יצירות של הודיה מהדרום

קנבס, צבעי שמן

תחושה של בלבול ניתוק מעצמי האימה הקרובה הפחד-מצמית כדור, הוי, כדור בוא, ומהר קלונקס, פנרגן, מפני עצמי הוא שומר תחושת חרדה, כאב ראש, בחילה הרגשה לא חדה טשטוש, זה נורא ---- התקף חרדה, ככה זה מופיע אצלי

אני יושב בכלוב כלוב רעיוני ברחו לי כל המחשבות נשאר לי אני אין רעיונות באמתחתי יותר אין לי כוחות החלטתי לוותר החיים לא מוכנים לעזוב הם נשארים בתוכי חזק אני מחליט אליהם לחייך ואז מחייכים הם אלי ---- כן, נשארתי ברמה של תיכון....

חבר יקר, חבר אהוב יותר משנתיים שהלכת בלי שוב מתגעגעים וכואבים הן היינו אוהבים היית בין חברי הטובים מתגעגעת ושולחת אהבה למרומים שם אתה נמצא מחכה לניחומים

את רחוקה ממני וקולך כשאון גלים בשבילך אני אינני בשבילי את החיים מנסה רק אלייך להגיע רוצה לרוץ אל זרועותייך רחקת ממני כמו רקיע עייפתי כבר ממשחקייך שובי אלי, אהובתי כמהה אני לזיו פנייך שובי אולי, חמדתי רוצה לחוש את עלומייך

וכל יום ילד אחר נעלם שוב ושוב נשפך כאן דם פעם אבא, ופעם סב ופעם זהו רעול מתועב ילד תמים צמא לחֶברה שתבין אותו ותהיה לו קרובה שלא תפלוט אותו מתוכה בגלל שוני קטן, שוני אחד "היד קלה על ההדק" של כל אדם ללא לב בעולם משוגע ללא צדק בעולם מלא כאב ____________ נכתב בהתחלה על מה שהיה אתמול במועדון ההומולסבי, והמשיך איך שזה.

"צבע אדום, צבע אדום", ושוב אזעקה מבוהלת כל המשפחה מכונסת בלי ממ"ד ואפילו אמא רועדת הקסאמים לא יגיעו זה רחוק להם מידי הקסמים לא... הם כבר כאן מגיעים הם עד אלי "צבע אדום, צבע אדום" ואין לי אפילו לאן להעלם אבא אמר "יש מבצע בעזה" אבא אמר "העם משלם" אבא אומר הורגים ת'חמאס אמא אומרת לי... כלום אבא אומר המבצע מצויין ואני...? מהפחד, לא יכול לקום. ______________________________ הרקע לשיר-קסאמים כל השבת על נתיבות, עיר מגורי.

אמא, עכשיו כשמגיע האופל אני צריכה חיבוק אוהב אמא, עכשיו - כשמגיע החושך- אני צריכה את כל הלב! אמא, חשוך לי, עצוב לי, וקר אמא השכל הוא כאן מיותר הרגש שולט, הרגש מחליט וגם ת'כאב - הוא שישליט אמא, בחוץ יש גשם, יש מבול אני רוצה, צריכה! חיבוק, כירבול אמא, בחוץ יש רוח, סערה, אמא - לתוכי היא כבר חדרה... גשם, חושך וכאב- מתערבבים בניהם היטב רוח עצב סערה והלב מרגיש נורא אמא, חושך, עצב, קור אני צריכה כבר לחזור רגש שליט, רגש החלטי הכאב מוסס אותי. _____________________ השפעה של גשם, וחוסר במצב רוח.

צביטות קטנות של געגוע נכנסות אל תוך הלב מחוררות את הכאב פתאום הכל שחור צבוע מחפשת זכרונות יפים מגיל ילדות, אולי יותר לא רוצה עליהם לוותר הזכרונות כבר עייפים המוח משווע למנוחה והלב רוצה קצת שקט זכרונותי באים בלקט ואין לי שום שלווה ברוכה

כאבים. פרק ה' 'אז כל הדברים הרעים מתנקזים אלי??' חשבה חופית לעצמה בין חיטוי של הפנים לחיטוי של היד שנערך אחרי התפירה וההדבקה של התפרים 'למה? למה? או שזו אני התינוקת, שזקוקה לחישולים...' גיחכה לעצמה בלב, עודה מובלת לחדר שבו ישכנו אותה עד שתוכל להשתחרר מבית בחולים, אם לא תהיינה הסתבכויות, כמובן. "אמא!!" "חופית" "יופי שבאת. כואב לי נורא." היא אמרה, והתחילה לבכות. ככה, במסדרון. כבר לא הפריע לה המנהל שלידן, ולא אף אחד אחר. היא לא רוצה להציג גיבורה. לא רוצה. אמא שלה שתקה, היה לה קשה לראות את הבכורה שלה סובלת כל כך. כאילו אם תשתוק לא תרגיש כאב, מוחשי כמעט. "אמא... כואב לי! וכל הדמעות שנכנסות לחתכים. אני רוצה הביתה. נמאס לי! למה דווקא לי זה קרה?" "חופית..." שתיקה. כואבת. האחיות באו. מודיעות שיש מקום בשבילה בחדר מספר ארבע. היא נלקחת אליו, כשאמה מלווה אותה בשתיקה כואבת. הן הגיעו לחדר, וברגע שיצאו האחיות העזה האם לשאול "חופית, ממתי את נוגעת בכלבים, אההה... זרים? את הריי יודעת שזה מסוכן?" "אמא!" היה משהו מעט מתמרד בקולה, על זה אמא צריכה לחשוב? במיוחד כשהיא רואה את הילדה שלה דומעת למול עיניה? "מה? אני מצטערת. נפלט לי. כנראה שזה לא היה במקום. מצטערת." "בטוח שזה לא היה במקום." השיבה חופית. שוב באו אחיות. רשמו כמה דברים, והורידו את ההדבקה, שלחופית נדמתה לפלסטרים דקים ולבנים. היו לה תפרים בידיים, וכמה פלסטרים מעין אילו עיטרו לה את הפנים. האחות הביאה איתה את מחט האינפוזיה, שכן יהיו חייבים להחדיר לחופית את האנטיביוטיקה דרך הווריד. היא פחדה עד אימה מחיסונים וזריקות. אבל ידעה שאין לה ברירה. היא חייבת. דמעות עמדו בעיניה בשעה שהאחות החדירה לה את המחט והיא פלטה צעקה, האחות הסתכלה עליה, ולא הגיבה. היא ניסתה להחניק את הדמעות והסתכלה על אמא שלה. שניסתה לחייך אליה. הכל היה מלא בניסיונות. ניסיונות כושלים. ניסיון שווא לעצירת בכי, ניסיון שווא לחיוך. כלום לא הצליח. כאב לה. והיא רק רצתה לצרוח. היא וויתרה לדמעות והן זלגו להן בחופשיות מבעד לעיניה. היא עצמה אתן ובכתה. כל הפנים בערו לה. היא רצתה להיות רק עם עצמה. 'מה הרעש הזה? למה מדברים כאן בקול? מה השעה? רק שש!!' התנערה חופית והביטה בשעונה 'מה זה? משעמם להם? מי הם בכלל?' חשבה בעודה ישנה למחצה 'אהה, זה האחיות כאן. אוף! למה לא עושים את החלפת המשמרות בשעות הגיוניות יותר?' "חופית חד..." התחילה לשמוע את הדיווח אודותיה, ונרדמה לה בשקט שנית. התעוררה שוב בסביבות עשר בבוקר, בא למיטתה רופא שנראה לה דיי צעיר. להזריק לה את מנת האנטיביוטיקה. "מה שלומך?" "בסדר. כמה פעמים ביום תזריק לי את זה?" "שלוש פעמים ביום, למה?" שאל למראה פניה המתכרכמות, "את רוצה יותר? כמו שמזריקים הנרקומנים?" שאל אותה בחיוך, היא חייכה ושתקה "בוקר טוב. הלכתי שנייה וכבר התעוררת?" הגיעה אמה המודאגת, "זה רע שהתעוררתי?" "לא, ממש לא." חייכה אליה. הגיע העת לאכול, מנתה של חופית הגיעה במגש, רק שהיא לא יכלה לאכול לבד, שכן לא יכלה להחזיק בידיה כלום. גם לא את המזלג, גם את זרועותיה קשה לה להניע. אמא שלה האכילה אותה כמו ילדה קטנה. והיא הרגישה רע. רצתה לחזור ולישון, שכן לא היה לה דבר אחר לעשות. עצמה עיניים, ונרדמה. ישנה כשעתיים, ושוב חזרה למציאות העגומה הזו, של חוסר אונים, וחוסר יכולת להשתמש בידיה לשום מטרה, דבר שדיי עצבן אותה, דבר שמעצבן כל אחד בעצם.

פרק ב' 'וואו... איזו יום ארוך' חשבה לעצמה חופית, בתוך שיעור מתמטיקה, שרק חסם לה את החשיבה יותר ויותר 'לא מוכן להיגמר! אני רוצה כבר לעוף הביתה. למי יש כוח ללמוד כל היום? אני גם ככה בקושי מקשיבה בשיעורים, אז לא קצת מיותר לי?' היא ידעה שכל זה מחשבות בעלמא בלבד, מאחר ואומנם היא לא לומדת כל השנה, אך כשהיא לפני כל מבחן או בגרות היא הייתה יושבת מספר שעות בחדרה לחוצה משהו וספר הלימוד בידה, ראשה ורובה שקועים בו, והיא משננת את תוכנו בדביקות, אבל היא לא הרגישה שום סיפוק בציונים שהיא קיבלה אחר-כך, שנעו בין השישים לשמונים, ציונים סבירים בהחלט בשבילה – שלא עבדה עליהם הרבה בכלל. היא הרגישה שהיא צריכה משהו שיספק אותה. משהו שיאהב אותה "את רוצה חיה? תביאי דג. משהו שלא יפריע לי, ואת תהיי אחראית על הטיפול בו." כך אמרה לה שולה, אמה, בכל פעם שהעזה להעלות על דל שפתיה את הרצון לכלב. היא הבינה. שום חיה בבית הזה. אבל כל כלב שהיה עובד ברחוב היה זוכה לליטוף חם, כל בעלי הכלבים בשכונתה כבר הכירוה, סמכו עליה שאם לא יוכלו להוציא את כלבם מסיבה כלשהי לטיולו היומי – תמיד חופית קיימת, לוקחת, מטפלת, מאכילה, משקה ומחזירה הביתה כלב מרוצה ועליז, גם היא "היי" "היי! תגידי, את יכולה לשמור לי על הכלב היום? אני ממש חייבת לצאת, וזה יהיה על חשבון השעות של הטיול עם הכלב, את מבינה אותי?" "כן... אבל אני היום בלי מצב רוח, את בטוחה שאת רוצה אותי? את לא יכולה לחפש לך משהי עליזה יותר בשבילו? הוא אוהב מרץ, רקס, יהיה לי קשה היום..." "תבואי. הוא כבר יכניס לך מצב רוח טוב יותר... תאמיני לי!" "מאמינה, מאמינה" חייכה חופית, "אז באיזו שעה?" "בין ארבע וחצי לחמש, זה טוב לך?" "כן. כך אני אוכל ללמוד למבחן כשאני אתן לו להתרוצץ בחצר. אז אני אבוא בארבע וחצי?" "אוקיי. ארבע וחצי, תשתדלי לדייק" שלחה חיוך, והלכה. 'לא רע' חייכה חופית לעצמה בסיפוק 'גם הכלב שאני כל-כך אוהבת, וגם רינה משלמת לי טוב. ואולי אני אפילו אספיק ללמוד קצת למבחן. נראה כבר. לא שחשבתי ללמוד היום... אבל אני רואה שכבר עלה לי המצב רוח... תמיד אמרתי לאמא שמה שיעלה לי את מצב הרוח גבוה גבוה זה כלב. או אולי אפילו חתול. אבל היא לא מוכנה בשום פנים ואופן... חבל. היא רוצה שאני אשמח, ולא מבינה שזה מה שעושה אותי למאושרת.' "חופית, את עסוקה היום?" "כן. למה?" "חבל. חשבתי שתוכלי לקחת היום את הבת שלי לגינה" דודה שלה, שנמנעת מלבקש טובות, זקוקה לה כנראה מאוד, אם היא מבקשת ממנה עזרה "אני לוקחת את הכלב של השכנים לטיול של חצי שעה עד שעה וחצי. את רוצה שאני כבר אקח גם את הבת שלך איתי? אני הולכת איתו לגינה" "אהה... את יודעת שיש לי קצת רתיעה מכלבים. באיזה גודל הוא?" "פינצ'ר" "אהה, הפיצים האלה?" "בדיוק" "אחלה, אז תבואי אליי תיקחי אותה בארבע ותישארי איתה עד שש?" "אהה... כן. אני אשאר אז גם עם הכלב עד שש. מארבע וחצי. הוא אוהב טיולים ארוכים. כמה שיותר ארוכים..." חופית צחקה צחוק קליל "טוב, אז מזה תודה לך" "זה כלום, באמת שזה כלום בשבילי" "אז שוב תודה, להתראות." חופית חייכה. הרגישה מבוקשת סוף סוף, ולא רק על ידיי כלבים. "שלום, באתי לקחת את אורוש" "אופית!" צהלה אור בת השלוש, שעדיין לא הוגה נכון את כל האותיות "באתי לקחת אותך, תהיי אצלי בבית קצת זמן, ואז נלך ונביא כלב, רוצה?" "תן! תן! תלב דדול דדול!" ("כן! כן! כלב גדול גדול!") אמה של אור צחקה "כמה שאני נרתעת מכלבים הילדה הזאת רוצה כלב" "למה את כל כך נרתעת, באמת?" "פעם נבח עלי, ומאוד נבהלתי, בהריון שלה, של אור, ומאז אני מתרחקת מכלבים." "פעם..." גיחכה חופית, "טוב, אז אני גונבת אותה אליי לחצי שעה, ואז לגינה, לעוד שעה וחצי." "יאללה, תודה! בייביי!" "ביי" 'היום הרגשתי סיפוק. היה לי טוב, שני יצורים שנהניתי מחברתם, והם נהנו מחברתי. היה לי כיף איתם, אמנם לא למדתי כמעט למבחן, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב מהימים שאני כן לומדת בהם למבחנים...' היה זה אחד הימים הבודדים שעבר עליה בשלווה שכזו, ימים כאילו היו לה פעם בכמה חודשים, אם בכלל.

מביטה מעלה בוהה בעבים שטים בשמיים. שם.

שר ממשלתי, אדם מלא רגש מדברים עליו הרבה, כבר מאמש נרצח על ידי מחבלים, ימח שמם שידיהם כבר מלוכלכות מהדם ביום שזה קרה זה היה נורא וכל האווירה נהייתה כל-כך שחורה כל העם אזי בכה את הנפש שנקברה אדם מלא ברגשות שלא היסס, ללא חששות ביום שזה קרה... ועכשיו עליך מדברים בכל שנה כמה טוב ואוהב היית למדינה כמה שלנו עכשיו אתה חסר עליך אגיד "שלום, שלום חבר"

פרק 23 אני חושב שהצפייה ב'סרוגים' הפכה אצלי למין מנהג, אני מקנא בהם, ואוהב אותם, רוצה להיות כמותם, ונרתע. בישיבה מנסים להכניס לנו שאנחנו הציבור הכי טוב. אני ממש לא חושב את זה. להיות חילוני היה לי טוב בהרבה! אבל לאף אחד זה לא ממש אכפת. העיקר שעכשיו אני דתי. 'דוס' שכזה. לפחות כלפי חוץ. בשביל ההורים שלי... נהייתי להם הילד שהם חלמו עליו מאז החזרה בתשובה. אוהב את הדת, לא כועס על כל הטקסים הדתיים. כמו שצריך. רק "אופק, מה המצב, נשמה?" "רועי!! לא נפגשנו כבר הרבה זמן!!!!" חיבוקים, חיבוקים. איך אפשר אחרת? לא נפגשנו מאז שאני בישיבה המזופתת הזו! והיינו חברים דיי טובים. "מה המצב? מה קורה? אני רואה שנהיית 'דוס' של ממש, האא?" "לאא... זה בשביל ההורים דלי. הם מאושרים מיזה." "טוב, שייהנו. שמעת שטל עשה רשיון נהיגה?" "לא... וואי. איך שבא לי לפגוש את כל החבר'ה!" "אז תבוא... תאמין לי שלא נלגלג עלייך..." "כן, בטח, ההורים שלי גם ירשו לי" שוב אני מריר, אבל אני חושב שאפשר להבין אותי. לא? אני לא יכול להפגש עם החבר'ה האהובים שלי. "אתה כועס על ההורים שלך?" "בהחלט! אם לפחות הם היו מחליטים להיות כמו ההם..." הצבעתי לו אל עבר סרוגי הכיפות, שצעדו חופשיים ומצחקקים "כן, הם באמת נראים חופשיים יותר. אבל זה רק בגלל שאתה עצבני על הדת." "אולי..." ____________________________________ אפילוג: איזה כיף! השנה אני בשמינית, נעשה השפעה מהממת!! אני צריך לבקש מרוני שתסרוג לי כיפה, כיפה יפה. שיהיה כתוב עליה משהו כמו "להיות דתי זה לא עונש!" או משהו דומה. אני חייב לה תודות. מזל שאמא שלה חברה של אמא שלי, והיא במגזר הזה אנחנו מתכננים להתחתן אחריי י"ב, איזה כיף! עכשיו טוב לי. עכשיו אני וה'סרוגים' לא שני דברים שונים במהותם. אנחנו אותו הדבר!!! "אופק!!" "רועי! מלא זמן לא נפגשנו" הוא בוחן אותי במבט שאומר שהשתנתי. והוא צודק. השתנתי. מאוד. "אופק, אתה נראה הרבה יותר עליז מלפני חצי שנה" "יש בזה משהו" למה? היי! גם הכיפה שונה! אז מה? עברת אליהם?" "עברתי." שתיקה. "תגיד, אתה גם מתכנן הסדר?" "נראה. יש לי חברה. לנישואים." "מ-ה-? בגיל זה?" "כן, מה יש?" "השתנית!!" "צודק" יש לי חיוך זורח. לא עוד מבט מתוסכל בעיניים. להיות דתי זה לא עונש!! -סוף-

להיות דתי זה עונש? פרק 21 לילה. אני אמור לישון, אבל הרבה יותר מתאים לי לחשוב עכשיו על המצב שלי. אני חושב שעלי לנתח אותו. אז ככה: יש לי משפחה שחזרה בתשובה, יש לי חבר שגם המשפחה שלו עשתה את הצעד המגעיל הזה. העבירו אותי, סוף סוף, לישיבה לבעליי תשובה שרציתי. אהה, והחבר שלי, החוזר בתשובה – הוא חבר חדש בשבילי. זהו, ניתחתי, אז מה זה אומר לי? אני לא מצליח להירדם! אז מה אם כבר אחריי 12 בלילה? אני לא נירדם! אוף! מה אני אעשה? ניסיתי לחשוב, לשכנע את עצמי שזה מה שאני רוצה לעשות, ולכן אני לא ישן, אבל שיקרתי לי. לא שקר נוראי, אבל... אוף! אני חושב כבר שטויות מרוב עייפות. מה לעשות?! וואי! כבר בוקר. כנראה שבסוף כן הצלחתי להירדם, מעניין מה השעה. למה לא העירו אותי? הם לא רוצים שאלך לתפילה?? "אופק! קום! תפילה!!" אז כן מעירים אותי לתפילה בבית הזה... כבר חשבתי שנטשו את זה... סתם. קשה לי להאמין שישכחו משהו כל-כך חשוב. בענייהם. "אופק!!" " א נ י ק ם ! ! ! " זהו. חייבים לקום. אין לי שום ברירה... גיחכתי לעצמי בשקט, כאילו שלרגע חשבתי שתהיה לי ברירה. זה היה צפוי שאני אאלץ לקום לתפילה. אבל מאז שמצאתי את החבר החדש שלי, אז כבר פחות מפריע לי ללכת לישיבה ולתפילה. גם העניין שראיתי את ה'סרוגים', כמו שנוח לי לקרוא להם, מקל עלי. אולי גם אני אהיה כמותם. אני אוכל לחזור לידידות שלי... אולי. הלוואי. "היי, אפיק!" "היי, אופק, מה המצב?" "הכל סבבה, ת'שמע, אלה ששמה, מימין, הם אותו ציבור ותנועה שראינו אתמול?" "זה נראה שכן, למה אתה שואל?" "הם לא אמורים להיות מעורבים? בנים ובנות ביחד?" "כנראה שלא. למה, מה חשבת?" "אהה... לא חשבתי כלום. רק שכנראה גם אצלם לא עדיף לי להיות" "אולי..." משך אפיק בכתפיו. התגובה שלו הייתה קצת מרגיזה, ציפיתי להסכמה, וויכוח, או משהו אחר, יותר משתתף ממשיכת כתף ו'אולי' ספקני. "ת'שמע אני מזה מקווה שיהיה טוב היום. לא ישנתי נורמאלי בלילה בכלל!" "מעניין, גם לי השינה לא הלכה הכי טוב שבעולם" "אז אולי יש לנו טלפתיה?" קרצתי לעברו, "אולי..." פיהוק רחב כמעט וקרע את שפתיו. החלטתי לשתוק, ודיי. הוא ממילא לא מרוכז מספיק כדי להגיב לי לעניין. אז כדאי לי להתרכז במה שקורה סביבי במקום בו. זה תמיד היה לי כל-כך כיף וכל – כך נחמד לעקוב אחריי הטבע. בעליי חיים תמיד משכו אותי, אבל ההורים שלי לא רצו. הם החליטו שזה לא בשבילי. הם חשבו שאני רגיש. תמיד היה לי קשה לראות בעל-חיים ברחוב ולא לאסוף אותו אליי הביתה, על-מנת לחטוף גערות מהוריי, תמיד היה "אופק? כמעט הגענו, במה אתה שקוע לך שם?" "בכלום. תאמין לי שממש בכלום." "כן?" צחק אליי אפיק בשובבות "דווקא היה נראה שאתה מאוד מאוד שקוע במשהו..." "בנוף" עניתי, בלי לחשוב, אפיק צחק בקול. הרגשת עלבון קלילה פשטה בי למשמע לגלוגו, "מה אתה חושב? שאף פעם לא ראיתי נוף שאני יכול להרהר בו עכשיו?" "אוקי, צודק, צודק. לא התכוונתי לפגוע, אם נפגעת בכלל." "זה בסדר." עניתי מעט מהיר וקריר מתמיד, וכשאני חושב על זה – אז מה זה מתמיד? אני מכיר אותו כולה יום אחד, וזה היום השני. בסך הכל. טוב, אנחנו מגיעים לישיבה. איזו תפילה משעממת התפילה הזאת! למה בכלל קבעו נוסח אחיד? לא יכלו לתת לכל אחד להביע את רחשי ליבו לפי איך שבא לו? למה אני חייב להגיד לאלוהים את מה שהרבנים הכתיבו לי? לא רוצה. שהם בעצמם יתפללו את מה שאני מכתיב להם. אומרים לי שאני תינוקי בכל פעם שאני מעז להשמיע את דעתי הזו. וזה מרגיז אותי. ומאוד. הם צריכים לשחרר ממני קצת לחצים! למה הם לא מבינים את זה לבד? למה אני צריך להסביר להם, חוזרים הביתה... אומנם לילה כמעט, אבל לפחות זה הביתה. לא עוד ישיבה משמימה ליד השולחן... לא... הדבר הזה... נו... ה... איך קוראים לזה?! אהה... הסטנדר. אפשר לרבוץ בנחת על הספה, ולעלעל בעיתונים שנשארו משבת, לפחות עיתונים עוד יש לנו. אומנם של 'דוסים', אבל עיתונים. לפחות. "שלום!!" "שלום אופק, נו איך היה לך היום בישיבה?" "בסדר, ולך איך היה בעבודה?" "גם בסדר." "אבא עוד לומד?" "כן, למה?" "סתם. כי לא ראיתי אותו." "אהה" יופי, אני לבדי. ננסה את אחד הספרים שההורים האלו זרקו לי לכאן. ננסה. שמורות עיניים זהו דבר שנוטה להיעצם גם כשלא חפצים בכך. _______________________________________ _____________________________________________ סליחה על ההפסקה הארוכה כל כך...

יושבת בודדה נפרדת לא שייכת לכולם. רוצה. אבל ...לבד

התחננתי לאבא שיקנה לי תוכי הוא אמר שרק אמא תחליט בליבי חשבתי שאקרא לו דוקי זה יהיה חרוז וגם שם כה מתאים אמא הסכימה, אך תנאים היו לה שלא היא תצטרך בהם לטפל כמו שקרה לה עם הכל והחתולה אותם פעם החלטתי לגדל חלפו ימים, עבר גם חודש נמאס לי כל פעם לשים מזון התוכים חשים להם כמו בנופש ואני העובד שלהם, בבית המלון...

ריח כואב עולה באוויר ריחו של המוות המר ריח שאותו אי אפשר להחזיר ריח שאומר - זה נגמר! ואתה מביט מרחוק בקברי הקטן כבר אין בנינו צחוק, שהריי אינני כאן שוב לא תפגוש בי, לא תצחק, תכאב, תשתוק שוב לא תראה אותי ונחוש יחדיו כה מתוק אלי אתה מתגעגע לא יודע מה איתי ממחשבות משתגע רוצֶה לשוב להיות איתי ואני שם במרום זוכרת אתכם מחייכים מנסה רק טוב לגרום אז למה אתם למטה בוכים? שוב לא תפגוש בי לא תצחק, תכאב, תשתוק שוב לא תראה אותי ונחוש יחדיו כה מתוק. _________________ הגיוני שהייתי מושפעת משיר של ליעד שרון. בבית האחרון.

גנבו לי אפרוחים, ואחר כך גם חתול בכיתי מאוד! חיטטו לי בלול! הלכתי לשכנים, להיות גם אצלם להנות מעט גם עם ילדתם השכן מצא לי גוזל, גוזל חביב מקווה שיהיה לו נעים כמו באביב אגדל אותו במקום הגנובים והוא יחיה אצלי לתמיד... _______________________ שפצתי קצת את המציאות.. מוקדש לשכנים שהביאו לי את הגוזלים :-)

אמא שלי אומרת שהיום יש מצור שהתחיל לפני אלפיים שנה. היא לא יכולה ללכת רחוק, כי היא היום צמה וצמאה. רציתי ללכת לראות את החומות, אבל היא רק אמרה לי ש: "זה קרה לפני שנים רבות, עכשיו זה כבר בסדר" שאלתי אותה עוד שאלה- "אז מדוע עכשיו עצובים?" את התשובה כמו שלפה ממגרה "כי רוצים שיבנה הכל בקרוב... מקווים!"

שמחה ואושר בליבי העליצות היא בקירבי שמח אני ומאושר העצבות לא כאן מכבר חוסר לחץ ודאגה רוגע ושלווה בלב לליבי קפצה שמחה לי כבר לא כואב

קנבס, דס

אושר עוטף את כולי מציף לי כל חדר בלב ואז תעלם העצבות ואז ילך לו הכאב אושר טוב ממלא ואני מאושר לי מאוד האושר אלי מתגלה ונותן לי עוד ועוד חיוך רחב מרוח חיוך אמיתי, לא מעושה החיוך הזה שמח כי העצב היטב מכוסה

יום אחד, התעורר סמי מוקדם מוקדם בבוקר, התמתח, גרד את הראש וחשב: 'משעמם לי! לאן אני אלך היום? בא לי לצאת לטיול!' סמי התהפך במיטה וחשב במשך שעה ארוכה. 'לאן כדאי לי לצאת?' חלפה שעה ארוכה וסמי עוד לא החליט לאן לטייל, הוא קם מהמיטה, אכל ארוחת בוקר, התרחץ, צחצח שיניים ועוד התלבט, לאן כדאי ללכת? 'אשקלון? כל החברים שלי כבר היו שם, בא לי משהו חדש, שאני אוכל להשוויץ בטיול המגניב. באר שבע? כל החברים שלי ביקרו שם עם עוד חבר'ה שאני אפילו לא מכיר, לא מעניין שם. אשדוד גם לאחרונה נהיה להיט, כולם כבר היו שם. אומרים שנחמד שם, אבל לא בא לי ללכת איתם. בא לי מקום חדש, להשוויץ בו. מה אני אעשה?' "נו, סמי, עוד לא החלטת לאן אתה רוצה ללכת היום?" שאל קייסי, אחיו הגדול, "לא. לא החלטתי עוד. אני רוצה מקום מיוחד" ענה לו סמי, ומבט חולמני בעיניו "למה אתה צריך מקום מיוחד? מה רע בשדרות, למשל?" תהה קייסי, גבותיו מכווצות בתמיהה, "כי כל החברים שלי כבר היו שם, איך אני אשוויץ שהייתי במקום מיוחד אם אני אלך למקום שכולם היו בו?" שאל סמי את אחיו הגדול, ונעץ בו עיניים עגולות, "זאת הסיבה?" חייך קייסי 'אז בוא נחשוב ביחד. אולי ביחד נמצא מקום טוב" "מקום חדש!" צהל סמי "שעוד אף אחד לא היה בו!!" "כן, ענה לט קייסי. קייסי וסמי ישבו במטבח, שתו שתיה מתוקה, אכלו וופלים בטעם ווניל וחשבו. חשבו, חשבו וחשבו. פתאום נעכרו פניו של סמי, והוא הרים אותם, מאוכזב כולו, "קייסי, מה יקרה אם גרי, הבן של משפחת גראד, ירדוף אחרי? אז אני כבר לא אהיה מקורי בכלל...!" אמר בפנים עצובות ומאוכזבות, "אל תדאג" עודד אותו קייסי בחיוך רחב, "תשתדל להסתתר, שהוא לא יראה. וגם אם הוא בכל זאת יראה ויבוא, אתה הרי תהיה הראשון במקום הזה!" "אבל באיזה מן מקום אבחר? חשבת על משהו?" "מצאתי!" ענה קייסי בחיוך רחב, "בתל אביב לא היו ביקורים של אף אחד מהחברים!" "תל אביב?" תמה סמי, "איפה זה בכלל?" "זה במרכז הארץ, אני חושב. לא יודע על מישהו שהיה שם. אתה תהיה הראשון" "יופי!" שמח סמי והתכונן לצאת לטיול. הוא ארז תיק קטן עם חטיפים ובגדים ויצא לדרך. כשסמי הגיע לתל אביב הוא הרגיש כמו מלך, הפעילו לכבודו את צופרי האזעקה, וכל האנשים התפלאו: "איך? איך הוא הגיע לכאן??!" באותו לילה סמי הלך לישון מרוצה ועייף. המסע שימח אותו, וגם הפליאה של האנשים. ________________ נכתב בעמוד ענן

יפָה שלי, קטנה רכה רק לתת לך נשיקה אחת בפה, אחת על גב ועוד קטנטונת בזנב כל גופך מתוק מאוד את גורמת לי למעוד כשאת קופצת בין רגלי בואי, התקרבי אלי הלשון המתוקה, הקטנה והוורודה מלקקת, רטובה את הכלבה הכי טובה את הכל בשבילי את החיים שלי לך מוקדש זה השיר כי את הכי יפה בעיר ___________ מוקדש לביז'ו שלי, הכלבה הכי מהממת!!

שוב שוכחת פרוזק לקחת מפחדת מהצל של עצמך שוב הולכת לאיבוד ללא נחת בתוך אי של מחשבות מאיים שוב נשארת לבד עם עצמך ואין לך לאן לברוח יותר יושבת בודד לבדך והכל רץ כה מהר הולכת לאיבוד מול כולם בלי הכדור המרגיע מאבדת את עצמך בעולם וחרדה עד לרקיע...

אנשים מתים לנו מול העיניים מה אנחנו עושים? אנשים מתאבדים, ועולים לשמים כיצד אנחנו מגיבים? הכל קורה לנו מול העיניים והגבול כבר מזמן עבר ת'שמיים אין גבולות, אך הרוע קיים וכבר אין רחמים על האדם גניבות, סמים ורצח קורים סביבי כל יום אנשים עזי מצח מתאכזרים ללא עכבות הכל קורה לנו מול העיניים והגבול כבר מזמן עבר ת'שמיים אין גבולות, האם יפוג הרוע? ואולי מוקשים נפסיק כבר לזרוע? _____________ ההתחלה של השיר עלתה לי אתמול, אחרי שלילה שלם גלשתי באתרים שכתבו על הנער האמריקאי שהתאבד בשידור חי, אז כתבתי, הוספתי בית, והינה זה:

לילה חשוך יש גשם בחוץ חשוך לי וקר שיבוא בוקר כבר! הרעם מפחיד אותי והברק- מסנוור אמא, שילך הגשם ויבוא בזמן אחר! אני פוחד להרדם יש מפלצת על הקיר פוחד עיניים לעצום וכל קול אותי יעיר

לב כבד הוא מאפיין עצוב לכל מי שמרגיש שהוא חי בכלוב כלוב של כסף, נחושת או זהב תמיד מרגיש שמופנה אליו גב לא מבינים אותו,ולו רק מעט לא מעיפים ולו חצי מבט יש בו זילזול ככה הוא חש ומרגיש הוא כאב, כאילו הוכש קשה, כבד, כואב, עצוב נמאס לי, די כבר, רוצה לעוף זה מה שמרגיש הוא בליבו רע מאוד לו בכלובו. לא חושב שיוכל לעבור אל חיים טובים, ולא בשחור את הכאב יזרוק לבור ואולי להיות חופשי כציפור? ____________ מוקדש למי שמבין אותי.

פרק ד' 'שוב אני יוצאת לבד מהכיתה, אבל מה לעשות? אני מתה משעמום בשיעורים של המורה הזאת!! נראה את אמא יושבת אצלה חמש דקות. חמש דקות נראה אות אחר כך היא כועסת עלי שאני לא מקשיבה. אבל אני לא מסוגלת להקשיב לשיעור כל כך משעמם המון זמן ברציפות. היא לא טורחת אפילו לגוון מעט את השיעורים שלה. המורה המעצבנת הזו!!' התיישבה ליד הברזייה שבחצר, על הספסל שבו מבלות חברותיה לכיתה כמעט בכל הפסקה, ובהתה באוויר. 'אולי באמת המורות צריכות להתחשב בנו יותר? זאת לא חוכמה ללמד וללמד בלי לחשוב עלינו, על התלמידות. אני לא רוצה ללמוד כי זה חובה. אני רוצה ללמוד כי זה יהיה כיף! אבל... אני יודעת שזה סתם חלומות...' במוחה החל להזדמזם השיר 'חלומות של אתמול' של רוחמה רז. והיא הקשיבה לזמזום שלו, של המוח. פתאום היא ראתה, דיי מרחוק, עדת כלבים נובחים, התקרבה מעט, וראתה כלב, גדול אמנם מרובם, שהיו פינצ'רים, אך די קטן אומלל וחסר אונים, שהיה מעט מוכר לה. 'מאיפה אני מכירה אותו? נו! אני משוכנעת שאני מכירה אותו!! השאלה היא רק מאיפה... אולי אני אגש לעזור לו? מסכן. הוא כל כך בלחץ.' היא נגשה אל הכלב, וליטפה אותו, כשפתאום הרגישה משהו כואב על הפנים. היא ניסתה לברוח, אבל היד שלה הייתה תפוסה במשהו, היא אפילו לא הצליחה לראות במה. המשקפיים שלה נשברו, ואמנם המספר לא היה גבוה מאוד, אך היא לא הייתה רגלה להסתובב בלעדיהם. ניסתה לרוץ, והכלב אחריה כשלפתע מרחוק היא הבחינה בדמות של גבר מתקרב, לפי צורת ההליכה והלבוש היא שיערה שמדובר במנהל של האולפנא שלה. היא הסתכלה עליו במבט מתחנן. והוא, שאמנם "הרב... רק רציתי לעזור לא..." "חכי כאן. אני מזמין לך אמבולנס. רק שאין לכלב הזה כלבת או משהו..." הוסיף, כמו לעצמו. מרחוק נשמע קול של בחורה, "רקסי!! איפה אתה?? רקסי???" הבחורה הלכה והתקרבה, וכשראתה את הכלב השחור שמחה, התכופפה אליו לליטוף, ופתאום שמה לב לנערה המדממת והבוכייה שלידה, "מ... מ... מה קרה לך?" שאלה בבהלה את חופית, חופית הצביעה לכיוון הכלב של הבחורה, לכיוון רקסי, ואחר כך לכיוון פניה. "את רוצה לומר לי שרקסי עשה לך את זה? אני לא מאמינה לך." "אז תסתכלי על השיניים שלו. אולי עוד יש עליהן דם." נשמע קול גברי לידה. המנהל. היא נשמה לרווחה. לא היו לה כוחות מיותרים כדיי להתעמת עם הבחורה הזו. היא לא נראתה לה הבחורה הכי טובה שבעולם. "אני מזעיק משטרה, חופית. לפני שהגברת הכבודה הזו תברח לנו עם 'רקסי' שלה. אחרת איך נדע שהוא נקי? האא? ואיך נדע את מי לתבוע?" הוא חייך אליה, הוציא את הטלפון הנייד שלו מכיסו וחייג למשטרה. מסר לשוטר מה שמסר וחייך לעבר חופית. "אל תדאגי, ילדה, עוד מעט יבואו לקחת אותו." לחש לה, ולעבר הגברת אמר – "תשמעי, זה הכלב שלך, ואת יודעת את זה מעולה. ממש כמו שאני והילדה כאן יודעים את זה. רק מה? שאת פשוט גם מפחדת מאוד. הוא היה משוחרר, בניגוד לחוק, הוא הסתובב כאן עם מליון כלבים אחרים, ומי יודע במה הוא נדבק מהם? את פוחדת שהיא" הצביע לעבר חופית "תתבע אותך." מרחוק נשמעה צפירת אמבולנס. חופית הרגישה שמישהו מחזיק אותה, ומכניס לתוך האמבולנס. היא נרגעה. הרב שלה, המנהל, נשאר להתעמת עם האישה הזו. היא התחילה לרחף מעט. בצורה מסוכנת. על סף איבוד ההכרה. "היא מאבדת את ההכרה. תדברו איתה כל הזמן. שלא תאבד את ההכרה. זה מסוכן, היא מאבדת דיי הרבה דם. צריך לעשות לה חיטוי וחבישה" 'מה? אהה, אני כבר בבית החולים. מעניין מה עושים לי כאן. אני מפחדת. מאוד מפחדת. אני כל בוקר גם צריכה לקחת כדורים, האלה של הדלקת גרון, והם בבית. לא נורא. אני כבר לא מרגישה כלום בגרון. אז אולי זה בסדר. אוף! למה המחשבות שלי כל כך מבולגנות פתאום? זהו, אני מרגישה ערה לגמרי. אבל לא רואה כלום. מה עושים? אהה, אני עם עיניים עצומות. מה? ישנתי עם העדשות? אסור!! בעצם... כבר חודש אני בלי עדשות, כי נגמרו לי החודשיות. "הו, חופית, החלטת להתעורר?" חייכה אליה רופאה שנראתה לה צעירה, באופן יחסי, חופית חייכה חלושות, "תשמעי, חופית, צריך לעשות לך תפרים בפנים. לפחות איזה ארבעה תפרים לכל הפחות, מה את מחווירה כל כך? זה עם הרדמה מקומית, ואם תתעלפי שוב מהבהלה..." חייכה אליה הרופאה "אז נצטרך שוב לדחות את זה, ואת זה את בטוח לא רוצה. כדי שלא יזדהם בינתיים." "איפה ההורים שלי?" הצליחה לשאול, סוף סוף "בעבודה. עוד לא הצליחו לאתר אותם." "מה? כמה זמן אני כאן?" "כמה דקות. חצי שעה לכל היותר." "אהה. חשבתי שיותר. ולא הבנתי." "פתאום את מצליחה לדבר, האא?" חייכה שוב הרופאה "אבל את חייבת מייד חיטוי. אני כבר באה. ניקח אותך עם המיטה, את לא צריכה לקום." "טוב." שוב עוצמת עיניים. מעדיפה לא לראות יותר מידי מה קורה לה. זה לא התחביב העיקרי שלה, בית חולים. ממש ממש לא. "טוב, אז קחו אותה לחדר מספר 2, הוא פנוי עכשיו וד"ר דרוק תטפל בה." "מה? לאן לוקחים אותי עכשיו?" הצליחה לשאול דמות מטושטשת שעמדה לידה "למה שמכונה 'חדר ניתוח'" השיבה הדמות בקול של בן, אח, כפי הנראה "לעשות לך תפרים בפנים." הפנים של חופית התעוותו בכאב. "כבר כואב לך?" הוא צחק, "עוד לא עשו לך כלום. לא בפנים ולא בידיים" "נכון... ובכל זאת אני מפחדת. תפרים זה לא בשבילי." "בשביל מי זה כן?" היה לו קול מחייך. 'בטח כל הילדים שהוא מטפל בהם אוהבים אותו.' חשבה והשתתקה. "אני רואה שנגמרו לך כל השאלות. אז אני חושב שאני אסיע אותך לחדר, אני רואה שאף אחד לא בא לעשות את זה. זה לא כזה מפחיד." ניסה לנחם אותה, לקח אותה לחדר הניתוח, והלך. במקומו באה אחות מבוגרת יותר. 'יופי. כי אני רואה שהיא מתכננת גם לגעת בי. יותר טוב שזה בת ולא בן. אפילו שיהיו לי כאן בהמשך גם רופאים. נוח לי ככה שאני יודעת שעכשיו אני לא צריכה לגעת בשום בחור.' "הינה, אני עושה לך את זריקת ההרדמה, שלא תרגישי כלום במהלך התפירה" אמרה הרופאה החייכנית, והזריקה לה חומר הרדמה באיזו הפה, ששם נפער החתך הכי גדול. מזל שהייתה לה בתוך היד את היד של האחות, היא מעכה אותה בכוח. בלחץ. ובפחד. האחות חייכה אליה חיוך מרגיע. וככה נתפרו לה כל ארבעת החתכים העמוקים בפנים. עם יד של בחורה שנמחצת בתוך ידה, ועם רופאה חייכנית, שמסבירה לה כל שלב.

תמיד כשאמרו "י'כלב" לא הבנתי מה כאן עלבון הוא מקסים, הוא נחמד, יש לו לב בלעדיו זה ממש דיכאון כל הכלבים שהכרתי העריצו אותי במיוחד ואני להם החזרתי אהבה לכל אחד ואחד אבל לפתע גיליתי דבר כלב לחוץ הוא מסוכן אתה מתקרב אליו אך מעט והוא כבר לא תמים קטן... __________________ נשך אותי כלב. מוקדש לכל מי שקשור אכשהו....

אמא אמרה לי שגשם ירד חיכיתי לו כבר בענן הראשון כל הערב אני מחכה והוא לא הגיע גם לא אחרון בקשתי, שרתי לו "גשם בוא" והוא התעלם ממני היום רציתי שהוא יגיע אלי ויהיה חשוך כמו בלילה, בחלום הוא מאחר המון המון הגשם השובב אולי הולך הוא כמו חילזון? ואולי יגיע עכשיו?

אבא הבט, השמיים שחורים האם המתים שם חיים? אבא, הבט, קשה לי מאוד מדוע כולם כה רעים? אבא הבט, בילדתך הקטנה! שלח עוד חיבוק כה אוהב אבא תתן לה, תתן מתנה את האהבה מהלב אבא, נזקקתי, נזקקתי לך רציתי אותך כה קרוב אבא רוצה אני את קירבתך שלא תברח לי רחוק

פרק 22 איכס. היום למדנו על קורבנות. זה סתם מגעיל אותי כל העניין הזה. אני חטאתי, והכבש יכפר. זה דוחה. יש בזה חוסר הגינות מסוימת. אני לא מבין איך אלוהים הרחום והחנון, לפי כל מה שמטיפים לי כל הזמן, יכול להרשות דבר שכזה. אולי, אחרי הכל, הוא לא רחום וחנון. שהריי הוא זה שציווה לעשות את זה. אותי זה דוחה. כל הציוויים המזעזעים האלו. זה לא שאני לא אוכל עוף, אבל מכאן ועד הריגתו כדי לכפר עליי... איכס. יופי. עכשיו סוף סוף אני יכול לחזור הביתה מהישיבה. אבל... אני שומע יללות מתחננות כאלו. של חתול. שנייה נלך לבדוק מה יש לו. אולי... לא יודע. איכס!! הילדים האלו פשוט מתעללים בו! מגעילים. חושבני שיש מצווה לא להתעלל בחיות. אז למה אני רואה כאן דתיים מתעללים? איפה הדת שלהם עכשיו? האא? מסתבר שהם דתיים רק כשזה יוצא להם נוח. כשזה לא יוצא להם נוח אז הם מוותרים על מצוות, שהן בין החשובות ביותר, לדעתי. לעזאזל!! מה עושים עכשיו? צועקים עליהם? אין ברירה. חייבים לצעוק עליהם אם רוצים שהם א ו ל י יפסיקו את ההתעללות האכזרית שלהם בחתלתול. "ילדים!!" איזה עיניים תמימות הם מרימים אלי. אפילו לא מבינים מה רע במה שהם עושים! רשעים. "מה?" איזו תמימות! לכל הרוחות!!!! "למה אתם מתעללים בחתול? זאת עבירה!!" הם מושכים בכתפיהם. מרגיזים ורשעים. לפחות הם עזבו אותו סוף סוף בשקט. את החתלתול המסכן. אני עייף. אולי כדאי לי לישון? הכי טוב לי. מה אני צריך עכשיו להיות עייף? אני סתם אעשה שטויות. _____ _______ _______ לא הצלחתי לכתוב ארוך יותר, עמכם הסליחה

נשמה אבודה במרחבי החושך. האינסופי, הענק שואפת לאור לצאת מהאופל מנסה להגיע. לשחקים. מנסה. ונכשלת...

עול של שנים על צוורי, צוור נערה רכה, המנהלת בעצמה את חייה - ומרגישה ממש כמו ...האם. ___________ שירה לירית, נכון? מוקדש לסהר... -)

קשה להתמודד מול עולם של אמת. עולם של דממה... מדברת. קשה להתמודד עם עולם של אמת. שבו הכל נראה כה אחרת. אנחנו רק בני אדם לא מלאכים בשמיים הכל עם עצב ודם שזורם לו כמו מים...

אלוהים העולם שלי נמוג אפלה פתאומית עוטפת את הכל חסר בעולם מעט טעם מתוק אי אפשר כך יותר לסבול כאב ורוע ישנם בהמוניהם בכל מקום, בכל אדם, וכך הורסים את חייהם של כל החי שבעולם. אמהות מעופפות לשמיים באישון לילה אפור האנשים שופכים דמעות כמים כי הנפטר כבר לא יחזור

מצאתי חתול שייבב נואשות לקחתי אותו, שיפסיק לבכות העיניים כאבו לו, הן היו אדומות אז מרחתי לו אותן במשחות נתתי לו לשתות חלב ונראה לי שאת זה הוא אהב הוא הפסיק לבכות ושתה בצמאון את המזרק לשתיה מצאתי בארון החתול גדל, ועכשיו טוב לו אולי אני אמשיך לטפל בו? הוא חמוד וגם שובב אפילו יותר מבוקי הכלבלב!!

הרגשת כבידות אופפת סביב השמש שקעה, במקומה בא החושך הכל נעשה קריר ולא רואים שום תקווה באופק החושך חונק. נותן רגש אפרורי אי אפשר לנשום שמחה אפשר לנשום רק דברים עצובים ואני כה רחוקה. מרגישה שבכל מקום משרה דיכאון ולא משאירה שום שמחה אולי מוטב שאכנס לארון? משם לא אשרה על כולם אפלה. _____________________ הגיוני שהייתי מושפעת מהשיר החדש של הראל מויאל.

החיים זורמים לאיטם כמו נהר הזמן הכל נעלם, לא נשאר שעון החול שלי נגמר יש עוד המון מה להספיק לכתוב, לתרום, לצייר שהחיים לא יגידו 'מספיק! עלייך אפשר לוותר'

עיניים לחות בוהות בשמיים כאב חזק שורר בשתיים כאב חזק, עצום שורף כאב אשר אינו חולף עיניים יבשות בוהות ממול המבט עצוב, שכול המבט מלא כאב שאוכל את כל הלב כאב של כעס כאב עצוב כאב של כעס נעלם הוא לבלי שוב

לילה רטוב עם קולות עמומים לעבר העיר נורו קסאמים עיר קטנה, מלאה ילדים ילדים קטנים, מפוחדים. היה אזעקה עם צבע אדום הבום החזק, הפחד קרוב ילד בלילה בוכה במיטה מפחד שיפול מחר הקסאם בכיתה צה"ל יצא מאיזור הרצועה הפסיק את חמאס לפוצץ אך בדרום עוד קיימת הזוועה וכל קול את הלב מנפץ

רוצה להתחיל שוב לשלוט בכל מהלכם של חיי, רוצה בעצמי להחליט מה יהיו מעשי, מחשבותי צא ממני, הפסק לשלוט צא ממני, ברח לך צא ממני תפסיק לרצות צא ממני, ולך לך רוצה שוב בצורה עצמאית לחשוב לא להיות נתונה לשליטתך, אני רוצה להגיע כבר אל הטוב בלי להיות מכורה לרצונך צא ממני, הפסק לשלוט צא ממני, ברח לך צא ממני, תפסיק לרצות צא ממני, ולך לך צא ממני, OCD איום צא ממני, ואל תחזור לך כבר, לך לך היום לפני שהמשקעים יהפכו לבור. __________ יש לי OCD, השיר מוקדש לו.

מדינה קטנה כמו אי במרכזו של ים מאיים שישים שנים שהאי מתקיים ומכל עבר-אוייביו באים מאיימים להשמיד, לחסל, להרוג המדינה כבר מותשת אין בה כוח לשרוד לא נלחמת היא עוד למעלה הרימה ידיים מהדגל נשאר רק לבן כנוע, ביישן ופחדן משפילה היא למטה עיניים __________ ערב יום העצמאות, ב' אייר ה'תשס"ח

בעין דומעת בוחן את החדר מסתכל מסביב, שהכל כאן בסדר הכל נשאר כאן כמו תמיד המיטה, הארון והקיר-בצבע אחיד מחפש סממנים של טוב ולא מוצאם במקום קרוב במקומם רואה דמעות צורבות והמון הרגשות-כואבות הסידור אי שם לפינה נזרק שיעזבו אותה לנפשה רק שיפסיקו להטיף לה מוסר כך הבין, ולביתו חזר 'זהו, עזבתי כל ניסיון איתה קשה שם לחיות עם תחושת בעתה את הדת ממנה היא בעטה אליה אחזור בזמנה ובעיתה. __ מוקדש לאבא שלי.

פרק ג' עכשיו, כשיישבה חופית מול המבחן המאיים, שהיה כתוב בדיו שחורה על הדף הלבן, חשבה שאולי טעתה בכך שהסכימה כל-כך בקלות לשמור על אור ועל רקס. היא נהנתה, מאוד אפילו, אבל כך היא לא למדה את מה שהייתה צריכה למבחן, ולא ידעה כמעט מילה מהחומר, ועל כן היא פשוט ישבה ובהתה בדף ובכל פעם כשראתה את המורה מתקרבת אליה טמנה את פניה עמוק עמוק בדף, והשימה עצמה ככותבת במרץ רב על מנת שהמורה לא תפתח עימה בדברים. כשנגמר זמן הבחינה "חופית, איך היה לך המבחן?" צצה לפתע מולה הילדה הכי אנרגטית בכיתה, שילת, "היה זוועה" "וואלה? דווקא היה דיי קל" חופית חייכה לעברה חיוך חיוור. היא רק רצתה את השקט שלה. "בדרך כלל את קצת חורשת לפני מבחן, וכבר יש לך בו אחלה של ציון, מה קרה הפעם?" "הפעם?... אה... הפעם לא ממש הספקתי ללמוד... עבדתי..." גמגמה חופית, נבוכה כולה, "עבדת? במה את עובדת?" "שמרתי על כלב ועל בת דודה שלי" "אהה" המבע של שילת היה קשה להגדרה, מוזר משהו, אבל חופית השתדלה לשכנע את עצמה שמדובר בזוטות ותו לא. "כלבים זה מותק של חיה" "אז מה? אז את עושה בייביסיטר לכלבים?" "את צוחקת עלי" קבעה חופית בקול יבש "לא. אני לא. פשוט... פשוט... פשוט הרעיון הזה נראה לי מוזר!!" "ואז מה? את צוחקת. ואני אומרת לך שאין עבודה נעימה מזו. אין מי שיבלבל בשכל. ירצה על הידיים, יבכה ויתפנק. הם רק צריכים טיול ואוכל, והכלבים מתנהגים כראוי. אז מספיק עם המבט המלגלג הזה בעיניים שלך!" היא סיימה במעין פקודה שהיא, ורק היא, ידה שזו הייתה בעצם בקשה. תחנון. למה תמיד היא צריכה לסבול את היחס הזה? 'אם זו הייתה אודליה, מלכה הכיתה, המנהיגה הבלתי מוכתרת שלהן,' כך חשבה לעצמה חופית במרירות, 'היחס לא היה "מי צוחק עלייך בכלל?" שאלה שילת, שבאמת לא הייתה בטוחה שהיא צוחקת, כן, זה היה נראה לה מוזר, אבל לא מצחיק "לא חשוב" "טוב..." "רגע. איך היה לך המבחן?" "בסדר גמור, אני חושבת שאקבל ציונים סבירים." 'חופית הזו! עד לפני שנייה היא כל-כך כעסה עליי. שתהיה בריאה.' "מעולה לך!" "ו... חופית, אם בכל זאת נפגעת אז סליחה. ונראה לי שדודה שלי מחפשת שמרטפ\ית לכלב שלה. אז אם את רוצה..." "תודה, שילת. תתני לה את הפלאפון שלי. אם תרצה-תתקשר." "יופי. היא תשמח נראה לי." "כלב או כלבה?" "כלבה, אני חושבת. משהו כמו... פינצ'ר ננסי מעורב ב... ב... בפאג סיני אולי? יש דבר כזה?" "יש. טוב. נראה כבר... אני מתה לראות תערובת כזו..." "אז סליחה" "סולחת" 'אוקיי. אז לא יצא לי ממה רק רע. בייביסיטר לכלב של דודה שלה יכולה להיות כיף. אני חולה על הכלבים הקטנים האלו. פינצ'ר ננסי... כל היום רק נובחים ונובחים ונובחים...' לפתע ראתה מרחוק את המנהל. וקפצה בבהלה. רק הוא חסר לה עכשיו. כשהיא אפילו בלי תלבושת. נכנסה לשירותים שנמצאים ממש לידה, והביטה החוצה כשנזכרה לפתע שעכשיו השיעור שלהם איתו. ואוי לא. אין לה כוח להמשיך ולהסתבך איתו. עיניה מלאו דמעות והיא הרגישה טיפשה. טיפשה טיפשה טיפשה! איך לא חשבה על זה שתיאלץ להתייצב מולו היום בשיעור למה? למה היא לא לבשה דווקא היום את התלבושת? היא מקפידה על כך כל יום... ודווקא היום היא 'אוף! אם הרב יאיר יגלה שבנוסף לכל פשעיי וחטאיי אני מבריזה לו גם מהשיעור – זה יהיה פשוט הסוף שלי באולפנא הזו. ואין לי כוח להתחיל לחפש אולפנא אחרת. בשביל שנתיים. מה גם שעליי עוד לגשת למספר בגרויות השנה. דיי! אז אולי אני אכנס לשיעור? אשתדל להסתיר את המקום שבו אמור להיות סמל האולפנא והוא איננו. כן.' כך החליטה חופית לבסוף. כשהרגישה שהיא מפחדת מכעסו של המנהל וממעוף מהיר לביתה. היא חפצה בכך. הסתפקה בו במשך "חופית?" "כן, הרב?" כניעה רבה הייתה בקולה. חופית הרגישה שהיא ניצבת על סף משבר גדול. אם הוא יעיף אותה מהשיעור הזה היא עוד עלולה להישבר לחלוטין. לחלוטין. "למה את בלי תלבושת?" שאל, 'מה, לכל הרוחות, אני עושה? עד שנדמה לי שאני משיג את הערכתה למוסד הזה, לאולפנא האהובה שלי, אני שוב ושוב הורס זאת במו ידיי' חלפה מחשבה במוחו לשבריר השנייה 'אך מצד שני,' שלף טענה ניצחת ממוחו, 'אני לא יכול לאפשר לכל בת להתנהג כאן כפי שהיא רוצה.' "כל התלבושות שלי בכביסה, הרב" ושוב כניעה, הרב יאיר החל לרחם על חופית, היה משהו שבור בקול, ורמז קל לדמעות בעיניה. "טוב, תכנסי ככה לכיתה, בתנאי שיהיה זה חד פעמי" שלח אליה חיוך לבבי, ונכנס לכיתתה. להעביר את השיחה השבועית שלו אצלן. 'הפעם עברתי את זה בשלום. אבל מה יהיה בעתיד? הוא בטח יכעס עליי מאוד. ואין לי כוח לכעס. כעס עושה רק רע. ורק רע יש לי עכשיו, ובשפע. כך שאני מוותרת על הכעס הזה שלו, אבל כשרואים אותי לפעמים מחוץ לאולפנא עם מכנסיים וחולצה שלא החלפתי מהבוקר עם הסמל כולם המומים. ואין לי כוח לשאלות. אני דלה בכוחות. אין לי כוחות לבזבז סתם ככה. רוצים שאבזבז עליהם? שיתנו לי סיבה! מה הם מבזבזים עלי חוץ מכעס, הטפות מוסר, ואני לא "איך היה היום באולפנא, חופית?" "איך כבר יכול להיות? רגיל" הפטירה חופית ביובש, "לא השתנית בהרבה מהבוקר..." צחקה אמה, "כן? שמחתי לשמוע" השיבה לה חופית, ושוב, באותו קול יבש וקריר, "ומה כן מצאת שהשתנה בי?" "את נהיית יותר מרירה מהבוקר, אני צודקת?" "נראה לי" "למה? כי חברה שלי הסתכלה עליי עקום, בגלל העיסוק המוזר שלי כל יום" "ומהו?" "טוב, לא כל יום" תקנה חופית את עצמה, "כמעט כל יום, והרבה פעמים בשבוע, היא גם השתאתה איך אפשר ליהנות מיזה." הוסיפה חופית, כמתעלמת משאלת אמה, "ומהו?" חזרה שוב האם על שאלתה "לעשות דוגסיטר" "אהה?" "נו, לשמור על כלבים" "אהה, הבנתי. היא אמרה לך משהו?" "לא. רק הסתכלה עליי כאילו שאני איזו משוגעת, ובסוף סיכמנו שהיא תיתן את המספר שלי לדודה שלה, שהיא בעלת כלב" היה מעט נצנוץ בעיניים שלה, כשאמרה זאת חופית. "ומי אמר לך שלזה היא התכוונה?" הקשתה האם "אני יודעת. הסתכלתי לה בעיניים שלה וזה הספיק לי בהחלט." "חופיתוש, את יודעת שהרבה פעמים את סתם חושבת ככה. היא לא הראשונה שחשבת עליה כך" "וגם לא האחרונה!" הוסיפה חופית במרירות. "את רואה? לדעתי טעית" "הלוואי" נאנחה חופית, ורצה לחדרה, לכבוש את דמעותיה בכרית. אף אחד לא אמור לדעת מתי היא בוכה. ואיפה. "טוב, אני מקווה שיעבור לך מצב הרוח הזה" גם אני" מלמלה חופית יותר לעבר עצמה, ונעלמה בחדרה.

מביטה מעלה בוהה בעבים שטים בשמיים. שם. הם בוהים בי חזרה קרים, דוממים. שופכים ממטרים עזים. בקילוחים. ואני רטובה. בודדה.

לפעמים ההרגשה היא כמו אוגר קטן חלש, נחבא בנסורת חתוכה מפחד להתמודד מול העולם עליו היא מגינה. נשאר בתוכה לפעמים אני בת-יענה הראש עמוק בתוך החולות מפחדת לעמוד מול הכאב קשה להתמודד מול הצרות לפעמים כמו כלב נובח חסר ביטחון כדי לנשוך מנסה להפחיד את העולם אבל פוחד הוא בעצמו ורק לפעמים אני היא אני נופלת מול הצרות, מנסה להתגבר נופלת על המציאות ומנסה שלא להשבר

שמיים שחורים כוכב נופל איתנו חורף בליבי

אני ציפור, ציפור קטנה שרוצה לחיות לבד לא רוצה את האדם ששם אותי בכלוב לא רוצה להיות סגורה לא רוצה להיות כלואה אני רוצה לקפוץ לעוף ולא להיות סגורה בכלוב רוצה לטוס אל השמיים ולראות הרבה דברים רוצה לעוף אל המרום ולהרגיש חיים יפים לא להיות קצוצת כנפיים כדיי שלא אוכל לעוף להרגיש בלי ידיים שנוגעות אצלי בגוף אני רוצה להיות ציפור קטנה וחופשיה לבד בלי שיעבירו אותי כל דקה מיד ליד לא רוצה אנשים שבי רק יטפלו אני רוצה לחיות לבד בחופש לא בכלוב אני רוצה לחיות בחופש, לעוף למרומים לא רוצה להיות בכלוב שאנשים בי נוגעים לא רוצה שום ידיים שנוגעות אצלי בגוף רוצה להיות חופשי רוצה לעוף אני רוצה לפרוש כנפיים להמריא אל המרומים אני רוצה לפרוש כנפיים ולחיות חיים טובים בלי שאנשים ייגעו בי יתפסו אותי מהר בלי שיגזרו את הכנפיים שלא אעוף יותר אני רוצה לחיות לבד רוצה לעוף אל השמיים אני ציפור ציפור קטנה אשר רוצה את בני עמה לא רוצה לחיות אצלם לא רוצה בני אדם אני ציפור ציפור קטנה שרוצה את בני עמה הקשב ילדי אם רק תוכל תזהר מבני אדם שלא ישימו אז בכלוב שאתה תוכל לעוף אם לא אתה אז אני, תוכל לחיות עם בני עמי, אני ציפור...

יושבת בודדה נפרדת מכולם מבודדת ע"י סלעים נפשיים לא שייכת. לכולם. רוצה. להתחבר אבל ...לבד

העיניים שתקו במבטן לא אמרו מילה ללב כל שאר הגוף נהג כמותן לא שיתפת אותי בסבל כואב ניסיתי להכנס לרגשותך ולא הצלחתי כלל וכלל רציתי להיות עמוק\בתוך מחשבותך אך לא נתת לי את היד.

גשם שטף את הרחוב, המבט שלה לא היה ממוקד בשום דבר. היא לא חשבה הרבה על מה שהיא רוצה עכשיו. היא רק רצתה רק קצת שקט, רק קצת יכולות לחשוב על עצמה בלי לכאוב יותר מידי. בלי לחשוב על זה שהיא לא רוצה לחזור הביתה. בגלל דחף פנימי. דחף לא מוסבר. היא לא הבינה מה הדחף הזה רוצה ממנה, אבל גם לא רצתה לחזור לביתה, אף שידעה שזו סתם תחושה חסרת הגיון. ובכל זאת, לא יכלה להתגבר על זה. משהו בתוכה אמר לה שאם היא לא תהיה מוכנה "חופית! איפה את?!" אוף, רק ברחתי וכבר הם רודפים אותי. אין לי כח אליהם! איך הם לא מבינים את זה? הם לא חושבים שזו קצת מציק להיות ככה דבוקים לאדם שאינו חפץ בחברתם?! "חופית! את כאן?" "כן, אמא..." בטון רוטן, חסר סבלנות וחשק. "את יכולה לשמור על טוהר?" "ל... כן" כאילו שיש לי בכלל ברירה אחרת! קיבלה לידיה את אחיה הקטן, עטוף בשמיכה, עם בקבוק המטרנה שלו. אמה אמרה לה את שעת הארוחה הבאה שלו, והסתלקה לה לדרכה שלה. עליה לבצע מספר סידורים, וחופית מוכרחה לקחת חלק בהשגחה על אחיה הקטן. אין מה לעשות. הוא שייך אליה והיא שייכת אליו. גם אם איננה רוצה. 'אלוהים! למה אתה עושה לי את זה? אני חייבת להרגיש ככה? למה בראת לי משפחה כזו? למה? חופית, תעשי ככה, חופית, תעשי ככה...! אין לי כח אליהם. אין לי. א י ן ל י ! ! ! היי! אמא כבר אמורה לחזור, אולי נחזיר לה כבר את טוהר? אין לי כח להמשיך ולשמור עליו. זה מתיש אותי מידי. אני הולכת אליה.' "אבא, איפה אמא?" למה אבא, בעצם, אינו מסוגל לטפל בטוהר? למה זה נופל דווקא עליי מכולם? "אבא!!" למה הוא לא עונה לי? משהו בפנים שלו קצת... קצת... "אבא!! איפה אמא??????" הוא בוכה? למה?! חופית הצטרפה לבכי. מבינה שמשהו נורא קרה לאמה, אולי נהרגה בתאונה? אחרת למה אביה בוכה כל-כך? לפתע הרגישה כמה הייתה קשורה ואוהבת את אמא שלה. למרות כל המריבות והכעסים "אמא נפצעה בתאונה... עדיין... עדיין... עדיין לא יודעים מה בדיוק יקרה לה... תחיה או לא..." _____________- אני יודעת שזה לא משהו. זה מה שהצלחתי לכתוב היום..

אתמול ההורים היו עייפים מותשים, כאלה שבקושי זזים היה אתמול תשעה באב התאריך שבו המקדש שלנו - חרב ההורים צמו יום שלם ואני כל-כך ריחמתי עליהם! רציתי לצום אני במקומם אבל הם לא הרשו לי. אני קטן אז במקום זאת התפללתי ומאלוקים ביקשתי, עוד לא קיבלתי שהכל יהפוך לוורוד יותר ושהרוע כאן לא יישאר.

ישנם במקום כה רחוק ואבוד אנשים אבודים, איש בצער למוד המדינה מפקירה אזרחים חיילים, גם שאר נעדרים, ואורחים מי שנחטף לא זוכה ללחץ מדיני מפקירים אותם, כמו אומרים 'הם לא שלי' מתחייסים אליהם כמו לא היו קיימים מהקיום שלהם, מהשייכות, מתעלמים עזרו למדינה? אותה זה לא מעניין. שיסתדרו בעצמם, זאת בעיה שלהם! שלא ירגלו, יסכנו את עצמם והמדינה לא תצטרך להציל אותם. זה לא בסדר? חסר מוסריות? אולי המדינה כך היא חסרת אחריות? המדינה טוענת ש: לא נורא. העיקר שלי טוב. אבל אולי בכל זאת הם יחזרו אלינו בקרוב. __________________ הבהרה: אני ממש לא מסכימה עם זה. אני כותבת את היחס של המדינה (כלפי פולארד בעיקר.). מוקדש למשפחות הנעדרים.