פרק מ"ב
'לאן אני רץ? בעצם? לברוח? כמה שיותר רחוק מהבית הזה! הכמה אני כבר יכול לסבול את העובדה שאמא חושבת שאני ילד קטן? אין לי כח אליה! לא רוצה להיות קשור למשפחה הזו.. להיות הילד האומלל והמוגבל שלהם! שישכחו ממני..! אבל.. בעצם.. איך באמת אני אמור להסתדר בחוץ? אין מצב שאני אסתדר! בעצם. יש מצב! והעיקר-שסוף סוף יפסיקו לחשוב עלי כל מיני מחשבות!'
'שחר!'
'כן?'
'מה אתה עושה?'
'בורח!'
'וזה למה? כי נמאס לי! ומהכל!!'
"שחר! קום כבר! כבר מאוחר מאוד מאוד! קום לתפילה!!"
"מהה?!" מלמל שחר, אפוף בקורי שינה,
"מאוחר מאוד! כבר שמונה וחצי. המניין האחרון. נו קום כבר לבית-הכנסת!!"
"אני קם! אני קם!" השיב שחר, עדיין אפוף בתוך חלומו.
* * *
"אורי? מה קורה? חלמתי חלום.."
"כן? איזה חלום חלמת?"
"שאני בורח מהבית.. כדי שלא לסבול את היחס של 'הילד האומלל והדפוק שלנו!', מצד אמא שלי.."
"אהה.. אז מזל שיש בית-כנסת, שנפגשים בו, ואתה יכול לספר לי את זה, האא?"
"מסתבר כך.. ת'שמע! אני לא יודע מה לעשות עם עצמי עכשיו..! רבתי עם אמא שלי.."
".. כמו תמיד.." לא התאפק אורי מלהוסיף, אבל שחר התעלם ממנו. לא רצה לפתח מריבה נוספת,
"ואני מרגיש שאני צריך לעזור לה עם ההכנות לקראת חג הפסח..""
"ולשבר בזה את הסטיגמה שבנים לא עובדים?" חייך אורי,
"גם, אבל לא רק. אני חייב לעזור לה. אני גם גר בבית הזה.. אבל אני כל הזמן ב'תקאלים' איתה. וזה קצת בעייתי מבחינתי להציע לה עכשיו את עזרתי בניקיונות.."
"אז מה תעשה?" שאל אותו אורי, עניינית,
"לא יודע. אני מתוסבך לחלוטין. אין לי עצבים לכלום. אין לי כח. הייתי אצל דודים שלי, והיא ישר חושבת שזה קשור לבעיות שלי!!"
"למה? זה לא?"
"מה זה משנה אם זה כן או שזה לא?"
"זה משנה."
"לא. ואני אסביר לך גם למה לא."
"מה לא? לא קשור, או שמא לא משנה?"
"לא משנה. כי היא יודעת שאני שונא שחוקרים אותי, ושאני כבר לא ילד קטן, אז למה, לעזאזל, היא עושה לי את זה כל הזמן?"
"כי.." אורי השתתק.
"היא דואגת לי?"
אורי ממשיך לשתוק.
"אוף! מה יש לך? אתה מפחד ממני? לא משנה. בכל מיקרה-היא ואבא שלי דיברו, ושמעתי אותו מסביר לה שזה לא טוב ללחוץ עלי. אני הפרויקט הפסיכופט שלהם, כנראה"
"אתה הילד שלהם." לא יכול היה אורי להתאפק מלהעיר לשחר,
"ודווקא בגלל זה הם צריכים להבין אותי יותר טוב. אני חושב." השיב לו שחר, מעט תוקפן מתמיד,
"וזה, כנראה, מה שהם מנסים לעשות" ענה לו אורי, במבט מושפל.
"אני לא בטוח. הם רק חושבים עלי כמוגבל."
"שחר.." נאנח אורי, "אויי.. שחר."
"כן? מה אויי שחר?" שאל שחר, תוקפן כקודם,
"אתה.. כל-כך בטוח בעצמך. ולא מוכן לשמוע מילה על זה שאולי, אולי, אולי, אתה טועה..!"
"כי אני מכיר אותם טוב מספיק, כדי לדעת שאני לא טועה."
"ואם אתה כן? תחשוב על זה. שחר."
"חשבתי על זה מספיק. כל החיים שלי אני כמעט חושב רק על זה.."
"אז אתה לא חושב מספיק טוב. שחר. באמת! תשים לב למה שאתה עושה!"
"אני שם לב.. אוהו שם לב.."
"לא להכל. כנראה."
"דיי, אורי. דיי. אני חי איתם מספיק שנים. כדי לדעת שהם קצת נסחפים. לגבי, בכל אופן. אני לא זקוק לזה! לא! לא! לא!"
”אני לא בטוח בכך, שחר."
"דיי, אורי. אין לי כח לשוב אל כל הוויכוחים הדביליים הללו."
"אתה פתחת אותו.. אבל."
"לא התכוונתי שניגרר לוויכוח. סתם התחשק לי לפרוק תסביכים"
"אבל אני לא ממש מסוגל לשתוק, כשאתה מספר לי את כל זה."
"אז אשתדל לשתוק בנושא הזה בעתיד, לידך אבל, בלבד!"
"אהה?!"
"דיברתי מבולבל. לידך בלבד אשתוק בנושא הזה.."
"אין לי שום בעיות. אני אשמח, ניראה לי."
"ניראה לך?" תמיהה מהולה בלגלוג נשמעה בקולו השואל של שחר,
"כן. אני לא בטוח מה עדיף לי. חבר-שיקבל ממני עיצות.. ויכעס עלי, או שפשוט מראש אנחנו נשתוק בנושא הבעייתי, אבל ככה לא יהיה לחבר לפני מי לשפוך, וממי לקבל רעיונות..""
"אז לזה אל תדאג.. יש לי מספיק בני-דודים בגילי, פחות או יותר, ואני בהחלט מסתפק בהם!"
שתיקה מכיוון אורי,
"נפגעת?"
"לא. אבל אני שוקל לעשות זאת.."
שחר חייך בהקלה. אורי לא נפגע, וגם אם כן-לא רציני עד כדי שהוא יאלץ להתנצל.
* * *
"ראיתי שפטפטת עם אורי"
"כן. כיף שיש חברים שגרים לידך.. נפגשים איתם גם בחופש"
"אבא?"
"כן?"
"שמעתי שאתה ואמא דיברתם עלי. אתה צודק. אני לא סובל את כל הלחץ הזה של אמא עלי. היא חושבת שאני איזה ילד מפגר, או שלפחות אני מוגבל."
"תבין גם אותה. היא דואגת לך."
"זה מה שהיא אומרת לך. ואתה לא לגמרי הסכמת איתה, אם הבנתי נכון." שיגר שחר מבט באביו,
"נכון. אני גם חושב שזה מיותר. כל הלחץ הזה. אבל לפחות משתדל להבין את אמא. היא דואגת לך. אתה הבן שלה."
"ו'בזכות' הדאגה שלה-אני נדפק עוד יותר. כי אני לא סובל את העובדה שיש מישהו שיושב לי על הזנב, ובוחן כל צעד שאני עושה!!"
"אבל שחר! היא דואגת לך! וגם דיברה עם הרב ירון שלך, מה שהוסיף ללחץ שלה. היא ממש מודאגת!"
"אז תסבירו לה.."
"ומי זה בדיוק 'תסבירו'?!"
"אהה.. אז אתה; 'תסביר'."
"מה יש כאן להסביר לה?"
"הרבה מאוד. שאני לא דפוק\אומלל\מוגבל, או כל דבר אחר!!"
"אבל שחר, זה לא מה שהיא חושבת עליך! בהחלט לא! ומה שהיא כן חושבת עליך בא לה בגלל מה שהרב ירון מדבר איתנו. אתה לא משתף פעולה בבית הספר"
".. בישיבה" תיקן אותו שחר, בדחף בלתי מוסבר או נשלט.
"אוקיי, אז בישיבה, אתה לא משתף פעולה עם אף ורה, וגם עם החברים שלך אתה בקושי מדבר! אז למה אתה כבר מצפה?!"
"רגע! שמא תזכיר לי עם מי דיברתי עד לפני שניה?"
"עם אורי?"
"חבר שלי, לא?" שאל שחר בלעג כואב ומריר,
"אייי, שחר."
"כן? מה 'אייי'?"
"אתה באמת לא מבין למה אנחנו כל-כך דואגים לך?"
"אני לא חושב שיש כל-כך מה לדאוג לי,"
"ואנחנו בטוחים בכך, שחר. אתה.."
"אני..?"
"אמרתי לך כבר. לא מדבר עם אף אחד. לא מתייחס לאף אחד בכיתה!"
"אהה?!" שחר הביט מופתע באביו, "מי קשקש לכם את כל השטויות הללו?!"
"המורה שלך" התיז לעברו אביו, "הוא סיפר לנו שגם כשהוא מדבר איתך-אתה כמו לא איתו."
"כי הוא מדבר איתי כאילו שאני זקוק לעזרה, כשאני לא."
"אבל היחס שלך אליו, אל היועץ של הישיבה, אל כולם, מוכיח שאתה כן זקוק לעזרה!"
"אבל היחס הזה בא דיי הרבה בגלל שככה חושבים עלי. אז אני כבר כזה."
"אני לא בטוח בזה, שחר,"
"ואני כן. דיי אבא! אני יודע טוב מאוד את כל מה שאני מרגיש! ואני גם כבר לא ילד קטן!"
"כל? שחר? כל?"
"כן. כל. אני מכיר אותי היטב."
"אבל צריך גם לפעמים את אלה שיביטו בך מהצד, ויגידו לך מה חסר בך, לדעתם."
"לדעתם, אבא, לדעתם. ולדעתם האישית בלבד!!!"
"שחר, אתה לא אובייקטיבי."
"אני כן, ואני כן!" כעס שחר, ואמר חצי בצעקה, אחר נכנס לביתו. אל תוך חדרו המגן עליו מפני המבוגרים שסביבו. הבטוחים שיש בו בעיות.
תגובות
כמו שאמרתי סיפור יפה מאוד
אהבתי חזק זה מייחס הרבה מיתגבריםםםםםםםםםםםםםם....
