בצאתך מבית קודשי-הקודשים,
כששופר עוד מהדהד באוזניך,
כשליבך עוד הולם בגעגוע-
לשנה הבאה בירושלים,
ירושלים הבנויה,
בצאתך מתפילת נעילה.
וחוזר אל החול,
לא רוצה לאכול,
ולחלל את קדושתי,
כמלאך הייתי כל היום,
לחזור אל החול??
ולבנות... סוכה,
באבק הקרשים הישנים,
בבגדים פשוטים,
וכבר לא לבנים,
אתה שואל-
הייתכן??
איך כך,
מן הקודש כולו,
לעבור לחול,
איך אפשר?
תגובות
בין המלכת ארץ ושמים,
עשרה ימים מפרידים בין מים למים.
בראשית שנה מקדישים וממליכים,
וביום הנורא מבקשים על גשמים.
האזינו השמים ותשמע הארץ,
שפלות מעשה ובצידה רוממות,
זוהי הדרך לשלימות.
ו- אוי לה לבושה- לא ממש הבנתי... תפרשי לי?
ר"ה - בבחינת שמים. ממליכים את ה', ודוחים את כל הבקשות הפרטיות למרות שזה יום הדין. - ביום זה אנחנו מתרוממים עד שמים כדי להמליך עלינו את ריבנו של עולם.
לעומת זאת, יום כיפור - הוא "ארץ". תיקון עצמי, וידויים, וממילא יש בו גם בקשות גשמיות. גם כהן גדול מבקש על הגשמים - שזה בקשה ארצית, גשמית.
נראה ששני הדרכים האלו של ר"ה ויוה"כ, מזכירים את המחלוקת בין האחים ר' אלימלך מליז'נסק ור' זושא, כיצד להגיע לשלמות. ר' אלימלך טען שצריך להתחיל עם עיון בגדלות הבורא, ור' זושא טען שצריך להתחיל בעיון בשפלות עצמו.
ר"ה הוא מבט על גדלות הבורא, ויוה"כ הוא מבט על שפלות עצמו.
שני הדרכים האלו יחד מביא לידי שלמות.
ומכאן " האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"
לחול".
ובאשר לשאלה,
כל העולם בנוי על כך שנקדש את החול ע"י צווי ה' שמכניס הוא את הנצח למציאות ואת הקודש לבשרינו.