראה לי שזה יהיה קשה לך."
"מאוד.. אהה! ותודה על העידוד שלך עכשיו" קרץ לו שחר,
"כן, האא? אני מעודד מאוד!"
"נכון. במיוחד עם כל הסיפורים שלך.."
"אהה! אל תלכלך! אתה בקשת אותם!"
"לא מלכלך. אבל לא הצלחת לעזור לי.."
"שמעתי אותך! זה לא סוג של עזרה?"
"אוקיי, זה כן,"
"אני שמח באמת שהגעת בסוף למסקנה הזו.."
"תאמין לי שגם אני שמח בזה."
"מאמין לך!"
"אני באמת שמח, אבל מתי נתחיל, סוף כל סוף, לדבר ברצינות?"
"לא יודע. סיפרת לי כל מה שהיה לך על התקופה ההיא. מה עוד אפשר לספר?"
"לא יודע."
"נו, אז איך נתחיל לדבר ברצינות?"
"לא יודע. אתה באת אלי. ואתה אמור לדעת את זה."
"לא. אני לא."
"אבל.."
"שוב אנחנו לא רציניים.."
"נכון! בא, נשב כאן, על הרצפה, ונדבר. אבל רציני."
"נשתדל לדבר רציני, אתה מתכוון,"
"דיי, נו! שחר!!"
"מה?" שאל שחר בפני תם,
"רצינות לא הזיקה לאיש. מעולם."
"אתה בטוח?"
"שחר!"
"טוב. טוב."
"אז יאללה.. שחנ"ש!"
"אני עדיין הלא רציני מבין שנינו?"
"כבר לא ממש.."
"יופי! ועכשיו-רציני!!"
"יאללה!"
* * *
"זהו? שחר?"
"כן. אז הבנת את הבעיה באמת?"
"הבנתי כבר ברגע שבאת לכאן."
"אז למה רצית שוב?"
"שתפרוק? אולי.. לא יודע למה."
"שיהיה"
"אולי זה עוזר לי יותר טוב להבין אותך."
"הגיוני שאתה צודק.."
"הגיוני ביותר."
"אז מה אתה רוצה עכשיו? שאני שוב אתאר לך את הקריזות שלי?"
"אם ב לך, שאני אבין שגם אני לא סתם קריזיונר!"
"סבבה.. בעצם.. תנסה לשחזר לבדך.."
"לא רוצה!"
"טוב, טוב, סתם אמרתי לך את זה"
"אוקיי. אז תספר לי קריזה אחת שקרתה לך?"
"אוקיי. ככה:
יום אחד היועץ של הבית-ספר קרא לי, ולא רציתי לבוא, עשיתי לו כזה 'לא רוצה, לא רוצה', רק שהוא, כמובן, לא לגמרי שם עלי. הלכתי איתו. והוא התחיל לקשקש לי במוח משהו על זה שכדאי לי ללכת לפסיכולוג, אני יודע מה, ולא רציתי, והוא ניג'ס לי דיי הרבה זמן, ואז, באותו היום, כשבאתי הבייתה התחלתי כזה להתעצבן על כולם, וצעקתי על אחים שלי.. וזה.. וזהו ז. אני חושב."
"אהה, קורה לי הרבה פעמים. בכל פעם כשהם.."
"כשהם?" שאל רוני בחצי חיוך ציני,
"כן. כשהם. ההורים. המורים. היועצים. כמעט הפסיכולוגים והפסיכיאטרים.." חייך אף שחר, ציני כהרגלו, "מדברים איתי יותר מידי אני חוטף עליהם קריזות, תשאל אפילו את אחי הקטן.."
"אתה באמת רוצה שאני אשאל אותו?"
"ברור שלא.." חייך שחר,
"למה זה כל-כך ברור?"
"כי.. לא יודע! באמת שאני לא יודע למה זה כל-כך ברור!"
"אז שאני אשאל אותו?"
"שוב אנחנו לא רציניים."
"מתחמק?"
"אהה"
"אהה כן או שלא?"
"כלום.. עזוב.."
"י'מתחמקן אחד!" קרא רוני בחיוך רחב על שפתותיו
"רוני, תגיד לי, היית כותב יומן, או משהו כזה?"
"לא ממש. למה?"
"כי אני שקלתי לכתוב. ושירים? סיפורים? משהו?"
"שיר אחד או שניים. שאני אחפש אותם?"
"אם זה לא ייקח לך יותר מידי זמן."
"נשתדל שלא.."
"אוקיי."
"מצאתי!"
"תקריא לי?"
"אני קצת מתפדח.. קח, קרא בעצמך"
"תודה"
חיוך.
'כולם עלי מסתכלים
אני מיסכן ואומלל
החיים שלי אפלים
אוייש כמה חבל
אני אגיד להם!
שיבינו היטב!
שידעו כמה שהם
מכניסים לי ת'כאב!
אני לא מיסכן!
אני לא אומלל!
אני לא מסתכן
אני לא.. בכלל!!'
"יפה!" אמר שחר בהערכה, "יש לך את זה!"
"תודה, אני בקושי כותב. אבל פה ושם.."
"יש לך עוד משהו?"
"לחפש שוב?"
"אם בא לך!" חיוך חוזר,
"טוב, אז תחכה שנייה.."
"מחכה!"
"הינה!" זרק רוני דף לעבר שחר,
"תודה!"
"בבקשה" חייך אליו רוני. "אולי כדאי שגם אתה תראה לי את מה שאתה כותב?"
"בהזדמנות.. כשתבוא אלי. כי זה בבית שלי."
"סבבה."
שחר לקח את הדף אליו,
'מבטים ננעצים בי
המבטים הללו מכאיבים לי
חושבים שאני מין יצור
שלעולם הזה כלל לא תפור
חושבים שאני מאוד מיסכן
מי לא? מי כן?
כי הורי חיים ניפרד
ואני לא מצליח להבין אף אחד'
"גם זה יפה.. ומאוד אופטימי," חייך שחר חיוך ציני,
"למה? אתה כותב יותר אופטימי מיזה?"
"אולי.. סתם, לא. אתה צודק"
"כמו תמיד?"
"לא!!"
חיוך.
תגובות