"בתחילה עמד הדבר השלם שברא הכל: הכלל הגדול, פלא המדינה,
האומה, ההיסטוריה, הגבורה והניצחון.
רק אחר כך בצבצו קובלנות היחיד,
הקורבן האישי והביוגרפיה הנאבקת עם ההיסטוריה."
ס. יזהר.
גלגלי העגלה שעטו במהירות לאורכה של דרך, מתנגשים באבני חצץ קטנות שדרך העפר הייתה מלאה בהן.
הוא ישב על העגלה, והביט אל מרחבי העולם שלשמאלו. לידו, על אותה עגלה, באותה הדרך, היו גם חבריו. הוא הביט בהם והם נראו תשושים לא פחות ממנו.
כל אחד ואחד מהם עבר עכשיו קרב קשה.
זאב הביט על ידיו, וכבר לא ידע להבדיל בין דמו שלו לדם חבריו הפצועים, שישבו לצידו.
הוא הביט לקרקעית העגלה, ומתוך החשיכה ניבטו אליו עיניו החכמות של מפקדו האהוב.
מפקדו הגוסס.
מאחוריהם עוד נראו שעריו המפויחים של מה שעד לאותו הרגע הוא קרא "בית".
לשונות אש עוד הזדחלו מאחוריהם, מנסות להשיג אותם, אבל הם כבר עזבו את המקום.
שועטים לעבר הלילה החשוך.
עוזבים.
*
זאב הגיע לארץ רק כמה שנים לפני כן, אבל כבר ידע את העברית על בוריה ואת שימושיו של הנשק הארצישראלי.
מאוקראינה הגיע, על גבי אוניה רעועה - העיקר לברוח מהכאב שהיה כרוך בשהייה שם. אביו נהרג שם, באחת מהפרעות האנטישמיות. מאז זאב לקח על עצמו את התפקיד של ראש המשפחה, והחליט שכדאי לעזוב, כדי שאימו, או אחד מאחיו, לא יפגע חלילה.
עברו שנים מקבלת ההחלטה עד לרגע בו נתנו לו את האישורים להם כל כך חיכה. הוא קנה להם מקום באונייה, והם הפליגו לארץ.
זאב הגיע עם משפחתו לארץ ב-1919, כשהוא רק בן 20. תפקיד ראש המשפחה היה מוטל על כתפיו עוד מגיל צעיר, אך תמיד נהג בו בחכמה.
כל רצונו היה שיהיה למשפחתו טוב, וטוב – הוא ידע – יהיה רק בארץ.
"ארץ ישראל לעם ישראל" היה המוטו, עוד שנים לפני שקמו כל הציונים והחלוצים הגדולים.
*
לזאב ומשפחתו היו מיטלטלים מעטים, אך די היה בהם כדי להאט את צעדיהם בארץ החדשה.
האונייה עגנה בנמל יפו, וזאב ירד ממנה, בעוד משפחתו משתרכת בעקבותיו. בעיניים חוקרות ניסה להבחין במשרדי הנמל. הוא לא ידע מה לעשות, ואולי הם יכולים פשוט לעזוב את המקום?
אחד מאחיו הקטנים הצביע לכיוון בו התקהלו אנשים רבים וזאב הוביל אותם לשם.
היה שם ביתן קטן, התקהלות רבה הייתה סביב הפקיד שישב בתוכו. מקריאות האנשים הרועשות הבין שלדעתם הפקיד עשה טעות כלשהי ברישום, ועכשיו לקבוצה שלמה יש בלבול בכרטיסים.
זאב סימן בראשו והם יצאו מהנמל אל עבר העיר, מסתכלים לכל כיוון בעיניים פעורות לרווחה.
המוני רוכלים עמדו בכל מקום וחיכו ללקוחות; תושבים עייפים חזרו הביתה, אחרי יום עבודה ארוך.
דומה היה שלאיש לא אכפת אחד מהשני, שכל אחד עסוק בעינינו, אך כשהסתכל לפרטים, ראה זאב איך ברכות השלום ממלאות את הרחוב, כמעט באופן בלתי מורגש. איך איש שעובר ליד חברו מניד ראשו לשלום – ולפעמים אף נעצר לשיחה בענייני דיומא. איך הזחת הכובע מעט, מסמלת לאנשים פה כל כך הרבה.. איך הכל קורה בשקט, אבל הם מבינים.
"אין לי ארץ אחרת" מלמל לעצמו חרש, שנים לפני אהוד מנור.
*
שבע בערב, והשמש צובעת את העיר בצבעי שקיעה.
זאב לא יכל שלא להתפעל.
עיר שעל פניה היא כל כך שקטה, אך מתחת רוחשת חיים.
הם הסתובבו ברחובות - עם חפציהם - במשך שעתיים, מוקסמים מדברים שכמותם לא היו ברוסיה.
ראו רוכלים ערבים ליד חיילים צרפתיים, רב מזוקן ליד בחור ובחורה מתלחששים. המוני עדות, צבעים ומגזרים מילאו את הרחובות.
בעודם מסתובבים, נחו עיניו של זאב על שלט קטן המודיע כי בעלי בית משכירים חדרים מביתם.
זאב נקש בעדינות על דלת הבית, ואישה צעירה פתחה לו.
"החדרים שאתם משכירים פנויים עדיין?" שאל זאב. האישה הנהנה וקראה לבעלה.
זאב והאיש סגרו בניהם את העניינים הכספיים, ונכנסו ביחד לתוך הבית. האיש הציג את עצמו בתור משה, ולאשתו קרא שרה.
לילה שקט ירד עליהם.
לילה ראשון בארץ הקודש.
*
אחרי זמן מה בחברת משה ושרה למד זאב להעריך אותם.
אנשים עמלי יום הם היו, אנשים שלא נתנו לעבודה הקשה להרתיע אותם. מסוגלים היו לכל דבר – העיקר שיהיה למטרה טובה.
ילדים לא היו להם, ולכן הזמינו לעיתים קרובות את משפחתו של זאב לסעוד עימם – כדי שיארחו להם חברה.
באחת השיחות סיפר משה על כמה יישובים מבודדים בצפון הארץ. הוא דיבר ולזאב ניצת אור בעיניים. משה סיפר שצריך שם עזרה, ושיש קבוצה של כמה בחורים שמתכננים לעלות לשם.
זה היה לאחר כמה חודשים שזאב ישב ביפו, וכבר נמאסה עליו הישיבה ללא מעש באותה עיר קטנה. הוא חלם על עבודה למען הארץ, על השמירה עליה. לא כך חשב שייראו חייו בארץ.
"אתה יודע לאחוז בנשק?" שאל משה, וזאב ענה שכן. עוד ברוסיה למד.
משה הוביל אותו אל אחד ממכריו שהיה אחראי על איסוף כל האנשים שרצו לעלות ליישובים, והלה סיפר לו שעומדת לעלות קבוצה של חמש נפשות כתגבורת. לשאלתו אם זאב רוצה להצטרף ענה בהנהון מהיר ונרגש.
"אתה מוזמן. נחוץ לנו כוח עזר רב. כל אחד יועיל." אמר המכר.
בלב זאב הניצוץ בער.
זאב חזר עם משה אל הדירה, וכינס את משפחתו. הוא פתח בנאום נלהב על עבודה בארץ ישראל, שמירה עליה, הגנה עליה.. דיבר על החלום שלו, ועל "חזון אחרית ימים" של נביאי ישראל. זאב סיפר על הרצל, ועל התובנות שעלו בו מהקונגרסים ששמע עליהם.
זאב דיבר בלהט על ארץ ישראל, "מורשת אבות" הוא קרא לה, עיניו נצצו כשהזכיר אותה.
לפני שיצא זאב לדרך סמכה אימו על ראשו את שתי ידיה ובירכה אותו ברוסית מהירה.
הוא הודה לה, ויצא אל שאר האנשים. כשהגיע התחילו לצעוד לכיוון ראש פינה.
"לא קלה דרכנו"- הוא ידע, עוד שנים לפני קשיי היומיום הרגילים.
*
כאשר הגיעו לתל חי אחרי כמה ימים החלו מיד לעזור. חסרו שם ידיים עובדות. גם יוסף טרומפלדור הגיע עימם – מי שהתמנה למפקד החצר והאזור.
זאב למד בהנאה צרופה את עבודתו, והיה מוכן להגן על תל חי בכל רגע.
רק בלילה לבד היה חושב על משפחתו. אימו כבר לא צעירה, ואחיו עדיין קטנים. הלוואי ותסתדר, התפלל. מבקש בשבילה מאלוקים.
זאב ידע שמשפחתו צריכה אותו לצידם, אך פשוט לא היה מסוגל להישאר. הוא היה איש של מעשים. כל מה שיכל לעשות זה להשאיר להם קצת כסף שחסך, וידידות עמוקה עם שני בני אדם מדהימים. לא היה יכול לעשות יותר מכך.
הארץ הייתה חשובה לו.
*
ואז הגיע היום הגדול, הנורא. היום שהעמיד את תל חי בכותרות לזמן רב.
זה התחיל כמו סתם יום רגיל בשגרת החצר.
חבריו קמו מוקדם כדי לאסוף את הירקות הראשונים, והעירו אותו לשמירה. מיד עלה על החומה והתיישב בעמדתו.
האופק היה שקט.
בסביבות הצהריים התחיל הכל.
זאב הביט אל קצה האופק בשעמום ונדרך למראה ענן אבק גדול שמתקרב. כשהענן היה כבר קרוב יכלו הוא ושאר המגנים להבחין שאלה פלוגות רבות של ערבים שעומדים להתקיף את החצר.
הם הזעיקו את כל מי שיכלו, ועד מהרה התברר שטרומפלדור איננו. הוא הלך להביא עוד אספקה מכפר גלעדי הסמוך.
במהרה התגבשה קבוצת הוותיקים והגיעה אל שער החומה לדיון עם מפקדי הפלוגות.
מפקד הערבים – כאמל אלחסיין – וכמה מחייליו הגיעו לחומה, ודרשו להיכנס. הם רצו לבדוק האם מתחבאים בחצר חיילים צרפתיים.
בעוד הצדדים מתדיינים, הגיע טרומפלדור. עיניו שראו הכול ממרחק הובילו אותו אל זירת האירוע, לראות מה קורה. הוא שמע את טענות הערבים ופתח את השער.
אנשי החצר – שרצו להישאר ניטרליים במלחמה שבין הערבים לצרפתים – לא הרבו לעשות דברים שירגיזו אי אלו מן הצדדים, אך אם לא היו מסכימים לפתוח את השער היו הערבים יוצאים במלחמת חרמה נגדם.
זאב הביט על הערבים בקור רוח. הביקורים שלהם הלכו ותכפו. נראה שהם ממש מפחדים מהצרפתים האלה, גיחך לעצמו. הוא ידע שביקור כזה הוא דבר שבשגרה, אך נדמה היה שלא הייתה ממש שגרה לאנשי תל חי. בכל פעם מחדש – כשהערבים הגיעו - הזעיקו את כולם.
זאב הביט בערבים נכנסים וצפה בהם נבלעים בתוך בניין. הוא שיער שהם מובלים לחדר העליון, שבו - ידע – שוהים באותו הזמן כמה מן הוותיקים.
יוסף אכן הוביל את הערבים אל החדר, אך באיזשהו שלב עזב אותם והלך.
בכניסה אל החדר העליון עמדה דבורה דרכלר – אחת מהוותיקות – והניפה אקדח אל מול פניו של כאמל. כאמל - שלא יכל לסבול את העובדה שאישה מכוונת אליו אקדח - ניסה לקחת אותו ממנה בכוח. במהלך המאבק ביניהם נורתה הירייה הראשונה. מאחר וירייה בודדת הייתה סימן מוסכם מראש לפתיחה באש, נתן טרומפלדור פקודה והקרב החל. הערבים ירו מבחוץ והמגנים מבפנים.
זאב שמע את הירייה וכיוון את נישקו. ברגע שניתנה הפקודה החל לירות, מגן על הארץ שלו.
שעתה הקשה של תל חי התחילה.
*
בסוף הכל נגמר. הם עזבו.
הם נסעו לכיוון ראש פינה בשתי עגלות, כשבאחת גופות ההרוגים ובשנייה הפצועים ושאר המגנים.
על קרקעית עגלת הפצועים שכב יוסף.
גוסס.
הוא היה מפקד טוב, אוהב.. זאב כבר הספיד אותו בליבו. כאב לו שיוסף עומד למות, אך ידע שאין עוד תקווה.
המערכה על תל חי נגמרה, ואיתה מתו אנשים רבים.
לפני שעצם עיניים, לחש יוסף לפקודיו דבר אחרון.
"טוב למות בעד ארצנו" קבע, ואז נדם.
זו הייתה צוואה אחרונה, לא כתובה.
"תחיו", הוא רצה. "תגנו על הארץ שלכם, עד הנשימה האחרונה. אין דרך אחרת כדי להגיע לגאולה."
*
אחרי שהגיעו לראש פינה התפזרו החברים לבתיהם. זאב חזר למשפחתו.
אימו קיבלה אותו בידיים פשוטות לרווחה. גם אם היה לה קשה – היא לא הראתה זאת. היא ידעה שכואב לו עכשיו, ולא רצתה להקשות עליו.
בהלוויה שבו החברים ונפגשו. שותקים הלכו אחרי הארון.
זאב מחה דמעה.
"משורה משחרר רק המוות"- הוא הבין, עוד שנים לפני המחתרות.
תגובהתגובות