ש ת י ק ה . . ; פרק מ'

                    פרק מ'

"שחר?"
"כן? רוני?"
"אתה ישן?"
"לא.. נירדמנו, מסתבר!"
"מסתבר!"
"וואי, איך שאני עוד עייף"
"וגם רדום", הוסיף רוני בחיוך

"וגם רדום" הסכים איתו שחר, "אז אולי שלא נקום לתפילה עכשיו? נתפלל אחר-כך, וביחידות."
"אתה יודע.. ההורים.."
".. עוד לא למדו שאנחנו גדולים מספיק בשביל להחליט על עצמנו, בגיל הזה, ובנושאים האלה.." השלים שחר את רוני,

"שחר?"
"כן?"

"אולי תספר לי עוד על המריבה שלך עם אמא שלך? למה התעצבנת עליה?"
"כי היא חושבת שאני פעוטון!"

"אני יודע שזה מרגיז, אבל שוב-היא אמא שלך.. היא בטח רק דואגת לך"
"שוב?!"
"מה שוב?!"
"אתה מתנהג כמו היועץ שלי מהישיבה?"
"אוייש, די! נו! שחר!"
"אבל זה משגע! טוב. אני רוצה לישון!"
"מתחמק?"
"לא. עייף."
"אתה בטוח?"
"כן. לילה טוב!"
"לילה טוב."

שתיקה

"שחר?"
"כן?"
"נירדמת?"
"לא. ת'אמת? אני בכלל לא מסוגל להרדם עכשיו!"
"אז זה כן היה התחמקות?"
"אולי."
"שנדבר?"
"שנדבר" הסכים שחר,

"רוני! שחר! קומו! תפילה!"
"עוד מעט" ענה רוני,

"אבל אתם תפסידו את התפילה! קומו עכשיו"
"אוף! עוד מעט..!" ענה רוני לאימו בקולו קצר הרוח.

"רוני?"
"כן?"
"נדבר. אני מסכים, כלומר-אני רוצה!"
"יופי. נדבר."

*              *                *

"רוני, מתי קמתם היום בסוף?" שאלה אמא של רוני,

"באיזה עשר, ניראה לי, נכון, שחר?"
"בעשר ועשרים, בערך," ענה שחר,
"אהה, למה לא קמתם לתפילה?"
"היינו עייפים" ענה רוני, מחניק פיהוק,

"ישנתם..?" שאלה שוב אימו של שחר,
"לא. דיברנו, נכון, שחר?"
"דיברנו, ועוד איך דיברנו!"
"העיקר שנהנתם.." חייכה אימו של רוני.

__________________________

מצטערת על הקיצור הנמרץ! כתבתי את זה בשבע הברכות של דוד שלי, בפלאפון, והכל נמחק לי. אז כתבתי לי את כל זה בתקציר, וניסיתי לשחזר למחשב.