מתנת יום הולדת

"הרבה הזכירו לשבח את למדנותו של החתן ואת גדלותו בתורה," פתח הרב את דבריו "ואני רוצה לספר לכם סיפור קצר. אני יודע שאנחנו מתקרבים לפורים, אבל הסיפור שאני עומד לספר הוא על שמחת תורה."

ùùù

לנהורה יש יום הולדת בשמחת תורה. היא כבר גדולה, בת ארבע. בכל שנה חוגגים לה את יום ההולדת בהושענא רבה, בסעודה האחרונה בסוכה, כי בשמחת תורה ההקפות נמשכות עד מאוחר, וקשה לה, לנהורה, לחכות. השנה היא ביקשה מאמא שתקנה לה במתנה בובה, בובה שאיתה תוכל לשחק באמא ובת. ואמא הסכימה. ובאמת, בהושענא רבה, אחרי העוגה ושירת "היום יום הולדת"- אמא ואבא הוציאו מהארון בחדר שלהם קופסא גדולה, עטופה בנייר צבעוני. נהורה קרעה את העטיפה בהתרגשות- מה הטעם לפתוח בעדינות? הרי ממילא לא ישתמשו בזה בשביל משהו אחר- והוציאה מתוך הקופסא את הבובה הכי יפה בעולם. בובה גדולה, כזו שיודעת לפקוח ולסגור את העיניים שלה, שיש לה תלתלים אדמוניים שכאלה ועיניים כחולות-כחולות, והכי חשוב- היא לובשת שמלה ורודה מבד מבריק, שמלה של נסיכה. נהורה חיבקה את הבובה חיבוק חזק, ואבא ואמא חייכו. מיד אחרי ברכת המזון נהורה עזבה את השולחן ורצה לחדרה, להניח את הבובה הנסיכה במקום הראוי לה, ואולי גם להכתיר אותה בזר פרחים של יום הולדת.

נהורה ישבה על הכתפיים של אבא והביטה סביב בעיניים גדולות. מסביבה רקדו אנשים מבוגרים במעגל גדול. היו גם ילדים, אפילו כמה מהגן שלה, אבל הרוב היו מבוגרים, והם שרו ורקדו במעגל גדול. נהורה התפלאה קצת. בגן שלה הילדים רוקדים במעגל כשיש יום הולדת למישהו, והנה גם לכבודה ירקדו עוד מעט, כשהחופש של סוכות ייגמר וכל הילדים יחזרו לגן, אבל היא לא ידעה שגם אנשים גדולים רוקדים. היו כמה אנשים שהחזיקו ביד ספרי תורה, ורקדו איתם. למה? תהתה נהורה לעצמה. היא לא הכירה את השירים ששרו, והתחילה קצת להשתעמם. "אבא," היא נקשה על ראשו של אביה. אבא הציץ למעלה. "מה יש, מתוקה שלי?" "אבא, למה כל האנשים פה שרים ורוקדים עם הספרי-תורה?" אבא הוריד את נהורה מהכתפיים ועשה לה שק-קמח. "זה כי יש יום הולדת לתורה היום." "יום הולדת לתורה???" היא שאלה. "לא ידעתי שיש לתורה יום הולדת!" "כן, כן," השיב אבא, מסובב אליה את ראשו. "היום מסיימים לקרוא את התורה ומתחילים מחדש!" "אבל אבא," הקשתה נהורה, "אם מסיימים- אז למה מתחילים מחדש? מה, כשאמא מקריאה לי סיפור אז היא מתחילה מחדש כשהיא מסיימת?" אבא צחק. "לא, לא, מתוקה. אנחנו מתחילים את התורה מחדש כי היא מאוד- מאוד חשובה, ואנחנו מאוד- מאוד אוהבים אותה. הבנת, נסיכה קטנה?" "אני לא קטנה, אבא! אני כבר בת ארבע!" מחתה נהורה, ואבא צחק.

בדרך הביתה חשבה נהורה על מה שאבא אמר. אם יש לתורה יום הולדת- אז אני אצייר לה ציור, מתי שכבר לא יהיה חג ויהיה מותר לצייר, החליטה נהורה. ציור??? היא חשבה שוב. אבא אמר שהתורה היא נורא חשובה, וגם שגית הגננת אמרה ככה. אז אי-אפשר לתת לתורה רק ציור לכבוד היום-הולדת שלה. אבל מה אני יכולה לתת?... אני יודעת!! שמחה נהורה. אני אתן את הבובה הישנה שלי! עכשיו אבא ואמא נתנו לי בובה חדשה, אז אני כבר לא צריכה את הישנה!

כשהגיעה הביתה, נהורה רצה אל המטבח, לקחה שקית והכניסה לתוכה את דפנה, הבובה הישנה שלה. אחר-כך היא נתנה נשיקה לבובה החדשה, כיסתה אותה בשמיכה והניחה לאמא להלביש אותה בפיג'מה.

בבוקר נהורה התעוררה מוקדם. הרי היא הולכת לתת מתנה לתורה! היא האיצה באמא להזדרז. אמא הלבישה אותה בשמלה חגיגית, ארזה בתיק הקטן קצת ממתקים וקצת משחקים, והן יצאו לבית הכנסת. ידה האחת של נהורה מחזיקה ביד של אמא, והשנייה אוחזת היטב בשקית שבתוכה דפנה הבובה.

בבית הכנסת שוב הרים אבא את נהורה על הכתפיים בזמן ההקפות. נהורה הסתכלה על התורה, שעוד מעט היא תיתן לה את המתנה. היא שמה לב שספרי התורה לבושים במעילי קטיפה יפים, ולספר התורה עם המעיל הכחול הכהה היה אפילו כתר על הראש. כן, כן, כתר אמיתי, גדול, עשוי כסף! לספר-תורה הזה אני רוצה לתת את המתנה שלי, חשבה נהורה לעצמה. התורה היא כמו מלכה.    ......   זה לא יפה להביא לתורה את הבובה הישנה.... אבל הבובה החדשה היא כל-כך יפה.... נהורה לא רצתה לתת את הבובה החדשה שלה. היא אוהבת את הבובה הזאת..... אבל התורה היא חשובה, ככה אבא אמר, וגם הגננת.... וגם יש לה כתר.... אבל הבובה............................ נהורה פתחה את השקית שבתוכה שכבה הבובה הישנה, והציצה פנימה. לבובה דפנה יש קשקוש שחור על לחי אחת, כי פעם נהורה רצתה לצייר לה נמשים... וגם יד אחת חסרה לה, כי פעם אחת נהורה ועטרת רבו עליה, והיא קצת נקרעה... וגם השיער שלה, שהיה פעם חלק וזהוב- עכשיו הוא מלא קשרים, וגם הצבע היפה שהיה לו פעם- קיבל גוון אפרפר... היא בעצם כבר לא כל-כך יפה. נהורה לקחה את השקית עם הבובה הישנה, ויצאה את בית הכנסת.

בבית לקחה נהורה את הבובה החדשה והיפה. היא התבוננה בה רגע, ועוד רגע, וחיבקה אותה, ונישקה אותה ואז הניחה אותה בשקית. היא הצטערה שהיא צריכה לתת את הבובה היפה והחדשה הזאת, אבל התורה היא חשובה, ויש לה כתר, וזה לא יפה לתת לה בובה ישנה ומלוכלכת.... נהורה אוהבת את התורה.... היא אוהבת לשמוע את שגית הגננת מספרת לילדים את סיפורי התורה, את אבא מסביר על פרשת השבוע, את אמא קוראת איתה את הדף של ההורים וילדים.... כן, היא אוהבת את התורה, ורוצה לתת לה מתנה יפה. אבל היא אוהבת גם את הבובה החדשה... די כבר, נוזפת נהורה בעצמה. אני אתן לתורה את הבובה החדשה ודי! היא מציצה פעם אחרונה בשקית. בעצם... היא מהרהרת, זה גם לא יפה לתת את הבובה בלי עטיפה יפה. נהורה מחפשת בבית, ומוצאת את העטיפה הקרועה שבתוכה היתה הבובה. היא מכניסה את הבובה לעטיפה. העטיפה קצת קרועה, ונהורה מקווה שהתורה לא תשים לב, או שלפחות זה לא יפריע לה. היא לוקחת את השקית עם המתנה והעטיפה, ויוצאת מהבית.

נהורה הולכת ברחוב עם השקית ביד. היא מדמיינת לעצמה איך עוד מעט תיתן לתורה את מתנת יום ההולדת היפה והעטופה, וליבה טוב עליה. עמוק בלב היא עוד מרגישה דקירה קטנה של צער על הבובה החדשה, אבל היא מגרשת אותה מיד. התורה היא חשובה, היא כמו מלכה. אפילו יש לה כתר... נהורה מתעוררת לרגע משרעפיה, ומסתכלת סביב. אבל... איפה היא? איפה בית הכנסת? היא מסתובבת- אך גם לחזור הביתה אינה יכולה, היא אינה זוכרת את הדרך... היא עומדת במקומה, ידה האחת אוחזת בשקית והשנייה משחקת בתלתל שערה, ודמעות עולות בעיניה. היא מתיישבת על שפת המדרכה ופורצת בבכי.

ופתאום... יד גדולה, מנחמת, מונחת על כתפה. "מה לך, ילדה?" היא שומעת קול עמוק ומרגיע. נהורה מרימה את עיניה ומזהה מבעד לדמעות את הרב... הרב שמעביר שיעור לילדים אחרי התפילה, ושאחריו מקבלים קרמבו בחורף ושלוק בקיץ... " מה קרה לך?" שואל שוב הרב, ונהורה מספרת לו בבכי על הבובה, ועל התורה שהיא חשובה, כמו מלכה, ועל יום ההולדת... ועל בית הכנסת שנעלם לה פתאום... והרב יושב לצידה על המדרכה, מלטף את ראשה ומרגיע ונותן לה סוכרייה אדומה, וכשהיא ממשיכה עוד קצת לבכות הוא מברך אותה: "בזכות אהבתך לתורה, ובזכות המעשה הנפלא שעשית, ילדתי, תזכי, בעזרת ה' לחתן תלמיד חכם."

ùùù

אומרים שצדיק גוזר והקב"ה מקיים," מסיים הרב בחיוך. "אני אומנם אינני צדיק, אבל המעשה הנפלא של הכלה שלנו כנראה עשה נחת רוח בעולמות העליונים, וקיבלו את ברכתי. כיוון שכך לא נשאר לי אלא לאחל לכם, דוד ונהורה, שתזכו להקים בית של תורה ולגדל בנים צדיקים ותלמידי חכמים." הרב הביט בעיניו הטובות בזוג הצעיר שמולו, ולרגע קצר הוא עוד ראה ילדה קטנה יושבת על שפת המדרכה ובידה מתנה עטופה.