יצירות של גייטל רייזל

"הזמן הוא עכשיו, המקום הוא כאן, והדרך היא לעולם". לך, בערך... זה לא קשה לנתק קשר, אמרת לי. בתחילה הרטט ממשיך לעבור בכל הגוף כשיש הודעה או שיחה. אחרי זה לוחצים למקש למחיקת המספר, אולי זה יעזור למחוק עוד דברים. לפעמים כשעוברים ברחוב נדרכים בגלל פנים דומות או קול שמזכיר. אחרי זה, זה עוד יותר פשוט- מתרגלים לחיות עם נשמה חצויה. זהלא קשה לנתק קשר, בכלל לא. אפילו ששתיקת הטלפון מעיקה, או שהדמעות זולגות בלי לבקש רשות. אפילו לא שאצבעות מקלידות הודעה, ופורץ ויכוח בין הרגש לשכל. אפילו לא כשהגעגועים שורפים את היופי, את השמחה, אותי. זה לא קשה- - - וניתקת.

בהתחלה הייתי משתעלת כל פעם, היום לא. סיגריה, אני שואפת את העשן מפי, מעשנת. מניחה למחשבות שבתוכי לדהור כמה שירצו, מגיע גם להם זמן. מולי כמה חבר´ה מנגנים, דווקא יפה. אנשים מסתובבים, נכנסים לחנויות, יוצאים. מוזיקה גלגלצ"ית נשמעת. המדרחוב בתפארתו. סיגריה זולה ודפוקה, נגמרת מהר מדי. אני מועכת את הקצה שלה בנעל שלי. מילא הכל פה מסריח. "יש לך אולי סיגריה?" מולי עומד בחור. אני סוקרת אותו כמו שאני רגילה לעשות לכל בן. גבוה אבל לא יותר מדי, רזה, עיניים חומות-דבש, שיער שחור. נחמד. אני מסתכלת על ראשו. לא, אין בה פיסת בד הקרויה כיפה. לרגע זה צורם לי משום מה, אך ישר אני נזכרת איך אני לבושה. מכנסי ג´ינס בהירים... היום אי אפשר לדעת, אולי גם הוא היה פעם דתי. "כן, יש לי סיגריה" אני עונה לו, מוציאה מהכיס את החפיסה, מתעלמת כרגיל מהאזהרה ומביאה לו אחת. "תודה" הוא מחייך, חיוך יפה. הוא מצית את הסיגריה ומתיישב לידי. חוצפן. בא לי להגיד לו שיעוף, שיש מספיק מקומות בעיר שהוא יכול לשבת בהם לעשן, שאני רוצה להיות לבד. אבל המבט המהורהר שלו שמעשן תופס אותי, ואולי כי אני בודדה. אני מעשנת עוד סיגריה, מחכה שהוא יתחיל לדבר איתי. זה הרי ברור למה הוא נשאר פה לידי. "אפשר עוד אחת?" הוא מבקש בביישנות, "כן" מביאה לו, קח, תעשן. מעצבן, שידבר איתי כבר. "איך קוראים לך?" הוא שואל . הו, מצוין, זה היה קשה מדי, הא?! "מיכל" אני עונה לו. הוא שוב שותק. נמאס לי. אני קמה מהמדרגה שאני יושבת עליה, מניחה את התיק צד שלי בתנוחה נוחה. יש פה בעיר חבר´ה יותר חברותיים מהסנוב הזה. מתחילה ללכת. להפתעתי הוא קורא לי "חכי!", "מה" אני שואלת ובלי מחשבה: "איך קוראים לך?" כנראה שאם לא אשאל אותו אם לא יגיד לי לעולם את התשובה הסודית הזאת. הוא מביט לצדדים, כאילו מפחד לענות על התשובה. "יוסף" הוא עונה לי. יוסף. וואלה, שם של דתיים. מגניב, גם הוא. ברוך הבא למועדון הדתלשי"ם של העיר. פה לא מדברים על דת, על העבר, פה יש רק הווה ומדי פעם מחשבות בהבזקים, לא הכי מעודדים, על העתיד. העבר...נראה לי כאילו לפני מיליון שנה הייתי באולפנא, חורשת למבחן עם כולן בנ"ך בקיאות. ג´ינוגלי צוהרים היום. מעולה בשבילי. בערבים אף פעם לא משעמם לי, תמיד יש מה לעשות פה. מעניין, חדש ומושך. איכשהו אנחנו מוצאים את עצמנו, יוסף ואני שוב יושבים באותה מדרגה שלפני כמה דקות היינו בה. מתחילים לדבר, הוא לא מדבר הרבה, אך מעניין אותי מאוד. הוא מקשיב, מחייך, עיני הדבש שלו בתוך עיני, הרגשה נפלאה לכמה רגעים. יש לי הרגשה שגם אם אספר לו מה אכלתי ארוחת צהריים הוא יקשיב לי כאילו זה הדבר הכי מעניין. אחרי שעה יוסף רעב ומזמין אותי לאכול איתו. "התשלום עלי" בשמחה, אני לא נכדה של גיידאמק. "איפה אתה גר?" אני שואלת אותו לפני שאנחנו נפרדים. עוד ניפגש, אני מקווה. היה לי כיף איתו. "גבעה צרפתית" הוא עונה לי. "ביי" נשיקה על הלחי. הבטחה שהוא יתקשר אלי. אולי יצא מזה משהו מעבר ל´עוד אחד לאוסף´. * "אני לא בן של מלך ואת לא נסיכה" הפלאפון שלי מצלצל. יוסף, יש! אני מחייכת, זה הוא. הוא מתקשר. חיכיתי. שבוע עבר מאותה פגישה, חשבתי שלעולם לא יתקשר וכבר החלטתי להמשיך הלאה, כמו תמיד, גם פה זה לא הלך. "היי מיכל, מה קורה נשמה?" מגלגלים שיחה, חמוד. הוא צוחק במקומות בהם צריך, מדבר כשאני שותקת. "יאאלה, נפגשים היום. אותו מקום שנפגשנו פעם קודמת" הוא קובע בשבילי. אני שמחה, איזה כיף, שוב לראות אותו, לדבר, לצחוק. אני מורחת על עצמי קצת מייקאפ, שחור בעיניים. איפור, לא יותר מדי. "ביי" חטוף לאמא שמנחשת לאן אני הולכת אך לא אומרת לי דבר, רק מביטה בי במבט מאוכזב ששובר אותי יותר מאלף מילים. * ושוב אנחנו נפגשים, הפעם בלילה בכיכר ציון. אנחנו יושבים על המדרגות, הסוודר שעלי לא מספיק. קר לי. "רוצה?" הוא מציע לי לשתות מהקולה שלו. כן, תודה, אני שותה. איי. גם היא קרה. מדברים, צוחקים. הוא הבנאדם היחיד שאני מרגישה איתו מיוחדת, מעניינת ואני תוהה מה הוא חושב עלי, מה אני בשבילו אחרי הכל. "מיכל..." הוא מתחיל לומר ושותק. "כן..." אני אומרת לו ומרגישה איך הדופק שלי עולה. הנה זה מגיע, מה שרציתי לשמוע. אצלי הרגש, שבועיים אחרי שראיתי איתו, כבר דהר במהירות מסחררת והגיע לנקודת האהבה. "אני אוהב אותך" הוא אומר לי ומסתכל לתוך לעיני ואני שותקת. גם אני אותך, אני רוצה לומר איך המילים לא יוצאות, הוא מבין. הוא מרגיש שאני אותו, מאוד. הוא מתקרב אלי...כבר לא קר לי. * אנחנו כבר חודשיים ביחד אני ויוסף, וטוב לנו. לעיתים יש לי הרגשה שהוא מסתיר ממני משהו, אבל לכולנו יש סודות. הוא גם לא יודע עלי הכל. הרוב כן, הכל לא. העיקר שיש לי אותו. הוא קנה לי אתמול טבעת יפה שמחמיאה ליד שלי. "תודה" זה מה שאמרתי לו. הוא חיבק את החיבוק הכי קרוב ואוהב. "בשבילך הכל, מיכלי" אני אוהבת שהוא קורא לי כך. תמיד אנחנו לבד. רק אני והוא והנוף שאין בעיר. יוסף לא אוהב הרבה אנשים, אני כן. בשבילו אני מוותרת על הנקודה הספייצפית הזאת. הוא מציל אותי, מבדידות, מעצבות, מהרגשה שאני לא שווה. * אנחנו מדברים על הכל. סיפרתי לו על אמא, שבוכה שאני חוזרת לפניות בוקר מהעיר במכנסיים, שמאוכזבת ממני. שהקשר שלי עם כל המשפחה מיום ליום נהיה דפוק יותר ויותר. ויוסף רק מקשיב ומחבק אותי את החיבוק המיוחד שלו בשבילי. על הכל אנחנו מדברים חוץ מעל דת. פעם העליתי את זה, מחשבות על אלוהים, שהוא בטח גם מאוכזב ממני. יוסף רק אמר לי בנימה תקיפה, שמדי פעם הוא משתמש בה: "על זה אנחנו לא מדברים!" בסדר, הבנתי. אולי זה עדיין פצע. אולי אני היחידה בין כל האנשים האלה שחושבת מדי פעם על אלוהים ואולי לא. * חצי שנה. טוב לי איתו. כל כך. הוא אוהב אותי ואני אותו. אנחנו נפגשים מינימום ארבע פעמים בשבוע והרבה שיחות טלפון והרבה כסף. יוסף משקיע בי. הוא קונה לי מדי פעם מתנה,מפתיע אותי. אני תוהה מאיפה הכסף אבל מדחיקה, הוא עובד. אני מודה לו תמיד ב"תודה" מילה קטנה שרוצה לבטא הרבה. על מי שאתה, בשבילי. על הכל. לפעמים יש לי עדין את ההרגשה שיוסף מנסה להסתיר ממני משהו. לכולנו יש סודות, גם לו, בסדר, שוב אני מרגיעה את עצמי. * "כמה זה עולה?" "תגידי, את לא רואה שרשום על החולצה?" מתעצבנת המוכרת. טוב, וואו, לא שמתי לב. "סיגריה? ריטלין? תירגעי!" אני עונה לה בקול חד ויוצאת מהחנות. לא רוצה לקנות. הלאה, חנות הבאה. אני ממשיכה ללכת, אורטל הבריזה לי היום... רגע, הנה יוסף. איזה יופי. מה הוא עושה פה? הוא עובד בשוק בשעות אלה ולא צריך להיות פה, בעיר. אני מתקרבת אליו, הוא בגבו אלי. מתכננת לקפוץ עליו בחיבוק, להפתיע אותו. הוא מדבר בפלאפון ואני, בלי לרצות, שומעת מה שאומר. מילים לא מובנות, שפה זרה, שנואה עלי יותר מאנגלית, ערבית. יפה, הוא יודע שפות, מוכשר שלי. אני מהרהרת לעצמי רגע לפני הקפיצה עליו ואז בהחלטה פתאומית אני מוותרת על העניין ונכנסת לחנות בת-עין, לחשוב. "אפשר לעזור לך?", מוכרת קרציה. אני לא עונה. נכנסת לחדר הפנימי של החנות. יוסף מדבר בערבית! והזכרונות מתחילים להגיע, הכל מתחיל להתבהר. איך לא שמתי לב מההתחלה. אלוהים. יש לי סחרחורת. בחילה עזה, חבר שלי, חבר, שלי, ערבי! הפעם הראשונה שלא ידע איך להגיד לי איך קוראים לו. נו, יוסף דומה ליוסוף. הגבעה הצרפתית מאוכלסת במאות ערבים. המתנות שלו...הרצון הכפייתי שלו שנהיה תמיד לבד. למה? כי לא רצה איזה חבר שלו יראה אותנו ויתחיל לדבר איתו בערבית?! ההתחמקות שלו לדבר על דת. נו, הוא לא ידבר איתי על האיסלם כשאני הוגה לו, מנסה, מחשבות על אלוהים, על רסיסי שיחות מתקופת האולפנא. בא לי להקיא. לבכות, לצעוק. אני יוצאת מהחנות, המוכרת מסתכלת עלי במבט תמה. הוא לא פה עכשיו. אני מתיישבת על המדרכה ופשוט מתחילה לבכות. בלי קול, רק הדמעות זולגות. מרגישה שרימו אותי. מגעילה, ערבי. איך? למה דווקא אני? חצי שנה ועוד הוא נגע בי. ואני מרגישה שאני אוהבת אותו למרות הגילוי הזה, זה גרוע. אני מתקדמת למאפה נאמן, חבורה של ערבים-בוני הרכבת קולטים את עיני. יוסף כמוהם. יוסוף. לא. למה? איזה עיוורת הייתי! * הוא מתקשר אלי. אני רתוחה. מכעס, משנאה, מאהבה, מהשפלה, ממרירות על עצמי, על העולם. אני חייבת לספר למישהו. מישהו חייב להבין אותי, לייעץ לי מה לעשות. "כן?" אני עונה לו. הקול שלו כל כך יפה, ישראלי. לא שומעים שום מבטא. "מה קורה מיכלי? נפגשים היום?!" שואל, קובע. הוא קורא לי בשם חיבה שמעביר בי רטט בגוף. רגע של התלבטות. להגיד לו עכשיו שהמשחק שלו נגמר? לא, לא כרגע. קובעים להיפגש עוד שעתיים. אני נשכבת על המיטה שלי, בוהה בתקרה. יש לי הרגשה שהוא באמת אוהב אותי. אז מה אם הוא ערבי? אז מה? זועק בי קול. הוא ערבי, לא יהודי. אסור, זה גרוע. הוא לא יקח אותי לכפר שלו כמו בסיפורים, הוא ירושלמי, כמוני. לא יודעת. איך? למה זה נפל עלי? למה הכל עלי? אחרי שעה וחצי, כשאני יוצאת מהבית, אני לא מתאפרת. * ושוב, אנחנו ביחד. יושבים על דשא בגן סאקר. יוסף מעשן, אני משתדלת לא לעשן אבל עכשיו אני עצבנית, לחוצה, מאוד. אני שואפת. יוסף לא מבין מה קורה לי. למה אני שקטה מהרגיל. הוא מדבר היום יותר ממני. אני מסתכלת עליו. ערבי. חבר שלי. ולא יודעת מה אני מרגישה. אהבה, שנאה או גועל. "מיכלי, מה קורה?" הוא שואל בקול רך, מתקרב אלי לחבק אותי. אני נרתעת מהמגע שלו. הוא שם לב לזה, מופתע. "שמעתי אותך מדבר אתמול בפלאפון בעיר" אני אומרת לו. "נו, אז?" הוא שואל, לא מבין, "בערבית!" אני מוסיפה את הפצצה לשיחה. הוא שותק ואני רואה איך עיני הדבש שלו נוטות כעת לחום. הוא יושב קפוא כמה דקות, לא מעיז להביט בי. יודע עכשיו שגיליתי את הסוד שלו, מה שהוא התאמץ להסתיר ממני. "יוסף..." אני פונה אליו בחשש. "מה, מיכל?" הוא עונה לי בטון תוקפני. אני נפגעת. כאילו אני שיקרתי עליו. כאילו אני רימיתי אותי. אני רוצה להגיד לו: למה הוא לא אמר לי בהתחלה. למה חצי שנה חשבתי עליו משהו שהוא לא. ולמה, לעזאזל, זה קורה דווקא לי. אבל אני שותקת, מחניקה את השאלות הבוערות. גם הוא שותק והדממה הזו מתחילה להציק לי. שיגיד משהו, שיסביר, שיבקש סליחה. "ניפרד!" הוא אומר בקול קר והחלטי וקם מהדשא. אני לא מבינה מה קורה ולא מגיבה, רק כשאני רואה את גבו אלי, הולך, אני מבינה. ולמרות הכל, זה כואב לי, מאוד. פצע שורף, מדמם. "לאאא!" אני צועקת אליו. הוא נעצר וכאילו הוא תיכנן את זה לפני, הוא מתקרב אלי ובלי להגיד מילה מחבק אותי, בעדינות , ברוך. ואני, שרק אתמול נשבעתי לעצמי שידי לא יגעו בו יותר, נענית לחיבוק האוהב שלו. הוא מרפה ממני. יושב קרוב אלי. אני רואה אותי בעיניו. "אז מה עכשיו, מיכלי?" הוא אומר. ושוב, אין לי מה להגיד. הכל מבולבל. האמת זועקת לי. להיפרד, מה אני עושה פה. ביי. אין טעם לקשר הזה. כמה שיותר מהר לשכוח אותו, כן יטב לי. אבל המבט שלו מנפץ לי את ההיגיון. "לא יודעת" אני עונה בכנות, תשובה מקורית במיוחד. "למה לא?! כי אני ערבי? במה אני שונה ממך?! שנינו עם אותם דעות, ערכים! תחביבים!" הוא אומר ונשמע נפגע, "תמיד אתם חושבים שהערבים לא בני אדם. עם לב, מרגישים" הוא מוסיף בעלבון גלוי. אני מנסה להסביר לו שזה שונה, שזה למרות הכל הדת שלי ושזה אחרי הכל, אני. יוסף לא מבין אותי, בפעם הראשונה. "כל החיים שלי חייתי עם יהודים! בתיכון למדתי מעורב, יהודים וערבים ביחד!" הטון שלו הפעם מבקש. רק לא זה. "אמא שלי אמריקאית. אבא שלי ערבי. הם מסתדרים ביחד מעולה" ושוב, הטון המבקש הזה, לעזאזל. אני מסיתה את עיני מעיניו. ומרגישה שבאמת אני לא יודעת מה להגיד לו, איך להגיד לו. מה לעשות ואיך לעשות. רק שלא יגיד לי שהוא אוהב אותי. זה רק יבלבל אותי יותר. הלוואי שישנא אותי, שיזרוק אותי, שיגיד שאני מכשפה מגעילה ומכוערת. זה יהיה לי קשה לשמוע את זה, ברור, אבל גם קל. יחסוך ממני את ההתלבטות הקשה והכואבת פי מיליון. ורק שלא יגיד לי... "מיכלי, אני אוהב אותך. באמת" דמעה. אלוהים. * היום לא הלכתי ללימודים בצוהרים. נשארתי בבית. כל היום לא עשיתי כלום. שכבתי במיטה ובהיתי, חשבתי ובכיתי. היו לי בפלאפון שבע שיחות שלא נענו מיוסף, לא הרגשתי חזקה בשביל להתקשר אליו חזרה. מה אני אגיד לו? למרות שחודש אב עכשיו הרגשתי כל היום קר. לבד. עטופה בפליז מחמם של החורף שבחוץ בני האדם רק מנסים כמה שפחות ללבוש. אמא הכינה לי את האוכל שאני אוהבת, לא התחשק לי לאכול והרגשתי עוד יותר זוועה. היא כל כך טרחה בשבילי, אמא... אם היית יודעת, ספק אם היית מחייכת אלי שחזרתי אתמול באחד-עשרה בלילה ולא לפנות בוקר כמו תמיד. יוסף. לא מרפה. הריח של הבושם שלו עלי עדין מהחיבוק שלו אתמול ויש לי מחשבות שזה הפעם האחרונה. ועדין, להיפרד? לא יודעת. הכל מעורבב. אני שונאת אותו שגרם לי לתסבוך הזה ואוהבת אותו, כי זה יוסף, מי שאוהב אותי. שאכפת לו ממני, שהשקיע בי בחצי שנה האחרונה. אני מסתכלת על השעון, השעה עשר וחצי בלילה. אני כל כך רוצה לדבר עם מישהו, שייעץ לי, שיבין אותי. שיתן לי תשובה חד משמעית מה לעשות והעיקר, איך לעשות. כי האמת, היא זועקת לי, אבל אני מרגישה חלשה, אבודה לעשות אותה. מישהו אנונימי, שלא מכיר אותי. אבל שיהיה אפשר לסמוך את שיקול הדעת שלו. מישהו מבוגר, נורמלי. "חברים מקשיבים. ערן. במה אוכל לעזור?" הכל נשפך ממני. אני מספרת את הכל. בוכה. איך הכרתי אותו בפעם הראשונה, איך גיליתי שהוא ערבי...על כל החצי שנה שלנו ביחד. שהרגשתי בה מאושרת, אהובה ומקובלת. הכל. ערן מקשיב מאחורי הצד, לא אומר מילה. אני חושבת שאני יודעת מה הוא יגיד לי. אני גם יודעת מה הסיבות שלו, להגיד לא. אחרי הכל, למדתי פעם באולפנא, שמעתי שיחות, אני מבינה קצת, זוכרת ואולי הגיע הזמן להפנים משהו. וערן אומר לי, את האמת, מה שכואב לי לשמוע, מה שרציתי לשמוע. את האמת. ולמרות הכל אני מרגישה הקלה. "בטלפון או להיפגש איתו פעם אחרונה?" אני שואלת את ערן, מקווה שלמרות שהוא לא מכיר אותי הוא יבין את הצורך שלי לראות אותו פעם אחרונה, אחרונה וזהו. נגמר. כלום. לא טלפון. לא הודעת טקסט. כלום. אין יוסף. אין מיכל. "את חושבת שתוכלי לראות אותו בלי שהוא יגע בך?" ערן שואל אותי, אני מתעצבנת עליו: "כרגע לא מעניין אותי איסורי שמירת נגיעה!" אני מודיעה לו בקול חד. "את יודעת שזה לא קשור לזה" הוא עונה לי. חוצפן, הוא לא מכיר אותי בכלל. סתם בת שמתקשרת ל´חברים מקשיבים´ כי אין לה עם מי לדבר. מה הוא מכיר אותי? אבל, הוא צודק, משיב לי הקול הכנה שיש בתוכי. "טוב, בטלפון" אני מודיעה בקול חלוש, מרגישה איך אני מתפרקת. "בהצלחה!" ערן מאחל לי ואני מרגישה שזה מכל הלב, "ותדעי, מיכל, שאת אמיצה. לא הרבה בנות היו עושות את זה". "גם לא הרבה בנות היו נקלעות למצב כזה" אני משיבה לו במרירות. "נכון" ערן משיב לי, "אבל החוכמה זה לצאת מהבעיות, כמוך. לא לשקוע בהם עוד ועוד עד שטובעים". הוא חכם. יש לי עוד מה לדבר איתו. אבל עכשיו, יוסף, יוסוף, איך שלא קוראים לחבר שלי, הכי דחוף. לחבר שעוד כמה דקות לא יהיה לי. * ונפרדנו. היתה שיחה קשה. ערן אמר לי בטלפון שלפי איך שדיברתי עליו,הוא בסדר, לא אלים. לא יעשה לי את המוות אחרי שניפרד. "היו מקרים" ערן אמר ומפאת השעה המאוחרת לא ממש פירט. הכי שבר אותי, שהוא בכה בסוף. "מיכלי..." הוא התחיל לומר. לא, לא שוב, באמת. לא רוצה לשמוע. גם לי זה קשה. בבקשה, אלוהים. "שתהי באמת מאושרת. אולי יום יבוא אני אתגייר" הוא צחק צחוק מריר. שתקנו עוד כמה שניות. חושבים מה יהיה אמיץ להגיד את ה´ביי´ האחרון. ´ביי´, הוא אמר. * אמא בזמן האחרון חושבת שמשהו השתנה בי. שאני פחות יוצאת לעיר, יותר בבית. אולי זה נכון. היא פשוט לא מבינה שיש מישהו שאני לא רוצה לראות, מפחדת לראות, יודעת שזה לא נכון לראות, שזה לא היה נכון מההתחלה. ואני, רק שותקת, את השתיקה המיוחדת שלי. ומודה, אולי בפעם הראשונה מזה שנים לאלוהים, על שהציל אותי, רגע לפני. על שנתן לי האומץ ללכת עם האמת. ומילותי של ערן מהדהדות בתוכי "אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו היית איתו * * *

וברגע [יחסית] אופטימי לקחתי את הכאב העמדתי אותו בתוך התמונה. ופתאום ראיתי עד כמה הוא קטן. נקודה אחת שחורה בתוך הדשא הפורח הזה שאת הפרחים אני השקיתי. לפתע קיבלתי תבונה אמיתית- החיים מסובכים, נכון.אבל אנחנו דואגים לקשור יותר חזק להדק, להוסיף עוד דמעה. הופכים את הכאב למפלצת מאפשרים לה לאכול כל פיסת שמחה שיש לנו.בזכותה אנחנו נעשים רזים. מאופטמיות, מאמונה. מפלצות אי אפשר להרוג. הכאב הוא האהבה שלך, הבדידות היא האויב הכי נורא. תגידי, איך זה לחיות בניגודים כ"כ נוקבים? [מיריות שירית לעבר עצמך]

אני מתיישב, על ברכי מונח האלבום תמונות. מתחיל לרפרף. "יואב," אמא ביקשה ממני אתמול, "עוד שבועיים התאריך חתונה של סבא וסבתא, אנחנו רוצים לעשות להם אלבום עם תמונות של הנכדים". "נו, אז...?" פלטתי לעברה באדישות, מה לי ולתמונות? מעולם לא הייתי חובב תמונות. "נו, יואב, שב כמה דקות ותחפש תמונות שאתה רוצה לתת להם", ביקשה ממני אמא שוב. ואני לא יכול לסרב לה, אחרי הכל, מה היא כבר ביקשה? אביעד, חבר שלי, למעלה מחודשיים מנסה להכיר לי את מורן, הוא הדריך איתה ביחד בתיכון, בסניף בקרית יובל וטוען שמהרגע הראשון שראה אותה, ידע שהיא ואני זה זוג. אחרי חודשיים של שיחה כל יום ממנו, "מה קורה?" "אתה יכול השבוע?" התייאשתי כבר מהניסיונות להתחמק ממנו. הוא הביא לי את הטלפון שלה, ועכשיו, שעה לפני הדייט עם מורן ועוד פחות מעשרים וארבע שעות אני חייב לחזור לבסיס. ואני מוצא את הזמן הכי לא מתאים לדפדף בתמונות, אני מביט לתוך תמונה, אני ביומולדת שמונה, אבא מחבק אותי חזק ואני מחייך, עיני מבולבלות קצת. * אני שונא כשחברים שלי שואלים אותי מי זה אח שלי ואיך הוא אחי. זה מסובך לי ואין לי כח להסביר כל פעם מחדש, שאבא ואמא שלי התגרשו ואמא אחרי שנתיים התחתנה עם אייל ונולד להם ילד, שהוא חצי-אחי. "אתה לא מדבר עם האבא האמיתי שלך?" אלירז שואל אותי, "אני מדבר! ופעם בשבוע הוא לוקח אותי ליום כיף. לקולנוע. לאן שאני רוצה!" אני עונה לו. אלירז מסתכל עלי ונראה לי שהוא מקנא שיש לי אבא כל כך מגניב. "אבל הוא לא חי איתך, מזה שווה?" הוא עונה לי, אני מחפש מה להשיב לו. "טוב, אבא שלי אמר לי שנראה היום בערב את המשחק כדורגל והוא יסביר לי מה קורה בו. אני חייב ללכת, ביי יואב", אלירז צועק לי ונעלם בקצה הרחוב. אני בועט באבן, אמא תכעס עלי כי רק אתמול היא קנתה לי את הנעליים, אבל בכל זאת, אני בועט שוב באבן. עצבני. אלירז צודק. מה זה שווה? אבא לא חי איתי, לא אוכל איתי ארוחת ערב כל יום ואני לא יכול, כמו אלירז, לשבת ולראות איתו משחק בטלוויזיה. הוא כנראה לא אוהב אותי, למה הוא עזב אותי? נכון, אייל, הבעל החדש של אמא נחמד אלי. אבל אבא יותר חמוד ממנו ואף פעם לא מביא לי חיוך מזויף או סוכריה מגעילה. שגם שוברת לי את השיניים. אמא תמיד היתה צועקת על אבא שהביא לי שוקולדים מהעבודה שלו, "אתה תהרוס לילד את השיניים! יש לו כבר הרבה חורים". אבא לרוב היה עונה לה רגוע, משתדל, לא תמיד הצליח. ואז הם היו צועקים אחד על השני, כאילו זה באמת חשוב. ולא אכפת לה שאייל מביא לי סוכריות כאלה קשות? למה רק על אבא היא צעקה על שטויות? אמרתי לו שלא יעזוב אותי, ביקשתי ממנו. "לא אכפת לי מי מסיע אותי לבית הספר, אתה או אמא. אני אלך ברגל!" הודעתי לו. תמיד הם היו מתווכחים בינהם מי יכול להסיע אותי, כאילו זה משנה. מצידי ללכת ברגל לבד. למרות שזה מלא זמן הליכה, יותר מחצי שעה ולפעמים חבורה של בנים גדולים צוחקים עלי ואפילו לפעמים מרביצים לי בדרך. אבל למי אכפת? עדיף לי את זה, רק שלא יצעקו אחד על השני, ועוד בגללי. אבא חיבק אותי וחייך שאמרתי לו את זה, חיוך של מבוגרים שחושבים שהם יודעים יותר טוב ממנו, הקטנים. נכנסתי לבית, בלונים בתקרה. למי יש יום הולדת? "היום יומולדת, היום יומולדת, היום יומולדת ליו-אב!" אמא, אייל , אח שלי האמיתי ועוד אחי-חצי שרו לי בקול. ואפילו עוד עשרה חברים שלי היו שם. אלירז עלה מהר במדרגות של הבית והצטרף לכולם. כנראה אמא אמרה לו שיגיד שהוא צריך ללכת, חייכתי, איזה כיף! יומולדת הפתעה! רגע, אבא, איפה אבא? אני יודע שאמא שונאת לדבר איתו. אבל בשבילי, שיבוא, זה היום יומולדת שלי, לא אכפת לו? לרגע ויתרתי על הכל, זה לא שווה בלי אבא. "אמא..." התחלתי לשאול אותה, אך לפתע חיבוק גדול כמעט חנק אותי. "יואבי!" אבא, הוא פה, אמא כנראה, למרות שהיא שונאת לדבר איתו הזמינה אותו. חיבקתי אותו חזק, איזה יומולדת כייפית! ואבא פה, לידי. אמא צילמה תמונות, תמיד היא מצלמת בכל דבר שקורה. פעם, שאבא והיא היו ביחד, הוא היה צוחק עליה על כך. "מיטל, תצלמי גם אותנו, אותי ואת יואב, לבד" אבא ביקש ממנה. היד של אמא קצת רעדה שהיא צילמה אותי ואת אבא, מחובקים. לא יודע למה. * אבל היום אני יודע למה. יודע כמה קשה היה לה להזמין את אבא ועשתה את זה, בשבילי. אבא ואמא התגרשו כשהייתי בגיל שש, אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזאת. אבל משהו קטן נחרת לי עמוק בתוך הזיכרון. כשאמא חזרה הביתה עם הגט היא בכתה, הייתי מופתע מכך. אני זוכר שחשבתי, אם זה עצוב לה אז למה שלא יהיו ביחד, כמו פעם? מעולם לא שאלתי אותה על זה ואני לא זוכר שיחה רצינית על הנושא הזה, של הגירושים. היא שידרה לי וממשיכה לשדר, על זה לא מדברים! עם אבא לעומת זאת, אני מדבר על זה, הוא פתוח ולא אכפת לו. לא, לא הכל זיכרונות חיבוק יום הולדת שמונה, אני זוכר ימים בגילאים יותר מאוחרים שהייתי בוכה, מגעגוע אליו. ואמא היתה אומרת לאייל במטבח, חושבת שאני לא שומע: "הוא כל כך רגיש הילד הזה". * רגיש. אני שומע את אמא אומרת לאייל בסלון עלי ולא מבין מה הכוונה רגיש. אני אשאל את אבא מתי שהוא יתקשר אלי, כבר מלא זמן לא דיברתי איתו. אני בכיתה ה´ וחברים שלי אף פעם לא בוכים, גם אם יש להם פצע גדול מלא דם. אבל אני, בוכה לפעמים בלילה. מקווה שאמא לא שומעת אבל היא תמיד איכשהו שומעת את הקול של הבכי. כבר חודש שאבא לא בא לבקר אותי, לראות אותי. הוא התקשר אלי אתמול. "יואב, אבא בטלפון!" בדיוק שיחקתי עם צחי,הבן של אמא ואייל. "אמא, אפשר גם לדבר בטלפון עם אבא?" שואל צחי. הוא קטן, בן ארבע ואמא לא עונה לו. היא תמיד ככה, שאין לה מה לענות היא שותקת, לא מנסה לענות. מתחמקת. "אבא!" אני אומר לו, מנסה להישמע אדיש, "יואבי, מה נשמע?" הקול של אבא, כל כך מרגיע. דיברנו, סיפרתי לו מה קורה. מה חדש. "ואיך אייל? מתייחס אליך יפה, נכון?!" אבא שואל אותי, "כן!" אני עונה לו. "אני שמח!" אבא מגיב אבל לא נשמע כך. "אז, מתי נפגשים?" "אני קצת עסוק בתקופה האחרונה. מקווה ששבוע הבא". אוף. "טוב, אז, ביי" עניתי לו. לא מבין למה הוא התקשר. חשבתי שהוא בא. שהוא גם אוהב אותי. שהוא גם מתגעגע. * הוא גם התגעגע, מאוד. במחשבה לאחור, הוא היה איתי הרבה, הקשיב, תמך ניסה כמה שיותר להיות בתוך חיי, לא תמיד הסכמתי לו. כעסתי עליו בהרבה תקופות מחיי אבל בסופו של דבר העקשנות הבריאה שלו בקשר שלנו, ניצחה. אחרי שנים הבנתי שבתקופות שאבא היה עסוק, זה היה בגלל דייטים, שניסה, כמו אמא להתחתן, לעבור הלאה, להתחיל פרק ב´. רק אחרי עשר שנים מהגירושים הוא התחתן. הייתי אז בגיל שש עשרה, בוגר לגילי ודווקא הבנתי אותו, את הצורך הטבעי שלו להתחתן. עם זאת, עדין דקירות קטנות של קנאה וקצת פחד שהוא ישכח אותי. אבל אבא לא שכח אותי. * "יואבי, מה נשמע? בא לך שנצא הערב? אני רוצה לדבר איתך!" יואבי, הוא עדין קורא לי כך. ועדיין התחושה שהוא קורא לי בשם חיבה טובה לי, מוכיחה לי את אהבתו הרבה אלי. יש לי היום כמה חברים שההורים שלהם גרושים, אנחנו מדברים על זה מדי פעם. אבל לאף אחד אין קשר כל כך טוב עם אבא שלו, שלא חי איתו. עם כוס קפה, יושבים, מדברים. ואבא מספר לי על אשתו לעתיד, עוד כמה חודשים. על הבית, שלו. אני שותק ורק לוגם מהקפה, שנהיה לי מר עכשיו. משהו צובט אותי. "יש לה ילדים?" אני שואל, מנסה להיראות אדיש, שלא אכפת לי. אבל יודע מראש שזה משחק אבוד, אבא מכיר אותי כל כך טוב. "כן" אבא עונה ובלי לחכות לשאלה הבאה עונה לי "ארבעה ילדים, יש בת בגיל שלך". "אולי תהיו חברים?" הוא מוסיף בחיוך, מנסה לרכך את האווירה. אני לא מחייך, לא מעניין אותי הילדים שלה, שעכשיו יהיו גם קצת של אבא. אבא מתחתן, אני יודע שאני צריך לשמוח איתו בכל הלב, מאה אחוזים. אבל בכל זאת משהו דוקר, מונע ממני. זהו, עכשיו יהיו לו חיים אחרים, פחות זמן אלי. אני יודע מה זה חתונה. "יואבי?" "כן" אני עונה לו, שמח יותר מתמיד על הכינוי חיבה הזה שלו. אמא תמיד קוראת לי יואב. "אתה הבן שלי!" הוא אומר לי ולא מוסיף, יודע ששנינו לא צריכים מילים רגשניות להעביר את המסר. הוא מובע לי היטב. תמיד אבא קרא לי את המחשבות, מגיל קטן. אני מסתכל עליו, על האיש שגידל אותי למרות הקשיים, למרות שלא חי איתי כל יום. על כל האהבה שלו אלי ורוצה להיות שמח, בשבילו. כל כך רוצה, ולא מצליח. משהו גדול חוסם, אני מרגיש גוש ענק תקוע לי בגרון מקווה שלא יצא, לא עכשיו, לא מול אבא. "יואבי, תנסה? " אבא שואל אותי, אני רק מהנהן בראש. עיני בורקות. אבא מתקרב אלי, מעניק לי את אחד החיבוקים האוהבים הגדולים שלו, אני מרגיש דמעה על הלחי, לא מהעיניים שלי. * וניסיתי. ולא, לא הצלחתי. אשתו של אבא התייחסה אלי בילדותיות מעצבנת, חושבת שאני אגנוב לה את אבא. ואולי, זה היה הדדי. אחרי פעמיים שהייתי אצלם, הודעתי לאבא שאני לא מסכים יותר לבוא לבית שלהם. הוא התאכזב, הוא רצה שנהיו חברים, אני ואשתו, ואוכל לבוא אליהם מתי שארצה, להרגיש שייך. אבל שני הביקורים אצלם חרותים לי בזיכרון לרע. אני זוכר את העיניים המעצבנות של הבת, שאבא אמר שהיא בגיל שלי, עוקבות אחרי, מגחכות. "אבא נחמד יש לך" היא אמרה לי בציניות, "אמא שלך יותר" עניתי לה ורציתי להעיף לה כאפה שתמחוק את החיוך שלה. רק אבא שבא מאחור ושמע את דבריה עצר אותי "יואבי, זה בסדר" אמר לי ונגע בכתפי. הוא תמיד מבין, גם אחרים, אלה שהולכים נגדו. אני הופך עוד תמונה, כל הזכרונות האלה, מתמונה אחת של גיל שמונה, התמונה של אבא מחבק אותי ביום הולדת. אני ממשיך לדפדף בתמונות, עוצר, בוחן. אבא בכל התמונות מחייך ואני מעריץ אותו פתאום. איזה אבא! פעם ראשונה שאני נהנה להסתכל בתמונות. אמא צילמה הרבה תמונות, האלבום מלא. ויש עוד תמונות מפוזרות באלבומים אחרים. והנה אני, שוב, בן תשע בתמונה, לצידי שני האחים שלי. ושוב, נזכר, איך פעם היה לי כל כך מסובך, מורכב, היום עדין לא הכל חלק וזורם. ובעצם, מי מצפה לכך? הלאה, עוד תמונות... משום מה פתאום זה קשה לי להחליט על איזה תמונות לוותר. נו, יואב, אני אומר לעצמי, ממתי חשוב לך אלבום, תמונות? אבל אני יודע שהאלבום הזה, אחרי המבול של הזיכרונות שתקף אותי, הוא יותר מסתם תמונות ילדות. תמונה עם אמא. תמונה עם אבא. תמונה עם אייל. וכל תמונה מסתתר מאחוריה עוד סיפור, עוד רגשות. אלה החיים שלי, שלמדתי לאהוב אותם למרות הכל. אני מוציא את התמונה שלי מגיל שמונה, ביומולדת ומכניס אותה מיד. לא, אותה אני לא רוצה לתת היא שלי. משמעותית. בסוף אני מתפשר על חמש תמונות שלי לבד. פתרתי את הבעיה. מסתכל רגע בפלאפון. מה??! עברו ארבעים וחמש דקות דקות?! פעם ראשונה שאני משקיע הרבה זמן על זה. אני סוגר את האלבום, אבל מיד פותח אותו. את התמונה הזאת אף פעם לא ראיתי, אבא והמשפחה החדשה שלו. אה, נכון, הוא הביא לי אותה לפני כמה ימים, "לפחות תזהה אותם ברחוב". אני מסתכל, אשתו מחייכת וארבעת ילדיה, ועוד שניים משותפים לשניהם. הבת בגילי גם מצולמת, דווקא יפה, אבל היא מעוררת בי רתיעה. איך אבא אמר שקוראים לה? אני נזכר. הם גרים בקרית יובל, אבא אמר שהיא למדה בצביה ירושלים. נו, זה חייב להיות היא. לכמה רגעים אני מבואס קצת מהעניין אבל אחרי זה שמח שגיליתי את זה עכשיו, אם לא הייתי מסתכל באלבום הזה, מי יודע מה היה קורה אם הייתי מגלה את זה מולה. פנים מול פנים. היא תשלוף עלי כמה מילים חדות ופוגעות, אני אנסה לענות לה. ממש מתאימים, איזה זוג חמוד. אני סוגר את האלבום, הולך למטבח להביא לאמא את התמונות שבחרתי ואת הטלפון האלחוטי, את השיחה הזאת אני לא עושה מהפלאפון. "לאן אתה הולך?" היא שואלת אותי, "לשום מקום" אני עונה לה, מה שלא היה נכון לפני כמה דקות, עכשיו כן. "הדייט עם מורן לא היום?" "בסוף לא" אני עונה לה בקצרה. לא סיפרתי לה, היא שמעה אותי מדבר עם אביעד על זה. אמא. משהו בה חוסם אותי, אולי בעתיד זה ישתנה ואולי לא. היא מניחה לי, לא מוסיפה לשאול ואני יוצא מהמטבח. מחייג את המספר אליה, "הלו'?" אני שומע אותה. "היי, מורן, זה יואב" אני אומר לה. "הא, מה קורה?" היא בטח מתפלאת מה אני עושה בבית, אם עוד פחות מעשר דקות אני צריך להיפגש איתה. "יואב. הבן של אלעד" אני מוסיף. "אה, אופס. חשבתי שאתה יואב אחר" אני מבחין איך הטון של הקול שלה נהיה אחר, קריר, רוצה לסיים את השיח. "רק רציתי לבטל את הדייט היום" אני אומר לה ולפתע מחייך, שאבא ישמע על זה, מעניין איך הוא יגיב. "הא...המממ..." היא לא יודעת איך להגיב, מציעים לה בחור, פתאום מתגלה לה שזה הבן של אבא החורג שלה. איזה תגובה שנונה יש לה, היא חזקה בזה. "לא נורא, מורן, פשוט צריך להודיע לאביעד שהוא דפוק, אבל ממש דפוק בשידוכים" אני עונה לה, מנסה להיות נחמד. " כן, שיחליף עיסוק לשעות הפנאי, דחוף!" אני שומע בקולה שהיא מחייכת אבל עדין עוינת. "טוב, אז ביי" אני אומר לה, אין לי צורך לאחל את האיחולים של ה"בהצלחה בחיים" "תהני" וכל השטויות האלה. כנראה שגם לה אין צורך כזה. "ביי" היא עונה לי. שיחה הבאה לאביעד, תפוס אצלו. זריזה מורן. אני אדבר איתו יותר מאוחר, דפוק במוח הבנאדם הזה. אבל לא נורא, הוא בסדר בדרך כלל. עוד שיחה, לאבא. אני מספר לו, הוא פשוט צוחק, בעיקר על אביעד, השדכן המהולל. "אבא, רוצה לצאת איתי לדייט היום?" אני שואל אותו, הרבה זמן לא ראיתי אותו. הוא מחייך, אני יודע למרות שהוא לא מולי. "האמת לא, אני תפוס", הוא עונה לי. המשפט נאמר בצחוק ובחיוך ולמרות הכל הוא קצת דוקר. "טוב, תבוא לאיסוף אותי, אני אחכה לך בכניסה לבניין", "סבבה" הוא אומר. לא יודע לאן נלך, מצידי סתם לשבת באוטו איתו, לשמוע מוזיקה טובה, לדבר, ואחרי שעה לחזור הביתה. אני שפוך מעייפות. המחשבות האחרונות שחולפות בראשי רגע לפני שאני רואה את אבא הם: שהלוואי שהאלבום של בני, שיבוא בע"ה, יהיה שונה משלי. והלוואי, הלוואי ואהיה אב טוב כמו אבי. * * * לא', סתם כי חשבתי עליך שכתבתי את זה..מעריכה.

בס"ד ילדת פלא מוזרה. כבר חודש גיל רואה אותה, עם הגיטרה החומה שלה. יושבת על אבן גדולה, מנגנת את שיריה המוזרים. שערה הבלונדיני מפוזר, ולא מסורק וקולה צרוד. מכנסיה חאקי ועל עיניה החומות-כהות הסותרות את שערה הבהיר היא מורחת שכבות של עיפרון ירוק. ירוק, גיל תהה למה בחרה כזה צבע שלא מתאים לה. אבל במחשבה שנייה גיל תהה על הרבה דברים שיש בה.על החולצה שלה כתוב "הארי פוטר", אבנר אמר לו שזה ספר בעל דמיונות שרק אנשים שרוצים לברוח מהמציאות גיל רצה לדבר איתה. משהו בה היה שונה מכל הבנות שעד עכשיו הכיר. בכיתה שלו כולן היו אותו דבר. שכל מה שמעניין אותן זה לימודים, בגדים, מסיבות וסרטים. לגיל היה נמאס לראות איך כל בת בכיתתו היא העתק של בת אחרת. ביום הראשון של שנת הלימודים השאלה הראשונה ששאלו אותו היתה: "כמה יחידות אתה עושה בבגרות במתמטיקה?" גיל ענה "חמש" בקול רגיל. בשבילו זה לא היה פסגת חלומותיו, פשוט היה לו שכל בזה והוא ניצל אותו, לא מעבר. הוא שנא אנשים שמודדים אחרים על פי הרמה הלימודית שלהם, זה היה נראה לו כל כך שקרי ולא אמיתי. הוא התחיל כבר בכיתה ט' יחידה אחת. למד בתיכון מוזר. בעצמו לא ידע איך שרד שם שנה שלמה, עד שהגיע לתיכון פה "ארזים". עד שראה אותה, יושבת בכניסה לתיכון בסוף כל יום, שעה-שעה וחצי, מנגנת ושרה לעצמה. כולם חולפים על פניה בלי לתת לה מבט. ויש כמה בנות שיורדות עליה על שנראית הומלסית. היא לומדת בכיתה ט', כך התברר לו ששאל בת אחת שדיברה איתה חד פעמי. יום אחד התקרב אליה ושמע אותה שרה "האדם הוא יצור מזוהם, המתחפר מתחת לבגדים, קום והפוך לחיה". תווים מיוחדים היא ניגנה, לחן שונה ממה ששמע עד עכשיו.המילים בשירתה כה מהורהרות, ומעלה צמרמורת לגיל איך שהיא שרה. 'אני חייב לדבר איתה' חשב גיל, אך התבייש ממנה. היא שידרה שטוב לה לבד, עם עצמה והגיטרה, ולא צריכה איש.אבל לעיתים היה נדמה לו, כשהיתה מוסיפה כמה דפים לדפי השירה שלה, שהיא יותר מדי לבד, וזה לא טוב לה. "הילדה עם הקול המיוחד והשירים המוזרים" כך כינה אותה בליבו, אפילו את שמה לא ידע. אבל הרגיש, איך לאט, בלי שהוא יכול לשלוט על זה, הוא חושב עליה, והרבה. -------------------------------------------------------- גיל דאג, באמת דאג. כבר שבועיים שהוא לא רואה אותה את "הילדה עם הקול המיוחד והשירים המוזרים" כבר היה רגיל לדמותה כל יום אחרי הלימודים, ופתאום, היא איננה. גיל היה מוכרח לדעת להבין מה קורה פה, מיהי. בהפסקה אחת נכנס לכיתה ט', חמשושית ניסתה להתחיל איתו. "היי, איך קוראים לך? מה אתה מחפש פה?" "תגידי, איפה חברה שלך, זאתי עם הגיטרה?" שאל אותה, מתעלם משאלתה. "אז אתה לא מחפש אותי?" ניסתה שוב "לי קוראים עינב" כאילו ששאל אותה, לא היה לו קריזה לשטויות האלה והוא יצא מהכיתה בלי להגיד לה מילה. "היי, אתה! חכה רגע" הוא נעצר רגע, מקווה שעינב הזאת תענה לו נורמלי. "קח את "ותדע לך שהיא דווקא באה כל יום, פשוט היום חד פעמי לא באה ללימודים , ולוידעת למה הפסיקה לנגן את השירים המפגרים שלה " "ואל תגיד שהיא חסרה לך" הוסיפה בהתנשאות. לגיל זה הספיק "תודה רבה לך" אמר והמשיך לכיתתו, שבדרך נזכר שאפילו לא שאל את עינב איך קוראים לילדה ההיא. במשך היום חשב עליה, זה היה לו כל כך מוזר. הרגיש אליה קשור, שאכפת לו מהילדה הזאת, למרות שלא ידע מי היא. לעזאזל. הוא רוצה להכיר אותה. להיות איתה. לאהוב אותה.לאהוב אותה? גיל לא ידע אם הוא מאוהב בה בכלל, אחרי הכל בכלל לא ידע מי היא. בסוף היום שעבר על יד האבן שלה, שוב חסרה לו דמותה. 'להתקשר אליה?' התלבט גיל. מה יגיד לה? שהוא רואה אותה כל פה כל יום ודאג לה? זה מגוחך. 'אבל אני מוכרח'. 'לא, אני לא מתקשר'. 'אבל באמת מעניין אותי מה קורה איתה, אז אולי כן להתקשר?' המחשבות עליה לא נתנו לו מנוח. בסוף החליט להסתפק על צינתוק. הוא שנא לעשות את זה. שיגאל היה מצנתק אליו כל רגע פעם גיל אמר לו, "מה הקטע? אם אתה צריך משהו, תתקשר, בכיף. אם לא, אז אל תתקשר בכלל וזהו". אבל איתה, הו, איתה הכל אחרת. היא חיפש את השם שלה בזיכרון, לא היה לו מקום לכתוב את השם שהמציא לה לכן הסתפק ב"ילדה מוזרה". "מתקשר לילדה מוזרה" היה כתוב לגיל על הצג של הפלאפון. אחרי ששמע שני צלצולים הוא ניתק, וחיכה, אולי תחזור, אולי. אך לא. היא לא חזרה. הוא התיישב מול הטלוויזיה. משתוקק לשכוח אותה לכמה שעות טובות, צפה ב"אהבה שלי היא לא האהבה שלו" שהקרינו. תוך כדי נרדם על הספה. "וזה תמיד אהבה, זה תמיד מסובך ונמאס" הצלצול פלאפון שלו העיר אותו בשעה אחד עשרה בלילה, נרדם לכמה שעות טובות, בהם לא חלם על כלום, וטוב היה לו כך. אך מיד שהתעורר שוב חזרה למחשבותיו, הצלצול נפסק. אפילו לא היה כח לבדוק מי זה. לאחר דקה שוב צלצל לו הפלאפון, על הצג הופיע "ילדה מוזרה מתקשר אליך" גיל ענה. מקווה שהוא לא נשמע כמי שקם לפני כמה רגעים משינה. "הלו'? התקשרת אלי בשעה שבע ורבע, מי זה?" גיל שתק. לא ידע מה לענות לה. קולה הזיז לו משהו בלב, דווקא שקט ועדין ומעט ביישן, לא כמו ששרה. "הלו'?" אמרה שוב. "האאא...היי, את לא מכירה אותי. קוראים לי גיל ואני בשישית ו..." הוא יסתבך. מה יגיד לה עכשיו? שהתאהב בה? שדאג לה? לעזאזל. "הא, זה אתה עם השיער השחור והעיניים חומות בהירות שמסתכל עלי כל יום?" "כן" ענה לה בחשש. נו, מה עכשיו? פעם ראשונה שהוא כל כך מתפדח "טוב, מה רצית?" שאלה בהתעניינות. "הממ...שנייה, איך קוראים לך?" זה מה שעלה על דעתו להגיד, לדעת סופסוף את שמה. "פלא" היא ענתה לו. פלא, פלא, חשב על שמה ועליה. "כן?" שמעה את פלא אומרת. "הממ פלא" היה לו מוזר להגיד את שמה "פשוט הממ.." הוא הסתבך ושוב שתק. "ראית שאני לא מנגנת כל יום אחרי הלימודים, ודאגת" אמרה במקומו. איך ידעה, השד יודע. אבל כן, היא קלעה. "נכון" הוא אמר לה. "טוב, מחר אני חוזרת, ביי" אמרה פלא וניתקה את השיחה. השיחה איתה היתה לו כל כך מוזרה, עכשיו כבר ידע את שמה. פלא, איזה שם מיוחד, בחיים שלו לא שמע על השם הזה, פעם ראשונה. ופלא בעצמה, נשמעה לו עוד יותר מסקרנת ומעניינת. גיל חיכה כבר למחר, לראות אותה שוב. ומחר הוא גם ידבר איתה. כן, הוא יהיה גבר, יתיישב וידבר איתה על כל מה שמעניין אותו בה. ----------------------------------------------------------------- היא השתנתה. משהו בה היה לו מוזר, גיל לא ידע להצביע על נקודה מסוימת. או שאולי רק נדמה לו בגלל שלא ראה אותה הרבה זמן? הוא לא ידע. היא ישבה, כמו מלפני שבועיים, עם הגיטרה שלה, ניגנה ושרה. גיל התיישב לידה, הביט בה, הקשיב ושתק. "ניסיתי להיות אחרת, אך לא הצלחתי, ונותרתי אותה פלא, שאין בה פלא"..." שוב הרגיש במילותיה ובשירתה משהו כל כך שברירי וזועק, הוא המשיך והקשיב בדממה. "אז מי אני? עוד סתם בת אדם, אלך אל הקבר, שלראשי רק סיכה" גיל ראה את עיניה נעוצות בו, ותהה אם היא חושבת עליו עכשיו, כמו שהוא חושב עליה. "למה אתה פה לידי גיל?" שאלה אותו פלא. גיל לא ידע מה להגיד, שאלה פשוטה שהתשובה שלה כל כך מסובכת. מי יגיד לה? שרוצה הוא להכיר אותה? להיות איתה? לחבק ולאהוב אותה? "את מנגנת מדהים" אמר לה, לא בטוח שזה קשור לשאלתה. היא חייכה. "אתה יודע, אם אתה כבר כאן לידי, אתה רוצה לדעת למה אני פה?" שאלה פלא. רוצה?מת, משתוקק סופסוף לדעת מי את, מעבר לשם שלך. "כן" אמר גיל, קצר. אינו מעיז להראות לה מה הוא מרגיש אליה, והוא בעצמו, אינו בטוח ברגשותיו. והיא דיברה, והוא הקשיב לה, כמו שבחיים לו הקשיב לאף בנאדם. מרותק, עד סוף דבריה. "אז, בעצם, את סתם פה?" שאל גיל מבולבל. היא חייכה וענתה "לא. אני נהנת מכך שאני מסוגלת להיות 'אני' ". גיל הסתכל עליה עדיין באותו מבט מבולבל, לא מבין. "תראה, אני באמת עכשיו יכולה להגיד לך ש'אני' אני, ובאמת עושה מה שחשוב לי. לא הכי חשוב לי המראה שלי, ובאמת, אני לא משקיעה בו יותר מדי. אבל אני הולכת שלוש פעמים בשבוע להתנדב במרכז גיל חשב שהיא צודקת, אבל בעמקי ליבו לא רצה להיות כמוה, לנסות להיות כמה שיותר גיל, היה לו טוב, כמו שהוא, למרות שהיה בטוח, שהוא לא אמיתי עם עצמו בהכל. היא ניגנה בלי לשיר והסתכלה על גיל. "בעצם, לכל בנאדם יש את הרצון הזה, לא להיות כמו כולם, להיות שונה, אחר, מיוחד. אבל מדחיקים את זה כל כך חזק, עד שהרצון הזה משתנה להפך, להיות כמו כולם. וזה בעיה" אמרה פלא. לגיל זה היה נשמע מסובך, איך שהיא מדברת, בחיים לא היתה לו שיחה רצינית כזאת עם בת. "תנגני לי שיר מוכר, טוב?" ביקש גיל. היא הנהנה וניגנה, שיר ילדים מוכר. "אבל אני תמיד נשאר אני". לא, גיל לא ידע מה עובר עליו, הוא מתחיל לנתח שירי ילדים, אבל השיר הזה כל כך לא נכון. הוא גיל, לא הוא. גיל התחיל לצחוק, גם ממבוכה...פלא הצטרפה אליו. גיל ידע, זוהי תחילתה של ידידות, שמקווה הוא שתביא אהבה. אך הרגיש, משהו שונה ומיוחד לטובה, בכל הסיפור הזה. בטוח שיאהב את עצמו יותר, יעריך את עצמו יותר. ביחד עם פלא, כך קיווה. הוא לא ידע עדיין מהי אהבה, לא הרגיש אף פעם אהבה. אבל מה שידע גיל זה שהוא רוצה שיהיה לילדה המדהימה הזאת מולו את הכי טוב בעולם. הוא לא התאפק, וחיבק אותה. פלא נראתה מופתעת מקצת, אך תוך שניות החזירה לו גם. וגיל ידע, הוא אוהב אותה, זאת אהבה. עכשיו הכל אחרת. כי פלא, היא שונה ואחרת, מכל בנאדם שהכיר בעולם. הם קמו ביחד, אחרי שעה וחצי של ביחד, לבד. וגיל קיווה, שיהיה לו עוד הרבה ימים כאלה, של פלא, של גיל.