תמונה חסרה

אני מתיישב, על ברכי מונח האלבום תמונות. מתחיל לרפרף.
"יואב," אמא ביקשה ממני אתמול, "עוד שבועיים התאריך חתונה של סבא וסבתא, אנחנו רוצים לעשות להם אלבום עם תמונות של הנכדים".
"נו, אז...?" פלטתי לעברה באדישות, מה לי ולתמונות? מעולם לא הייתי חובב תמונות.
"נו, יואב, שב כמה דקות ותחפש תמונות שאתה רוצה לתת להם", ביקשה ממני אמא שוב. ואני לא יכול לסרב לה, אחרי הכל, מה היא כבר ביקשה?
אביעד, חבר שלי, למעלה מחודשיים מנסה להכיר לי את מורן, הוא הדריך איתה ביחד בתיכון, בסניף בקרית יובל וטוען שמהרגע הראשון שראה אותה, ידע שהיא ואני זה זוג. אחרי חודשיים של שיחה כל יום ממנו, "מה קורה?"  "אתה יכול השבוע?" התייאשתי כבר מהניסיונות להתחמק ממנו. הוא הביא לי את הטלפון שלה, ועכשיו, שעה לפני הדייט עם מורן  ועוד פחות מעשרים וארבע שעות אני חייב לחזור לבסיס. ואני מוצא את הזמן הכי לא מתאים לדפדף בתמונות, לראות מה אפשר להביא. מה זה משנה? לא יעשה לי טראומה אם לא תהיה לי תמונה עם אבא מחבק אותי. מחשבה מנוגדת באה: אבל אולי אם לא היתה לי את התמונה הזאת, את הסיטואציה שבתמונה, זה כן היה משפיע עלי רע.
אני מביט לתוך תמונה, אני ביומולדת שמונה, אבא מחבק אותי חזק ואני מחייך, עיני מבולבלות קצת.

*

אני שונא כשחברים שלי שואלים אותי מי זה אח שלי ואיך הוא אחי. זה מסובך לי ואין לי כח להסביר כל פעם מחדש, שאבא ואמא שלי התגרשו ואמא אחרי שנתיים התחתנה עם אייל ונולד להם ילד, שהוא חצי-אחי.
"אתה לא מדבר עם האבא האמיתי שלך?" אלירז שואל אותי,
"אני מדבר! ופעם בשבוע הוא לוקח אותי ליום כיף. לקולנוע. לאן שאני רוצה!" אני עונה לו.
אלירז מסתכל עלי ונראה לי שהוא מקנא שיש לי אבא כל כך מגניב.
"אבל הוא לא חי איתך, מזה שווה?" הוא עונה לי, אני מחפש מה להשיב לו.
"טוב, אבא שלי אמר לי שנראה היום בערב את המשחק כדורגל והוא יסביר לי מה קורה בו. אני חייב ללכת, ביי יואב", אלירז צועק לי ונעלם בקצה הרחוב.
אני בועט באבן, אמא תכעס עלי כי רק אתמול היא קנתה לי את הנעליים, אבל בכל זאת, אני בועט שוב באבן. עצבני.
אלירז צודק. מה זה שווה? אבא לא חי איתי, לא אוכל איתי ארוחת ערב כל יום ואני לא יכול, כמו אלירז, לשבת ולראות איתו משחק בטלוויזיה.
הוא כנראה לא אוהב אותי, למה הוא עזב אותי?
נכון, אייל, הבעל החדש של אמא נחמד אלי. אבל אבא יותר חמוד ממנו ואף פעם לא מביא לי חיוך מזויף או סוכריה מגעילה. שגם שוברת לי את השיניים.
אמא תמיד היתה צועקת על אבא שהביא לי שוקולדים מהעבודה שלו,
"אתה תהרוס לילד את השיניים! יש לו כבר הרבה חורים".
אבא לרוב היה עונה לה רגוע, משתדל, לא תמיד הצליח.
ואז הם היו צועקים אחד על השני, כאילו זה באמת חשוב. ולא אכפת לה שאייל מביא לי סוכריות כאלה קשות? למה רק על אבא היא צעקה על שטויות?
אמרתי לו שלא יעזוב אותי, ביקשתי ממנו.
"לא אכפת לי מי מסיע אותי לבית הספר, אתה או אמא. אני אלך ברגל!" הודעתי לו. תמיד הם היו מתווכחים בינהם מי יכול להסיע אותי, כאילו זה משנה. מצידי ללכת ברגל לבד. למרות שזה מלא זמן הליכה, יותר מחצי שעה ולפעמים חבורה של בנים גדולים צוחקים עלי ואפילו לפעמים מרביצים לי בדרך.
אבל למי אכפת? עדיף לי את זה, רק שלא יצעקו אחד על השני, ועוד בגללי.
אבא חיבק אותי וחייך שאמרתי לו את זה, חיוך של מבוגרים שחושבים שהם יודעים יותר טוב ממנו, הקטנים.
נכנסתי לבית, בלונים בתקרה. למי יש יום הולדת?
"היום יומולדת, היום יומולדת, היום יומולדת ליו-אב!" אמא, אייל , אח שלי האמיתי ועוד אחי-חצי שרו לי בקול. ואפילו עוד עשרה חברים שלי היו שם. אלירז עלה מהר במדרגות של הבית והצטרף לכולם. כנראה אמא אמרה לו שיגיד שהוא צריך ללכת, חייכתי, איזה כיף! יומולדת הפתעה!
רגע, אבא, איפה אבא? אני יודע שאמא שונאת לדבר איתו. אבל בשבילי, שיבוא, זה היום יומולדת שלי, לא אכפת לו? לרגע ויתרתי על הכל, זה לא שווה בלי אבא.
"אמא..." התחלתי לשאול אותה, אך לפתע חיבוק גדול כמעט חנק אותי.
"יואבי!" אבא, הוא פה, אמא כנראה, למרות שהיא שונאת לדבר איתו הזמינה אותו. חיבקתי אותו חזק, איזה יומולדת כייפית! ואבא פה, לידי.
אמא צילמה תמונות, תמיד היא מצלמת בכל דבר שקורה. פעם, שאבא והיא היו ביחד, הוא היה צוחק עליה על כך.
"מיטל, תצלמי גם אותנו, אותי ואת יואב, לבד" אבא ביקש ממנה.
היד של אמא קצת רעדה שהיא צילמה אותי ואת אבא, מחובקים. לא יודע למה.

*

אבל היום אני יודע למה. יודע כמה קשה היה לה להזמין את אבא ועשתה את זה, בשבילי.
אבא ואמא התגרשו כשהייתי בגיל שש, אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזאת. אבל משהו קטן נחרת לי עמוק בתוך הזיכרון.
כשאמא חזרה הביתה עם הגט היא בכתה, הייתי מופתע מכך. אני זוכר שחשבתי, אם זה עצוב לה אז למה שלא יהיו ביחד, כמו פעם?
מעולם לא שאלתי אותה על זה ואני לא זוכר שיחה רצינית על הנושא הזה, של הגירושים. היא שידרה לי וממשיכה לשדר, על זה לא מדברים!
עם אבא לעומת זאת, אני מדבר על זה, הוא פתוח ולא אכפת לו.
לא, לא הכל זיכרונות חיבוק יום הולדת שמונה, אני זוכר ימים בגילאים יותר מאוחרים שהייתי בוכה, מגעגוע אליו. ואמא היתה אומרת לאייל במטבח, חושבת שאני לא שומע: "הוא כל כך רגיש הילד הזה".

*

רגיש. אני שומע את אמא אומרת לאייל בסלון עלי ולא מבין מה הכוונה רגיש. אני אשאל את אבא מתי שהוא יתקשר אלי, כבר מלא זמן לא דיברתי איתו.
אני בכיתה ה´ וחברים שלי אף פעם לא בוכים, גם אם יש להם פצע גדול מלא דם. אבל אני, בוכה לפעמים בלילה. מקווה שאמא לא שומעת אבל היא תמיד איכשהו שומעת את הקול של הבכי.
כבר חודש שאבא לא בא לבקר אותי, לראות אותי.
הוא התקשר אלי אתמול.
"יואב, אבא בטלפון!" בדיוק שיחקתי עם צחי,הבן של אמא ואייל.
"אמא, אפשר גם לדבר בטלפון עם אבא?" שואל צחי. הוא קטן, בן ארבע ואמא לא עונה לו. היא תמיד ככה, שאין לה מה לענות היא שותקת, לא מנסה לענות. מתחמקת.
"אבא!" אני אומר לו, מנסה להישמע אדיש,

"יואבי, מה נשמע?" הקול של אבא, כל כך מרגיע.
דיברנו, סיפרתי לו מה קורה. מה חדש.
"ואיך אייל? מתייחס אליך יפה, נכון?!" אבא שואל אותי,
"כן!" אני עונה לו.
"אני שמח!" אבא מגיב אבל לא נשמע כך.
"אז, מתי נפגשים?"
"אני קצת עסוק בתקופה האחרונה. מקווה ששבוע הבא".
אוף.
"טוב, אז, ביי" עניתי לו. לא מבין למה הוא התקשר. חשבתי שהוא בא. שהוא גם אוהב אותי. שהוא גם מתגעגע.

*

הוא גם התגעגע, מאוד.
במחשבה לאחור, הוא היה איתי הרבה, הקשיב, תמך ניסה כמה שיותר להיות בתוך חיי, לא תמיד הסכמתי לו. כעסתי עליו בהרבה תקופות מחיי אבל בסופו של דבר העקשנות הבריאה שלו בקשר שלנו, ניצחה.
אחרי שנים הבנתי שבתקופות שאבא היה עסוק, זה היה בגלל דייטים, שניסה, כמו אמא להתחתן, לעבור הלאה, להתחיל פרק ב´.
רק אחרי עשר שנים מהגירושים הוא התחתן.
הייתי אז בגיל שש עשרה, בוגר לגילי ודווקא הבנתי אותו, את הצורך הטבעי שלו להתחתן.
עם זאת, עדין דקירות קטנות של קנאה וקצת פחד שהוא ישכח אותי.
אבל אבא לא שכח אותי.

*

"יואבי, מה נשמע? בא לך שנצא הערב? אני רוצה לדבר איתך!"
יואבי, הוא עדין קורא לי כך. ועדיין התחושה שהוא קורא לי בשם חיבה טובה לי, מוכיחה לי את אהבתו הרבה אלי. יש לי היום כמה חברים שההורים שלהם גרושים, אנחנו מדברים על זה מדי פעם. אבל לאף אחד אין קשר כל כך טוב עם אבא שלו, שלא חי איתו.
עם כוס קפה, יושבים, מדברים.
ואבא מספר לי על אשתו לעתיד, עוד כמה חודשים. על הבית, שלו.
אני שותק ורק לוגם מהקפה, שנהיה לי מר עכשיו. משהו צובט אותי.
"יש לה ילדים?" אני שואל, מנסה להיראות אדיש, שלא אכפת לי. אבל יודע מראש שזה משחק אבוד, אבא מכיר אותי כל כך טוב.
"כן" אבא עונה ובלי לחכות לשאלה הבאה עונה לי "ארבעה ילדים, יש בת בגיל שלך".
"אולי תהיו חברים?" הוא מוסיף בחיוך, מנסה לרכך את האווירה.
אני לא מחייך, לא מעניין אותי הילדים שלה, שעכשיו יהיו גם קצת של אבא.
אבא מתחתן, אני יודע שאני צריך לשמוח איתו בכל הלב, מאה אחוזים. אבל בכל זאת משהו דוקר, מונע ממני. זהו, עכשיו יהיו לו חיים אחרים, פחות זמן אלי. אני יודע מה זה חתונה.
"יואבי?"
"כן" אני עונה לו, שמח יותר מתמיד על הכינוי חיבה הזה שלו. אמא תמיד קוראת לי יואב.
"אתה הבן שלי!" הוא אומר לי ולא מוסיף, יודע ששנינו לא צריכים מילים רגשניות להעביר את המסר. הוא מובע לי היטב.
תמיד אבא קרא לי את המחשבות, מגיל קטן.
אני מסתכל עליו, על האיש שגידל אותי למרות הקשיים, למרות שלא חי איתי כל יום. על כל האהבה שלו אלי ורוצה להיות שמח, בשבילו.
כל כך רוצה, ולא מצליח. משהו גדול חוסם, אני מרגיש גוש ענק תקוע לי בגרון מקווה שלא יצא, לא עכשיו, לא מול אבא.
"יואבי, תנסה? " אבא שואל אותי, אני רק מהנהן בראש. עיני בורקות.

אבא מתקרב אלי, מעניק לי את אחד החיבוקים האוהבים הגדולים שלו, אני מרגיש דמעה על הלחי, לא מהעיניים שלי.

*

וניסיתי. ולא, לא הצלחתי. אשתו של אבא התייחסה אלי בילדותיות מעצבנת, חושבת שאני אגנוב לה את אבא. ואולי, זה היה הדדי.
אחרי פעמיים שהייתי אצלם, הודעתי לאבא שאני לא מסכים יותר לבוא לבית שלהם. הוא התאכזב, הוא רצה שנהיו חברים, אני ואשתו, ואוכל לבוא אליהם מתי שארצה, להרגיש שייך. אבל שני הביקורים  אצלם חרותים לי בזיכרון לרע. אני זוכר את העיניים המעצבנות של הבת, שאבא אמר שהיא בגיל שלי, עוקבות אחרי, מגחכות.

"אבא נחמד יש לך" היא אמרה לי בציניות, "אמא שלך יותר" עניתי לה ורציתי להעיף לה כאפה שתמחוק את החיוך שלה. רק אבא שבא מאחור ושמע את דבריה עצר אותי "יואבי, זה בסדר" אמר לי ונגע בכתפי. הוא תמיד מבין, גם אחרים, אלה שהולכים נגדו.
אני הופך עוד תמונה, כל הזכרונות האלה, מתמונה אחת של גיל שמונה, התמונה של אבא מחבק אותי ביום הולדת.
אני ממשיך לדפדף בתמונות, עוצר, בוחן. אבא בכל התמונות מחייך ואני מעריץ אותו פתאום. איזה אבא!
פעם ראשונה שאני נהנה להסתכל בתמונות.
אמא צילמה הרבה תמונות, האלבום מלא. ויש עוד תמונות מפוזרות באלבומים אחרים.
והנה אני, שוב, בן תשע בתמונה, לצידי שני האחים שלי.
ושוב, נזכר, איך פעם היה לי כל כך מסובך, מורכב,
היום עדין לא הכל חלק וזורם. ובעצם, מי מצפה לכך?
הלאה, עוד תמונות... משום מה פתאום זה קשה לי להחליט על איזה תמונות לוותר. נו, יואב, אני אומר לעצמי, ממתי חשוב לך אלבום, תמונות?
אבל אני יודע שהאלבום הזה, אחרי המבול של הזיכרונות שתקף אותי, הוא יותר מסתם תמונות ילדות.
תמונה עם אמא. תמונה עם אבא. תמונה עם אייל. וכל תמונה מסתתר מאחוריה עוד סיפור, עוד רגשות. אלה החיים שלי, שלמדתי לאהוב אותם למרות הכל.
אני מוציא את התמונה שלי מגיל שמונה, ביומולדת ומכניס אותה מיד. לא, אותה אני לא רוצה לתת היא שלי. משמעותית.
בסוף אני מתפשר על חמש תמונות שלי לבד. פתרתי את הבעיה.
מסתכל רגע בפלאפון. מה??! עברו ארבעים וחמש דקות דקות?!
פעם ראשונה שאני משקיע הרבה זמן על זה.
אני סוגר את האלבום, אבל מיד פותח אותו. את התמונה הזאת אף פעם לא ראיתי, אבא והמשפחה החדשה שלו. אה, נכון, הוא הביא לי אותה לפני כמה ימים, "לפחות תזהה אותם ברחוב". אני מסתכל, אשתו מחייכת וארבעת ילדיה, ועוד שניים משותפים לשניהם.

הבת בגילי גם מצולמת, דווקא יפה, אבל היא מעוררת בי רתיעה.

איך אבא אמר שקוראים לה?

אני נזכר.

הם גרים בקרית יובל, אבא אמר שהיא למדה בצביה ירושלים. נו, זה חייב להיות היא.

לכמה רגעים אני מבואס קצת מהעניין אבל אחרי זה שמח שגיליתי את זה עכשיו, אם לא הייתי מסתכל באלבום הזה, מי יודע מה היה קורה אם הייתי מגלה את זה מולה. פנים מול פנים. היא תשלוף עלי כמה מילים חדות ופוגעות, אני אנסה לענות לה. ממש מתאימים, איזה זוג חמוד.

אני סוגר את האלבום,  הולך למטבח להביא לאמא את התמונות שבחרתי ואת הטלפון האלחוטי, את השיחה הזאת אני לא עושה מהפלאפון.
"לאן אתה הולך?" היא שואלת אותי,
"לשום מקום" אני עונה לה, מה שלא היה נכון לפני כמה דקות, עכשיו כן.

"הדייט עם מורן לא היום?"

"בסוף לא" אני עונה לה בקצרה. לא סיפרתי לה, היא שמעה אותי מדבר עם אביעד על זה.

אמא. משהו בה חוסם אותי, אולי בעתיד זה ישתנה ואולי לא.
היא מניחה לי, לא מוסיפה לשאול ואני יוצא מהמטבח.

מחייג את המספר אליה,

"הלו'?" אני שומע אותה.

"היי, מורן, זה יואב" אני אומר לה.

"הא, מה קורה?" היא בטח מתפלאת מה אני עושה בבית, אם עוד פחות מעשר דקות אני צריך להיפגש איתה.

"יואב. הבן של אלעד" אני מוסיף.

"אה, אופס. חשבתי שאתה יואב אחר" אני מבחין איך הטון של הקול שלה נהיה אחר, קריר, רוצה לסיים את השיח.

"רק רציתי לבטל את הדייט היום" אני אומר לה ולפתע מחייך, שאבא ישמע על זה, מעניין איך הוא יגיב.

"הא...המממ..." היא לא יודעת איך להגיב, מציעים לה בחור, פתאום מתגלה לה שזה הבן של אבא החורג שלה. איזה תגובה שנונה יש לה, היא חזקה בזה.
"לא נורא, מורן, פשוט צריך להודיע לאביעד שהוא דפוק, אבל ממש דפוק בשידוכים" אני עונה לה, מנסה להיות נחמד.

" כן, שיחליף עיסוק לשעות הפנאי, דחוף!" אני שומע בקולה שהיא מחייכת אבל עדין עוינת.

"טוב, אז ביי" אני אומר לה, אין לי צורך לאחל את האיחולים של ה"בהצלחה בחיים" "תהני" וכל השטויות האלה. כנראה שגם לה אין צורך כזה.

"ביי" היא עונה לי.

שיחה הבאה לאביעד, תפוס אצלו. זריזה מורן. אני אדבר איתו יותר מאוחר, דפוק במוח הבנאדם הזה. אבל לא נורא, הוא בסדר בדרך כלל.                                                                                                                                                                             

עוד שיחה, לאבא.

אני מספר לו, הוא פשוט צוחק, בעיקר על אביעד, השדכן המהולל.

"אבא, רוצה לצאת איתי לדייט היום?" אני שואל אותו, הרבה זמן לא ראיתי אותו.

הוא מחייך, אני יודע למרות שהוא לא מולי.

"האמת לא, אני תפוס", הוא עונה לי. המשפט נאמר בצחוק ובחיוך ולמרות הכל הוא קצת דוקר.

"טוב, תבוא לאיסוף אותי, אני אחכה לך בכניסה לבניין",

"סבבה" הוא אומר. לא יודע לאן נלך, מצידי סתם לשבת באוטו איתו, לשמוע מוזיקה טובה, לדבר, ואחרי שעה לחזור הביתה. אני שפוך מעייפות.

המחשבות האחרונות שחולפות בראשי רגע לפני שאני רואה את אבא הם: שהלוואי שהאלבום של בני, שיבוא בע"ה, יהיה שונה משלי. והלוואי, הלוואי ואהיה אב טוב כמו אבי.

                                                               * * *

לא', סתם כי חשבתי עליך שכתבתי את זה..מעריכה.