פרק נ"ב
"רוני?" שאל שחר בחצי אנחה, כאשר ישבו שניהם בחדר שהוקצה להם,
"כן, שחר?" השיב רוני, שכוב במיטה,
"אתה יודע? ניראה לי שההורים שלי קצת נלחצו מהרעיון שאני כאן. שאני אבוא לכאן."
"וזה למה?"
"כי אני לא יותר מידי מדבר..." ענה לו שחר, ציני כהרגלו.
"ולכן מה?"
"ולכן הם חשבו שאני לא יותר מידי אסתדר כאן."
"אז מסתבר שהם טעו. לא?"
"כן. אוף! רוני!"
"כן? שחר?"
"אני מרגיש מתח. בלתי נסבל."
"למה?"
"כי היום החיילים אמורים לבוא!!"
"אני מאמין שהם לא יהיו מסוגלים."
"גם אני. אבל אני מתוח עד מוות... רוני!"
"שחר, תירגע! תירגע! תירגע!"
"גם אתה מתוח"
"אולי."
"בטוח. רוני. שומעים את זה בקול שלך."
"לא בטוח בכלל. שחר."
"בטוח. רוני. בטוח."
"שמת לב איך אנחנו קופצים מעניין לעניין?"
"האא?"
"מההורים שלך-למה שאמור להיות בערב-ואחר כך להאים אני מתוח או לא..."
"אהה, וגם אתה עכשיו מחליף לי עניין."
"לא נורא. שחר."
"נכון. לא נורא."
"שחר?"
"כן, רוני?"
"אני חושב שאתה צודק."
"?? במה בדיוק אני אמור להיות צודק?"
"בזה שאני כן קצת מתוח."
"אמרתי לך!!"
"אמרת לי. נכון. אבל אני מאמין שזה לא יהיה. לא. לא. לא!!!!"
"אני גם... מקווה שאני מאמין. בכל אופן.""
"אתה יודע מה? ניראה לי שגם אני במצב הזה של לקוות שאני מאמין."
"אז שנינו באותו המצב..."
"מסתבר כך."
* * *
"ניר?"
"כן?"
"מה קורה איתך?"
"אני...? אני בסדר גמור." נענע ניר את ראשו, כלא מבין מה שחר חפץ ממנו,
"לא יודע... אני לא מרגיש לגמרי בסדר! אני מרגיש רע!"
"למה?"
"החיילים! אני... אני..."
"אתה? שחר. תירגע. הרבנים אמרו לא יהיה. אז אני מאמין להם."
"אני מקווה שגם אני מאמין להם."
"תמשיך לקוות. זה טוב."
"צוחק עלי?" חייך שחר חיוך חצי דומע,
"לא. לא צוחק עליך. ממש ממש ממש לא צוחק עליך. אם הרבנים לא היו אומרים-אז בטח גם לי היה קשה עם העובדה שהחיילים מגיעים לכאן הערב."
"אהה" ענה שחר. ונבלע בחדר שיועד לו ולרוני.
* * *
"רוני! אני כבר לא יכול יותר! המתח הזה הורג אותי!"
"תירגע. שחר."
דפיקות בדלת. שחר נושא עיניים מתחננות לעבר רוני:"רוני! אני... אני... אני לא מסוגל לזה! אני לא אעמוד בזה! אני אומר לך!!"
"שחר, דיי."
"אבל... אני לא מסוגל לזה יותר!"
"דיי. שחר. בוא נצא. ניראה לי שהחיילים הגיעו."
"לא רוצה לצאת!""
לא צריך. אני חייב לצאת. המחאה חשובה לי מספיק."
"גם לי. אבל אני לא מסוגל לצאת."
"אתה מסוגל. שחר."
"לא. אני לא."
"אז אני אצא לבדי."
"אוקיי." לחש שחר לעברו, בקול חנוק ודומע.
'אני חייב לצאת גם כן אל החיילים! כי כמו שרוני כבר אמר לי:'המחאה חשובה לי מספיק'! גם לי המחאה חשובה מספיק. אבל אני מפחד. אני לא אדבר איתם. אני סתם אסתכל בהם. כמו איזה אידיוט. ובשביל מה זה יהיה טוב? כדי שיהיה להם עוד סיבה להגיד שאנחנו דפוקים? אבל... אני חייב לצאת מכאן! חייב!'
ושחר אכן ממש את מחשבתיו, ויצא אל החצר. שם היו כל בני המשפחה. מתווכחים עם החיילים.
שחר עמד. בוהה. הוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה. הוא ראה איך הם אורזים את בית-השכנים, ובהה. הוא היה כמו משותק. גם כך אינו מעז, אינו מסוגל, לדבר עם זרים, בוודאי ובוודאי שלא בסיטואציה כזו מעציבה.
"שחר?" פנה אליו רוני, שחר הסיט את מבטו הבוהה מהחיילים, והעביר אותי אל רוני,
"שחר!"
שחר המשיך לבהות.
"שחר? מה קורה לך?"
ושחר שותק.
"שחר!!" רוני טלטל אותו, "שחר!"
שחר הרים שוב את מבטו שהושפל לשניה, והביט ברוני בשאלה,
"שחר? תדבר!" צווה עליו רוני, מודאג כמעה,
"מה כבר יש לי להגיד?!" לחש שחר, בקול חנוק מדמעות שאיימו להציף את פניו, ומייד שב ושתק,
"שחר! צריך... צריך... אתה לא מאמין למה שאמרו כל הרבנים?"
אך שחר רק הנהן בראשו לאות 'הן',
"מה כן? כן מאמין?" שאל רוני, מיואש ומתוסכל,
ושחר הניר ראשו בשנית. ל'הן'.
"שחר! בוא."
"לאן?" לחש שחר,
"לשם" הצביע רוני לכיוון כל המשפחה שאצלה שהו, הלא הם דודתו של שחר, וילדיה,
"למה?"
"שחר!" רוני סחב איתו את שחר, ולחש לרועי ש:"לא ניראה לי שהוא מתפקד מאה אחוז עכשיו. או שהוא פשוט קצת נסער מידי."
"ניראה לי שכולנו נסערים מידי עכשיו." ענה לו רועי.
"אבל הוא... הוא ממש. תסתכל עליו!"
"כן. אתה צודק." ענה רועי, וחזר לדבר עם החייל שעמד על ידו.
* * *
"שחר?"
"כן?"
"הייתה... נורא היום."
"כן? אני מאוד שמח לשמוע את זה."
"לא באשמתך! נו. באמת. שחר. אתה יודע שאני מאוד אהממ.. אוהב אותך. אבל היה לי דיי קשה לראות אותך במצב הזה."
"אני מצטער, ואשתדל שלא לחזור על זה שוב." ענה לו שחר במרירות צינית, האופיינית לו, ואחר נכנס למיטתו.
תגובות