ש ת י ק ה . . ; ;פרק מ"ו

                                     פרק מ"ו

"אתה מבין, רוני?"
"את מה?"
"את מה שסיפרתי לך על נעמי, אחותי הקרצייה,"
"כן, אפשר לומר שאני מצליח להבין אותך. מזל שאני לא הייתי עם עוד מישהו לידי בבית. הייתי עשוי לרגוז גם כן..."

"אז אולי זה חבל? כי אז גם אני וגם אתה היינו יכולים להיות באותו מצב הרוח... מה אתה אומר על זה...?"
"חחח! שחר, אתה בן אדם ענק...  ק ו ר ע ! !"
"תודה תודה, שאקוד לך קידה?"
"לא תודה, עדיף לי שלא."
"וכי מדוע שלא?"
"כי לא אוכל לראות אותה-את הקידה שלך-אז מה היא שווה לי בכלל?"
"הרבה!"
"לאא!"
"כןן! לי, לפחות, היא שווה הרבה הרבה הרבה יותר כשאתה לא רואה אותי, ואותה-את הקידה שלי..."
"מתפדח, האא?"
"מסתבר שכן. רוני-ועכשיו-רציני-מה אתה היית עושה עם אחות כזו?"
"דוגרי? לא יודע!"
"היא ממש ממש קרצייה! והיא אפילו לא מרגישה בזה! וגם כשניסיתי לעורר את זה לתשומת ליבה-היא התעקשה שזה מאוד הגיוני לשאול אותי-גם אחרי שהיא כבר יודעת ממני שזה היה על כל מיני נושאים אישיים!!"
"כן, זה היה נשמע לי ככה, כשסיפרת לי את זה קודם. תסכול מושלם, האא?"
"לא מושלם. אבל בהחלט דיי תסכול!"
"טוב, לפחות זה לא מושלם! התעודד!"
"מנסה. אבל היא משגעת אותי! היא בטח תבוא אלי שוב, כשאגמור את השיחה איתך, ותשאל אותי מי זה היה, ומה, ואחרי שאומר לה שזה היית אתה-אז היא תתיז אלי במין נימה מזלזלת כזאת'י-'וזה בטח היה שוב פעם סודי, האא?'-ולי-כבר אין לי עצבים אלי-היא ממש נדבקת ומחטטת-דומה מידי למבוגרים, בקטעים האלו! אם לא הייתי יודע שזה האופי שלה-אז בטח עוד הייתי חושד באמא שלי, או באבא שלי, שזה הם-הם ששכרו אותה כדי שהיא תרגל אחרי..." סיים שחר את דבריו מתובלים בציניות, כהרגלו מימים ימימה,

"שחר?"
"כן?"
"היא בבית בכלל?"
"מי?" שאל שחר, שאיבד לפתע את הרצף של שיחתו,

"נעמי?"
"אהה, לא יודע. למה? בא לך לפטפט איתה עלי?"
"לא ממש, אבל אם אתה רוצה-אעשה זאת... אני פשוט חושב-שאם היא לא בבית-אז אין מצב שהיא תשאל אותך עם מי דיברת שמה-בטלפון, לא?"
"וואלה! אתה צודק!"
"כמו תמיד?"
"לא. ממש לא כמו תמיד... חחח..."
"אז כמו מה? כמו כמעט תמיד?"
"למה זה אמור להיות כמו?"
"לא יודע..."
"אז גם אני לא."

*            *             *

"דני, שמתי לב שלאחרונה שחר מדבר הרבה בטלפון."
"עם מי?" שאל דני, דיי בהיסח-הדעת,

"עם רוני. אתה לא כל-כך מקשיב לי עכשיו, אני טועה?"
"לא. את לא טועה. ניראה לי ששחר לא נהנה מהעובדה שאנחנו, איך להגדיר את זה? יותר מידי 'תוחבים' לו את אפנו לענייניו."
"אבל זה חשוב לי! הוא הב... טוב. אני לא אחזור על זה שוב פעם."

"תקשיבי לי רגע-"
"כן?" נעצה בו אישתו, גילה, עיניים מצפות-

"שחר שלנו הוא כבר ילד גדול. אטוטו-18, הוא כועס שאנחנו יותר מידי מתעסקים בעניינים שלו, ואני חושב שאפשר להבין אותו. אולי יש מצב לדבר עליו-אבל בלי לערב אותו בכל העסק הזה?"
"לא יודעת אם זה אפשרי בכלל... כי צריך אותו-בו מטפלים. ולא בי."
"נכון. אבל אם הוא... אבל אם לא נוח לו שאנחנו מדברים איתו על זה-אז אולי כדאי לנו לדון בזה-שלא בפניו-ושלא איתו?"
"לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה. לישון על זה כמה לילות."
"אוקיי. אבל באמת כדאי שתחשבי על זה."

"ובינתיים?"
"ובינתיים-נשתוק בנושא הזה כל עוד שאנחנו ליד שחר."
"אוקיי."
דני נשא אליה עיניים מחייכות.

*          *          *

"רוני?"
"כן? שוב שחר? או שלא מדברים בכלל-או שמדברים מלא פעמים באותו השבוע..."
"כן. שוב שחר. ההורים שלי כבר לא מדברים איתי על השתקנות שלי. וזה ניראה לי דיי משונה. לא ניראה לי שיש מאחורי כל-זה משהו הגיוני. לא ניראה לי שהם חושבים שאני פחות שתקן משהייתי!"
"אז אולי תנסה לשאול אותם?"
"מה פתאום לשאול אותם?! כאילו שהם יענו לי!! הם בטח החליטו להסתיר ממני את הכלל!!!!"
"אז... אז... אולי תנסה להקשיב להם9? לא חינוכי במיוחד, אבל אולי זה יהיה מה שירגיע אותך?!"
"אולי. אבל אין כמעט מצב שאני אצליח לצותת להם!"
"אז אולי... אולי תוותר על זה? אני מרגיש דיי שלא בנוח עם העובדה הזו שדווקא אני הוא זה שהציע לך לצותת להם..."
"אבל זה יהיה דיי מגיע להם. שיפסיקו לרכל עלי כל הזמן!"
"ואולי הם לאו דווקא מרכלים עליך? אולי על נעמי, אחותך?"
"לא ממש ניראה לי. אני עכשיו זה הילד הבעייתי במשפחה שלי, שלנו."
"טוב. אז אין לי עוד מה להגיד לך. גם לי היה ניראה, אז, כשההורים שלי התגרשו, שכל הזמן מרכלים עלי מאחורי הגב."
"וזה היה נכון?"
"לא יודע. אף פעם לא ניסיתי להקשיב להם-למבוגרים."
"ולמה לא?"
"לא יודע. הייתי קטן בהרבה יותר ממך. אתה יודע..."
"כן. אני יודע. אוף! אני ממש לא יודע מה לעשות איתם! אין לי כח אליהם!"
"שחר, קודם-כל-להירגע. כלל ראשון. אתה כל הזמן לחוץ."

"באשמתם! שיעזבו אותי במנוחה, ואז-אני לא אהיה כל הזמן בלחץ שכזה."
"אבל שחר! כשאתה נמצא בתוך הלחץ הזה-אז אתה פוגע אך ורק בעצמך!"
"לא נכון! יש לציין שגם בהם-במבוגרים, וניראה לי שבמיוחד בהורים שלי-זה פוגע!"
"אבל גם בך."
"גם. אולי. לא בטוח לי לגמרי."
"ואני כן בטוח בזה לגמרי, שחר. כי זה לא לגמרי בריא לכעוס, להתרגז, ולהתעצבן!"
"אז שהם לא יעצבנו אותי!"
"אתה דיי מדבר כמו ילד!"
"תודה. אדוני המבוגר."
"שחר! שוב אתה מתנהג כמו ילד!"
"אני לא."
"אתה כן."
"טוב. אז אני כן. ואתה יודע למה-לך אף פעם לא הייתה אחות נעמי מעצבנת."
"אבל מה זה קשור?"
"אז אני דיי יצאתי, ויוצא בכל שניה ושניה, מדעתי!"
"שחר!"
"כן?"
"אבל זה לא קשור לכעס שלך..."
"זה כן קשור לכעס שלי! כי אני כועס עליה!!" התפרץ לו שחר אל תוך דבריו של רוני.
"לא. זה לא קשור. כי דיברנו על הכעס שלך כלפי המבוגרים!"
"האא, כן?"
"האא. כן."
זעמו של שחר הצטנן, ושכך לו כמעה, אט אט.

*         *           *
"שוב דיברת סודות עם רוני?"
"שוב דיברתי עם רוני. וזה לא לגמרי עניינך על מה!" שב והתפרץ זעמו של שחר, ששכך אך לפני דקות אחדות, כאשר שוחח עם רוני, בחדרו. "נמאס לי גם ממך!" צרח עליה, על אחותו-נעמי, ואץ רץ להסתגר לו בחדרו. על מנת להפטר מהצקותיה של נעמי אחותו.