פרק נ"א
"שחר! קום! כבר שש!"
"ואז מה?"
"אז צריך לקום!!"
"אבל... למה?"
"הולכים לשערים! נו!| קום כבר!" לחש אליו רוני, שלא להעיר את כל בני הבית,
"וואלה? תן לי כמה דקות להתארגן!"
"הולכים מוקדם יותר, אבל אנחנו צריכים גם להתפלל..."
"בבית?"
"כן. ניראה לי. שלא נאחר לשערים."
"אוקיי. אני קם. נטול ידיים, נתפלל, ולשערים!"
"גם רועי וניר באים איתנו, אני מניח."
"אוקיי, אתה יכול ללכת לבדוק?"
"אוקיי. בכיף."
"אז לך!" לחש רוני,
"רועי?"
"כן?"
"הולכים לשערים?"
"כן! וואי... טוב שהזכרת לי!"
"להעיר גם את ניר?"
"כן. ניראה לי."
"אוקיי. הוא בחדר של...?"
"שלנו, אני מניח."
"שלו... אתה מתכוון" חייך שחר,
"עכשיו זה שלנו, לתקופה הזו" חייך אליו גם רועי,
"אוקיי. זזתי."
שחר פנה לחדר הסמוך, על-מנת להעיר את ניר, "ניר? ניר? קום כבר! כבר שש ורבע! קום!"
"הולכים לשערים?"
"כן!"
"אתה מתפלל בבית?"
"כן."
"טוב. אני כבר בא."
"יופי. אנחנו בחדר איפה שאני ורוני ישנים. מתפללים שם... שנלך ביחד כולנו?"
"ניראה לי. אתה תסתדר לבד?"
"למה שלא...?"
"כי ניראה לי שאתה לא יותר מידי מכיר כאן לבד."
"אהה, נכון. וגם רוני לא. אני אלך איתכם, וניראה לי שגם הוא."
"אוקיי. אני בא איתך לחד השני. שלא תרעיש כאן, שההורים שלי, ואחי לא יתעוררו..."
"וואלה. אתה צודק. רק אטול ידיים!"
"אהה... גם אני."
* * *
"אוף... רוני! יש כאן יותר מידי אנשים!"
"שחר. זה לא טוב שאתה מרגיש ככה. זה טוב שיש הרבה אנשים."
"אני יודע. אבל אני מרגיש... אהה... תקוע."
"תקוע?"
"אני יודע שאם אני אאבד את עצמי, למשל, אז לא יהיה לי את האומץ לחפש אתכם-ולשאול עליכם אנשים."
"אהה, אז... אולי זו תהיה ההזדמנות שלך להתגבר על זה?"
"לא יודע. לא ניראה לי."
"אוקיי... אז תיצמד אלי. אלינו."
"ברור. בתקווה שלא אאבד אתכם היום..."
"שאני אקווה בשבילך?"
"אם בא לך. מתקרבים לשער! אתה רואה משהו?"
"לא לגמרי. אהה-מתפללים כאן!"
"יופי! אז מזל שלא הספקנו את כל התפילה. כי חשבנו שיש דברים חשובים יותר. נצטרף אליהם כאן!"
"אהה, זה מה שנעשה, כנראה."
"אז יאללה! בא."
"באתי."
"אוףףףף! רוני!"
"מה?"
"כלום. אני מרגיש לחוץ נוראות!!"
"מה זאת אומרת?"
"שאני לחוץ מידי. ואתה רגוע מידי.""
לא רגוע ולא כלום. ולך אין מה להיות כל-כך לחוץ."
"ועוד איך שיש לי, רוני!
"לא. שחר. לא. אין לך מה להיות לחוץ. יש פה מלא אנשים. אז למה שדווקא איתך יקרה משהו?"
"אולי זה לא יהיה דווקא איתי... אבל אולי כולם יידפקו?!"
"מה השוטרים, סליחה, החיילים, כבר יכולים להגיד לך?"
"לעשות לי. אתה מתכוון."
"טוב. אז מה כבר הם יכולים לעשות לך?"
"לא יודע. אבל יכולים."
"אני לא חושב שאתה צודק. שחר."
"ואני כן. רוני. אני ממש מת מפחד!!"
"אתה קצת נסחף, לדעתי."
"לא. אני לא!!"
"שחר!"
"כן?"
"אתה לא חש שאתה קצת 'סחוף'?"
"??? מה זאת אומרת?"
"מלשון המילה 'נסחף'" חייך אליו רוני,
"אהה, אז לא. אני לא מרגיש שאני קצת, או הרבה, לחילופין, 'סחוף'"
"לא? אבל אתה כן כזה."
"לא. אני לא. רוני. הם ממש מפחידים אותי."
"שחר... אויי, שחר..."
"רוני! כל האנשים רצים!"
"ואז מה?"
"ואז כנראה שקורה משהו!!"
לפתע נשמעה צעקה ממישהו מההמון הרב שגדש את השער:
"לברוח! היס"מניקים מגיעים!"
"אתה רואה, רוני? כנראה שצדקתי בפחד שלי!!"
כולם רצו אל עבר הבתים. היס"ם עברו את השער.
* * *
"אז איך היה לנו בשערים?"
"כן, איך היה לכם בשערים."
"בסדר."
"שזה אומר?"
"שהיינו שם עד שכולם ברחו. ואז הצטרפנו גם אנחנו לבריחה."
"ברחו?"
"מהיס"ם."
תגובות