אדם אחד

" ....והמפות לשבת בארון האמצעי, בסדר?"

"בסדר, אמא. "

"את בטוחה שתסתדרי?"

"כן, אמא. אני יכולה להיות לבד שבת אחת."

"בסדר, חמודה, אז שתהיה לך שבת נעימה, אני אוהבת אותך."

"גם אני. ביי."

 **

נאנחתי לעצמי ביציאה מהבית-כנסת.

- "היי. את בסדר? את נראת קצת עצובה. קרה משהו?"

- "אני סתם עייפה."

שבת בלי המשפחה, זה הולך להיות מוזר.

התחלתי ללכת לכיוון הבית,  גררתי רגליים וחשבתי על המפה שצריך לפרוס, הכלים שצריך לערוך, האוכל שיצא מהתנור.

איך בכלל אוכלים בשבת לבד?

ופתאום הוא הופיע.

בין האנשים, עם חיוך ענק על הפרצוף.

כשהוא ראה אותי, העיניים שלו התרחבו. צהלו.

"שלום!

מה שלומך? הכול בסדר?"

"כן, הכול בסדר."

         "שמעתי שאת לבד השבת, את לא מפחדת?"

וישר עלה לי חיוך אידיוטי על הפרצוף.

"מפחדת?? מה פתאום.... ממה יש לפחד? הכול בסדר, באמת."

"אם את מרגישה לבד, תבואי. בסדר?

את אחת מאיתנו...."

" או-קיי."

בזווית העין הוא הבחין בחבר אחר, הוא הסתובב אליו.

 בשנייה האחרונה פנה אלי בחזרה.

"דרך אגב, את נראת ממש שמחה, קרה משהו מיוחד?"

* *

"אז איך הייתה השבת?"

"בסדר."

"קרה משהו מיוחד?"

"אממממ.."

"קרה משהו??"

"לא. שום דבר."