פרק מ"ז
שחר שכב במיטתו. שקוע בייאוש. דפיקות על הדלת, שחר דומם. לא מגיב.
"שחר?!"
שתיקה.
"ש ח ר ? !"
שתיקה.
"זה אורי!" מנסה בעל הקול בפעם השלישית.
שתיקה.
* * *
"כבר אתה הולך?"
"כן, דני. שחר לא פתח לי את הדלת."
"של החדר שלו, כאילו?"
"כן. אז אני הולך."
"להתראות!"
"בביי!"
* * *
"גילה?"
"כן?"
"אני חושב שאני גם מתחיל לדאוג לו."
"לו?!" תמיהה נשמעה בקולה של גילה, היא אימו של שחר,
"כן. לו. לשחר שלנו."
"אוהו! למה? מה גילית עליו עכשיו?"
"לא משהו מרעיש במיוחד. אבל הוא לא התייחס לדפיקות הדלת של אורי, ולא לגמרי ניראה לי שהוא ישן באותו הזמן."
"אז מה? צדקתי לגביו בסוף, האא?"
"צדקת. אבל אני עוד לא יודע מה עושים. לא ניראה לי שצריך להראות לו לחץ מצידנו."
"אז מה כן? הלחץ הזה לא בא לי מרצון."
"לא יודע. צריך לחשוב על משהו."
"אתה צודק." נאנחה גילה, ושניהם, גילה ודני, שקעו במחשבות.
* * *
"אתה מבין, אורי? לא היה לי כבר כדי עצבים לראות אף אחד. כבר אמרתי לך מליון פעמים... פשוט נמאס לי מהם!!"
"אבל שחר... מה אני עשיתי לך שלא רצית לראות אותי?!"
"לא רציתי לפגוש אף אחד! כי נמאס לי! מכולם! מהכל! אתה בכלל מצליח להבין אותי?!" פלט לעברו שחר, מריר מתמיד,
"לא יודע. אני מנסה..." ניסה אורי לצחוק מעט,
"אני לא... לא... לא חשוב."
"שחר, כדאי לך לשפוך!"
"כבר ניסיתי את זה. ואתה יודע מה יצא לי."
"לא. אני לא?"
"אתה כן. אורי" הביט שחר אל תוך עיניו של אורי, ואחר המשיך, כשהוא מוסיף ומביט בהן-"אתה לא הצלחת להבין אותי-ורבנו."
"אהה, אתה מזכיר לי. באמת שלא לגמרי זכרתי את זה."
"דיי, אורי. מספיק משחקים. אתה לא יודע להבין אותי. עד שלא תגיע לזה בעצמך."
"זה נשמע כאילו שיש לך אויבים...!" ניסה שוב אורי לגרום ללחץ להשתחרר מעצביו הרבים מידי, לטעמו שלו.
"זה לא רק נשמע ככה. זה באמת כמעט ככה!" השיב לו שחר בקול שקט. כמעט קול שמשלים עם גורלו,
"ואני אחד מהם, כאילו?" משיב לו אורי,
"לא יודע. תאמין לי שאני כבר לא יודע מי הם האויבים שלי." השיב שחר בקול שנשמע היה כרוצה לפרוץ בבכי, "אני לא יודע נגד מי אני אמור להלחם..."
"אולי כי אתה לא אמור להילחם?!" השיב לו אורי,
"אני אמור. העולם הזה דפוק."
"לא נכון..." השיב לו אורי בקול חלוש, נמאס לו מהוויכוח הזה,
"הוא כן דפוק. ומאוד. אליך לא נטפלים. אז אתה לא מרגיש את זה."
"אתה רומז שאני נטפל אליך?!..." שאל אורי. סמוק כולו.
"לא. לא אתה. אבל יש אנשים..." ענה לו שחר, והעיף מבט קליל אל עבר המטבח, שבו ישבו זוג הוריו, ודנו בעניינו, מבלי שידע-כמובן.
"אוף! שחר! מה יהיה איתך?!"
"כל מה שקורה איתי עד עכשיו ימשיך הלאה, מין הסתם." ענה לו שחר ביובש,
"שחר! אבל זה לא טוב לך! אתה רואה את זה! אתה בעצמך אומר לי את זה!"
"מה אני אמרתי לך!? שלא טוב לי שכולם נטפלים אלי!"
"ולמה הם עושים את זה...?!"
"כי... כי... כי הם טפילות!" השיב לו שחר. נחרץ בדעתו.
"שחר, אתה לא רציני."
"וטוב שלא. אחרת לא ניראה לי שהייתי מצליח לשרוד אותם. את זה.""
ושוב אתה לא רציני?"
"לא. זה דווקא כן היה רציני."
"למה?"
"מה-למה?!"
"למה אתה חושב ככה...?"
"כי אני חושב... כלומר-לעניות דעתי..."
"לעניות? עניו שכמותך..."
"סליחה! לעשירות דעתי, או, אם תירצה, לדעתי העשירה-הציניות זה הדבר היחיד שהופך את כל הדברים המזופתים לדברים שאפשר לצחוק מהם!"
"אהה, בעצם-אתה צודק, יש משהו בדבריך."
"אתה רואה?"
"את מה...? סתם. כן. הבנתי אותך."
"אני מאוד שמח. בפעם הראשונה בשעה האחרונה."
"שחר..."
"כן?"
"כלום. סתם אמרתי ת'שם שלך."
"אוקיי. אורי. אני לא חושב שהצלחת להבין אותי. זו האמת. מה לעשות?"
"כלום. פשוט לשתוק."
"נעלבת?"
"לא ממש."
"אז...?"
"לא יודע. מרגיש שלא בנוח במיוחד."
"אהה, הבנתי."
"הידד!"
"מה הידד כל-כך בזה?!""
שהצלחת לרדת לסוף דעתי."
"אהה, שוב הבנתי."
"הידד!"
חיוך כפול.
* * *
"שחר, נעמי סיפרה לי שהתפרצת עליה."
"אוף! אבא! היא כזו מרגיזה!"
"שחר!"
"שתהיה אחותך. ניראה אותך מסתדר איתה כאחות, ולא כבת!"
"וכי מה ניראה לך?! שאני והאחים שלי כל הזמן רק הסתדרנו זה עם זה? לא. גם אנחנו רבנו."
"אבל לא הייתה לכם את נעמי."
"אבל היינו רבים בכל זאת. זה מאוד טבעי במשפחות עם ילדים."
"ילדים?" שאל שחר, ותמיהה מעשה התגנבה לקולו, "היא באמת קרצייה כמו ילדה קטנה לפעמים, כמו מאורי, אבל היא לא ילדה קטנה-והוא, לעומתה-כן ילד קטן."
"שחר, דיי כבר להפיל את בעייותך על כל הסובבים אותך!"
"אבל זו לא בעייתי!" פלט שחר לעבר אביו, זעום כולו,
"ש ח ר ! אז למה רגזת עליה? סתם? כי היה לך מאוד מאוד משעמם?!"
"לא. כעי היא דחפה את אפה לענייני."
"אוקיי. את זה היא לא סיפרה לי, שחר, אני כבר אדבר איתה על זה."
"תודה, אבא!" חייך שחר בהקלה, ונכנס בשנית לחדרו.
* * *
'מזל שספרתי לו. ככה הוא יכל לעזור לי' חשב שחר לעצמו. וחייך, 'אז אולי... אולי... כדאי שאני אתחיל לדבר איתו בכלל על כל הדברים שמעצבנים אותי במשפחה... אולי.'
תגובות