י"ז בתמוז, ג' אלפים תת"ל.
רבקה יושבת על האדמה הקשה, גבה צמוד לקיר הבית, ראשה בין ברכיה. זמן כה רב הם נמצאים במצור. בימים מתחוללת מלחמה מחוץ לעיר, הצבא הכובש, הרומאים, יורים פנימה אל תוככי העיר המסוגרת, ואילו בלילות נלחמים היהודים בינם לבין עצמם. מאות אנשים נפלו בחרב, וביניהם אף אביה ואמה. אביה היה מחשובי ירושלים, והתנגד מאוד למעשיהם של הקנאים. הוא הביע את דעתו קבל עם ועדה, כי יש בכוחנו להישאר במצור בלי לרעוב למשך עשרים ואחד שנים. הרומאים, כך טען, לא יוכלו להחזיק מעמד זמן כה רב. עוד באותו לילה פרצו הקנאים אל ביתם ורצחו את הוריה. למחרת שרפו את כל מחסני העיר, כדי להכריח את בני ירושלים להילחם ברומאים. אחיה, יוסף, ניסה לחמוק מירושלים בחסות החשכה, אך נתפס על ידי הרומאים ונהרג באכזריות. אך טובים היו חללי החרב מחללי הרעב. כסף וזהב התגלגלו ברחובות, ואיש לא טרח לאספם. מה חפץ להם בזהב ובכסף? וכי מה יעשו בם? יבשלום ויאכלום? מי שהיה לו אוכל – לא חשב אפילו למכרו, ולו בעד עשרות כיכרות זהב. בית סגור ומסוגר – אות הוא וסימן לכך שבני הבית אוכלים. הקנאים היו פורצים לבתיהם וגוזלים אוכל מפי האנשים ממש. מדי פעם הריחה רבקה ריח של בשר עולה מאחד הבתים הללו. מנין להם בשר בשעה שבני ירושלים גוועים ברעב – לא ידעה, וניסתה גם לא לחשוב מה הם מבשלים שם. האוויר הצלול של ירושלים מתערב בצחנת הגופות המוטלות ברחובות. אין לה כוח עוד. שמש הקיץ קופחת על ראשה, והיא מרגישה את בטנה נקרעת מבפנים מרוב רעב. ופתאום – קולות! שאגות קרב, צרחות אנשים מבוהלים, וריח שרפה. עד מהרה התפשטה השמועה בעיר. נפרצה החומה. השבועות הבאים עברו עליה בפחד, מסתתרת בכוכים ובצללים. משתדלת להיעלם. בתי העיר התחתונה כבר חרבו. מחצית העיר עולה באש. קולות בכי מר וזעקות שבר מגיעות לאוזניה. רבקה יוצא בזחילה מהמחבוא, מחפשת את מקור הבכי, לא בטוחה שהיא רוצה לראות. עיניה שבעו ממראות קשים. היא מציצה מערבה לכיוון המקדש – וליבה עומד לרגע מפעום. עיניה חושכות. המקדש עולה בלהבות.
ימים ספורים לאחר מכן רבקה, אסורה בשלשלאות, צועדת בעייפות בתוך שיירת השבויים, שולחת מבט אחרון אל ירושלים הדוויה, אל חורבות המקדש. איכה יועם זהב.
YYY
כ"ט בתמוז, ד' אלפים תתצ"א.
בקי רקמה מפית בחדרה, כשלפתע ג'ו, אחיה, ננס בסערה הביתה. "בנימין חזר! בנימין חזר מארץ ישראל!!!" בנימין היה שכנם בעיירה הקטנה בצרפת. לפני זמן לא רב הצליח לחסוך סכום מספיק, ונסע לארץ הקודש. ימים רבים חיכו לשובו, וכעת שב. בקי נטשה את מלאכת הרקמה שלה ורצה בעקבות ג'ו אל ביתו של בנימין. הבית כבר היה מלא באנשים שרצו לשמוע דרישת שלום מארץ ישראל. "נו, נו, ספר, בנימין, ספר, איך ארץ ישראל?" "אוי," נאנח בנימין, וכל תלאות הדרך נראו על פניו. "ירושלים חרבה... כמעט ואין בה יהודים. רק בעמל רב הצלחתי למצוא בית-כנסת. היהודים המעטים החיים בירושלים הם עניים מרודים, ומעמדם בין הגויים נחות. והר הבית... ליהודים אסור לעלות אליו. כל הארץ חרבה, וכל מקום המקודש מחברו- חרב מחברו. והר הבית חרב יותר מכולם. קרעתי קריעה בראותי אותו. זרים מהלכים במקום קדשנו. בילע ה', לא חמל, את כל נאות יעקב..."
בקי שבה הביתה בראש מורכן.
YYY
א' באב ה' אלפים רנ"ב.
ריקה ארזה מעט חפצים בילקוט קטן, נפרדת בדמעות מחדרה האהוב, ומכל חפציה שהיא נאלצת להשאיר מאחור. המלך פרדיננד החליט על גירוש כל יהודי ספרד, ואיש לא הצליח להניאו מכך. אנא ילכו עכשיו? ז'ואן נכנס לקרוא לה. יוצאים עכשיו. ריקה מעמיסה את הילקוט על גבה ויוצאת את הבית. אבא ואמא כבר שם, כולם עם מעט חפצים. המשפחה מתחילה ללכת, וילדי הנוצרים, ילדים שהיו ידידיה, צועקים וצווחים קללות בשמחה לאיד. ממש כמו לפני 1400 שנה, חושבת ריקה. עם ישראל שוב יוצא לגלות, ושוב סופג חרפות וגידופים. "סורו טמא, קראו למו, סורו, סורו, אל תגעו... אמרו בגויים, לא יוסיפו לגור."
YYY
ד' באב התשכ"ה.
רבקה'לה מפטפטת בשמחה עם חברותיה. האוטובוס מתנשף בעליות לירושלים. הבנות שרות בספסלים האחוריים. הדרך עוברת בנעימים. וכי מי לא אוהב טיולים? "בנות, כולן לרדת, הגענו!" קוראת המדריכה, והבנות יורדות. "כולן לבוא הנה, לתצפית! מי יודעת איפה אנחנו?" שואלת המדריכה. "בהר הצופים!" "נכון מאוד! אם תסתכלו מכאן תוכלו לראות את הר הבית, את הכותל המערבי..." רבקה'לה מסתכלת. מסגד בנוי על הר הבית, שכונת מגורים 'נדבקת' אל הכותל המערבי. צביטה של געגוע דוקרת את ליבה של רבקה'לה, אף על פי שהיא מעולם לא הייתה בכותל. כבר 17 שנה שאף יהודי לא היה בכותל, ירושלים בודדה. היא עוד לא נולדה כשנפלה ירושלים בידי הירדנים, ולמרות זאת היא מתגעגעת. איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, הייתה כאלמנה...
YYY
ט' באב התשס"ט.
ריקי נוסעת עם משפחתה לירושלים. אבא נוהג, אמא לידו, היא ויוסי יושבים מאחור, שרים בהתלהבות ובשמחה. השמחה לא פוחתת גם כשהם נתקעים בפקק ענק בכניסה לירושלים. טוב, הרי ברור שהם לא היחידים שבאים לבית המקדש.
בסופו של דבר הם השתחררו מהפקק, שלמו מלא כסף כדי להחנות את הרכב בחניון כרטא, שהיה עמוס לגמרי, והנה הם הולכים אל רחוב השוק, ליד הכותל המערבי. ריקי מציצה לכיוון מה שהיה פעם עזרת נשים. עכשיו עומדים שם דוכנים, וסוחרים מוכרים להמון בהמות ועופות, סולת, שמן וכלים למנחות. המשפחה עוצרת רגע כדי לקנות עולת ראיה, ואז מתפצלים למקוואות. אבא ויוסי למקווה הגברים, אמא וריקי- לנשים. כל ירושלים עוטה חג. צום החמישי הפך ליום-טוב. מי היה מאמין שרק לפני שנה עוד צמו והתאבלו בתשעה באב.
כשריקי נכנסת בשערי חולדה אל הר הבית היא מרגישה את הלב שלה מתרחב בשמחה של כל עם-ישראל, שלאורך דורות ארוכים ציפה לרגע הזה.
תגובות
כדאי היה לבחור תקופה אחת ולפתח בסבלנות תוך התבססות על פרטים אמיתיים סיפור מרגש.
כי הקפיצות המהירות גורמות לחוסר כניסה לתוך הדמיות וחבל...
רעיון ממש חמוד חבל שדילגת על התקופה שכן אפשר ללכת לכתל(לתקופה שלנו).
יומטוב=)