יצירות של מילים נסתרות.

כשהכל קורה ואת לא שם, אלא רחוק בתוך הזיותייך, כנראה לא תוכלי למצוא דרך מתוך מחשבותייך. כשהחיים עוברים ואת לא חלק מהם, סימן ששכחת עצמך במציאות אחרת, ודעי לך, קשה הדרך חזרה. הלכת רחוק ברצונותייך, אך בעצם נשארת במקומך, ורק דמיונך מרקד כחזיון תעתועים אל מול עינייך, מבלבל בהתקדמותך המזויפת אל מטרה בלתי נראת לעין. את מאמינה בה, פתיה, וכולנו צוחקים לך. הסתכלי שם, באופק- רואה אַת ים רגוע? אלו חייך. לעיתים סוערים הם, נכונים דברייך, אך לא מכורח המציאות מרעישים גלייך, אלא מזעקת פצעייך, הרוצים איש שיראה דמם, איש אשר יבכה ויחבוש ליבך. ואין איש, אינך רואה? הרחקת את חברייך בניסיונותייך להשאירם. ספונה את בדמיונך, בחייך אשר יצרת לעצמך. ספונה את בחיים בהם אין מקום לאיש, מלבדך. פקחי עינייך, ילדה. כאשר תתעוררי יום אחד ותגלי שמה שהכרת נעלם, שמה שידעת נשכח, ושמה שבנית נשבר בך מזמן- מה הסיכויים שתוכלי להמשיך הלאה? שתקי.

ימי החושך, ימייך שזורים בחוטי שאיפות שכיזבו, דבוקים בחלומות זכים שאבדו, מחריבים בכאב לילותייך. עלטה מסמאת שבצילה שברים סוגרת אכזרית את הדרך לברוח, מונעת מהלב את היכולת לשכוח, מוסיפה את הצער לחדות הפצעים. בין אינסוף מחשבות שחורות, בתהומות האפלים של הים, לאחר חיפושים של דבר נעלם מצאתי פריחה של תקוות. *והצליח.

יֵשׁ שְׁקִיעָה בַּשָּׁמַיִם אַךְ הַלֵּב אֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶת אֲשֶׁר הָעֵינַיִם פָּסְקוּ מִלִּרְאוֹת. עִוָּרוֹן שׁוֹלֵט בְּכָל וְדָבָר אֵינוֹ חַי עוֹד. שְׂפָתַיִם נִסְדְּקוּ בְּחֹסֶר שִׁמּוּש,ׁ וְכָעֵת לוֹחֲשׁוֹת מִלּוֹת אַהֲבָה. נִדְמֶה לָעוֹלָם כְּאִלּוּ יָשׁוּב צֶבַע מֵהֶעָבָר וְיִצְבַּע בְּחַיִּים כֹּל חִוָּרוֹן. אַךְ תְּמֵהַנִי, הַאִם יְכוֹלָה לִהְיוֹת אַהֲבָה בְּחַיִּים חֲסֵרִים?

מקיאה את כל מה שקשה לזכור בֵּין אָהֲבָה לְאַהֲבָה הַשִּׂנְאָה חוצבת מַעֲבָר, מְאַיֶּמֶת לִשְׁבֹּר אֵת מָה שֶׁנִּשְׁאָר- לְמָה שֶׁעוֹד לֹא הָיָה. בָּרָצוֹן להבריא הִיא מְחַבֵּלֵת כשהגוף חַלָּשׁ מִכְּדֵי לְהִתְנַגֵּד, וַאֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהָקִיא אֶת עַצְמִי מֵעַצְמִי, מְפַנָּה לָהּ מָקוֹם, בִּי. (שונאת עם כולם, אותי)

את באה אלי עייפה ודואבת, לנוח על מצע מילים אוהבות, להתרפק על זרועות פשוטות ולדמוע ללב פתוח. בידייך הכבוד, בראשך הצורך, בליבך האהבה. את באה אלי ובין הדי שתיקתי בכייך מטלטל. מרטיט מילותיי הנאלמות, שורט כל אדישות ומחכה לקול שירגיע (ולא בא). "לו רק יכולתי להביא לך פתרונות" (שלום חנוך) ...

טיפה ועוד טיפה, שחורות, קפאו במסך עשן וערפל, מסתירות מילים שפעמו באהבה עד היעלמותן מעין כל. בחושך המילים בכו ואיש לא היה כדי לראות. נארזו הן כקופסת מתנה והתקשטו בסרט, לפצות על הבדידות. אחת לאחת הן רצו לגעת כפי ההרגל. אך המילים נשלחו לחבר שפעם היה, והיום-- כבר לא, ובמקומו חיכתה האדישות שנגעה בהן ולא יכלו לה.

אומרים ישנו מקום בלב איש אשר זעם עצור בו, מקום בו הרוע משמש בערבוביה עם הכאב. אומרים ישנו מקום מוגן, אשר איש אינו יכול לתככיו, וכל שניסה לא חזר לעולם (לעצמו). אומרים שכאשר מתפרץ הפחד בעליו הופך לצל של אור, לחיקוי. אומרים שגם נגיעות של אור לא נוגעות שם, ואני האמנתי, כי אומרים שאין תרופה לנפילה ופחדתי. (לא לדעת, לא לגעת, לא ליפול.)

בעז"ה. "הוא גר קרוב אבל הוא לא איתך" חוט אי ההבנה שתמיד הרחקתם, מצא דרך לליבותיכם והגביל את תנועת רגשותיכם ותנועת מחשבותיכם. נשארתם באותו המקום, ללא יכולת לפנות ימינה או שמאלה, ללא יכולת להתקדם. קמלתם אל תוך הכאב. את זוכרת, איך שניסיתם לגשר? תמיד היה חסר איפשהו חלק לסיום הגשר. המקום בו נחתה הפגיעה פעם אחר פעם [לא מרצון - מחוסר ידיעה] הפריע לניצוץ בעיניים לחזור ולדבר אל נשמותיכם. הוא לא נתן לגשר להיבנות, כי פחד שכשייבנה תעלם הוויתו. כבר לא ירצו בו, כי יימצאו דרכים אחרות להרגיש את הלב. ניסיתם שוב ושוב ובסוף התייאשתם, כי לא יכולתם לבנות תקווה משותפת, ולתקווה בודדת לא היו מספיק כוחות כדי לסיים את הגשר לבדה. וגם חוט אי ההבנה שהיה שם, הפריע... כי הגשר נבנה כדי לגשר מעליו-- אבל איך אפשר לגשר על משהו כשאותו אחד מפריע לכך? אי אפשר. עזבתם. הוא גר ממול, ואתם לא מצליחים לדבר. "רוצה אלייך ולא יודע איך עוד לא."

בעז"ה. שאריות בד קרוע נצמדו לפצעיי בייאוש וכברזל מלובן - נכרכו סביב קרסוליי. עוצרות היו את דמי אך לדמעותיי לא נמצא מזור. ירדו הן על פיסות הבד וצרבוני. לאיטו, חנק בי הבד רגשותיי, אך כפסע מהאבדון - גַברתי.

בעז"ה. בדרכים הרבות שמתווה לב שבור, של חול ואבן. בין הגאות לשפל בחייו, מצאתי את שחלף עם הרוח ונעלם, ונאלם. חיפשתיו בלחישות אדם בגלים לוחשים, בזריחות הבוערות בלבבות... בגוונים המשתנים בתהומות. ובתום החיפושים, שיכורת ניצחון, ראיתיו בשקיעה שלווה - אל לב ים, בנִשמתו של אדם. כי אמרת שעזב המצפון את אנשיו, ואני - מצאתיו.

בעז"ה. >בין מחשבה לתהיה< יָד עֲנָקִים כֵּנָה וּבוֹטַחַת גֵרְשָה מֵשַׁלְוָתִי מַגָּל חֶדְוָה אַחֲרוֹן וּפֵרוֹת נָאִים, מוֹתִירָה לִי לְהִתְבַסֵּם בְּעֲנִיּוֹת אַדְמָתִי. בֵּפֶּרֶץ הִתְלָהַמוּת נִשְׂרַף גַּם גַּן הַבִיצוּרִים מֵאֲחוֹרַי, כּוֹתֵשׁ שְׁלַל צְבַעָיי לְמַעֲמָסָה שְׁחוֹרָה. מַדְחִיק וּבוֹרֵחַ. טִפָּה וְעוֹד טִפָּה יָרְדָה עַל צָרוּת עֵינַי -מִלִּרְאוֹת מְקוֹמָן שֶׁל מִלִּים אֲבוּדוֹת. דִּמְעָה וְעוֹד דִּמְעָה הִרְחִיקָה אֶת הָעֲנָנִים מֵעַל הַגֶּשֶׁם, וְנִצָּנִים פָּרְחוּ. >בין חיוך לשמחה< עומדת אני לבד, מוארת באור אלף שמשות.

בעז"ה. בין ים לים [מוסתר, נסתר] מצאתי את שאהבה נפשי. חקוקה ביד אומן ולבושה שני- התחבבה על כל רואיה. בצר מבט עיניה השיב כוחי, תְהוֹם עומקהּ מבקשת- הצליחי. [אחרי 14 שנים -סוף סוף- התאהבתי.]

בעז"ה. אחי, גיבורי התהילה שבו עטורי נצחונות ממלחמתם, שלמותם מעשה אלו-הים היא. ולי אחי, נזר הגדולה, הותירו שתיקתם להתבוסס בה. [ואת עדיין שותקת.]

בעז"ה. משחק כדור בזכרונות נצחיים החיש את שקיעת השמש על בריאת תקוותי. חידלון ששלט במעשיי הכניעני. פחדים רדומים של ימי בין ערביים מצאו זעקתם בתוכי, כאשר חומות שקרסו פתחו פתח לבריחתם. בתגובה - נאטמתי. - וכשהייאוש בגד בתקווה ראיתי בלי לפקוח את העיניים.

בעז"ה. את שלמותו של לב איש אינו יכול להפריד. - - - יישות נשמתי נשמרה תחת כרית הלב במיטה של פחדים, בשבילֵי הרים אבדתי כשבידי מפה של חששות. בין רצון ליכולת נשארתי אני, כמהה לעולם אחר. אחרי שיחה עצמית חידשתי את החוט העדין, שנפגע. בין שלמות לשלמות נזכרתי בנוכחותך [את שלמותו של הלב קרעתי כדי לגעת בתוכך] [*בעקבות.]

בעז"ה. שכינה שיורדת משלושה מישורים מנגישה לבבות רחוקים, סוללת כבישים אל מעבר לתהומות. רצון אמיתי שמתבטא בעולם משתיק שאון זרים, ממציא ניגון בריאה ומרחיק בשירתו צלילי חושך. הכרה בטוב [באמונה, בהתקרבות, בהגשמה] תקרב אורות אהבה אלינו.

בעז"ה. זמן עבר הועתק באלפי נסיונות, את חצר המלכות הכרנו דרך רוחם של צוררי ישראל - - - משתה של פורים הביא לשמחה מחופשת, כוסיות קטנות נמזגו כלאחר יד [מנסות - להשכיח מציאות]. את שידעת להשיב - אמרת מסתכל בעומק לא אופייני, מבושם. כשרצית לאהוב הרחקת, סובבים ניסו לצחוק ללא גבול [שברו שיאים]. בדל עיפרון תחוב מאחורי אוזן, על קצה של דף מצאת כישרונך [נכנס יין - יצא סוד]

בעז"ה. בדידות - אינה תמיד כאב עת ליבי זורח בעוצמה מגביה ראש ומשכר. - - - רסיסי זכוכית הקימו דמות לתחייה במפרץ אושר נקווה שנקרה בדרכי ילדותי נשאתני במשנה דרך, בחיוך פעוט החזירה בי תמימות.

בעז"ה. מחפשת את האינסוף, את הבורוׂת שיקבלוני אליהם בזרועות פתוחות. ובים רגוע אנסה למצוא את הגל, שכמה שיהיה יותר סוער- יותר טוב. [כמה שיותר סוער- יותר מנחית, יותר מפיל, יותר הורס.] פתיה של כאב, בעקבותיכן. דורכות על מהמורות, כי זה מה שנחשב, [מי שכואב לו] דווקא מרצון שיאהבו שידעו שירצו, אותי.

בעז"ה. ביקשת שנתחזק ועלית ביקשת שנחייך וצחקת, ביקשת שנלך והמשכת הלאה, כמו תמיד- בלעדיי.

בעז"ה. הבטחת לרצות את שחשקתי לאהוב את חברי לקבלני כפי שאני. הבטחת לעזור להיות לחבק - כשקשה. הבטחת לי שאגיע לשמיים כשאגדל שיאהבו אותי שאועיל למישהו. שיקרת גם כשאמרת שהבטחות צריך לקיים. לכל אלה שחושבים שאם הם יגידו משהו-אאמין. התבגרתי.

זְרִיחָה, נְחוּצָה לִי עַכְשָׁו, שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַשְּׁקִיעָה שֶׁבָּאָה אוֹ שֶׁתָּבוֹא. זְרִיחָה שֶׁתְּנַפֵּץ אֶת זְכוּכִיּוֹת הַפַּחַד מִשְּׁקִיעַת לֵיל אֶמֶשׁ. נְחוּצָה לִי זְרִיחָה שֶׁתִּבְלַע דִמְעוֹתַיי בֵּקַרְנֵיה (שֶׁתִּשְׂרֹף אוֹתִי לְעָפָר וּתְקִמֵנִי בְּכָל טוּב). - שְׁקִיעָה הִיא הֶכֵּרוּת דּוֹעֶכֶת, זְרִיחָה הִיא הֶכֵּרוּת מִתְחַדֵשֶת, וַאֲנִי בֵּנֵיהֶן - אוֹבֶדֶת. למה נשברת כ"כ מהר? (שי גבסו)

ככה לא נגמרים דברים. מילים מתעופפות בין המשפטים, נשימות נקטעות באמצע המילים, ורק אני עדיין שותקת. ככה אפשר רק להישבר. כאב שהלך וכבר הוא חוזר, אהבה שלא תפרח כאן יותר ואני בינתיים רק מפחדת. יריות שהתפוצצו בין החלומות, עקבות של טעויות בין המחשבות דמעות יורדות בין עיניים עיוורות.. ורק אני, עדיין מתרחקת. "מה יהיה מחר איש לא קובע לפעמים נדמה שהעולם משתגע"

ענפי סיפוק ששבו לפרוח, עת בא האביב אולי יתאכלו עתה, בתום הקיץ. הרי נוהגים לשרוף בתקופה זו, מדורות חיים והאש מלבּה היא כל זעקת פצוע. [ואם לא מסתכלים היא גם שורפת הכל, ונשאר אפר מתים לדשן בו]

לִפְעָמִים בֵּין אוֹהֵב לְלֹא אוֹהֵב משב רוּחַ מַפְרִיד חִיּוּךְ וְדִמְעָה. אֲבָל לֵב לֹא עוֹזֵב כֹּל עוֹד יֵשׁ זִכָּרוֹן פּוֹעֵם הַמְּרַגֵּשׁ וּמִתְרַגֵּשׁ עִם הַזְּמַן.

פסיחות באות כדי להוסיף נסתר שלא יבוא בדרך אחרת. הן דוקרות כשמבינים שנכתבו בדמעות גדולות ודם.

מילה שהשתחררה מבין שפתיי הקפוצות לא תישמע עוד מבין כתליי (היא סיפרה לכל שנשברתי) מאז רק העיניים בוכות (נדרתי שתיקה).

בעז"ה. עוד לפני זמן רב שמעתי - פגישה אינה אלא פרידה, אך מצאתי יופי גם בשקיעה ולא יכולתי להרפות. - בתוככי ליבי כאבתי - מתחילת הדרך כי שניים לא ילכו יחד לעולם, ואף שלכת לא תיקח עלה וחברו יחדיו, במסעהּ. אך למרות כאב הקטבים- שנפגשים ומתרחקים, נצמדתי לדפנותיהם.

בעז"ה. אבני צדק סבבו בדרכים וחיפשו טובי לב למשימה ששכרה מעורפל. מצאו זוג אנשים והוטב להם. רסיסי הצדק דחקו בהם מוסר ויושר, ובין הנשמות התגלתה התאמה וחיבור של הבנה עמוקה שנצץ בעיניהם. לאורך שנים אינספור שפה משותפת שלטה במחשבותיהם... אך הגיע יום ועזבה נשמה ואיתה הניצוץ בעיניים, ונשאר רק זיכרון וסימן שאלה. "ובשעה מסוימת נסגרות כל הדלתות וכל האהבה נגמרת, רק אתה ממשיך לתהות." (דוד ד'אור) [*אני לא מנסה להגיד כלום.]

בעז"ה. כשבין דקירות חושך נמזגה כוסית הצלחה, ובחומת בדידות הוחדרו פתקאות סיפוק... כשבליל נחמה גיליתי שפעם השתיקה הייתה משענת עבורי... וכשרציתי לבכות ודמעת אמת נמצאה על לחיי, ורציתי להרגיש והלב נשבר בקירבי- הבנתי שהשמש שקעה אתמול, וודאי גם היום תשקע, איך בין לבין- תזרח.

בעז"ה. ראי, אחות קטנה את כאבי החקוק במעשייך. קראי - את שליבי כותב לך עמוק בכלא שתיקתך - - הימלטי מדודך ובואי כך - חבולה ואת סימני החנק בגרונך אשטוף במי תהום, שיחדרו אל תוכך. אחותי, מגרי כל עצב ושנאה וחייכי. השיבי את המפתח לחומתך ופתחי בעזרתו חרך - שתוכל השמש לצייר לך. את ואני - לאחת נהיינו ולמחסורך נשבעתי לדאוג... אלמדך אמת וצפון, רק שבי איתי. [באה. ישבה. נשברה ונמלטה.]

בעז"ה. בֵּין מִסְתַרֵי הַחֹשֶׁךְ- תָּו לְתָו חִבַּרְתִּי שִׁירַתִי, עֲמֻקָּה כְּנָהָר וְיוֹקֵדֶת כְּאֵשׁ הִתְהַפְּכָה עַל יוֹצְרַתָה. לְשׁוֹן קֹדֶשׁ כְּתוּבָה וְטַהַרַתָה מְחֻלֶּלֶת בְּמִדְבָּרִי, דָמֵיהַ וְדָמַיי - חַיִּים. בַּשְּׁבִירָה הַזִּכָּרוֹן עָלָה וּשְׂרַפַנִי [וְהַתְּמִימָה, לָעַד תְּחַפֵּשׂ]

בעז"ה. האמת הפשוטה ביותר היא האמונה אמת מארץ תצמח עת שפתיי ישקו עוז בלבבות אנשים, ללא פער הוד והדר. עת אנדוד ואתאמץ ואמצא גיבוריי. [וגיבורייך, ואומץ ליבך- ינחוך.]

בעז"ה. יצא לי לחלוף בשדות אדומים מפריחת בר, עת טללי מטר ליחכו רגליי וליטפו אצבעות דשא. בגיחתי, כוכב במרום קרץ לי כאילו ראה פנים חדשות בַמסכה. [הוכרחתי לחזור וביכיתי--]

בעז"ה. בעת האסירוּת בים של חששות החזקתי בידי מראה סדוקה- של אמונה [בסדק אצרתי רגעים של יופי וכאב שזורים בְּאַהֲבָה], כאשר כדור אש זעיר של ייאוש התיכהּ בזרועותיי ואני נמסתי - איתה. וּלוואי והאופק היה ברור.

בעז"ה. בקימה מיוסרת - לב התקמט וכשל רגליים, בטיפות עייפוּת הוא ניגן מנגינה של נדודים שכמֵהָ. בדמעות סופה נחלשה רוחו, נמרחה בציור גיר על מרצפות רחוב. - - - לב שרצה להתפוגג משברון עצמות, מצא כוחו באֶבֵל - וגדל. שבע ייפול צדיק – וקם.

בעז"ה. ידיעת מתים עירפלה יישותי מחזיקה בי חזק שלא אשכח, מצבה מהלכת. נר נשמה שאינו מתכלה רק הולך ונשרף חונק עצמו - עד מוות. [בית קברות של רגשות- שמעכלות אותי לאט]

בעז"ה. חידות הישימון אשר בנשמתי התפוררו שחורות- לאבק, בחרבות מושחזות צפו הצללים על תנועת תקוותי, מזהירים באימה- התרחקו. אצילות התובנות התחבאה בזמן אחר, לכודה בעומק הדממה של צעקותיי. לוחמי התמורות הגיחו בזריחה מתאחדים--

בעז"ה. זיכרון של כאב שתק בעינייך, כשדם סכיני הכתים לילותייך- עזבתיני לבד. [פחדייך נעלמו בקול הגה אחד, אותו לחשת לעצמך בבדידות אימתנית, הרחק ממני.] קול אוושת כנפיים חלף באוזנייך, לפני שהספקת להביט נעלמה היונה. [לחברה, שנעצה בי את המבט הכואב ביותר שנתנו בי אי פעם.]

בעז"ה. ידייך מחייכות לרוח מקפיאה, מרגשת. פנייך מוחבאות ברדיד צמר, מתחבאות מפני קרה של חורף. את, לא מבחינה בכפור על אצבעותייך, העיקר שיהיו קרות- ועדיף מהר. אנשים שעברו לידך התפלאו למראך. ילדה שרק מחכה שידיה יקפאו. (ידיים קרות מעידות על לב חם.)

ביום של בדידות ים דמעות נשא על גליו את ייאוש החיים. מחזיק ודוחף- הוא איים להטביע לשווא [הייאוש יודע לשחות]. את רוחות הכפור נשאו על גבם זאבים צמאי דם- מלקקים עקבות מכאובים ומחפשים טרף קל [אני]. זכר המוות הדף תקוותיי, מביאן אל קבר אחים. לחברה הכי מדהימה שיש לי שכמעט גרמה לי לבכות היום. דפנה.

בעז"ה. בדמדומי ערב היא נגלתה אלי, יוצאת מבעד למסך ערפל, מפזרת את הקור מחייכת. היא עזבה אחרי שהטחתי בה עלבונות אין ספור, לא האמנתי כשסיפרה שחסידת שלום היא. השמש שזרחה אחרי סופת הרעמים הוכיחה שטעיתי. היא החזירה אותה אל משכני ביחד עם עַלֵה השכינה.

חֶבֶל נִקְרַע מֵעָצְמַת רַעַשׁ פְּנִימִי בִּי, סְבִיבוֹ גַּם כֹּל מזוריי קָרְסוּ. וְנוֹתָר לָרַעַשׁ מָקוֹם להדהד. חוּט שָׁנִי נכרך סְבִיב עַמּוּד בָּחָלָל הָרֵיק מַזְכִּיר דְּמָעוֹת שֶׁל דָּם שֶׁפַּעַם פָּצַעְתִּי בִּי (וְאוּלַי הָיְתָה זוֹ הָרֵיקָנוּת שֶׁהִזְכִּירָה). נְהָרוֹת אַרְגָּמָן הֵצִיפוּ אֶת הֵיכַלֵי וְשִׁקְּמוּ אֶת מַעָטֶה הָרַעַש, עַד שחדל וְנָדַם, בִּי. אופטימית..

אש בוערת חזרה בהשתקפות מעיני כל כמו היו עדים ליופיה. היא הובילה אותם בחליל להיות לה לעצי בעירה ונשרפו כולם על מוקד ליבה. בצבעיי אשליות והסוואה לקחה איתה גם כל רמץ תקווה שנשאר אחרי המוות ושרפה בו את ייאושה. לא נשאר איש חי, מלבדי. כי האש מנשימות פי היא, ולא תוכל מבלי הפחד אשר לא נגמר, שלי.

מנשימות של רוח שלא פסקה לנשוב כאב, גם כשהעולם קפא. ממילים שנבלו כי איש לא רצה לאמרם. מדמעות שחפצו לשבור דרך ואספו שברים לזיכרון שמחר כבר יישכח ואולי גם הן ייעלמו בטשטוש עקבות לגן עדן, נוצרתי אני.

בעז"ה. כבר יובלות אימתנים חלפו מעלייך והטיחוך בסלעי החופים. נדמת אז, ורק דמעות הבדולח הסגירו את מיקומך לעננים ספוגי גשם שמקומם לצידך, אך ערקו ברגע וזעזעו ברעם את נִשמתך, תולים ברק בשערך. באושר תמונת חייך הובלטו כתמי דם ליבך השבור, כשנצלבת וקרסת. ולחשתי- בדמייך חיי. [בכוח שהוא את שנמצא(ת) שם, עמוק בפנים.]

בעז"ה. בחלוף הרוח מעל חורשת אורנים נעו צמרותיהם בשריקה לה, בריקוד לחלילהּ... אך בין לבין נשרה עלוותם והוטחה באדמת הסתיו, בחלוף הרוח. בטפטוף הגשם נצנצו תִלתני המזל והרוו צמאונם... אך איבדו הם בשכול את זקן עדתם וטפטוף הגשם הפך לבכיים. במטר הברד נדלקה בעיניי אש קרה שכילתה כל פחד... אך הברד חרץ סדקים בבשרי והקפיא בי קול רגש. כי אולי גם אני הראשונה ליפול.

בעז"ה. בין חלומותיי התנפצה המציאות לאלפי רסיסים ופחדיה ששכנו בי נרעדו במשב רוח, ונמוגו. השמש שלי סינוורה, במקום בו ירח התנפץ אף הוא והמטיר שאריות של מצפון שתפקידן - להכות בבחירתי. אנשים הוכיחוני על הדבקות באשליות ועל ביעור קרירותם. עונשי מוות. "הדברים הקטנים האלה שנוצצים כמו זהב, והולכי-בטל נעשים חולמניים בגללם. אבל אני איש רציני! אין לי זמן לחלומות." (הנסיך הקטן)

בעז"ה. אמביגרם זעיר של תקווה נצרב בשנים השחורות על כף ידי. בעקבות טעינה בלתי פוסקת משמיים מוארים באופוריה טהורה - הוא גדל והשתלט על כולי. לאחר צריבתו קילף כוח עליון את בשרי החרוך מעלי, והותיר לי להיוולד מחדש- חשופה ומוגנת בשרשרת סימטרית ממתכת, הבנויה חוליות חוליות, כאבזם בחגורתו של רופא. - במרתף חסר סימטריות שיוועו 165 אנשים קשישים לקשר של פנים ומים, לראי שיחזיר פניהם מבלי שיתחרט. זעקתם לאל אלכסוני-הדלתון לא נענתה, והם מצאו עצמם חשופים אל מול מחקר שיישר את חיצוניות הדלתון וגילה ריבוע - הרחק מאמונתם. המחקר הקפיא אותם לנצח בתוך אחד באפריל ארוך ומגושם. - הבנה שהיכתה בחצות הלילה, מעל נר וכתב קודש, לא השאירה מקום לספק. אביה של תקוותי היה אמביגרם של כוח עליון, והיה מסומן- אלוקות.

בעז"ה. לֵב דִּמֵּם בְּשְבִילֵיי חַיַּי וּפָצַע בָּעֲקֵבוֹת אֵת רְצוֹנִי לְהַקְשִׁיב [הַהַקְשָׁבָה רַק קָרְעָה אֵת מָה שֶׁנּוֹתַר], יֵדִיעָתִי נָמוֹגַה. [ד]קִירוֹת כֶּאֵב סַגְרוּ עַלָי וְהוֹקִיעוּ כּׂל מַה שְהֵרְגַשְתִי. וּמִילוֹתַיִךְ, שְנָשְבוּ עִם הַרוּחַ נִיפּצוּנִי לְרֶסִיסִים. [מִמֵיְלַא--]

בעז"ה. כמו שהכוכבים לא בכו בהעדר אור והמילים לא פצעו את השתיקה, הגלים נאספו אל הים ואני עזבתי. [קשר של ניגוד למצופה.]

בעז"ה. נשל נחש הפתיים שימר תובנות כוזבות, עת עולם שהחשיך איבד צלמו נשיפת אש דרקונים סימלה מעשיות ותוהו ובוהו של אמיתויות. נשל חדש חיפה על אמת - מדומה.

"בתחילה עמד הדבר השלם שברא הכל: הכלל הגדול, פלא המדינה, האומה, ההיסטוריה, הגבורה והניצחון. רק אחר כך בצבצו קובלנות היחיד, הקורבן האישי והביוגרפיה הנאבקת עם ההיסטוריה." ס. יזהר. גלגלי העגלה שעטו במהירות לאורכה של דרך, מתנגשים באבני חצץ קטנות שדרך העפר הייתה מלאה בהן. הוא ישב על העגלה, והביט אל מרחבי העולם שלשמאלו. לידו, על אותה עגלה, באותה הדרך, היו גם חבריו. הוא הביט בהם והם נראו תשושים לא פחות ממנו. כל אחד ואחד מהם עבר עכשיו קרב קשה. זאב הביט על ידיו, וכבר לא ידע להבדיל בין דמו שלו לדם חבריו הפצועים, שישבו לצידו. הוא הביט לקרקעית העגלה, ומתוך החשיכה ניבטו אליו עיניו החכמות של מפקדו האהוב. מפקדו הגוסס. מאחוריהם עוד נראו שעריו המפויחים של מה שעד לאותו הרגע הוא קרא "בית". לשונות אש עוד הזדחלו מאחוריהם, מנסות להשיג אותם, אבל הם כבר עזבו את המקום. שועטים לעבר הלילה החשוך. עוזבים. * זאב הגיע לארץ רק כמה שנים לפני כן, אבל כבר ידע את העברית על בוריה ואת שימושיו של הנשק הארצישראלי. מאוקראינה הגיע, על גבי אוניה רעועה - העיקר לברוח מהכאב שהיה כרוך בשהייה שם. אביו נהרג שם, באחת מהפרעות האנטישמיות. מאז זאב לקח על עצמו את התפקיד של ראש המשפחה, והחליט שכדאי לעזוב, כדי שאימו, או אחד מאחיו, לא יפגע חלילה. עברו שנים מקבלת ההחלטה עד לרגע בו נתנו לו את האישורים להם כל כך חיכה. הוא קנה להם מקום באונייה, והם הפליגו לארץ. זאב הגיע עם משפחתו לארץ ב-1919, כשהוא רק בן 20. תפקיד ראש המשפחה היה מוטל על כתפיו עוד מגיל צעיר, אך תמיד נהג בו בחכמה. כל רצונו היה שיהיה למשפחתו טוב, וטוב – הוא ידע – יהיה רק בארץ. "ארץ ישראל לעם ישראל" היה המוטו, עוד שנים לפני שקמו כל הציונים והחלוצים הגדולים. * לזאב ומשפחתו היו מיטלטלים מעטים, אך די היה בהם כדי להאט את צעדיהם בארץ החדשה. האונייה עגנה בנמל יפו, וזאב ירד ממנה, בעוד משפחתו משתרכת בעקבותיו. בעיניים חוקרות ניסה להבחין במשרדי הנמל. הוא לא ידע מה לעשות, ואולי הם יכולים פשוט לעזוב את המקום? אחד מאחיו הקטנים הצביע לכיוון בו התקהלו אנשים רבים וזאב הוביל אותם לשם. היה שם ביתן קטן, התקהלות רבה הייתה סביב הפקיד שישב בתוכו. מקריאות האנשים הרועשות הבין שלדעתם הפקיד עשה טעות כלשהי ברישום, ועכשיו לקבוצה שלמה יש בלבול בכרטיסים. זאב סימן בראשו והם יצאו מהנמל אל עבר העיר, מסתכלים לכל כיוון בעיניים פעורות לרווחה. המוני רוכלים עמדו בכל מקום וחיכו ללקוחות תושבים עייפים חזרו הביתה, אחרי יום עבודה ארוך. דומה היה שלאיש לא אכפת אחד מהשני, שכל אחד עסוק בעינינו, אך כשהסתכל לפרטים, ראה זאב איך ברכות השלום ממלאות את הרחוב, כמעט באופן בלתי מורגש. איך איש שעובר ליד חברו מניד ראשו לשלום – ולפעמים אף נעצר לשיחה בענייני דיומא. איך הזחת הכובע מעט, מסמלת לאנשים פה כל כך הרבה.. איך הכל קורה בשקט, אבל הם מבינים. "אין לי ארץ אחרת" מלמל לעצמו חרש, שנים לפני אהוד מנור. * שבע בערב, והשמש צובעת את העיר בצבעי שקיעה. זאב לא יכל שלא להתפעל. עיר שעל פניה היא כל כך שקטה, אך מתחת רוחשת חיים. הם הסתובבו ברחובות - עם חפציהם - במשך שעתיים, מוקסמים מדברים שכמותם לא היו ברוסיה. ראו רוכלים ערבים ליד חיילים צרפתיים, רב מזוקן ליד בחור ובחורה מתלחששים. המוני עדות, צבעים ומגזרים מילאו את הרחובות. בעודם מסתובבים, נחו עיניו של זאב על שלט קטן המודיע כי בעלי בית משכירים חדרים מביתם. זאב נקש בעדינות על דלת הבית, ואישה צעירה פתחה לו. "החדרים שאתם משכירים פנויים עדיין?" שאל זאב. האישה הנהנה וקראה לבעלה. זאב והאיש סגרו בניהם את העניינים הכספיים, ונכנסו ביחד לתוך הבית. האיש הציג את עצמו בתור משה, ולאשתו קרא שרה. לילה שקט ירד עליהם. לילה ראשון בארץ הקודש. * אחרי זמן מה בחברת משה ושרה למד זאב להעריך אותם. אנשים עמלי יום הם היו, אנשים שלא נתנו לעבודה הקשה להרתיע אותם. מסוגלים היו לכל דבר – העיקר שיהיה למטרה טובה. ילדים לא היו להם, ולכן הזמינו לעיתים קרובות את משפחתו של זאב לסעוד עימם – כדי שיארחו להם חברה. באחת השיחות סיפר משה על כמה יישובים מבודדים בצפון הארץ. הוא דיבר ולזאב ניצת אור בעיניים. משה סיפר שצריך שם עזרה, ושיש קבוצה של כמה בחורים שמתכננים לעלות לשם. זה היה לאחר כמה חודשים שזאב ישב ביפו, וכבר נמאסה עליו הישיבה ללא מעש באותה עיר קטנה. הוא חלם על עבודה למען הארץ, על השמירה עליה. לא כך חשב שייראו חייו בארץ. "אתה יודע לאחוז בנשק?" שאל משה, וזאב ענה שכן. עוד ברוסיה למד. משה הוביל אותו אל אחד ממכריו שהיה אחראי על איסוף כל האנשים שרצו לעלות ליישובים, והלה סיפר לו שעומדת לעלות קבוצה של חמש נפשות כתגבורת. לשאלתו אם זאב רוצה להצטרף ענה בהנהון מהיר ונרגש. "אתה מוזמן. נחוץ לנו כוח עזר רב. כל אחד יועיל." אמר המכר. בלב זאב הניצוץ בער. זאב חזר עם משה אל הדירה, וכינס את משפחתו. הוא פתח בנאום נלהב על עבודה בארץ ישראל, שמירה עליה, הגנה עליה.. דיבר על החלום שלו, ועל "חזון אחרית ימים" של נביאי ישראל. זאב סיפר על הרצל, ועל התובנות שעלו בו מהקונגרסים ששמע עליהם. זאב דיבר בלהט על ארץ ישראל, "מורשת אבות" הוא קרא לה, עיניו נצצו כשהזכיר אותה. לפני שיצא זאב לדרך סמכה אימו על ראשו את שתי ידיה ובירכה אותו ברוסית מהירה. הוא הודה לה, ויצא אל שאר האנשים. כשהגיע התחילו לצעוד לכיוון ראש פינה. "לא קלה דרכנו"- הוא ידע, עוד שנים לפני קשיי היומיום הרגילים. * כאשר הגיעו לתל חי אחרי כמה ימים החלו מיד לעזור. חסרו שם ידיים עובדות. גם יוסף טרומפלדור הגיע עימם – מי שהתמנה למפקד החצר והאזור. זאב למד בהנאה צרופה את עבודתו, והיה מוכן להגן על תל חי בכל רגע. רק בלילה לבד היה חושב על משפחתו. אימו כבר לא צעירה, ואחיו עדיין קטנים. הלוואי ותסתדר, התפלל. מבקש בשבילה מאלוקים. זאב ידע שמשפחתו צריכה אותו לצידם, אך פשוט לא היה מסוגל להישאר. הוא היה איש של מעשים. כל מה שיכל לעשות זה להשאיר להם קצת כסף שחסך, וידידות עמוקה עם שני בני אדם מדהימים. לא היה יכול לעשות יותר מכך. הארץ הייתה חשובה לו. * ואז הגיע היום הגדול, הנורא. היום שהעמיד את תל חי בכותרות לזמן רב. זה התחיל כמו סתם יום רגיל בשגרת החצר. חבריו קמו מוקדם כדי לאסוף את הירקות הראשונים, והעירו אותו לשמירה. מיד עלה על החומה והתיישב בעמדתו. האופק היה שקט. בסביבות הצהריים התחיל הכל. זאב הביט אל קצה האופק בשעמום ונדרך למראה ענן אבק גדול שמתקרב. כשהענן היה כבר קרוב יכלו הוא ושאר המגנים להבחין שאלה פלוגות רבות של ערבים שעומדים להתקיף את החצר. הם הזעיקו את כל מי שיכלו, ועד מהרה התברר שטרומפלדור איננו. הוא הלך להביא עוד אספקה מכפר גלעדי הסמוך. במהרה התגבשה קבוצת הוותיקים והגיעה אל שער החומה לדיון עם מפקדי הפלוגות. מפקד הערבים – כאמל אלחסיין – וכמה מחייליו הגיעו לחומה, ודרשו להיכנס. הם רצו לבדוק האם מתחבאים בחצר חיילים צרפתיים. בעוד הצדדים מתדיינים, הגיע טרומפלדור. עיניו שראו הכול ממרחק הובילו אותו אל זירת האירוע, לראות מה קורה. הוא שמע את טענות הערבים ופתח את השער. אנשי החצר – שרצו להישאר ניטרליים במלחמה שבין הערבים לצרפתים – לא הרבו לעשות דברים שירגיזו אי אלו מן הצדדים, אך אם לא היו מסכימים לפתוח את השער היו הערבים יוצאים במלחמת חרמה נגדם. זאב הביט על הערבים בקור רוח. הביקורים שלהם הלכו ותכפו. נראה שהם ממש מפחדים מהצרפתים האלה, גיחך לעצמו. הוא ידע שביקור כזה הוא דבר שבשגרה, אך נדמה היה שלא הייתה ממש שגרה לאנשי תל חי. בכל פעם מחדש – כשהערבים הגיעו - הזעיקו את כולם. זאב הביט בערבים נכנסים וצפה בהם נבלעים בתוך בניין. הוא שיער שהם מובלים לחדר העליון, שבו - ידע – שוהים באותו הזמן כמה מן הוותיקים. יוסף אכן הוביל את הערבים אל החדר, אך באיזשהו שלב עזב אותם והלך. בכניסה אל החדר העליון עמדה דבורה דרכלר – אחת מהוותיקות – והניפה אקדח אל מול פניו של כאמל. כאמל - שלא יכל לסבול את העובדה שאישה מכוונת אליו אקדח - ניסה לקחת אותו ממנה בכוח. במהלך המאבק ביניהם נורתה הירייה הראשונה. מאחר וירייה בודדת הייתה סימן מוסכם מראש לפתיחה באש, נתן טרומפלדור פקודה והקרב החל. הערבים ירו מבחוץ והמגנים מבפנים. זאב שמע את הירייה וכיוון את נישקו. ברגע שניתנה הפקודה החל לירות, מגן על הארץ שלו. שעתה הקשה של תל חי התחילה. * בסוף הכל נגמר. הם עזבו. הם נסעו לכיוון ראש פינה בשתי עגלות, כשבאחת גופות ההרוגים ובשנייה הפצועים ושאר המגנים. על קרקעית עגלת הפצועים שכב יוסף. גוסס. הוא היה מפקד טוב, אוהב.. זאב כבר הספיד אותו בליבו. כאב לו שיוסף עומד למות, אך ידע שאין עוד תקווה. המערכה על תל חי נגמרה, ואיתה מתו אנשים רבים. לפני שעצם עיניים, לחש יוסף לפקודיו דבר אחרון. "טוב למות בעד ארצנו" קבע, ואז נדם. זו הייתה צוואה אחרונה, לא כתובה. "תחיו", הוא רצה. "תגנו על הארץ שלכם, עד הנשימה האחרונה. אין דרך אחרת כדי להגיע לגאולה." * אחרי שהגיעו לראש פינה התפזרו החברים לבתיהם. זאב חזר למשפחתו. אימו קיבלה אותו בידיים פשוטות לרווחה. גם אם היה לה קשה – היא לא הראתה זאת. היא ידעה שכואב לו עכשיו, ולא רצתה להקשות עליו. בהלוויה שבו החברים ונפגשו. שותקים הלכו אחרי הארון. זאב מחה דמעה. "משורה משחרר רק המוות"- הוא הבין, עוד שנים לפני המחתרות.

בעז"ה. אָבַדְתִּי בִּנְשִׁיּיַת הַזְּמַן, בְּסוּפוֹת שֶׁל בְּדִידוּת וְרוּחוֹת שֶׁל תִּקְוָה, בְּהַכָּרָה עִוֶּרֶת בָּחֵטְא וּבִמְתִיקוּת הַטָּהֳרָה, בִּזְמַן שֶׁל עִבּוּר וְלֵדָה. בִּיְמֵי חׂרְפִּי - חַיִּים שְׁלֵמִים בִּמְצִיאוֹת חֲסְרַת אֱלֹקִים בָּעוֹלָם, בְּמַעֲבֶה גַשְׁמִיוּת תַמְהָנִי- הַיֵּשׁ עֹמֶק בְּיָגוֹן שְאוֹלָה? בְּיוֹרְדִי בְּשֹׁרֶשׁ הַיִּרְאָה נִצָּנִים שֶׁצָּמְחוּ בְּעֵת יְנִיקָה אוֹהֲרוּ בְּאוֹר גַנוּז שֶׁל מוֹחִין, לֶהָבוֹת אֵשׁ קָרוֹת נִצְרֵרוּ בִּצְרוֹר חַיֵּינוּ מַחְכִּימוֹת. בְּיוֹשְׁבִי בְּעוֹלָם הַמְתָּנָה מְצַאֲנִי אוֹר הָעוֹלָמוֹת. ["חורף הוא בחינת עיבור וקיץ הוא בחינת לידה" רבי נחמן.]

בעז"ה. חולות הזמן נישאו עם הרוח והותירו בי משקעים [יסודות, לחומת בדידות], ציפור שפרשה כנפיים נעלמה לחופשי, השארתני לבד. ובמגילת אש [אדום על גבי הקלף] נחתמה התקווה, מפויחת.

בעז"ה. אור שמש חיוור וכר דשא נרחב, הפסיקו פעולתם של אנשים קשיי יום. במשקפת התגלה יישוב שלושה גגות אדומים ובית כנסת לבן, באורה של תורה. אני ואת, אמון.

בעז"ה. לזעוק, לצעוק, להגיד. ומה תגידי? הרי אין לך דבר, שראוי להישמע באוזניי אחרים. לא משנה מה להגיד, העיקר לדבר. העיקר שישמעו שידעו שהייתי פה. צומיסטית. לא נכון! פשוט, כזאת אני. וצומי זה סוג של מחלה. אני לא חולה. עובדה. שמה? אני אוהבת חֵבְרַה, זה הכל! ויש בי בפנים בלבול, ואותו אני רוצה שאנשים ישמעו. את מנסה לגרום לאנשים לטבוע במערבולת התהיות שלך? לא, רק שיעזרו לי. אני נואשת, את לא תביני אותי. ואת מבינה את עצמך? לא, אבל.. אולי אנשים אחרים יוכלו לעזור לי. הם לא, את לבד. את בטוחה? יותר מאי פעם, צומיסטית--

בעז"ה. במראת חיי משתקפת דמות, זרה- אך גם כל כך מוכרת. תנועותיי כבר אינן בלעדיות ליוצרתן, אלא נחלת כל. אהבותיי כבר אינן שלי עוד, כי זר מכיר בפעולותיי. אילו רק יכולתי הייתי מוכרת נשמתי כדי להחליף מראַה, אך אקסיומות החברה מונעות זאת ממני. חונקות מקפיאות את תובנותיי. באהבת חיי משתקפת דמות, פוצעת אנושות ומנשלת מן האמת.

בעז"ה. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" (קהלת) עת אדע להבין את צפונות ליבך אודה לשמיים על גדולתם לאדון הכל על עוצמותייך. עת תרצי להראות לי את עומק אמונתך, אקשיב כדי ללמוד משליח אלוקים. עת אצמח ואתעלה אַשתפך בתובנותיי, כדי שנפתח שערי שמיים ביחד. לאביה.