פרק נ"ג
בוקר. שחר שוכב במיטתו, ומביט אל התקרה.
'דיי! אני מת מפחד!!! היום בערב אמורים לבוא לכאן החיילים. לפנות אותנו. שילכו לעזאזל! זה לא יהיה! זה לא יהיה! זה לא יהיה!"
"שחר! כבר קמת!"
"כן, מה יש, רוני?"
"כלום. אתה לחוץ."
"נכון. מפריע לך?"
"לא. למה ניראה לך שכן?"
"כי גם אתה מתח. כשאתה רגוע אתה פחות מקניט אותי..." ניסה שחר לשמור על הומור.
"יש בזה משהו," חייך גם רוני.
האווירה בחדר נעשתה רגועה יותר. הם יצאו מהחדר, כדי לפגוש מחוץ לחדר את ניר ורועי, כאשר רועי משחק עם אריה בן החמש, וניר עוזר לאחיה בן השלוש לאכול,
"בוקר טוב!"
"גם לכם! היום הוא יום הניצחון הגדול שלנו!" קרא רועי, והם חייכו,
"אני מקווה." לחש שחר. בקול בלתי נשמע.
"מה אמרת?"
"כלום. ממש כלום. אתה יכול להמשיל להאכיל את אחיה..."
"אני אוכל לבד!"
"אהה... אבל רועי עוזר לך קצת. לא?"
"כן!" ענה אחיה בפה מלא באוכל,
"אהה.. אוקיי..." חייך שחר לעברו של אחיה, אבל מיידית הסיט את מבטו אל עבר הגדולים יותר.
* * *
"רוני... היום אני עוד יותר חושש!"
"ממה? שחר? ממה?"
"מהחיילים!"
"אבל... ראית איך שאתמול סתם פחדת."
"כי היום..."
"היום?"
"רוני!"
"דיי, שחר. תירגע."
"אבל רוני..."
"מה?"
"כלום. מה השעה?"
"אחת-עשרה וחצי."
"ומתי החיילים אמורים לבוא?"
"לא יודע. בצהריים. נידמה לי."
"אוף! שלא יבואו בכלל...!"
"הלוואי." הסכים איותו רוני, בחיוך מתוח.
"רוני. גם אתה מתוח""
נכון. אמרתי איי פעם שלא?"
"לא. אתה צודק. לא אמרת."
"אז...?"
"אתה משחק אותה אבל כזה. רגוע. שלו. כלום לא מפריע לך."
"לא נכון! שחר!"
"מה לא? זה כן נכון."
"שחר?"
"כן?"
"זה לא נכון."
"נגיד." ענה לו שחר. שמאס בוויכוח המגוחך הלזה,
"אוקיי. דפיקות בדלת. שחר." אמר רוני. מתוח.
"בטח החיילים!" לחש שחר, "לאא..."
"בוא, שחר! בוא!"
"לא!!"
"שחר!"
"לא."
"מי בדלת?" שאל אריה,
"לפתוח את הדלת!"
"מי זה?"
"אנחנו לא מוכנים לפתוח!" צעק ניר.
שחר עוד היה בחדר כשהחיילים פתחו את הדלת של הבית. ונכנסו.
שחר יצא מין החדר. כדי לראות את החיילים עומדים מולו. עיניו התמלאו בדמעות של ייאוש ושל תסכול.
'אני אמור לדבר איתם! אחרת, מה אני עושה כאן? שחר! תדברר!' ניסה לצוות על עצמו.
* * *
רועי אחז בידיו מצלמה, וצילם את החיילים. תוך כדי שהוא בוכה, וצועק עליהם. שחר עומד מהוסס בצד.
'אני חייב! חייב! חשב לעצמו שחר, אגב שהוא מנגב את דמעותיו, "למה אתם עושים את זה!?" פנה אל החייל שעמד בפתח, שומר פן הם יברחו, "למה? למה?!"
רועי מצלם.
"תענה לי!!" צעק שחר על החייל, "תענה! אין לכם תשובות! הכינו אתכן להוציא אנשים מהבתים שלהם, אבל לא הסבירו לכם למה זה יהיה טוב!"
שתיקה מצד החייל.
"אני לא מוכן לצאת מכאן! לא! לא! לא!"
השתיקה נמשכת,
"אני לא מתכוון לעזוב את הבית כאן! לא רוצה! לא רוצה!" בכה שחר, וצעק על החיילים, "למה שאני אעזוב כאן? למי זה ייתן מה? חוץ מאשר עוד מקומות שהערבים יוכלו לאחסן בהם נשק!?" המשיך שחר לצעוק עליהם, על החיילים, תוך כדי שהוא בוכה,
"אדוני, תירגע!" פתח המפקד סוף-סוף את פיו,
"לא רוצה להירגע! שיגנבו ממך את הבית-אז תירגע אתה!"
"אדוני... קיבלנו פקודה..."
"ואז מה?! לא רוצה!" צרח.
"אדוני..."
"אני לא אדון! אפילו אני יודע יותר טוב ממך מה זה מוסר...!" צעק שחר, וברח לבכות בחדר. עם ניר, בן-דודו.
"גברתי," פנה החייל לרותי, שעמדה ובקושי מצאה את עצמה, "עוד חמש דקות אתם יוצאים מכאן."
"לאאא!" נשמעה צעקה. שחר היה הצועק.
"אדוני. בקשתי שתירגע" פנה אליו שוב החייל באדיבות מזויפת, קרירה,
"לא רוצה להירגע! שיעיפו אותך לעזאזל מהבית שלך-אז תירגע לך אתה בעצמך!"
ורועי מצלם,
"תצלם! תצלם! נשלח להם אחר-כך את התמונות! נפרסם אותם! שיזכרו אותנו כל ימי חייהם! שנרדוף אחריהם בסיוטי הלילה שלהם!"
"אני מבקש ממך להירגע, גברת-תתני לו מים."
"לא רוצה מים! רוצה שתעופו מכאן!"
"אני מבין א הכאב שלך, אבל קיבלנו פקודה..."
"פקודה?! ואם הפקודה שהייתם מקבלים הייתה לחסל אותי? הייתם עושים את זה?! לא, נכון?!"
"אדוני..."
"לא רוצה!" צרח עליו שחר בשנית, וברח שוב לחדר.
"גברת. עוד חמש דקות יש לכם."
והם יצאו. לא אחרי חמש דקות. אבל יצאו.
"רוני, אמרתי לך!" יבב שחר, "אמרתי לך!"
"אמרת לי."
* * *
"שחר!" קיבלו אותו הוריו, "בוא!"
שחר המייבב פסע בעקבותיהם. לביתו.
תגובות
בס"ד.
איך לא ראיתי את זה לפני?! סליחה שהגבתי רק עכשיו!