ש ת י ק ה . . ; פרק מ"ג

                                פרק מ"ג

פסח הגיע, שחר השתחרר כמעה מהדברים המעיקים עליו, ויצא לטיולים ולבלויים עם חברים ועם בני דודים, ועשה עוד כמה שיחות עם רוני, בן דודו.

'רוני הזה.. מזל באמת שהוא קיים! למה הוא אחד כזה שמבין טוב טוב את כל מה שיש לי להגיד לו, אפילו שהוא נשמע פה ושם כמו כל המבוגרים האלה..' העיף שחר מבט לעבר אביו ואימו שעמדו במרחק-מה ממנו, וצפו בשאר הילדים המשתעשעים להם במתקני השעשועים, 'אולי כדאי לי לתפוס לי איזה ילד קטן? יש כאן טרמפולינות.. אקח אותו לשם, ויהיה לי תירוץ הגיוני למה אני נהנה לי שמה..'

"מאורי?"
"מה?"
"אתה רוצה שאני אקח אותך לטרמפולינות?"
"כן!"

"אז יאללה! בוא!"

"שחר, נכון שאתה כבר לא כועס?"
"כועס על מה?" שאל שחר בתמיהה מהולה בחשש, 'הקטנים האלה..' חשב לעצמו, 'מעניין מה הוא הבין מכל ה'תקאלים' שיש לי..'

"עלינו, עלי, ועל אבא, ועל אמא, וגם על נעמי! אתה כבר לא כועס עלינו-נכון?"
"מי אמר שכעסתי?"
"כי פעם אחת אתה צעקת עלי, וגם על נעמי, ואתה כל הזמן רב עם אמא ועם אבא."
"אני לא רב איתם. יש קצת וויכוחים. לא משהו רציני במיוחד. זה יחסים בריאים בין אנשים, כשיש וויכוחים.." ענה לו שחר, והשתתק כשהבין עם איזה גיל הוא מדבר כאן ועכשיו.

"שחר?"
"כן?"
"אנחנו הולכים לטרמפולינות או למגלשות?"
"לטרמפולינות, למה?"
"כי הן שמה-" הצביע מאור לכיוון ההפוך,

"סליחה.. לא שמתי לב!" ענה לו שחר, מחוייך מתמיד.

*                *                 *

"שחר..? נהנה, האא?"
"ועוד איך.. מזל שיש לי ילד קטן, שאני יכול לקחת אותו איתי, ולהנות בעצמי..!"
"אהה, באמת מזל! זה מזה כיף, כל הטרמפולינות האלה..!"
"בהחלט!"
שחר ודניאל, שהיא בת-דודו, צחקו ביחד. צחוק משוחרר.

"מאורי! בוא ונקפוץ ביחד!"
"למה?"
"כי בא לי לקפוץ.. איתך!"

צחקו שניהם. משוחררים.

"שחר.. אני חבר שלך!"
"כן? גם אני שלך!" השיב לו שחר, מרוצה.

"היי שחר! אני רואה שמצאת עיסוק לגילך..!" ירד על שחר הראל, בן דודו,

"כן, האא?" חייך אליו שחר, כשהוא מתנשף, והוסיף:"כפי שאתה רואה, אני לא ה'גדול' היחיד שנמצא כאן.. כל אחד מה'גדולים' שבמשפחה שלנו מצא לו איזה ילד קטן, והוא מנתר לו יחדיו איתו על גבי הטרמפולינות.."

"כן, הצלחתי לשים לב לזה" חייך הראל, "שרוטים אנחנו, האא?"
"מסתבר שכן.."

"משפחתי. עובר בגנים!"
"יש בזה משהו, רוצה להצטרף אלינו?"
"בכיף! למה לא..? להביא ילד קטן?" קרץ לעברם הראל.

"לא חובה.. אפשר להשתולל איתנו, נכון, מאור?"
"נכון. למה אתה לא קורא לי מאורי?"
"כי השם שלך זה מאור!"
"אבל מקודם אתה קראת לי מאורי!"
"באמת, מאורי?"
"כן! וגם עכשיו!"

שחר והראל צחקו, בעוד 'מאורי' בוהה בהם בחוסר הבנה.

*              *               *

"מאור, נהנית היום?"
"כן!"
"אז אולי נלך לשם שוב עכשיו?!" הציע שחר בצחוק,

"עכשיו אני עייף אבל. אני הולך לישון!" השיב לו מאורי בהחלטיות,

"עכשיו? באוטו?" שחר החניק את צחוקו,

"כן! אני עייף!" פסק מאור, ועצם את עיניו.

"איזה כיף היה היום!" הכריזה נעמי, ופיהקה אף היא, "אני כל-כך עייפה!"
"אז למה שלא תצטרפי למאור? תשנו כאן שניכם.."
"כי אני לא מסוגלת כל-כך לישון ככה.. סתם! כי אני צריכה עוד להעביר חוויות על מה שהיה היום.."
"עם מי להעביר חוויות..?" שאל שחר,

"עם שחר. מכיר אותו? פשוט הוא הנער היחיד כאן באוטו הזה!"

"האא.. ואם הנער הזה יישן?"
"אז אני אדאג שהוא יתעורר! אני רוצה להחליף חוויות!"

"ואם הוא יישן עמוק..?" חייך שחר, "ת'שמעי! אני מת מעייפות! אז אם אני נרדם, אז לא מפריעים לי! ברור!?"
"כן.. סבבה.. מזל שיש לי פלאפון.. אחליף חוויות עם שירה, בפלאפון!"
"בהודעות?"
"אלא במה?"
"בשיחה?"
"לא. הרבה יותר נוח לי כשזה בהודעות!"
"אז תיהני לך. לילה טוב!!"

'איזה כיף היה היום! ועיקר העיקרים-אף מבוגר לא בלבל לי במוח עם כל השטויות שלהם! הייתי פנוי לעצמי, ולמאורי, שהפעם לא דיבר שטויות כמו אז.. כשצרחתי עליו.. ילדים קטנים! חוסר טקט, זה דיי חופף.. בעצם-תמיד אמרו לי שגם בנים וחוסר טקט זה דיי חופף.. אבל אני כמובן עמדתי על כבודם של הבנים, והכחשתי כל קשר לחוסר טקט!!'

"שחר? אתה ישן?"
"כן! את לא רואה?!"

צחקו.

*              *               *

"אחח.. מזל שיש חופש לפעמים.. ככה יוצא לי לראות את שחר, כל-כך משוחרר ונהנה!"
"אוייש, גילה, כבר אמרתי לך את דעתי בנושא. נכון. הוא שתקן. חייב להשתנות דחוף. אבל את קצת נסחפת."

"לא. אני לא. ראית איך הוא נהנה היום? הוא היה משוחרר! דיבר! לא התבייש! לא שתק!"
"למה שיתבייש? ולמה שישתוק? אילו בני-משפחתו! את לא מרגישה שאת נסחפת קצת?"
"לא. אני לא."
"בכל-אופן, הבא ונוריד את הטונים. למה בפעם הקודמת שחר שמע אותנו מתווכחים!"

"כן? שמע? איך אתה יודע? ובאיזה נושא התווכחנו עוד?"
"הוא סיפר לי. וזה היה כשהתווכחנו אודותיו. ולכן זה היה עוד יותר בעייתי מבחינתי."

"לפחות הוא יודע עכשיו שאנחנו דואגים לו!"
"וחושבים אותו למוגבל? כי זה, פחות או יותר, מה שהוא אמר, אם זכרוני איננו מטעה אותי!"

"ז הוא טועה. וטוב שהוא ישמע עכשיו שאנחנו לא חושבים עליו ככה!"
"עדיף שהוא ישמע אותנו עכשיו בכלל. ודי."
"אבל למה?"
"כי הוא בטוח שאנחנו חושבים שהוא איזה ילד דפוק, שזקוק נואשות לטיפול!"
"אז שישמע עכשיו שזה מזה לא מה שאנחנו חושבים עליו!"
"זה לא מה שהוא יחשוב. מתאים לו לחשוד בך שאת אומרת את כל זה רק כדי שהוא ישמע את זה!! ויבין שאנחנו לא חושבים שהוא מוגבל שזקוק לטיפול.."
"מה שנכון. בעצם!"
"מהה?!" שאל אביו של שחר את אישתו בתמיהה, אגב שהוא בוהה בה; "מה נכון, בעצם?!"
"שזה כדי שהוא ישמע אותנו..!" השיבה לו אישתו, כשהיא מהורהרת.