אל תתפלאו אם לא תקבלו שום תגובה אם היצירה שלכם מופיעה בגדול פונט 8 או 9... אתם לא משלמים לנו על המשקפיים ואך יוצר לא יתאמץ לקרוא אותה. יצירה שלא נוחה ונעימה לקריאה פשוט נשארת בצד. כדאי לשים לזה לב.
כ"ד בתשרי תשס"ט, 10:58
נחמד...יחיים ביטוןי
כי לצערי לא הצלחתי להתחבר יותר מדי ...(או אפי' ממש לא ) וצורת הכתיבה לא הכי כיפי'ת בעיני- אבל זה עניין של טעם...
מה שכן חייב דחוף זו הגהה: (השתדלתי לעזור פה:)
''ריחות מוכריםנכנסים אלי מזכירות נשכחות ומשכרות אותי'' => בהתחלה התייחסת אל ה'ריחות' (מלשון 'ריח' ברבים) בלשון זכר ( מוכרים , נכנסים ) ואח''כ בלשון נקבה (מזכירות, נשכחות). צריך להחליט... לדעתי - ריחות - כתוב בלשון נקבה (ריחות ולא רייחים ) אבל התואר הוא בזכר (ריחות נעימים לדוג' ) בדיוק כמו - וילנות נקיים וכו'... כדאי לשנות.
''ואני יודע שהיא דוברת קר אמת וכל הדאגה שלה'' => רק ולא קר...
בהצלחה!
כ"ד בתשרי תשס"ט, 17:12
כתב קטן מדי!!!יאנונימיי
בגלל זה לא היה לי כח לקרוא...
י"ז בכסלו תשס"ט, 21:43
כל מי שרוצה לקרוא בגודל נורמלי שיכנסישירוש המתוקהי
ושוב אצעד בשביל כה מוכר ומנוכר. תיקי עלי, בצעדים קלים כאילו שדבר מכל זה אננו שייך לי ובעצם זהו סרט נע. רק שנה עברה מהפעם האחרונה שצעדתי פה. ונדמה שהיה זה רק אתמול. ריחות מוכרים נכנסים אלי מזכירות נשכחות ומשכרות אותי. ואני לא יודע אם זה טוב או רע. חושש ממה שאולי יקרה ביום שכזה, נכנס בקלילות לא מובנת לשער,אני יודע שכל הבילתי צפוי ,צפוי הוא.
לא יודע אם הביקור בשבילה יותר מאשר בשבילי מסתכל בגינה כל כך מוכרת.אך שימת הלב לדברים הקטנים שהשתנו ממני והלאה. הרגשות של הציפיה לביקור שלי לראות אותה לשמוע ,להשמיע. ולדעת שאלך ואהיה רחוק משם ברגע שאצא מדלת הבית קצת מעלות בי תהיות אם הביקור הוא אמיתי או לא ואם אני לא רחוק עכשיו משם כפי שאהיה רחוק אחר כך.
תהייתי על הגלויות שלי אם הם הגיעו או לא נגמרת בהיכנסי לבית אני רואה את שלל הגלויות מונחות על השולחן לפני.אני מצפה ומכין את עצמי ששביקור זה אהיה חייב לשמוע גערות ואולי הערות צניות ויודע שזה הרגע נכנסתי לרשותה.
ושוב אניח את התיק בפתח הדלת, אכנס בצעדים קלים למנוע אפשרות של הערתה למקרה שהיא ישנה. אבל מייד אני פוגשה, למרות השעה המוקדמת, יושבת על ספת הסלון, מחייכת, ומחכה. אני תוהה אם באמת ציפית שהיא תישן..
היא כבר לא גוערת בי על שאיני מבקר אותה לעיתים קרובות יותר. היא ציפתה לביקורי וידעה שאגיע דווקא עכשיו. נקיון הבית מעיד על כך, גם העוגות הפרוסות המחכות על השולחן, אותם אפתה במיוחד עבורי. מבקשת את סליחתי לרגע ונכנסת למטבח. אני מתיישב על כיסא פנוי, ומביט בתמונות התלויות על הקיר, מנסה למצוא תמונות חדשות, ונזכר בתמונות התלויות משחר ילדותי, ובמחשבות שעברו בראשי אז. הזכרונות מתוקים ומרים כאחד. כעבור דקה יוצאת מהמטבח ובידה שני ספלים. אני כבר יודע שבאחד מהם יש תה "ארל גריי" חזק, כפית וחצי סוכר – כמו שאני אוהב. אני יודע שהיא תזכור וזוכרת בדיוק מה אני אוהב והתה מעיד על כך.
"אז מה עבר עליך מאז ביקורך האחרון?" היא שואלת בחיוך רפה,מבררת לאט שלא לפגוע אך גם כדי לדעת. תוך הגשת עוגה בצלחת וכוס התה, ומוסיפה "מהגלויה ששלחת לא היה ברור מה קורה איתך. דאגתי.". ואני יודע שהיא דוברת קר אמת וכל הדאגה שלה זה כדי לדעת מה איתי ואם אני בסדר.
יש לי תמונות בתיק. כל המפלים והנופים שעברתי, חברים שפגשתי. אבל עליהם אני רוצה לא לדבר. אני רוצה לדבר עלי. עלינו.
"ומה חדש פה בעיירה? האם התיכנונים של ראש העיר יצאו לפועל?" אני שואל, מנסה להעביר נושא. והיא יודעת, ובכל זאת מפרטת באוזני את המהלכים שקרו, בניינים שניבנו. ושנהרסו. פרוייקטים שזזו, מהליכים שהייתי שותף להם, עד שנסעתי, מפקיר את אחריותי. אני יודע שהיא מאוכזבת, אבל היא משתדלת בכל כוחה ליצור רושם שהכל בסדר, ושגם ככה היא אוהבת אותי.
"ואתה, עד לאיפה הגעת?" מנסה להסיט חזרה את השיחה. בעדינות ובסבלנות.
ואני פותח ומפרט את כל החוויות שעברתי ושעברו לידי. דילמות והיתלבטויות, החלטות שהחלטתי – חלקם נכונות וחלקם שגויות. דרכים שבחרתי בהם שבילים נדחים,וימים שעוברים ביעף. חיוכה לא מש לאורך כל התיאור, אבל אני רואה לפי פירכוסי ליבה מתי הייתה מרוצה, ומתי הרגישה שלא לזה כיוונה וקיוותה לאורך הזמן.
ובאמצע הסיפור היא קוטעת אותי, בלחישה כמעט "אינך זוכר את סיפורי? הרי היית יכול ללמוד מעברי?!" ובעיניים שטופות אנסה להסביר שנפלתי והסתבכתי שוב, אולי עם כוחות גדולים וחזקים ממני. פרצופי מתעוות ממשפט למשפט. קולי עובר מלחישות לצרחות ללחישות. אני לא שולט בטון דיבורי. גרוני נחנק, ואני ממשיך. והיא כל-כך טובה, מוציאה ממחטה ומנסה לנגב את דמעות עיני השוטפות את לחיי. ואני בפראות מסיט את ידה, כבר לא בוחן אם היא מקשיבה. רצוני הוא לספר, לדבר.
אני רואה את חיוכה יורד בדאגה. היא כבר רגילה אלי, אבל מתפלאת כל פעם מחדש. תמונות משותפות לנו עוברות לשנינו בראש, ואני ממשיך לפלוט כל מיני משפטים לא ברורים "הייתי פה, וחזרתי" או "בחרתי שוב שלא לבחור" "נפלתי בבורות שכריתי לעצמי והיתעלמתי מסימני האזהרה שתליתי".
השמש מייבשת את העוגות, והיא קוטעת "עד שבאת הנה, אולי תאכל ממאכלי הבית" אבל אני איני מסוגל לאכול. אני שב ומתכנס בעצמי. דווקא קיוויתי הפעם לדבר איתה, ולא ליצור מונולוג מולה. גם מכוס התה נשאבו רק שני לגימות. האדים כבר מזמן הפסיקו לעלות מתוכו.
והיא מפנה את השולחן וחוזרת. "אני מקשיבה, תמשיך". נסיוני לאמץ חוט מחשבה ודיבור נכשל, ובמקום זה אני פולט אסוציאצות ששוטפות את מוחי. היא לא מבינה את התיאורים, אבל היא מבינה אותי. מנסה ליישב אותי.ובעניים שלה אני רואה שהיא שותפה והיא איתי.
היא כבר רגילה – אבל לא מורגלת. מן חוסר אונים מבחינתה. אני יודע שהיא מקווה שלא אפרש את שתיקתה כחוסר אונים – אבל היא כבר למדה שדיבורה אינו משנה. בשקיעה אקום ואעזוב, אשאיר אותה פה לבד, עד השנה הבאה. תיקי כבר דהוי, האוכל הביתי זר לי ואימי יתומה מילדה, מלבד יום אחד בשנה, וגם בו היא איננה לגמרי אימי, ואני אינני בכלל ילדה.
כבר כמעט ערב ואני יודע שהגיע זמני לעזוב. אקום שטוף זיעה ואכנס למקלחת. אצא רחוץ חפוף ורגוע. על השולחן כבר מחכות שני קערות מרק חם המעלות אדים. והיא יושבת בשולחן ואומרת בקול נעים "תצטרף אלי לארוחה?"
אבל אני אראה את השמש השוקעת ואדע שהגיע זמני. אתפוס את תיקי ואומר "מצטער, אני חייב להמשיך בדרכי , אל דאגה אשלח גלויה בהיזדמנות".
ובקול סדוק ושליו, אשמע אותה כמעט כמו בשנה שעברה "דניאל, אולי תלמד הפעם? תעמוד באתגרים שתציב מולך? כבר עשרים שנה שאני פוגשת אותך, ואינך מלא דייך. למד גם ממני, כדי שבביקורך הבא תהיה 'אתה' יותר, שליו יותר ורגוע אין לך זמן לעשות אתכל הטעויות לבדך תלמד גם מהטעויות של האחרים".
את תשובתי היא כבר לא תשמע, לפחות לא השנה, ליבי נחמץ מעט. אני כבר מחוץ לדלת, מפליג ליעדים חדשים. כן. אולי השנה. ובתוך ליבי יודע שגם בשנה הבאה אפגוש אותה, טיפה מבוגרת יותר, שפופה יותר ועוד פחות בטוחה בעצמה. ואני שואל תמהה, למרות שאני יודע את התשובה, אולי השנה, אהיה בן למופת...
תגובות
אתם לא משלמים לנו על המשקפיים ואך יוצר לא יתאמץ לקרוא אותה.
יצירה שלא נוחה ונעימה לקריאה פשוט נשארת בצד.
כדאי לשים לזה לב.
כי לצערי לא הצלחתי להתחבר יותר מדי ...(או אפי' ממש לא ) וצורת הכתיבה לא הכי כיפי'ת בעיני- אבל זה עניין של טעם...
מה שכן חייב דחוף זו הגהה: (השתדלתי לעזור פה:)
''ריחות מוכרים נכנסים אלי מזכירות נשכחות ומשכרות אותי'' => בהתחלה התייחסת אל ה'ריחות' (מלשון 'ריח' ברבים) בלשון זכר ( מוכרים , נכנסים ) ואח''כ בלשון נקבה (מזכירות, נשכחות). צריך להחליט... לדעתי - ריחות - כתוב בלשון נקבה (ריחות ולא רייחים ) אבל התואר הוא בזכר (ריחות נעימים לדוג' ) בדיוק כמו - וילנות נקיים וכו'... כדאי לשנות.
''ואני יודע שהיא דוברת קר אמת וכל הדאגה שלה'' => רק ולא קר...
בהצלחה!
ושוב אצעד בשביל כה מוכר ומנוכר. תיקי עלי, בצעדים קלים כאילו שדבר מכל זה אננו שייך לי ובעצם זהו סרט נע. רק שנה עברה מהפעם האחרונה שצעדתי פה. ונדמה שהיה זה רק אתמול. ריחות מוכרים נכנסים אלי מזכירות נשכחות ומשכרות אותי. ואני לא יודע אם זה טוב או רע. חושש ממה שאולי יקרה ביום שכזה, נכנס בקלילות לא מובנת לשער,אני יודע שכל הבילתי צפוי ,צפוי הוא.
לא יודע אם הביקור בשבילה יותר מאשר בשבילי מסתכל בגינה כל כך מוכרת.אך שימת הלב לדברים הקטנים שהשתנו ממני והלאה.
הרגשות של הציפיה לביקור שלי לראות אותה לשמוע ,להשמיע. ולדעת שאלך ואהיה רחוק משם ברגע שאצא מדלת הבית קצת מעלות בי תהיות אם הביקור הוא אמיתי או לא ואם
אני לא רחוק עכשיו משם כפי שאהיה רחוק אחר כך.
תהייתי על הגלויות שלי אם הם הגיעו או לא נגמרת בהיכנסי לבית אני רואה את שלל הגלויות מונחות על השולחן לפני.אני מצפה ומכין את עצמי ששביקור זה אהיה חייב לשמוע גערות ואולי הערות צניות ויודע שזה הרגע נכנסתי לרשותה.
ושוב אניח את התיק בפתח הדלת, אכנס בצעדים קלים למנוע אפשרות של הערתה למקרה שהיא ישנה. אבל מייד אני פוגשה, למרות השעה המוקדמת, יושבת על ספת הסלון, מחייכת, ומחכה. אני תוהה אם באמת ציפית שהיא תישן..
היא כבר לא גוערת בי על שאיני מבקר אותה לעיתים קרובות יותר. היא ציפתה לביקורי וידעה שאגיע דווקא עכשיו. נקיון הבית מעיד על כך, גם העוגות הפרוסות המחכות על השולחן, אותם אפתה במיוחד עבורי. מבקשת את סליחתי לרגע ונכנסת למטבח.
אני מתיישב על כיסא פנוי, ומביט בתמונות התלויות על הקיר, מנסה למצוא תמונות חדשות, ונזכר בתמונות התלויות משחר ילדותי, ובמחשבות שעברו בראשי אז. הזכרונות מתוקים ומרים כאחד.
כעבור דקה יוצאת מהמטבח ובידה שני ספלים. אני כבר יודע שבאחד מהם יש תה "ארל גריי" חזק, כפית וחצי סוכר – כמו שאני אוהב. אני יודע שהיא תזכור וזוכרת בדיוק מה אני אוהב והתה מעיד על כך.
"אז מה עבר עליך מאז ביקורך האחרון?" היא שואלת בחיוך רפה,מבררת לאט שלא לפגוע אך גם כדי לדעת. תוך הגשת עוגה בצלחת וכוס התה, ומוסיפה "מהגלויה ששלחת לא היה ברור מה קורה איתך. דאגתי.". ואני יודע שהיא דוברת קר אמת וכל הדאגה שלה זה כדי לדעת מה איתי ואם אני בסדר.
יש לי תמונות בתיק. כל המפלים והנופים שעברתי, חברים שפגשתי. אבל עליהם אני רוצה לא לדבר. אני רוצה לדבר עלי. עלינו.
"ומה חדש פה בעיירה? האם התיכנונים של ראש העיר יצאו לפועל?" אני שואל, מנסה להעביר נושא. והיא יודעת, ובכל זאת מפרטת באוזני את המהלכים שקרו, בניינים שניבנו. ושנהרסו. פרוייקטים שזזו, מהליכים שהייתי שותף להם, עד שנסעתי, מפקיר את אחריותי. אני יודע שהיא מאוכזבת, אבל היא משתדלת בכל כוחה ליצור רושם שהכל בסדר, ושגם ככה היא אוהבת אותי.
"ואתה, עד לאיפה הגעת?" מנסה להסיט חזרה את השיחה. בעדינות ובסבלנות.
ואני פותח ומפרט את כל החוויות שעברתי ושעברו לידי. דילמות והיתלבטויות, החלטות שהחלטתי – חלקם נכונות וחלקם שגויות. דרכים שבחרתי בהם שבילים נדחים,וימים שעוברים ביעף. חיוכה לא מש לאורך כל התיאור, אבל אני רואה לפי פירכוסי ליבה מתי הייתה מרוצה, ומתי הרגישה שלא לזה כיוונה וקיוותה לאורך הזמן.
ובאמצע הסיפור היא קוטעת אותי, בלחישה כמעט "אינך זוכר את סיפורי? הרי היית יכול ללמוד מעברי?!" ובעיניים שטופות אנסה להסביר שנפלתי והסתבכתי שוב, אולי עם כוחות גדולים וחזקים ממני. פרצופי מתעוות ממשפט למשפט. קולי עובר מלחישות לצרחות ללחישות. אני לא שולט בטון דיבורי. גרוני נחנק, ואני ממשיך. והיא כל-כך טובה, מוציאה ממחטה ומנסה לנגב את דמעות עיני השוטפות את לחיי. ואני בפראות מסיט את ידה, כבר לא בוחן אם היא מקשיבה. רצוני הוא לספר, לדבר.
אני רואה את חיוכה יורד בדאגה. היא כבר רגילה אלי, אבל מתפלאת כל פעם מחדש. תמונות משותפות לנו עוברות לשנינו בראש, ואני ממשיך לפלוט כל מיני משפטים לא ברורים "הייתי פה, וחזרתי" או "בחרתי שוב שלא לבחור" "נפלתי בבורות שכריתי לעצמי והיתעלמתי מסימני האזהרה שתליתי".
השמש מייבשת את העוגות, והיא קוטעת "עד שבאת הנה, אולי תאכל ממאכלי הבית" אבל אני איני מסוגל לאכול. אני שב ומתכנס בעצמי. דווקא קיוויתי הפעם לדבר איתה, ולא ליצור מונולוג מולה. גם מכוס התה נשאבו רק שני לגימות. האדים כבר מזמן הפסיקו לעלות מתוכו.
והיא מפנה את השולחן וחוזרת. "אני מקשיבה, תמשיך". נסיוני לאמץ חוט מחשבה ודיבור נכשל, ובמקום זה אני פולט אסוציאצות ששוטפות את מוחי. היא לא מבינה את התיאורים, אבל היא מבינה אותי. מנסה ליישב אותי.ובעניים שלה אני רואה שהיא שותפה והיא איתי.
היא כבר רגילה – אבל לא מורגלת. מן חוסר אונים מבחינתה. אני יודע שהיא מקווה שלא אפרש את שתיקתה כחוסר אונים – אבל היא כבר למדה שדיבורה אינו משנה. בשקיעה אקום ואעזוב, אשאיר אותה פה לבד, עד השנה הבאה. תיקי כבר דהוי, האוכל הביתי זר לי ואימי יתומה מילדה, מלבד יום אחד בשנה, וגם בו היא איננה לגמרי אימי, ואני אינני בכלל ילדה.
כבר כמעט ערב ואני יודע שהגיע זמני לעזוב. אקום שטוף זיעה ואכנס למקלחת. אצא רחוץ חפוף ורגוע. על השולחן כבר מחכות שני קערות מרק חם המעלות אדים. והיא יושבת בשולחן ואומרת בקול נעים "תצטרף אלי לארוחה?"
אבל אני אראה את השמש השוקעת ואדע שהגיע זמני. אתפוס את תיקי ואומר "מצטער, אני חייב להמשיך בדרכי , אל דאגה אשלח גלויה בהיזדמנות".
ובקול סדוק ושליו, אשמע אותה כמעט כמו בשנה שעברה "דניאל, אולי תלמד הפעם? תעמוד באתגרים שתציב מולך? כבר עשרים שנה שאני פוגשת אותך, ואינך מלא דייך. למד גם ממני, כדי שבביקורך הבא תהיה 'אתה' יותר, שליו יותר ורגוע אין לך זמן לעשות אתכל הטעויות לבדך תלמד גם מהטעויות של האחרים".
את תשובתי היא כבר לא תשמע, לפחות לא השנה, ליבי נחמץ מעט. אני כבר מחוץ לדלת, מפליג ליעדים חדשים. כן. אולי השנה. ובתוך ליבי יודע שגם בשנה הבאה אפגוש אותה, טיפה מבוגרת יותר, שפופה יותר ועוד פחות בטוחה בעצמה.
ואני שואל תמהה, למרות שאני יודע את התשובה, אולי השנה, אהיה בן למופת...
ליאורה והדס המעלות