פרק מ"ט
עברו כמה חודשים, הקיץ הגיע. החופש הגדול. שחר עבר את החודשים הללו במריבות חוזרות ונשנות עם נעמי-אחותו, עם אביו ואימו, ועם אורי-חברו הטוב, הם לא הסכימו לקבל את העובדה שהוא מאשים אותם במצבו, או שמא הוא-לא הסכים לקבל את העובדה שהוא בחור שקט. שקט מידי.
* * *
"אורי?"
"כן?"
"מזל שעברתי בסוף את מתמטיקה בחמש יחידות... אנגלית לא אכפת לי שעשיתי רק שלוש. אבל מתמטיקה...?"
"כן, האא? תגיד, מה אתה מתכנן לחופש הגדול?"
"לא יודע. עדיין. צריך ללכת לבדוק ת'ישיבות לשנה הבאה עוד.. כאילו-כבר הייתי בישיבות שרציתי לבדוק, הבעיה היא-שאין אף אחד מהכיתה שהולך לזו שרציתי גם כן... ואני גם רוצה לנסוע לדודים שלי שבגוש. או לנווה דקלים, או לתל קטיפא. לאחד מהם."
"אהה, גם אני כבר סגרתי לי ישיבה, טובה דווקא. ועם דיי הרבה חבר'ה שאני מכיר... ואני דווקא לא ממש יודע אם אני אסע לשם-לגוש-קטיף. כי לא יהיה לי איפה להיות שם."
"אני מזה מקווה שאני אסע!"
"הלוואי שיהיה לי איפה להיות..."
"הלוואי." מסכים עימו שחר.
"אני לא יודע מה יהיה איתי. אבל אם אני לא אהיה שם-אני בטח אהיה כל היום מול מסך הטלוויזיה!"
"ו...? מה תעשה?"
"לא משהו שיעזור לנו במאבק. אבל אני אהיה חייב לראות את כל זה. בתקווה שיהיה לי את הכוח הנפשי הדרוש לשם-כך."
"מקווה בשבילך."
נפרדו.
* * *
"אבא?"
"כן?"
"אנ ירוצה לנסוע לאחותך שבנווה דקלים!"
"אז תיסע" אמר אביו בקול תמהה מעט,
"אבל... אני?! לבדי?!"
"כן. למה איך חשבת?"
"לא יודע... האמת."
"תיסע באוטובוס...!"
"לא! אני... אני כבר אמצא לי דרך לנסוע לשם."
"אוקיי, אם זה מה שבא לך..."
* * *
"רוני?"
"כן?"
"אני רוצה לנסוע לגוש-קטיף!"
"גם אני. אבל אני עוד לא סיימתי ללמוד. אתה יודע."
"וואלה! נכון! אז..."
"אז...?"
"אז אולי נדבר על זה אחרי שתסיים?"
"אולי. אבל זה אפשרי בהחלט לדבר על זה גם עכשיו! נחליט לנו ביחד אין נוסעים... האא? מה דעתך?"
"סבבה, דעתי נוחה מהעניין הלזה.." חייך שחר אל תוך שפופרת הטלפון, והוסיף אליה גם צחוק קצרצר,
"יופי! נוסעים באוטובוס?"
"כן!"
"באיזה תאריך?"
"לא יודע. אהה-וגם-אני מתכנן לשהות אצל אחות של אבא שלי..." אמר שחר, חצי במבוכה,
"סבבה! אם לא יהיה להם אכפת לארח גם אותי... כמובן!"
"לא ניראה לי שיפריע להם..."
"סבבה! אז שנמשיך...?"
"בכיף! למה לא...?"
"אז נוסעים באוטובוס, נכון? עדיף בבוקר. מייד אחרי התפילה, או מתי שיש אוטובוסים לשם."
"סבבה, ומתי? באיזה תאריך הכי נוח לך?"
"לא יודע, בוא וניראה רגע... ב... ב... בה' באב... מתאים לך?"
"סבבה!"
"יופי, אז שננתק עכשיו?"
"אוקיי,"
"ביי!"
"ביי!"
"עם מי שוב דיברת?" צץ מולו פרצופה החטטני של אחותו, של נעמי, "שוב אתה משחנ"ש לך עם רוני?"
"יש לך בעיה כלשהי? כולה אני והוא החלטנו לנסוע לגוש ביחד. מפריע לך כאן משהו?!"
"כן! ולמה שאתה לא תיסע לך לבדך?"
"כי ככה!" ענה לה שחר, והלך לו לדרכו.
* * *
"אורי?"
"כן?"
"איזה מזל שרוני, הבן-דוד שלי, קיים!"
"כן? ולמה זה כזה מזל גדול בשבילך?"
"כי אני והוא סיכמנו שנלך ביחד לגוש קטיף!"
"אתה נשמע שיא המאושר!"
"כי אני באמת כזה... בנוגע לעניין הזה. כמובן!"
"אז יופי לך! באמת! אני מזה שמח בשבילך!"
"תאמין לי שגם אני שמח בשבילי!!!"
"מאמין לך... אל תדאג בקשר לזה..." צחק אליו אורי,
"צוחק עלי?"
"לא. צוחק איתך."
"נו, ניחא, שיהיה...!"
"שיהיה."
* * *
"אבא?"
"כן, שחר?"
"מה הפלאפון של שמרית?"
"למה?"
"כי אני וארוני רוצים לבוא אליה. בה' באב."
"אוקיי, אני אתן לך את המספר שלה, יש לי אותו בפלאפון שלי!"
"אהה! טוב. לא משנה. יש לי את של ניר. הבן שלה. אני אצלצל אליו. תודה אבא, בכל מיקרה!"
"בבקשה שחר שלי" ענה אביו.
"הלוו? ניר?"
"כן? שחר?"
"כן, אני ובנדוד שלי מצד האמא רוצים לבוא אליכם, אפשר?"
"כן! בטח שאפשר! תבואו, בכיף, מתי אתם רוצים לבוא אלינו?"
"בה' באב, מתאים לך?"
"כן! אנחנו יוצאים גם בסביבות התאריך נזה לחופש, אבל ניראה לי שאני אהיה בבית שלי כבר לפני כן."
"תודה ניר."
"תודה לך. שחר."
"תאמין לי שאין בעד מה..."
"יש ויש. להתראות!"
"ביי..."
תגובות