שחר

ב"ה.

ערב בבסיס, התקהלות מוזרה ליד חדר האוכל, "ראית איך זרק עליו?", "בום מכה אחת וגמר אותו","תראה איך הוא מפרפר".

התקרבתי, לאט. 

פחד החל להזדחל כשראיתי דמות קטנה שוכבת על הרצפה, שלולית כהה נוצרה לידה.

"כן, זה החתול המעצבן הזה שתמיד מתעלק עלינו, מזל שככה גמר אותו"

קפאתי על עומדי, "שחר?" חשבתי בבהלה, "אותך הרגו?".

עצרתי. לא מבין. עצבות החלה  מטפסת בי.

"שחר, איך עשו לך את זה? נכון לא הייתה הכי יפה, את האמת גם היית קצת מעצבן, אבל ככה?".

התחלתי בראשי מונה מעלותיו, את קולו הצרוד, את פרוותו הג'ינג'ית בעלת הכתם הכחול , שלה זכה מחייל שאהב אותו פחות...

התחלתי מתאבל עליו בשקט כשהעצב עולה לאיטו. הולך בבסיס ומבכה חתול, ציניות קטנה מעורבת באשמה נאבקה על מקומה " על חתול?, ומה עם מתן, ככה הרגשת כשהוא הלך? אתה לא קצת מגזים?". רגשות, לכו תבינו.

ממשיך והולך מתקרב לחמ"ל, מבנה גדול ואטום, אטום כמו ליבי עכשיו, ליבי שנחמץ מיודעי שיותר לא אפגוש פה את שחר, חתול החמ"ל.

נזכר בו מהלך בין רגלי החיילים והחיילות מחפש צומי ומזון. איך חוטף בעיטות וקללות אך ממשיך בשלו.

אני הייתי אחד היחידים שהעז ללטף, לגעת, להרים.

"איכס, חתול מזוהם , איך אתה נוגע בו" שמעתי לידי כשהייתי מלטפו. נזכר בהרגשת האמון שלו כשנרדם עלי, נועץ בי  ציפורניו בעדינות.

עצב, הרגשת אובדן, כאילו קברתי חבר קרוב.

ולפתע

זנב ג'ינג'י מרחף, "מייאו" צרוד וכתם כחול מיהרו לעברי.

עת ידיים מיהרו ללטף פרווה כתמתמה בליבי זרחה השמחה...