פרק מ"א
"אני ניראה לי חושזה מחר הבייתה"
"למה?"
"כי כמעט לא הייתי בבית בחופש פסח הזה, ואמא שלי תצטרך את העזרה שלי, אני מניח, אבל הגיוני שיהיה לה לא נעים לבקש אותה ממני, כי היא חושבת שאני אומלל.. אז היא לא תירצה להפריע לי לפרוק את ריגשותי.."
"אהה.. אני גם צריך לעזור לאמא שלי, אתה יודע.. אין לה כל-כך מי שיעזור לה, ואני גם רוצה לבקר את אבא שלי, ו.. יש לי גם הרבה מה לעשות, אני גם דיי אשמח לבקר אצלך, לראות דברים שאתה כותב, נשחנ"ש קצת אצלך גם.. מה יש?"
"סבבה! אז תבוא!" קרץ אליו שחר, "אתה יודע שנשמח!"
"תלוי מי זה נשמח.."
"כולנו!"
"אוקיי.. סבבה!"
"אוף! כשאני חושב על זה-לחזור הבייתה-פירושו להתמודד עם אמא שלי, שחושבת שאני ילד, קטן, ועוד מוגבל! מה אני צריך את זה?! מי יוכל לשכנע אותה שאני לא?! לעזאזל!"
"שחר, תשתדל לא להתייחס יותר מידי לשטויות. תתמקד במה שאתה רוצה לעשות, ולא לשים לב לכל מי שנידבק אליך בדרך"
"קצת בילתי אפשרי!"
"אני לא בטוח, אתה יודע, גם אלי נתקרצצו לא מעט אנשים, לפני כמה שנים"
"והצלחת להתעלם מהם כמו שאתה מיעץ לי?"
"לא ממש.. בל ניסיתי, והיה יותר טוב כאשר התחלתי לנסות,"
"אז אני אנסה, בלי נדר!"
* * *
'אולי רוני צודק. אבל לי כבר אין כח למילחמות האלה. אני רק רוצה שיתנו לי קצת שקט! אני ילד רגיל, נורמלי, בעצם! אני אפילו כבר לא ילד. עברתי את גיל הילדות. ואני בוגר מספיק כדי להחליט מה שאני רוצה. אבל ההורים, המורים, עוד לא משוכנעים בכך עד הסוף! וזה משגע!'
* * *
"שלום, שחר, איך היה לך אצל רוני? נהנת?"
"כן! בטח שנהנתי! כבר מלא זמן לא נפגשנו.. אז זאת הייתה פגישה מוצלחת לחלוטין!"
"אני שמחה! מה עשית אצלו?"
"מה שאני עושה אצלו תמיד..?"
"???"
"נו.. מדברים, צוחקים, מתפללים, אוכלים, שותים, ישנים.."
"טוב. אם אתה לא מעוניין בלפרט לי אז אני לא אלחץ עליך..!"
"מה יש כאן לפרט?! רוני הוא כמו כל בנדוד אחר! נהנתי אצלו, הוא בערך בגילי, מזמן לא נפגשנו. וזהו!! מה אני צריך כבר לעשות אצלו?"
"לא יודעת" השיבה אימו של שחר בקול שקט, "אבל אולי אתה אמור לדעת," הוסיפה, מה שהרגיז את שחר עוד יותר,
"מה כבר יש לי כאן לדעת? נמאס לי כבר! מייחסים אלי כאן, בבית הזה, כאלא תינוק! כמה אני כבר יכול לסבול את זה?!" צעק שחר, ונמלט אל חדרו, כשדמעות מציפות את עיניו.
* * *
"דני, ראית? הוא בקושי בא הבייתה, וכבר הוא מתחיל עם הקריות שלו. משהו קורה איתו. דני."
"מה שאלת אותי, כשהוא נכנס?"
"איך היה לו אצל רוני? ואם הוא נהנה, וכל השאלות האלה.."
"איך שאלת אותו את זה? כחקירה? ניראה לי שהוא חש כמו ילד קטן, או מוגבל, שכל הזמן את עוקבת אחרי כל צעד שלו!"
"אבלך אני דואגת לו! מה אני כבר יכולה לעשות!?"
"לרסן במקצת את הדאגה שלך. כי היא פוגעת בו!"
"אבל.. לא ניראה לי שזה אפשרי!" דמעות חדרו לקולה של גילה, היא אימו של שחר.
* * *
"הלוו?"
"שלום?"
"אפשר לקבל את רוני?"
"כן, שניה.. ר ו נ י ! ! טלפון!!"
"רוני?"
"כן, זה שחר?"
"כן! אמרתי לך.. אמרתי לך.."
"אתה בוכה?"
"אולי.. יש לי כמה דמעות! אמרתי לך. נמאס לי מהם! למה חזרתי הבייתה, למה?! למה!?"
"שחר, תתמודד, תנסה להבליג!"
"זה בילתי אפשרי! אני לא מסוגל לזה יותר!"
"דיי, שחר, דיי!"
"לא מסוגל יותר!"
"תרגע, שחר"
"אני רוצה למות!"
"אתה לא קצת ניסחף?"
"אולי. לא יודע!"
"תנשום נשימות עמוקות, ותרגע."
תגובות