פרק נ"ד
שחר נסע עם רוני, לבקר את דודיו בבית-המלון, לפני שיתחילו את זמן אלול.
"שלום!" קרא שחר,
"שלום גם לך!" השיב לו בן-הדוד שלו, רועי,
"מה קורה?"
"כלום. בינתיים."
"?! שזה אומר!?"
"שאנחנו נהיה תקועים כאן. במלון."
"אהה. אז אנחנו כאן! מבקרים אתכם!"
"תודה" חייך רועי.
המצב רוח לא היה גרוע, אבל גם טוב הוא לא היה. אחרי הכל-הם לא יכלו להתעצב זמן ממושך מידי. והם כבר שבועיים במלון,
"שחר?"
"כן? מה קורה?"
"הכל טוב. בערך."
"בערך?"
"אתה יודע. הקיץ הזה לא היה משאת חיי. אבל בכל זאת אני לא מצטער שהייתי אצלכם, ואני אזכור אותו תמיד..."
"אהה, הבנתי אותך. תאמין לי שגם אצלי זה ככה, מהבחינה הזו, אפילו שבתכל'ס-נהניתי מכל רגע כשהייתם אצלנו",
"תודה תודה" חייך שחר,
"בבקשה!" ענה לו רועי, ולאחר רגע הוא הוסיף;"וזה באמת מגיע לכם. הרבה מהציבור שלנו לא היו שם כשהיינו צריכים אותם."
"תודה!"
"שוב?"
חיוך.
רותי הגיע, "שלום שחר!"
"שלום" ענה לה שחר, "מה שלומך?"
"בסדר, בערך, ברוך ה'"
"יופי", חייך שחר לעברה,
"אני הולכת לחדר השני"
"אוקיי"
* * *
"אז מה אתה מספר, שחר?"
"מה כבר יש לי לספר?"
"לא יודע... מתי אתה מתחיל בישיבה?"
"כרגיל... נו. אתה יודע. כמו כולם..."
"זאת'י סתם הייתה שאלה, כי לא היה לנו על מה לדבר!"
"אהה, אוקיי." חייך שחר, ואחר-כך התיישב על המיטה של רועי,
"באמת, מה קורה איתך?"
"הכל טוב. יחסית."
"אם אתה אומר..."
* * *
"שלום! רוני, שחר! באתם לבקר?"
"כן, ניר, איפה היית?" שאל שחר בטון של אמא דאגנית,
"הייתי בכמה חנויות. פיתחתי פיל. מהגירוש."
"אהה."
"אני... קח את התמונה הזו." דחף לו ניר תמונה ליד, שחר הביט בה, ראו בה אותו, צועק על החייל.
"תודה." אמר בקולו החרישי,
"בבקשה. מתנה יפה, האא?" אמר ניר, ציני.
"כן. מאוד."
"בכלל... היה מאוד מאוד כיף, כשזה קרה..."
"מאוד. מה אני אגיד לך."
"כלום. רוני?"
"כן?"
"מה המצב?" ניר ורוני התחבקו.
"נשמור על קשר גם הלאה, האא?"
"כן. בוודאי."
* * *
"נו, שחר?"
"כן? מה נו?"
"נו... מה אתה מרגיש עכשיו?"
"רגיל!" ענה שחר, כשמעט תמיהה בקולו,
"אתה... אתה עברת משהו לא קל החופש."
"ואני גם לא היחיד שעבר אותו, אבא, אני אצליח להסתדר גם עם זה."
"אני מקווה. שחר."
"ואני יודע את זה... אבא."
"אני מקווה."
אוף...!" סינן שחר בשקט, לעצמו, "האבא הזה... ההורים האלו..."
"שחר?"
"כן, אבא?"
"אמרת משהו?"
"לא משהו משמעותי. לא משנה."
"אוקיי. אם זה מה שאתה רוצה."
"וזה, אכן, מה שאני רוצה."
"אוקיי."
שתקו שניהם למשך זמן מה, כשלפתע ננער אביו של שחר, "תגיד, שחר? אתה הולך עם אחד החברים דלך לישיבה בשנה הבאה? עם אורי, אן משהו כזה?"
"לא. אבא. למה?"
"לא יודע. סתם שאלתי." ענה לו אביו.
ושוב שתיקה.
"אבא?"
"כן?"
"בטוח שזה היה סתם?"
"כן. סתם מתוך התעניינות כנה בבן שלי."
"אוקיי."
"שחר..."
"כן?"
"כלום."
"אוקיי."
שתקו שניהם, כשלבסוף פולט אביו של שחר;"אתה צודק! באמת לא שאלתי אותך סתם! אתה בטוח שאתה תסתדר בישיבה לבד, בלי אף חבר שאתה מכיר? אפילו לא בחור אחד שיהיה לך מוכר? והלא אתה כל-כך ביישן הריי, לא?"
"טוב," שחר חייך חיוך עצוב, ושלף את התמונה, שבה הוא ניראה כשהוא צועק על החייל, מכיס מכנסיו, "אני כבר לא אותו בחור שהייתי קודם!"
-סוף!-
תגובות
בס"ד.
היה לי מה זה עצוב לקרוא את זה.
במיוחד שהשם של הכותרת היה: פרק נ"ד והאחרון.
נ"ד זה ר"ת של נווה-דקלים...
ועל ההצלחה לכתוב נ"ד פרקים!!!
וואו