רגע לפני התהום

בהתחלה הייתי משתעלת כל פעם, היום לא.
סיגריה, אני שואפת את העשן מפי, מעשנת. מניחה למחשבות שבתוכי לדהור כמה שירצו, מגיע גם להם זמן.
מולי כמה חבר´ה מנגנים, דווקא יפה. אנשים מסתובבים, נכנסים לחנויות, יוצאים. מוזיקה גלגלצ"ית נשמעת. המדרחוב בתפארתו.
סיגריה זולה ודפוקה, נגמרת מהר מדי. אני מועכת את הקצה שלה בנעל שלי. מילא הכל פה מסריח.
"יש לך אולי סיגריה?" מולי עומד בחור.
אני סוקרת אותו כמו שאני רגילה לעשות לכל בן. גבוה אבל לא יותר מדי, רזה, עיניים חומות-דבש, שיער שחור. נחמד.
אני מסתכלת על ראשו. לא, אין בה פיסת בד הקרויה כיפה. לרגע זה צורם לי משום מה, אך ישר אני נזכרת איך אני לבושה. מכנסי ג´ינס בהירים...
היום אי אפשר לדעת, אולי גם הוא היה פעם דתי.
"כן, יש לי סיגריה" אני עונה לו, מוציאה מהכיס את החפיסה, מתעלמת כרגיל מהאזהרה ומביאה לו אחת.
"תודה" הוא מחייך, חיוך יפה.
הוא מצית את הסיגריה ומתיישב לידי. חוצפן.
בא לי להגיד לו שיעוף, שיש מספיק מקומות בעיר שהוא יכול לשבת בהם לעשן, שאני רוצה להיות לבד. אבל המבט המהורהר שלו שמעשן תופס אותי, ואולי כי אני בודדה.
אני מעשנת עוד סיגריה, מחכה שהוא יתחיל לדבר איתי. זה הרי ברור למה הוא נשאר פה לידי.
"אפשר עוד אחת?" הוא מבקש בביישנות,
"כן" מביאה לו, קח, תעשן. מעצבן, שידבר איתי כבר.
"איך קוראים לך?" הוא שואל . הו, מצוין, זה היה קשה מדי, הא?!
"מיכל" אני עונה לו. הוא שוב שותק.
נמאס לי. אני קמה מהמדרגה שאני יושבת עליה, מניחה את התיק צד שלי בתנוחה נוחה. יש פה בעיר חבר´ה יותר חברותיים מהסנוב הזה. מתחילה ללכת.
להפתעתי הוא קורא לי "חכי!",
"מה" אני שואלת ובלי מחשבה: "איך קוראים לך?" כנראה שאם לא אשאל אותו אם לא יגיד לי לעולם את התשובה הסודית הזאת.
הוא מביט לצדדים, כאילו מפחד לענות על התשובה.
"יוסף" הוא עונה לי.
יוסף. וואלה, שם של דתיים. מגניב, גם הוא.
ברוך הבא למועדון הדתלשי"ם של העיר.
פה לא מדברים על דת, על העבר, פה יש רק הווה ומדי פעם מחשבות בהבזקים, לא הכי מעודדים, על העתיד. העבר...נראה לי כאילו לפני מיליון שנה הייתי באולפנא, חורשת למבחן עם כולן בנ"ך בקיאות.
ג´ינוגלי צוהרים היום. מעולה בשבילי.
בערבים אף פעם לא משעמם לי, תמיד יש מה לעשות פה. מעניין, חדש ומושך.
איכשהו אנחנו מוצאים את עצמנו, יוסף ואני שוב יושבים באותה מדרגה שלפני כמה דקות היינו בה. מתחילים לדבר, הוא לא מדבר הרבה, אך מעניין אותי מאוד.
הוא מקשיב, מחייך, עיני הדבש שלו בתוך עיני, הרגשה נפלאה לכמה רגעים.
יש לי הרגשה שגם אם אספר לו מה אכלתי ארוחת צהריים הוא יקשיב לי כאילו זה הדבר הכי מעניין.
אחרי שעה יוסף רעב ומזמין אותי לאכול איתו.
"התשלום עלי" בשמחה, אני לא נכדה של גיידאמק.
"איפה אתה גר?" אני שואלת אותו לפני שאנחנו נפרדים. עוד ניפגש, אני מקווה. היה לי כיף איתו.
"גבעה צרפתית" הוא עונה לי.
"ביי"
נשיקה על הלחי. הבטחה שהוא יתקשר אלי.
אולי יצא מזה משהו מעבר ל´עוד אחד לאוסף´.

*

"אני לא בן של מלך ואת לא נסיכה" הפלאפון שלי מצלצל. יוסף, יש!
אני מחייכת, זה הוא. הוא מתקשר. חיכיתי. שבוע עבר מאותה פגישה, חשבתי שלעולם לא יתקשר וכבר החלטתי להמשיך הלאה, כמו תמיד, גם פה זה לא הלך.
"היי מיכל, מה קורה נשמה?"
מגלגלים שיחה, חמוד. הוא צוחק במקומות בהם צריך, מדבר כשאני שותקת.
"יאאלה, נפגשים היום. אותו מקום שנפגשנו פעם קודמת" הוא קובע בשבילי.
אני שמחה, איזה כיף, שוב לראות אותו, לדבר, לצחוק.
אני מורחת על עצמי קצת מייקאפ, שחור בעיניים. איפור, לא יותר מדי.
"ביי" חטוף לאמא שמנחשת לאן אני הולכת אך לא אומרת לי דבר, רק מביטה בי במבט מאוכזב ששובר אותי יותר מאלף מילים.

*

ושוב אנחנו נפגשים, הפעם בלילה בכיכר ציון.
אנחנו יושבים על המדרגות, הסוודר שעלי לא מספיק. קר לי.
"רוצה?" הוא מציע לי לשתות מהקולה שלו.
כן, תודה, אני שותה. איי. גם היא קרה.
מדברים, צוחקים.
הוא הבנאדם היחיד שאני מרגישה איתו מיוחדת, מעניינת ואני תוהה מה הוא חושב עלי, מה אני בשבילו אחרי הכל.
"מיכל..." הוא מתחיל לומר ושותק.
"כן..." אני אומרת לו ומרגישה איך הדופק שלי עולה. הנה זה מגיע, מה שרציתי לשמוע. אצלי הרגש, שבועיים אחרי שראיתי איתו, כבר דהר במהירות מסחררת והגיע לנקודת האהבה.
"אני אוהב אותך" הוא אומר לי ומסתכל לתוך לעיני ואני שותקת. גם אני אותך, אני רוצה לומר איך המילים לא יוצאות, הוא מבין. הוא מרגיש שאני אותו, מאוד.
הוא מתקרב אלי...כבר לא קר לי.

*

אנחנו כבר חודשיים ביחד אני ויוסף, וטוב לנו. לעיתים יש לי הרגשה שהוא מסתיר ממני משהו, אבל לכולנו יש סודות. הוא גם לא יודע עלי הכל. הרוב כן, הכל לא. העיקר שיש לי אותו.
הוא קנה לי אתמול טבעת יפה שמחמיאה ליד שלי.
"תודה" זה מה שאמרתי לו. הוא חיבק את החיבוק הכי קרוב ואוהב.
"בשבילך הכל, מיכלי" אני אוהבת שהוא קורא לי כך.
תמיד אנחנו לבד. רק אני והוא והנוף שאין בעיר. יוסף לא אוהב הרבה אנשים, אני כן. בשבילו אני מוותרת על הנקודה הספייצפית הזאת. הוא מציל אותי, מבדידות, מעצבות, מהרגשה שאני לא שווה.

*

אנחנו מדברים על הכל.
סיפרתי לו על אמא, שבוכה שאני חוזרת לפניות בוקר מהעיר במכנסיים, שמאוכזבת ממני. שהקשר שלי עם כל המשפחה מיום ליום נהיה דפוק יותר ויותר. ויוסף רק מקשיב ומחבק אותי את החיבוק המיוחד שלו בשבילי. על הכל אנחנו מדברים חוץ מעל דת. פעם העליתי את זה, מחשבות על אלוהים, שהוא בטח גם מאוכזב ממני. יוסף רק אמר לי בנימה תקיפה, שמדי פעם הוא משתמש בה:
"על זה אנחנו לא מדברים!"
בסדר, הבנתי. אולי זה עדיין פצע. אולי אני היחידה בין כל האנשים האלה שחושבת מדי פעם על אלוהים ואולי לא.

*

חצי שנה.
טוב לי איתו. כל כך.
הוא אוהב אותי ואני אותו.
אנחנו נפגשים מינימום ארבע פעמים בשבוע והרבה שיחות טלפון והרבה כסף.
יוסף משקיע בי. הוא קונה לי מדי פעם מתנה,מפתיע אותי. אני תוהה מאיפה הכסף אבל מדחיקה, הוא עובד.
אני מודה לו תמיד ב"תודה" מילה קטנה שרוצה לבטא הרבה. על מי שאתה, בשבילי. על הכל.
לפעמים יש לי עדין את ההרגשה שיוסף מנסה להסתיר ממני משהו. לכולנו יש סודות, גם לו, בסדר, שוב אני מרגיעה את עצמי.

*

"כמה זה עולה?"
"תגידי, את לא רואה שרשום על החולצה?" מתעצבנת המוכרת. טוב, וואו, לא שמתי לב.
"סיגריה? ריטלין? תירגעי!" אני עונה לה בקול חד ויוצאת מהחנות. לא רוצה לקנות. הלאה, חנות הבאה.
אני ממשיכה ללכת, אורטל הבריזה לי היום...
רגע, הנה יוסף. איזה יופי. מה הוא עושה פה? הוא עובד בשוק בשעות אלה ולא צריך להיות פה, בעיר.
אני מתקרבת אליו, הוא בגבו אלי. מתכננת לקפוץ עליו בחיבוק, להפתיע אותו.
הוא מדבר בפלאפון ואני, בלי לרצות, שומעת מה שאומר. מילים לא מובנות, שפה זרה, שנואה עלי יותר מאנגלית, ערבית.
יפה, הוא יודע שפות, מוכשר שלי.
אני מהרהרת לעצמי רגע לפני הקפיצה עליו ואז בהחלטה פתאומית אני מוותרת על העניין ונכנסת לחנות בת-עין, לחשוב.
"אפשר לעזור לך?", מוכרת קרציה.
אני לא עונה. נכנסת לחדר הפנימי של החנות.
יוסף מדבר בערבית!
והזכרונות מתחילים להגיע, הכל מתחיל להתבהר. איך לא שמתי לב מההתחלה.
אלוהים. יש לי סחרחורת. בחילה עזה, חבר שלי, חבר, שלי, ערבי!
הפעם הראשונה שלא ידע איך להגיד לי איך קוראים לו. נו, יוסף דומה ליוסוף.
הגבעה הצרפתית מאוכלסת במאות ערבים. המתנות שלו...הרצון הכפייתי שלו שנהיה תמיד לבד. למה? כי לא רצה איזה חבר שלו יראה אותנו ויתחיל לדבר איתו בערבית?!
ההתחמקות שלו לדבר על דת. נו, הוא לא ידבר איתי על האיסלם כשאני הוגה לו, מנסה, מחשבות על אלוהים, על רסיסי שיחות מתקופת האולפנא.
בא לי להקיא. לבכות, לצעוק.
אני יוצאת מהחנות, המוכרת מסתכלת עלי במבט תמה.
הוא לא פה עכשיו. אני מתיישבת על המדרכה ופשוט מתחילה לבכות. בלי קול, רק הדמעות זולגות.
מרגישה שרימו אותי. מגעילה, ערבי. איך? למה דווקא אני? חצי שנה ועוד הוא נגע בי.
ואני מרגישה שאני אוהבת אותו למרות הגילוי הזה, זה גרוע.
אני מתקדמת למאפה נאמן, חבורה של ערבים-בוני הרכבת קולטים את עיני. יוסף כמוהם. יוסוף. לא. למה?
איזה עיוורת הייתי!

*

הוא מתקשר אלי. אני רתוחה. מכעס, משנאה, מאהבה, מהשפלה, ממרירות על עצמי, על העולם. אני חייבת לספר למישהו. מישהו חייב להבין אותי, לייעץ לי מה לעשות.
"כן?" אני עונה לו. הקול שלו כל כך יפה, ישראלי. לא שומעים שום מבטא.
"מה קורה מיכלי? נפגשים היום?!" שואל, קובע.
הוא קורא לי בשם חיבה שמעביר בי רטט בגוף.
רגע של התלבטות. להגיד לו עכשיו שהמשחק שלו נגמר? לא, לא כרגע.
קובעים להיפגש עוד שעתיים.
אני נשכבת על המיטה שלי, בוהה בתקרה. יש לי הרגשה שהוא באמת אוהב אותי. אז מה אם הוא ערבי? אז מה? זועק בי קול. הוא ערבי, לא יהודי. אסור, זה גרוע.
הוא לא יקח אותי לכפר שלו כמו בסיפורים, הוא ירושלמי, כמוני.
לא יודעת.
איך? למה זה נפל עלי? למה הכל עלי?
אחרי שעה וחצי, כשאני יוצאת מהבית, אני לא מתאפרת.

*

ושוב, אנחנו ביחד. יושבים על דשא בגן סאקר. יוסף מעשן, אני משתדלת לא לעשן אבל עכשיו אני עצבנית, לחוצה, מאוד. אני שואפת.
יוסף לא מבין מה קורה לי. למה אני שקטה מהרגיל.
הוא מדבר היום יותר ממני. אני מסתכלת עליו. ערבי. חבר שלי. ולא יודעת מה אני מרגישה. אהבה, שנאה או גועל.
"מיכלי, מה קורה?" הוא שואל בקול רך, מתקרב אלי לחבק אותי. אני נרתעת מהמגע שלו. הוא שם לב לזה, מופתע.
"שמעתי אותך מדבר אתמול בפלאפון בעיר" אני אומרת לו.
"נו, אז?" הוא שואל, לא מבין,
"בערבית!" אני מוסיפה את הפצצה לשיחה.
הוא שותק ואני רואה איך עיני הדבש שלו נוטות כעת לחום. הוא יושב קפוא כמה דקות, לא מעיז להביט בי. יודע עכשיו שגיליתי את הסוד שלו, מה שהוא התאמץ להסתיר ממני.
"יוסף..." אני פונה אליו בחשש.
"מה, מיכל?" הוא עונה לי בטון תוקפני. אני נפגעת. כאילו אני שיקרתי עליו. כאילו אני רימיתי אותי. אני רוצה להגיד לו: למה הוא לא אמר לי בהתחלה. למה חצי שנה חשבתי עליו משהו שהוא לא. ולמה, לעזאזל, זה קורה דווקא לי.
אבל אני שותקת, מחניקה את השאלות הבוערות. גם הוא שותק והדממה הזו מתחילה להציק לי. שיגיד משהו, שיסביר, שיבקש סליחה.
"ניפרד!" הוא אומר בקול קר והחלטי וקם מהדשא.
אני לא מבינה מה קורה ולא מגיבה, רק כשאני רואה את גבו אלי, הולך, אני מבינה. ולמרות הכל, זה כואב לי, מאוד. פצע שורף, מדמם.
"לאאא!" אני צועקת אליו.
הוא נעצר וכאילו הוא תיכנן את זה לפני, הוא מתקרב אלי ובלי להגיד מילה מחבק אותי, בעדינות , ברוך. ואני, שרק אתמול נשבעתי לעצמי שידי לא יגעו בו יותר, נענית לחיבוק האוהב שלו.
הוא מרפה ממני. יושב קרוב אלי. אני רואה אותי בעיניו.
"אז מה עכשיו, מיכלי?" הוא אומר.
ושוב, אין לי מה להגיד. הכל מבולבל. האמת זועקת לי. להיפרד, מה אני עושה פה. ביי. אין טעם לקשר הזה. כמה שיותר מהר לשכוח אותו, כן יטב לי. אבל המבט שלו מנפץ לי את ההיגיון.
"לא יודעת" אני עונה בכנות, תשובה מקורית במיוחד.
"למה לא?! כי אני ערבי? במה אני שונה ממך?! שנינו עם אותם דעות, ערכים! תחביבים!" הוא אומר ונשמע נפגע, "תמיד אתם חושבים שהערבים לא בני אדם. עם לב, מרגישים" הוא מוסיף בעלבון גלוי.
אני מנסה להסביר לו שזה שונה, שזה למרות הכל הדת שלי ושזה אחרי הכל, אני. יוסף לא מבין אותי, בפעם הראשונה.
"כל החיים שלי חייתי עם יהודים! בתיכון למדתי מעורב, יהודים וערבים ביחד!" הטון שלו הפעם מבקש. רק לא זה.
"אמא שלי אמריקאית. אבא שלי ערבי. הם מסתדרים ביחד מעולה" ושוב, הטון המבקש הזה, לעזאזל.
אני מסיתה את עיני מעיניו. ומרגישה שבאמת אני לא יודעת מה להגיד לו, איך להגיד לו. מה לעשות ואיך לעשות.
רק שלא יגיד לי שהוא אוהב אותי. זה רק יבלבל אותי יותר. הלוואי שישנא אותי, שיזרוק אותי, שיגיד שאני מכשפה מגעילה ומכוערת. זה יהיה לי קשה לשמוע את זה, ברור, אבל גם קל. יחסוך ממני את ההתלבטות הקשה והכואבת פי מיליון.
ורק שלא יגיד לי...
"מיכלי, אני אוהב אותך. באמת"
דמעה. אלוהים.

*

היום לא הלכתי ללימודים בצוהרים. נשארתי בבית. כל היום לא עשיתי כלום.
שכבתי במיטה ובהיתי, חשבתי ובכיתי. היו לי בפלאפון שבע שיחות שלא נענו מיוסף, לא הרגשתי חזקה בשביל להתקשר אליו חזרה. מה אני אגיד לו?
למרות שחודש אב עכשיו הרגשתי כל היום קר. לבד. עטופה בפליז מחמם של החורף שבחוץ בני האדם רק מנסים כמה שפחות ללבוש.
אמא הכינה לי את האוכל שאני אוהבת, לא התחשק לי לאכול והרגשתי עוד יותר זוועה. היא כל כך טרחה בשבילי, אמא... אם היית יודעת, ספק אם היית מחייכת אלי שחזרתי אתמול באחד-עשרה בלילה ולא לפנות בוקר כמו תמיד.
יוסף. לא מרפה. הריח של הבושם שלו עלי עדין מהחיבוק שלו אתמול ויש לי מחשבות שזה הפעם האחרונה. ועדין, להיפרד? לא יודעת. הכל מעורבב. אני שונאת אותו שגרם לי לתסבוך הזה ואוהבת אותו, כי זה יוסף, מי שאוהב אותי. שאכפת לו ממני, שהשקיע בי בחצי שנה האחרונה.
אני מסתכלת על השעון, השעה עשר וחצי בלילה. אני כל כך רוצה לדבר עם מישהו, שייעץ לי, שיבין אותי. שיתן לי תשובה חד משמעית מה לעשות והעיקר, איך לעשות. כי האמת, היא זועקת לי, אבל אני מרגישה חלשה, אבודה לעשות אותה. מישהו אנונימי, שלא מכיר אותי. אבל שיהיה אפשר לסמוך את שיקול הדעת שלו. מישהו מבוגר, נורמלי.
"חברים מקשיבים. ערן. במה אוכל לעזור?"
הכל נשפך ממני. אני מספרת את הכל. בוכה. איך הכרתי אותו בפעם הראשונה, איך גיליתי שהוא ערבי...על כל החצי שנה שלנו ביחד. שהרגשתי בה מאושרת, אהובה ומקובלת. הכל. ערן מקשיב מאחורי הצד, לא אומר מילה. אני חושבת שאני יודעת מה הוא יגיד לי. אני גם יודעת מה הסיבות שלו, להגיד לא. אחרי הכל, למדתי פעם באולפנא, שמעתי שיחות, אני מבינה קצת, זוכרת ואולי הגיע הזמן להפנים משהו.
וערן אומר לי, את האמת, מה שכואב לי לשמוע, מה שרציתי לשמוע. את האמת.
ולמרות הכל אני מרגישה הקלה.
"בטלפון או להיפגש איתו פעם אחרונה?" אני שואלת את ערן, מקווה שלמרות שהוא לא מכיר אותי הוא יבין את הצורך שלי לראות אותו פעם אחרונה, אחרונה וזהו. נגמר. כלום. לא טלפון. לא הודעת טקסט. כלום. אין יוסף. אין מיכל.
"את חושבת שתוכלי לראות אותו בלי שהוא יגע בך?" ערן שואל אותי,
אני מתעצבנת עליו: "כרגע לא מעניין אותי איסורי שמירת נגיעה!" אני מודיעה לו בקול חד.
"את יודעת שזה לא קשור לזה" הוא עונה לי.
חוצפן, הוא לא מכיר אותי בכלל. סתם בת שמתקשרת ל´חברים מקשיבים´ כי אין לה עם מי לדבר. מה הוא מכיר אותי? אבל, הוא צודק, משיב לי הקול הכנה שיש בתוכי.
"טוב, בטלפון" אני מודיעה בקול חלוש, מרגישה איך אני מתפרקת.
"בהצלחה!" ערן מאחל לי ואני מרגישה שזה מכל הלב, "ותדעי, מיכל, שאת אמיצה. לא הרבה בנות היו עושות את זה".
"גם לא הרבה בנות היו נקלעות למצב כזה" אני משיבה לו במרירות.
"נכון" ערן משיב לי, "אבל החוכמה זה לצאת מהבעיות, כמוך. לא לשקוע בהם עוד ועוד עד שטובעים". הוא חכם.
יש לי עוד מה לדבר איתו. אבל עכשיו, יוסף, יוסוף, איך שלא קוראים לחבר שלי, הכי דחוף.
לחבר שעוד כמה דקות לא יהיה לי.

*

ונפרדנו. היתה שיחה קשה. ערן אמר לי בטלפון שלפי איך שדיברתי עליו,הוא בסדר, לא אלים. לא יעשה לי את המוות אחרי שניפרד. "היו מקרים" ערן אמר ומפאת השעה המאוחרת לא ממש פירט.
הכי שבר אותי, שהוא בכה בסוף.
"מיכלי..." הוא התחיל לומר. לא, לא שוב, באמת. לא רוצה לשמוע. גם לי זה קשה. בבקשה, אלוהים.
"שתהי באמת מאושרת. אולי יום יבוא אני אתגייר" הוא צחק צחוק מריר.
שתקנו עוד כמה שניות. חושבים מה יהיה אמיץ להגיד את ה´ביי´ האחרון.
´ביי´, הוא אמר.

*

אמא בזמן האחרון חושבת שמשהו השתנה בי. שאני פחות יוצאת לעיר, יותר בבית. אולי זה נכון. היא פשוט לא מבינה שיש מישהו שאני לא רוצה לראות, מפחדת לראות, יודעת שזה לא נכון לראות, שזה לא היה נכון מההתחלה. ואני, רק שותקת, את השתיקה המיוחדת שלי. ומודה, אולי בפעם הראשונה מזה שנים לאלוהים, על שהציל אותי, רגע לפני. על שנתן לי האומץ ללכת עם האמת. ומילותי של ערן מהדהדות בתוכי "אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו היית איתו עכשיו".

* * *