פרק מ"ד
חלפו עברו להם חודשיים, המצב בארץ התחמם עוד יותר, ושחר עדיין רב עם הוריו, על נושא שתקנותו הרבה.
הוא יוצא לצמתים עם חבריו, אבל הוריו עדיין משוכנעים בכך שהוא זקוק לטיפול, בעוד שחר רוטן על כך בכל הזדמנות אפשרית, הרי הוא יצא בפסח עם חברים, לחברון, וכו', אז למה הוריו כל-כך נטפלים אליו?!
"אבא! עזבו אותי כבר! אני לא כזה דפוק, כמו שאולי ניראה לכם! אתם נדבקים אלי... כאילו הייתי באמת אחד שזקוק לטיפולכם הפסיכיאטרי! ואני לא! ממש ממש לא! אז למה אתם עושים לי את זה?! למה!?"
"שחר, די כבר! תירגע! אנחנו רק מנסים לעזור לך! אז מוטב שתפסיק לחשוב עלינו כל-מיני דברים שכאלה!"
"אבל זאת'י האמת! זה מה שאתם נותנים לי להרגיש! אומלל ואידיוט מושלם, שזקוק לעזרתכם על כל צעד שהוא עושה, ואני ממש לא כזה! תבינו אותי כבר!"
"אבל שחר..."
"כן!? מה אבל?! אתה יודע-אני מחלק בצמתים חומרים לאנשים זרים, אני מדבר איתם..."
"אתה בטוח שאתה מדבר איתם?"
"כן! קצת אומנם, אבל מדבר איתם!"
"ומה זה הקצת הזה?!"
"'רוצה סטיקר?' ואני לא מבין למה אני אמור לדבר איתם יותר!"
"אתה באמת לא אמור... אבל עם האנשים המוכרים לך, אתה מדבר לא יותר ממה שאתה 'משוחח' עם האנשים שאתה פוגש בצמתים..."
"לא נכון! אבא! תפסיקו עם זה!"
"עם מה אנחנו אמורים להפסיק, שחר? עם האמת הזו...? שזורמת לנו מול העיניים כל הזמן?!"
"זאת לא אמת!!!" קרא שחר, מיואש.
* * *
"אורי... אתה לא מבין! לא משנה. בכל אופן-אני לא מאחל לך שאיי פעם תבין!"
"אני גם מעדיף שלא להבין את זה. מהבחינה שאתה מתכוון"
"למה? כדי שלא להזדהות איתי?" חייך שחר, מריר,
"לא. כי לא בא לי להרגיש גם כזה... כמוך."
"טוב. בכל אופן-אני שמח שזה רק בגלל זה... ולא בגלל עוד כמה סיבות סמויות!"
"ברור שלא. שחר..."
"לא כזה ברור. כלומר-רק אחרי שהסברת לי זה נהיה לי ברור. הם לא מבינים כלום!"
"מה זאת אומרת?!"
"זאת אומרת-שגם אם אני מסביר להם במשך שנה שאני כן מדבר, כי אני נימצא במטה, ושמה חייבים לדבר-אז הם יחשבו שאני סתם ביישן שלא מוציא מילה מהפה."
"מעצבן."
"מתסכל" תיקן אותו שחר, מדייק יותר בתחושתו מאורי,
"טוב... זה אתה מרגיש. אתה בטח יודע יותר טוב ממני."
"כנראה שאתה צודק. כבר נמאס לי מהם." דיבר שחר ללא כל קשר בין שני חלקי המשפט.
"שחר, שחר!"
"כן? אורי, אורי?" ענה לו שחר, ושניהם חייכו,
"תצא מיזה כבר, תנסה להתעלם מהם, אפילו, רק אל תשבר מהר כל-כך..."
"אז להישבר לאט יותר מותר לי?" שאל שחר, ציני כדרכו,
"אני אבין אותך יותר... גם אם עדיף שלא תישבר בכלל." השיב לו אורי, באותו סגנון הדיבור האופייני לשחר, כשהוא במצב רוח שכזה,
"אורי?"
"כן?"
"אין לי כח! אני על סף שבירה מהם! הם... הם לא במבינים כלום!!" אמר שחר, בלחישה, שהתחזקה לקראת סוף המשפט,
"אתה אומר את זה גם לי, לפעמים."
"כי גם אתה לא ממש מבין אותי," אמר שחר,
"לפעמים...?" הוסיף אורי, חצי מהוסס, חצי צוחק,
"כן. לפעמים." ענה שחר, רציני ומריר, כמו שהוא ניראה הרבה, לאחרונה.
"די שחר! קשה גם לי לראות אותך במצב כזה! אתה חבר שלי!"
"חבר...? טוב. נו. נכון. אנחנו חברים. אבל... אבל... אתה לא התייחסת אלי ככזה, כשכעסתי על הרב ירון."
"עי נסחפת עם הכעס שלך!"
"כי... אתה יודע למה! הסברתי לך כבר אז את הסיבות שלי לכך!!"
"אז כנראה שהן לא נראו לי מספיק הגיוניות."
"אורי!"
"אבל שחר! זה מה שקורה."
"שקרה. אתה מתכוון. אלא אם כן זה קורה שוב. ברגע זה." ענה לו שחר ביובש.
"שחר? מה יש לך?"
"נמאס לי מהם. מכולם. וכבר אמרתי לך את זה."
"אבל שחר!! יש בהם גם טוב!"
"מה? מה למשל? לזרוק אותי לעולם הזה, כדי שאחר-כך יוכלו להתייחס אלי כמו אל איזה בחור מפגר!?"
"שחר!"
"מה?"
"בלי שטויות!!"
"איזה שטויות?!" שאל שחר, מיתמם,
"שחר, דיי" כמעט מתחנן אליו אורי,
"מה די?! מה די!? לך ותגיד להם דיי! להם! להם! ל ה ם ! ! ! !" עלה קולו של שחר לכדי צעקה רמה במיוחד,
"שחר, תירגע, אתה צועק."
"ואז מה?"
"אז תדבר יותר בשקט. הרי לא בא לך שההורים שלך, למשל, ישמעו את כל הצעקות האלה שלך."
"אהה" ענה שחר, ונדם.
* * *
"שחר בבית?"
"כן, הוא בבית, לקרוא לו? או, לחילופין, שאתה תיכנס אליו?"
"קראי לו... אני צריך ללכת איתו למטה."
"אני לא יודעת אם הוא... טוב. בעצם. אני אקרא לו!" השיבה אימו של שחר לאורי.
"שחר? אורי מחכה לך בדלת. הוא רוצה שתבוא איתו למטה!"
"תגידי לו ששניה אני בא!"
"אוקיי!"
"אורי?"
"כן, שחר?"
"אנ... כלום. לא חשוב."
"אוקיי, תגיד, מה עשית בחדר שלך?"
"ניסיתי לכתוב שיר דיכאון חדש..."
"על מה?"
"על... לא יודע! על העולם הזה! על העולם כולו!"
"אהה, ויצא לך משהו?"
"בערך"
"בא לך להראות לי או ש...?"
"או שמה? שזה אישי?"
"כן..." הסמיק אורי כמעה,
"אני ניראה ש... לא יודע! אני קצת מתפדח!" השיב לו שחר,
"אוקיי, אז אני אוותר על הרעיון, עד שתגיע עם עצמך למסקנה שלך לגבי העניין הזה!" חייך אורי בעליצות מוגזמת, כדי להפיג את דיכאונו של שחר,
"ממה אתה כל-כך מרוצה?"
"אני יודע...? הולכים לעשות עכשיו משהו טוב...! לא?"
"כן. אני מקווה שכן, כלומר."
"???" תלה אורי מבט תוהה בשחר, שמנסה להגיד ש:'אם אתה לא בטוח שזה יעיל, אז למה אתה עושה את זה בכלל!?'
"מה? אני בסך הכל לא בטוח שזה בכלל יועיל לנו במשהו."
"אוקיי... לא הבנתי אותך, בהתחלה."
"|כן, את זה הצלחתי להבין לבדי!" ענה לו שחר, ומעט בעוקצנות, ואחר כך הוסיף-"מה אמא שלי אמרה לך כשהיית בדלת?!"
"מה היא כבר יכלה להגיד לי?"
"לא יודע. ולכן אני שואל אותך...?"
"היא אמרה שאתה בחדר, ושהיא..."
"ושהיא?!" שאל שחר בקוצר רוח,
"היא שאלה אם לקרוא לך, או שמא אני, לחילופין אבוא אליך החדרה! וכשאמרתי לה שלקרוא לך אז היא אמרה לי שהיא לא יודעת אם הוא... כלומר האם אתה... ואחר כך היא חזרה בה, ואמרה שבעצם היא כן תקרא לך." חייך אורי.
"מעניין אותי מאוד מה היא רצתה להגיד לך!"
"מה היא כבר יכלה לרצות להגיד לי?!"
"שאני בדיכאון... או אני יודע מה..."
"אתה לא קצת נסחף עם השטויות האלה שלך!?"
"ממש ממש לא!" ענה שחר לאורי, במעט רוגז, עצר לכמה רגעים מהליכתו, ואחר המשיך ללכת. הם המשיכו את דרכם לכיוון המטה.
תגובות