פרק מ"ה
'נמאס לי מהם! נמאס לי מכולם! מה יש? אם בישיבה אומרים, אז תמיד הם צודקים?! אולי אני הוא הפעם הצודק, לשם השינוי?! אולי!? למה על זה הם לא ממש חשבו למה!? לעזאזל!? אני סתם סובל בינתיים, ולהם-כאילו שלא אכפת! ואולי לא רק כאילו? הגיוני. הם חושבים שהם הפסיכולוגים שלי. ושאני הפסיכופט שלהם! נמאס לי מהם! נמאס! מזל שקיים המטה. ככה אני לא כל חיי צמוד אליהם!'
* * *
"רוצה סטיקר?"
"לא, בעצם-תביא. אני אשים על האוטו השני שלי... זה של העבודה. לא שלי."
"קח, פלאייר?"
"גם, תודה! יישר כח!!"
"תודה!" חייך שחר בביישנות, שיודעת להעריך את עצמה.
* * *
"הלוו?"
"שחר?"
"כן?!"
"זה רוני"
"אהה! היי... מה קורה?"
"הכל סבבה. אבל... מה קורה אצלך?!"
"הכל... דפוק. באתי להגיד טוב. אבל אז הייתי עוד עלול לשקר... הכל גרוע. כמו אז. ואפילו יותר. כי אני מחלק פלאיירים וסטיקרים לאנשים זרים. ככה שאני בטוח לא מתבייש!"
"אהה, אני מזה מצליח ויכול להבין אותך...! תקווה שזה יעבור להם, ובקרוב,"
"זה מה שאני עושה, בעצם," חייך שחר, וחיוכו נשמע בטלפון,
"לא דיברנו כבר כמעט חודשיים, כבר כמעט מאז שהיית אצלי"
"נכון..." ניזכר שחר בהסכמה מלאה, וחסרת כל ערעור על כך.
"שחר?"
"כן?"
"אתה נשמע גרוע."
"תודה."
"לא, שחר, אני רציני. כאילו, כאילו... כאילו שאתה מתכנן, או לפחות עומד לבצע איזו שהיא התפוצצות עצבים, חבל עליך, שחר,"
"בטח חבל עלי, אז לך ותגיד את זה להורים שלי."
"שחר, שחר,"
"שן? רוני רוני? תשמע משהו שכתבתי:
'הם עלי מסתכלים
בוחנים מכל צד
הוא ילדון משונה
הוא בחור מיוחד
הוא חצי מוגבלון
חצי חסר זהות
ואולי בכלל-נולד לנו בטעות?!'"
"יפה, אבל לא ניראה לי שזה מה שהם חושבים עליך..."
"וכי מדוע שלא? זה מה שהם מראים לי. בכל-אופן"
"זה מה שניראה לך שהם מראים לך."
"גם אתה התחלת?"
"לא. מה גם אני אמור להתחיל?"
"לדבר כמו כולם? כמו כל המבוגרים האלה?" התיז שחר בטון לועג, מריר וכועס בו-זמנית,
"לא. ואני גם לא מתכוון להתחיל ולהישמע כמותם. כי אתה יודע ש..." מרח בכוונה רוני את מילותיו,
"ש...?!?!" שאל אותו שחר בקול קצר רוח, ואף מעט עצבנות שנשתרבבה אליו,
"|שגם אני עברתי חוויה כזו, של מבוגרים נדבקים, ותחיבת אפים לעניינים לא-להם."
"אהה. בגלל זה הרי באתי אליך. אז."
"אז." הסכים איתו רוני,
"אוף! רוני! נמאס לי מהם! אני כל היום עם אנשים זרים. מחלק להם חומרים בצומת..."
"חומרים?" קטע אותו רוני, בטון שובבני, "איזה חומרים...?"
"חחח. מצחיק מאוד. אני מחלק חומרים לאנשים זרים, ומטבע הדברים אני גם מדבר איתם. אבל משום-מה המבוגרים הללו פסקו שזה לא אומר כלום. ושאני בכלל לא מדבר עם אף אחד. עם אף אחד. א ף א ח ד ! ! ! ! אתה שומע?!"
"כן. שחר. אני שומע. ואני גם יכול בהחלט להבין את עצביך. זה דיי מתסכל. הייתי אומר, שחושבים עליך שטויות."
"אתה כן נשמע כמו המבוגרים!"
"אז אני אחד מהם, כנראה."
"בן כמה אתה בדיוק?"
"עוד שבוע בול אני אהיה בן 19"
"אז אתה רואה? אתה באמת זקן!"
"אמרתי לך... לא?"
"כן. כלומר-לא. רק שהסכמת איתי, כשאני אמרתי את זה."
"טוב... זה לא כזה משמעותי. וזה גם כן לא ממש משנה..." התחמק רוני, בן-דודו ה'מזדקן' של שחר,
"מתחמק?"
"לא. זה באמת לא חשוב במיוחד... אני טועה?"
"כן! סתם. בא לך להמשיך עם השטויות, או שהתקשרת כדי לדבר איתי מה שנקרא 'רציני'?" שאלו שחר,
"בא לך שיחה רצינית?"
"לא יודע. 'שבעתי מרורים' מכל השיחות האלו כבר..."
"אז אתה לא רוצה?"
"לא יודע."
"תחליט?"
"שיהיה שכן."
"אוקיי."
* * *
"עם מי דיברת?"
"מה אכפת לך?"
"נו מה אתה כזה סודי?!"
"לא סודי בכלל. דיברתי עם רוני. בן הדוד שלך."
"על מה?"
"אוף! מה אכפת לך?! אני שואל אותך בכל פעם שאת ושוש מדברות?!"
"לא... אבל בכל זאת..."
"בכל זאת מה?!"
"בכל זאת אני לא הייתי חוטפת עליך כזו קריזה אם כן היית שואל אותי."
"ואז מה?"
"ואז אין לך זכות כמעט לצרוח עלי!"
" א ו ף ! נ ע מ י ! ! ! את יודעת שאת קרצייה ממשית?!"
"אני למה? אתה הוא הקרצייה כאן, במקרה שלנו."
"לא. אני לא. את קרצייה."
"אוף! שחר! אי אפשר בכלל לדבר איתך!!"
"ברור שלא. לפחות לא כשאת מנסה לתחוב את אפך לעניינים לא-לך."
"אתה אחי?"
"ואז מה? זה עניינים אישיים!"
"אוף! איזה אח מרגיז...!"
"מי שמדברת מרגיזה יותרת! אוף! את לא שמה לב שאת סתם מטרידה אותי?!"
"לא. אבל אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שאתה סתם בחור רגזן!"
"תהיי פעם האחות של עצמך. ואז ניראה אותך לא מתרגזת."
"תודה על המחמאה, שחר."
"זה הגיע לך בזכות עצמך!"
"שמחתי לשמוע." ואחרי שנעמי סיימה לדבר-היא הפנתה את גבה לשחר, והלכה לה אל חדרה.
תגובות
אבל זה עצווווווווווווווווווווווווווווווווב מדי!!!!!!!!!!!!!!!!