יצירות של עד מתי?

ב"ה בישוב קטן בין הרי הדרום נולד יום אחד תינוק אדום. הוא צווח וצרח באין אונים כי רק עכשיו קיבל מכה קטנה בפנים. הן רק עכשיו ידע את כל ולפתע נשכח ממנו הקול(1). בן שמונה ימים נקרא הוא חיים ואור ושמחה הוסיף להורים. גדל לו הילד במשוך העיתים ועליו כבר ניכר תחביבו הנעים. לשמוע סיפורים תמיד מוכן ולכל סיפור תמיד יש לו זמן. סיפורי צדיקים מתוך הגמרא, ואגדות חסידים מתוך אגדה. לא ינום לא ישן , טרם לאוזנו סיפור ינעם. ובתוך ליבו הקט נעימות מתפשטת, הן נשמת הצדיקים את ליבו כובשת. ממעשה ברב חייא עד רבי עקיבא. נפעם הוא מאותם העוצמות שבאותם הצדיקים כל הזמן מתגלות. מר' חייא שבמסירות נפש שאין כמותה העמיד תלמידים רבים לדוגמא.עד רבי עקיבא הנשגב והנורא שאת נפשו מסר בטהרה. ב"כה עשו חכמינו" על פה בקיא, הן על כל סיפור חזר להפליא. עת למד לקרוא לא נס ליחו ואל הסיפריה שם פעמו. סיפורים מכל היד לקח, ואת נפשו זיכך זך זך. גדל הוא העלם בטוב ובנעימים,וכמעט נראה שיימשך כך לעולמים. בקיאי הנפש שאותו פגשו, אחד לשני לחשו: הן ראית מבעד לנפשו הטהורה, רובץ משא כבד נורא? תמהו הם ולא ידעו סיבה, מדוע עול על נפשו נשא. ולכם ידידי בוודאי אגלה, מהו הסוד שחיים נושא. שאלה עצומה אצלו נשאלה , אשר לה לא מצא תשובה. שאלה קשה ונוקבת אשר עד שאול היא חודרת. אם כה גדולים היו הראשונים, מה השאירו לנו הקטנטנים? : איככה יכול אדם בן תמותה לעשות מעשים שכולם תבונה. להתגבר מעל הגוף אל השכל מעלה, ומאחוריו להשאיר כל פקפוק ותהיה. לעשות רק את הנכון ולהתגבר על כל פיתיון. על האנוכיות הם גברו וכמעט למלאכים דמו. מה נוכל אנו הקטנים לעשות, כשכולנו יצר וגשמיות? מצד אחד עוצמה אדירה ומצד שני מתבגר לו חיים ואוסף סיפורים אך בנפשו פנימה אין וויתורים. נפשו הגדולה רוצה את הכל להשלים, אבל מכיר הוא שלמציאות אין משוא פנים. מנסה הוא לפחות במעט להיטיב בכוחו הקט. עוזר הוא להורים לעת מצוא, ואפילו בהדרכה ניסה את כוחו. מתנדב הוא כשחם וגם כשקר, אך לא שוכח את העיקר. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ואף סיפור נוסף קורא. ובתוך ליבו שם בפנים קשה לו עם קוטן המעשים, איך ישווה שעת הדרכה פלוס הצגה לגבורתו של שמשון הגיבור והנורא? הן אפילו אם ילמד כל חייו לא יגיע לעוצמתו של רבי ישבב? עוד שנה חלפה עברה וחיים שלנו כבר בישיבה. סוף סוף לומד הוא תורה ברצינות, אך שוב בו מכה תחושת הקטנות. לסיים את כל התורה- זה כמו מגדל ללא תקרה. אין סוף לחכמה ולתבונה, ולפתע הוא מרגיש שוב כמו נמלה. בעיתות אשר כאלה נזכר הוא במשנה שלמרות שלא עליך לגמור המלאכה אי אתה בן חורין לבטלה. שנה ומחצה במהירות חולפות ולחולצה של חיים נוספו כותפות. גויס הוא ביחד עם בני הישיבה לשירות פעיל של שנה ומחצה. שמונה חודשים של אימון קרב וסער שממנו לא השכיחו את הקושיא והפער. עלו הם לקו עת הנורא מכל קרה וחולייתו בקרב קשה נתקלה. מול מחבלים רבים שכבו הם בשטח חשוף מאבנים. ללא מסתור ומחסה נקלעו לקרב קשה. ופתאום בחיים נדלקו האורות, ומתוך נשמתו נדלו עמוקות. עוצמת רבי עקיבא וכוחו של רבי חייא הקימו אותו לעזרת החברייה. קם לו חיים מול אש צפופה ומבין שיניו שיניו "גם זו לטובה". מסתער הוא בכוחות אחרונים וכאילו איתו כל הקדמונים. שמשון הגיבור ובר כוכבא עזרו לו ממש לשחרר הנצרה. הרימון שקט ארוך כמו ימים, מי יודע אולי שנים? התעורר לו חיים בבית החולים ומגלה שכל כולו מכאובים. באופן מפתיע נשאר הוא בין החיים אחרי שנדד לו בין אראלים למצוקים. נשאר הוא לשכב ועדיין עוצם עיניו. מקשיב הוא לקולות העולים סביבותיו. בכי חנוק מצד אימו, וקול מנחם של מפקדו. בן מיוחד, בן לתפארת שונה הוא מכל ולו עוצמה נוספת. באותו הקרב שמלפני יומיים נתגלו דבקות וכוחות משמיים. את חבריו לבדו הציל, באותה הסתערות שכמעט ודמתה שלא תוחיל. הנה אתמול והיום בירור אודותיו עשיתי, וסיפורים אין ספור שמעתי. הבאתי לך למען יקל הכאב, גדול הוא בניך כמשה וכלב. חברים סיפרו על התמדתו הגדולה, שגם בעיתות ללא זמן למד תורה,איך שינה מעיניו נדדה כי ראה שלחבר קשה השמירה. איך תמיד בעיתות קשות בדיחה המפתיע מכל לך אומר, שאת גדולתו מכל שמר. כל אחד סיפור אחד עליו ידע, ולאף אחד לא הייתה התמונה הגדולה ידועה. מתוך ליקוט הסיפורים נתגלתה דמות אדירת ממדים. ממש נשמע כמו סיפור צדיקים... חיים מתוך התנומה את הכל שמע, וסוף סוף לנשמתו באה הרווחה. את קושיית חייו פתר במפתיע ואל המרום היה חופשי להרקיע. סיפור זה נכתב מתוך הכירות שלי עם מקרה דומה של חבר שאת גדולתו לא ידענו עד אחרי מותו. מתוך תקווה שנלמד שגם באנשים חיים יש עצמות וכוחות גדולים, שאותם ניתן לחשוף ולראות גם בעת הולכם עדיין על פני אדמות. וניתן ללמוד עוד מסר קטן, שגם אם קטון אתה בעינך, ראש שבטי ישראל אתה- בכל אחד מאיתנו יש כוחות שאותם רק נשאר לנו לגלות. כל אחד מאיתנו נושא בחובו סגולה ועוצמה, שאותו תוביל למטרה.

ב"ה "הלו, אחי מה המצב?", "ב"ה, יכול להיות יותר טוב", "למה מה קרה?", "אל תשאל", "בחייך, אתה יודע שאפשר לסמוך על חיים", "שמע איזה מנחוס, אני יוצא עם מישהי ואין לי אומץ להגיד לה שלא מתאים לי, מה אתה מציע?", "אל תדאג, על חיים תמיד אפשר לסמוך, תקשיב, קח אותה לאיזה נסיעה, ותעשה לה תצוגת תכלית", "מה אתה מתכוון?", "אתה יודע, נשים זה עם זהיר, תן לה כמה רייסים , סיבובים על מאה ארבעים פלוס כמה עקיפות בלי שדה ראיה ----------------------------------------------------------------------- "הלו אחי מה המצב?", "אל תשאל, יותר גרוע", "למה אחי, מה קרה?", "אתה זוכר שדיברנו אתמול?", "כן, נו ועשית מה שאמרתי?", "כן, אל תשאל, לקחתי אותה לכביש שש, התחלנו לנסוע, וההיא במקום להיבהל התחילה להתלהב, כל כך עד שבלב מסוים היא שאלה אם אני יכול לתת לה גם", "ונתת?", "כן, חשבתי, למה לא", "נו ו?, מה קרה?", "אתה לא יודע, היא לא נורמאלית, נסעה על מאה ששים עקפה חצי עולם, ירדנו מכביש שש והיא ממשיכה", "נו, ומה כל כך גרוע?", "אתה ידע אני יש לי לב חלש, וההיא תוך כדי צועקת לי, "אתה יודע שאין לי רשיון?".... ---- על זה , כמו על סיפורי הבעל שם טוב נאמר, "אל תאמין שזה קרה, תאמין שזה יכול לקרות"

ב"ה ישבנו כמה בנות על המטה בחדר וניסינו לחשוב על רעיונות, היינו צוות העלון החודשי של האולפנה ועוד שבוע ר"ח, ורעיונות - אין. "אולי איזה סיפור מעניין?" זרקה תמר, "כן בטח, ומאיפה תביאי אחד כזה?" ענתה לה מיד חן. "מה השאלה, זה ברור , לא?" חייכה תמר, "רותם תכתוב". רותם- למי שלא מכיר מלכת השכבה הבלתי מוכתרת, בעצם למה לא מוכתרת? הילדה הכי הכי, הכי יפה, הכי שנונה, הכי מקובלת, הכי מוכשרת, תמיד בראש. כן, אפילו הייתה רבנית פורים. אם תתפשו איזה חמשושית ותגידו לה שרותם השמיניסטית חיפשה אותה, ישר תדלקנה לה העיניים. 'וואי רותם חיפשה אותי'. אבל אני קוראת לה ביני לבין עצמי "רותם אף גבוה". למה? כי כזו היא תמיד עם האף למעלה, לא כולם בליגה שלה, כן מלכת השכבה, ממש, לטעמה יש כאלה שהם במעמד משרתות, כמוני למשל. אבל באמת, הבעיה הכי קשה שלה היא שיש לה את המחלה, כן המחלה הידועה זו שיש לכל המפורסמים, חוסר אישיות, אתם מבינים כדי להגיע למעמד הם מוכנים לוותר על הכל ולעשות את מה שנראה טוב בעיני כולם. אבל באמת שלא באתי לדבר עליה. אתם יודעים לשון הרע וכאלה. "בנות, הקשבנה אלי כולן", יום שני שעה שביעית במערכת, שיעור ספרות. "בנות כדי להוסיף עניין לנושא הלימודים אני מציעה שנקיים תחרות כתיבה ". 'תחרות? נשמע מעניין, למרות שאין לי סיכוי... אני, לכתוב? אין מצב.' "כל בת תחפש נושא ותכתוב עליו בזמנה הפנוי, ולא להעתיק מרותם" אמרה המורה בחיוך. בהפסקה ישבו חבר המלכות סביב המלכה ודנו בתחרות. בטעות עברתי ליד, לא שמעתי הרבה רק "נועה", ואז פרץ צחוק "אין סיכוי, אפילו ילד בין חמש כותב יותר טוב ממנה". כן, כזאת אני חסרת דמיון. רק רציונאל. מתמטיקה? חופשי, מה שתרצו. אפילו פיזיקה, אבל דמיון? רגש? הומור? לא אצלי. חבל. אבל ככה חילק ה' את הכישרונות. "היי נועה, מה המצב? שמעת? גם דרורה סגרה שירות". "איזה יופי, טוב לשמוע", 'ווואי באמת כל הכבוד לה, אבל אוף, למה כולם מצליחות ורק אני לא? כבר בדקתי איזה חמש סיירות שונות ואני לא מתקבלת לשום מקום, אוף!'. חייכתי לרעות והמשכתי ללכת לכיוון הכיתה. בערב ראיתי את מור המדריכה יושבת על הספסל לבד מדברת בפלאפון, 'הופ תיננינאי, מעניין עם היא מדברת היום, בטח היא יוצאת ולא רוצה לדבר ליד כולם'. חיכיתי שהיא תסיים, הייתי חייבת לדבר עם מישהי. "ערב טוב!" פנתה אלי מור ברגע שראתה אותי, "מה שלומך?" "ב"ה טוב תודה"עניתי. 'תאמת, על הפנים' הרהרתי בליבי. "על מי את עובדת? תראי איך את נראית..." צחקה,"צודקת, אני ממש מבואסת, על הפרצוף, כולן סוגרות שירות ורק אני לא מצליחה. תראי, ניסתי אינספור פעמים ולא הולך. שום מקום שאני רוצה לא רוצה אותי וכל מקום שרוצה אותי לא מתאים. מה עושים?" "מה עושים? מחייכים ונהנים", "מה?","מכל דבר לומדים דברים חדשים , מכל ניסיון, הלכנו ביחד לחדר שלה, ותוך כדי הכנת הקפה והוצאת העוגיות היא התחילה לספר. "טוב איפה נתחיל, גם אני כמוך חיפשתי שירות, עשית סיירות כמו כולן פגשתי רכזות מוכשרות ומעניינות, אבל אף אחת לא דמתה אפילו במקצת לברוריה אשת חיל." 'נשמע סיפור מעניין' "שומעת? ברוריה אשת חיל שלנו עושה הכל, רכזת שירות, מורה לחינוך מיוחד, רכזת חברתית בישוב וגם שדכנית, בקיצור טיפוס מיוחד. הגעתי אליה לישוב, ישוב קטן ויפה בהררי השומרון, בין אף מקום לשומקום. ישבנו אצלה במטבח היפיפה הצופה לנוף ירוק והררי ודיברנו על כל מיני דברים שמעניינים בנות... ואז היא ראיינה אותנו אחת אחת, בסוף היום אמרנו שלום ונדבר, והלכנו בתקווה שאולי נתקבל. כמה ימים אחר כך ברוריה אשת חיל מתקשרת אלי ומספרת לי בהתלהבות שהיא מצאה לי בדיוק את מה שאני מחפשת. מרוב התלהבות היא כמעט לא נתנה לי לדבר. ממנה הבנתי שהיא מצאה לי משהו מיוחד והיא רק רוצה שאני אסכים שהיא תעביר את המספר שלי למישהו שיסביר לי הלאה. בחשש מסוים הסכמתי, בכל זאת רציתי לסגור שירות איפה שהוא, למרות שלא הבנתי כל מה שהיא אמרה. ואכן, כמו שהיא אמרה עוד באותו יום התקשר אלי אדם בעל קול גברי ושאל: "את מור?" "כן" עניתי. "שלום, אני אברהם, קיבלתי את המספר שלך מברוריה, נשמע לי מתאים. מתי את רוצה שניפגש?" 'להיפגש? לא ידעתי שבשביל שירות צריך להיפגש אבל נו, שיהיה'. "מתי שנח לך","אז סגרנו על מחרתיים?" שאל, "כן למה לא, איפה נפגש?","איפה שנח לך" החזיר את הכדור למגרש שלי, 'רכז מעניין, ככה בא לקרת הבנות שירות... נשמע טוב',"לא, זה בסדר אני אגיע אליך" הכריע לבסוף. וככה קבענו להיפגש, כדי לבדוק אם אני מתאימה שם לשירות. הערב הגורלי הגיע, אני מול הארון מתלבטת מה ללבוש, 'משהו קליל? לא אני צריכה להראות רצינית, אחרת לא ייקחו אותי לשם, משהו רציני? לא יותר מידי, בסוף יחשבו שאני קשוחה מידי. טוב, נלך על משהו פשוט וצנוע.' הוא בא לאסוף אותי מהתחנה המרכזית עם רכב. להפתעתי זה היה בחור צעיר וביישן ורק כדי לוודא שאין פה טעות מצערת בכל זאת קראתי את "הדרך לחופה רצופה כוונות טובות". "אתה זה אברהם, זה שברוריה שלחה, נכון?" שאלתי בחשש. "כן. ואת מור? יופי, איפה נשב?" הוא תר במבטו על פני האזור כולו מחפש מקום ישיבה. "איפה שנח, אני לא כל כך מכירה את האזור עדיין, אבל בעז"ה שנה הבאה" חייכתי. הוא חייך והסמיק קלות. "אממ מור אז מאיפה את?..." ואז התחיל סוף סוף הראיון רק שהיה משהו מוזר כי מדי פעם הוא אמר לי בחיוך מבוייש "מור, עכשיו תורך לשאול זה לא פייר שרק אני שואל כל הזמן", אז בשביל הנימוס גם אני חזרתי על השאלות שהוא שאל אותי, פלוס מינוס. בסוף הראיון הוא ליווה אותי לתחנה ולפני שנפרדנו הוא אמר לי "מור, אני אתקשר אליך מחר זה בסדר?" "כן בסדר גמור" אמרתי בחיוך, "מקווה שמצא חן בעיניך השיחה", 'איזה רכז צעיר כולה בן עשרים, בטח נשוי, אחרת אין לרגע היה נראה שהוא נתקע באמצע צעד, אבל שנייה אחר כך הייתי בטוחה שדמיינתי, "כן, ממש נהנתי, אז נדבר?" יום למחרת הוא מתקשר "מור מה שלומך זה אברהם, שומעת רק רצתי להגיד לך שממש נהניתי אתמול, בחורה משקיענית, לבושה מסודר, לא ביישנית, אפילו דיברתי עם ברוריה היום והיא ממש שמחה לשמוע. אז מה דעתך, שנמשיך לדייט שני?" ישבתי לי בחדר באותו ערב, ולפתע ידעתי מי תנצח בתחרות כתיבה....

ב"ה. ערב בבסיס, התקהלות מוזרה ליד חדר האוכל, "ראית איך זרק עליו?", "בום מכה אחת וגמר אותו","תראה איך הוא מפרפר". התקרבתי, לאט. פחד החל להזדחל כשראיתי דמות קטנה שוכבת על הרצפה, שלולית כהה נוצרה לידה. "כן, זה החתול המעצבן הזה שתמיד מתעלק עלינו, מזל שככה גמר אותו" קפאתי על עומדי, "שחר?" חשבתי בבהלה, "אותך הרגו?". עצרתי. לא מבין. עצבות החלה מטפסת בי. "שחר, איך עשו לך את זה? נכון לא הייתה הכי יפה, את האמת גם היית קצת מעצבן, אבל ככה?". התחלתי בראשי מונה מעלותיו, את קולו הצרוד, את פרוותו הג'ינג'ית בעלת הכתם הכחול , שלה זכה מחייל שאהב אותו פחות... התחלתי מתאבל עליו בשקט כשהעצב עולה לאיטו. הולך בבסיס ומבכה חתול, ציניות קטנה מעורבת באשמה נאבקה על מקומה " על חתול?, ומה עם מתן, ככה הרגשת כשהוא הלך? אתה לא קצת מגזים?". רגשות, לכו תבינו. ממשיך והולך מתקרב לחמ"ל, מבנה גדול ואטום, אטום כמו ליבי עכשיו, ליבי שנחמץ מיודעי שיותר לא אפגוש פה את שחר, חתול החמ"ל. נזכר בו מהלך בין רגלי החיילים והחיילות מחפש צומי ומזון. איך חוטף בעיטות וקללות אך ממשיך בשלו. אני הייתי אחד היחידים שהעז ללטף, לגעת, להרים. "איכס, חתול מזוהם , איך אתה נוגע בו" שמעתי לידי כשהייתי מלטפו. נזכר בהרגשת האמון שלו כשנרדם עלי, נועץ בי ציפורניו בעדינות. עצב, הרגשת אובדן, כאילו קברתי חבר קרוב. ולפתע זנב ג'ינג'י מרחף, "מייאו" צרוד וכתם כחול מיהרו לעברי. עת ידיים מיהרו ללטף פרווה כתמתמה בליבי זרחה השמחה...