יצירות של נור

ב"ה בדירה ממול וַלֶרִי ניגרר עם תיק הכביסה הענק עד לדלת הדירה. הוא הניח את התיק הכבד לידו ופתח את הדלת. הריח בדירה היה טחוב, כמו של וילון אמבטיה ישן, אבל לולרי לא היה אכפת. למען האמת- המדים שלו הדיפו ריח די דומה. הוא כמעט נרדם על הספה, עד שנזכר: אסור לו להירדם, יש עוד הרבה דברים לעשות. *** הבנים השתוללו בסלון בלי מנוחה. הם הפריעו לדבורה בהכנות עד ששלחה אותם למטה, לשחק. למרות שכבר הייתה מותשת, היא המשיכה לבשל ולנקות. אין מה לעשות-היא חשבה לעצמה- יש עוד הרבה דברים לעשות. *** הוא דפק בדלת. "שלום." אישה צעירה עמדה בפתח. "שלום." ענה ולרי. "יש לכם אולי גפרורים?" "בטח." היא ענתה ונעלמה בתוך החדר הסמוך. "הנה" היא הושיטה לו את הקופסה כשחזרה. "תודה" הוא השיב והלך לכיוון הדירה ממול. "סליחה?" שאלה האישה פתאום. "מה?" "אתה גר בדירה הזאת?" היא חשבה שאף אחד לא גר שם. "כן." הוא השיב. "אממ... כמה זמן אתה כבר גר שם?" "חצי שנה." *** "כל כך התביישתי בעצמי ,ברוך!" "אני לא מבין למה את עושה מזה סיפור כזה גדול.." "ברוך!" כבר חצי שנה שמישהו גר 5 צעדים ממני ואני לא ידעתי על זה, לא דיברתי איתו אף פעם, לא ידעתי שהוא קיים!" "דבורה, תירגעי. את בעצמך אמרת שאף פעם לא שמעת שום רעשים מהדירה הזאת, איך יכולת לדעת שמישהו גר שם?" *** ולרי עבר על המשימות בראשו- להכין משהו לאכול, לכבס את המדים ולהתקלח. *** דבורה יצאה מדירתה, והסתכלה על דלת הדירה שממול. שום רעש לא נשמע משם. הוא בטח גר שם לבד. *** ולרי הוריד את הביצה מהמחבת והתחיל לאכול. פתאום נאנח. ממש לא מתאים לו להיות רגשני כזה. *** דבורה וברוך התיישבו לאכול. הילדים כבר נרדמו, ככה זה בשבתות הקיץ. הם שתקו כמה דקות. פתאום דבורה קמה מהשולחן וצעדה לעבר דלת הכניסה. *** ולרי היה בחתיכה השנייה שלו, כשנשמעה הדפיקה בדלת. "סליחה" היא שאלה, "אולי אתה רוצה לבוא לאכול איתנו?" או-קי, זה סיפור הראשון שאני מפרסמת פה אחרי הרבה זמן, תהיו עדינים.. :-)

" ....והמפות לשבת בארון האמצעי, בסדר?" "בסדר, אמא. " "את בטוחה שתסתדרי?" "כן, אמא. אני יכולה להיות לבד שבת אחת." "בסדר, חמודה, אז שתהיה לך שבת נעימה, אני אוהבת אותך." "גם אני. ביי." ** נאנחתי לעצמי ביציאה מהבית-כנסת. - "היי. את בסדר? את נראת קצת עצובה. קרה משהו?" - "אני סתם עייפה." שבת בלי המשפחה, זה הולך להיות מוזר. התחלתי ללכת לכיוון הבית, גררתי רגליים וחשבתי על המפה שצריך לפרוס, הכלים שצריך לערוך, האוכל שיצא מהתנור. איך בכלל אוכלים בשבת לבד? ופתאום הוא הופיע. בין האנשים, עם חיוך ענק על הפרצוף. כשהוא ראה אותי, העיניים שלו התרחבו. צהלו. "שלום! מה שלומך? הכול בסדר?" "כן, הכול בסדר." "שמעתי שאת לבד השבת, את לא מפחדת?" וישר עלה לי חיוך אידיוטי על הפרצוף. "מפחדת?? מה פתאום.... ממה יש לפחד? הכול בסדר, באמת." "אם את מרגישה לבד, תבואי. בסדר? את אחת מאיתנו...." " או-קיי." בזווית העין הוא הבחין בחבר אחר, הוא הסתובב אליו. בשנייה האחרונה פנה אלי בחזרה. "דרך אגב, את נראת ממש שמחה, קרה משהו מיוחד?" * * "אז איך הייתה השבת?" "בסדר." "קרה משהו מיוחד?" "אממממ.." "קרה משהו??" "לא. שום דבר."

שלום לכל הקוראים. גם הפעם סיפור מצחיק, על מה שקרה מזמן... למרות כל הבקשות, לא הצלחתי ליצור סיפור יותר ארוך מהסיפור הקודם... מקווה שתבינו.... נור. ב"ה איש איטר "אני חייב להמציא לעצמי תחבולות חדשות," הוא רשם לעצמו. "מתישהו זה כבר לא יעבוד". הוא התבוננן בגופה שהייתה מוטלת לפניו. על הפרצוף השמן נתלה הבעת הפתעה מוחלטת שהפכה את פניו של הנרצח לעוד יותר מכוערים, אם בכלל היה הדבר אפשרי. הוא נתן עוד מבט אחרון בשמן, הסתכל אם אין שום דם מסביב לגופה, ואז הסתובב ופנה אל דלת היציאה מהחדר. בחוץ, חיכה לו שומר עם חנית, נוחר. הוא הסתכל בשומר ורשם לעצמו עוד משהו בזיכרון: " להעלות רמה בקושי הרצח". 10 שעות לפני כן....................... אהוד הגיע- כמו שעון חיטי- לעבודה. המשרד שלו קיבל את פניו בדיכאון מסוים. על שולחן האבן חיכו המון גיליונות מגולגלים, שלא ממש הזמינו אותם לפתוח אותם. הוא השאיר אותם לחוגלה. הוא היה עסוק בספירת זבובים, כשחוגלה- המזכירה שלו, נכנסה. היא סחבה איתה עוד צרור מגילות, כאילו שכל מה שהיה על השולחן- לא היה מספיק מאתגר בשבילה. אהוד נאנח כשראה את הניירות שבידיה. "אהוד. הגיע הודעה על מס חדש מעגלון. אנחנו צריכים להביא מהיום 10 אחוז מהרווחים שלנו- אליו." אהוד נאנח עוד פעם, כדי להגדיל את האפקט. העגלון הזה, כמו עלוקה שמנה במיוחד. כל יום וחצי- יש הודעה על עוד איזה מס מטומטם. אח.... אם רק היה צעיר יותר..... "אה, ועוד משהו. ה' הביא שליח שוב. הוא מאוד לוחץ על העניין של השופט." אהוד חטף כאב-ראש. נמאס לו מכל הסיפור הזה. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה להיות הגיבור של כולם, וללכת להביס צבאות. הוא היה טוב בקטן. "הוא מוסר שאתה חייב להושיע את ישראל, או משהו כזה. שאתה צריך להרוג את המלכים ששולטים על העם." אהוד נשם עמוק. "כבר אמרתי לו, אין לי כוח לכל השטות הזאת?, באמת שא.." הוא נעצר פתאום. "רגע. את בטוחה שהוא אמר- מלכים ששולטים על העם?" "כן." חוגלה ענתה, "ששולטים על העם- זה מה שהשליח אמר". אהוד חייך לעצמו. הוא שקל את האפשרויות. "השליח כבר הלך?" הוא שאל את חוגלה. "לא. הוא שותה כוס מיץ במטבח." " את יכולה למסור לו שאני מקבל את ההצעה? " חוגלה נעצה בו מבט. 10 שעות לאחר מכן........................ הוא חלף בקלילות על פני שער הארמון.בדרכו החוצה. חייך לשומרים, והם חיכו אליו חזרה. הסוס שלו חיכה כמה מאות מטרים מהארמון, הוא עלה אליו וחייך. שוב. "אהוד בן-גרא- המושיע של ישראל". הוא חשב לעצמו. זה נשמע לו טוב. אולי צריך קצת לעבוד על הניסוח. ( הפרשה הסתיימה. לפרטים נוספים יש לעיין בספר שופטים, פרק ג').

בפרע פרעות בישראל יום אחד, לפני אלפי שנים, אדם שעמד בין בית אל להר אפרים, היה בשוק . "אבל דבורה," אמר ברק בן-אבינעם כשהוא סוגר את ליסתו, ומשיב לפניו את המראה האנושי, "זה בלתי אפשרי, את יודעת שיבין רודה בנו כבר ארבעים שנה, וזה לא הולך להיפסק. גם אני חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים אפילו הוא יכריז על פרישה, אבל הוא עוד מחזיק מעמד, וצבאו חזק מתמיד.." דבורה לא ממש התרגשה. "קצת אמונה, ברק!" היא אמרה בטון מוכיח, שהזכיר לברק את ימיו בשלישית שנייה ( עוד לא המציאו את מספרי הכיתות..) "מעטים מול רבים, אמונה מול כוח פיזי ,האור מול החושך, אחד נגד מאה מול הישרדות.... אתה לא רוצה להיות זה שמתחיל את השרשרת של העם היהודי??" שתיקה. "אני מניח שאפשר לנסות," ענה ברק האיש לאחר מחשבה מעמיקה... "אבל..אם נפ.." "זה הדיבורים שאני רוצה לשמוע!" פסקה דבורה בנחרצות וקטעה את ברק בנחרצות גדולה עוד יותר. "אמממ.... אתה לא אמור ללכת לאיפשהו?" "מה?!לאן?!" "אתה נלחם לבד נגד צבא יבין?" "לא." "אז לך תשיג לוחמים!!" הבעת הבנה הפציעה על פניו של ברק. ברק, ליד נחל קישון, נמתח בעייפות ולא הצליח לעצור פיהוק. "אמרתי לך שזה יצליח, לא?" צעק לאישה שבאה מרחוק. דבורה התקרבה וגיחכה לעצמה בשקט. "כן, ממש..." "מה אמרת?" "שזה מגוחך. אתה לא באמת יצאת ברצון למלחמה הזאת, אני דחפתי אותך." "מה זה?!" צעק ברק. "מה פתאום? הרי אני אמרתי במפור.." "בטח,בטח. מה שתגיד.." קטעה דבורה בנחישות את דבריו של ברק. הפעם השנייה היום. "עכשיו, אתה יכול לעוף? יש לי שירה לכתוב". לפני אלפי שנים, (ממש עכשיו...) אדם שעמד ימנית מנחל קישון ושמאלה מהר תבור, היה בשוק. ( הסיפור הסתיים. לפרטים נוספים יש לעיין בספר שופטים, פרק ד'. )

אף פעם לא גרתי בתחומי הקו הירוק, ואין לי שם קרובים. אני מכירה רק אחד מגוש קטיף. הוא צעיר, אבל בעצם מבוגר. קוראים לו בֵנִי. אף פעם לא ראיתי אותו. הוא נולד ב-1946. בקיבוץ שלי. ב-4 ביוני 1967 הוא הגיע לגוש. נדמה לי שהוא אהב את הגוש, ממבט ראשון. כל כך אהב, עד מוות. במהלך שלוש השנים האחרונות ביקשתי סליחה מכל-כך הרבה. רק אחד שכחתי בסוף. את בני. אז עכשיו, אחרי שלוש שנים: סליחה, בני. סליחה, שנטשנו את המקום שעליו נהרגת. ( לזכרו של בנימין-בני קלי הי"ד)