פרק נ'
"רוני?"
"כן?"
"אני קצת מתוח. שמעתי שהם נותנים להיכנס כבר רק עם תעודות זהות."
"גם אני שמעתי שחר, זה לא יותר מידי חדש."
"נכון. אז מה נעשה?"
"תיקח מבן-הדוד שלך את המספר תעודת זהות שלו. יש לו עוד אח?"
"כן. שנתיים מעליו."
"יופי. אז תביא לי גם את מספר תעודת הזהות שלו, ואת כל שמות האחים. נסתדר כבר."
"אוקיי. רוני."
* * *
"ניר?"
"כן?"
"אתה יכול להביא לי את מספר תעודת הזהות שלך? וגם את של רועי?"
"בכיף, שניה..."
"תודה..."
"בבקשה. אבל רק אל תשכח שאני חייב לך את התודה הזו..."
"לא נכון! אני!"
"טוב, אני אשלח לך בהודעה. כדי שזה יהיה זמין לך כל הזמן מול העיניים, אוקיי?"
"בכיף! רעיון דיי הגיוני! תודה!"
שחר קיבל את ההודעה עם שני מספרי תעודות הזהות של בני דודיו, ושלח את זו של רועי לרוני. שאמור היה לבוא איתו כעבור יומיים לגוש קטיף.
* * *
"שחר?"
"כן, רוני?"
"אתה בסדר?"
"בהחלט!"
"אתה... לא ניראה ככה כל-כך."
"אבל אני בסדר. אני אסתדר עם זה."
"אני מקווה. שחר. שזה לא יהיה לך קשה מידי..." הביט בו רוני,
"אני אסתדר! רוני! אני אסתדר!"
"אוקיי. סומך על המילה שלך..."
"יופי!" חייך שחר, חיוך חוור ביותר.
האוטובוס הגיע. שחר ורוני עולים עליו.
"רוני?"
"כן?"
"אני... כלום."
"אוקיי."
* * *
"שחר! תתעורר!"
"לא נרדמתי בכלל... רועי!"
"רועי...? אהה. נכון. ניר. אחי הקטן!" חייך רוני, ושם את ידו על כתפו של שחר בתנוחה חובקת,
"אבל למה קראת לי?"
"כי עוד שניה אנחנו מגיעים לכיסופים. וצריך להתעורר."
"אהה, ולהגיד את תעודת הזהות שלי. אני לא נותן להם אותה! מה אני?! בגטו?!" שאל שחר, בקול יחסית מורם, על-מנת שישמעו אותו החיילים, אשר ישבו על הספסלים שבקרבתם. באוטובוס,
"כן. אתה צודק! גם אני אעשה את זה!" השיב לו רוני, 'רועי', באותו הטון.
"תעודות זהות בבקשה?" נכנס חייל צעיר, ומעט מבולבל מתפקידו אשר הוטל עליו-
"אני אגיד לך את המספר שלי... 22..."
"איך קוראים להורים? אחים?"
"רותי ושלום, אבא שלי ואמא שלי, כלומר-אמא שלי ואבא שלי, אריה, ניר ואחיה-האחים שלי!" ענה לו רוני, "ואני? אני רועי!"
"ואתה?" פנה החייל לשחר-
"אני? אני ניר. מספר תעודת הזהות שלי הוא 23... הורים רותי ושלום, ואחים-אריה רועי ואחיה!"
"יכולים לעבור."
"ברוך ה'! אני מרגיש כמו בגטו!" פלט שחר, 'ניר', לעבר רוני, 'רועי'.
* * *
"שחר!"
"ניר!"
חיבוק רעים, בני-דודים, אמיץ,
"ואתה רוני?" נפנה ניר אל עבר רוני,
"אכן כן! אני רוני-רועי!" חייך רוני וצחקק לעברו של ניר,
"טוב. בואו הביתה. איך הייתה הדרך?"
"נכנסנו דיי בקלות..."
"איך היה לך, שחר?"
"מה? לדבר עם החיילים? עבר לי דיי חלק."
"הוא היה קצת סמוק, ואחר-כך לבן, אבל חוץ מיזה-דווקא הוא היה דיי בסדר, יחסית למה שמצופה ממנו..."
"למה? מה כבר היה מצופה ממני?"
"שאתה תשתוק. ושאתה גם כן תסמיק... לא?"
"אתה צודק. אולי. אבל רק קצת!"
"נגיד!" חייך אליו ניר.
שחר, רוני וניר נכנסו לביתו של ניר, רותי-אימו של ניר, הלוא היא דודתו של שחר-קיבלה אותם בזרועות פתוחות, "שחר, מה שלומכם? מה שלום אבא?"
"הכל בסדר, ברוך-ה'" השיב לה שחר מנומס מידי.
"שחר? כל-כך מנומס?"
"לא... למה?"
"ככה. סתם. תכנסו! הינה החדר שלכם" הצביעה רותי, אימו של ניר, על החדר של רועי, "רועי יישן עם ניר באותו החדר!"
"אוקיי, אז אנחנו רק נפרוק את כל החפצים שלנו!"
"אוקיי, ותבואו לאכול אחר-כך."
"אני אבוא, בכל אופן..." הגניב שחר מבט מחוייך לעבר רוני,
"וגם אני!" הוסיף רוני, מחוייך אף הוא.
* * *
"רוני?"
"כן, שחר? יש לך משפחה חמודה... הם חמודים... הדודים האלה שלך..."
"כמוני?" חייך שחר.
"לא... יותר... סתם..." חייך אף רוני.
תגובות