יצירות של ארגמן

הסערה התגלגלה מכאן הלאה מגלה לנו איך הוריקה את הירוק והעמיקה את החום. חשפה את השקעים והסדקים, העמקים והשפֵלות. הפכה את כל העיר לאגם חלק מאד. הרעש ברח מכאן ואפילו לא שמנו לב. התחבאנו תחת שמיכה מפנֵי חלליות עננים. אפילו לא שמנו לב! שהשמיים בוכים ושזו קלישאה. ועכשיו כשחזרו הצבעים ללחייה של העיר והברקים כבו, נוכל גם אנחנו להשטף היטב ולישון.

אם זה מרגיש כמו סוף העולם נראה כמו סוף העולם [אדום] ומריח כמו סוף העולם [גופרית] כנראה שזה רק בראש שלך כי אני עדיין כאן. את אומרת שזה לא נגמר ככה [כמו ברק] ושמחר יום חדש, ויש עתיד לשנינו! אבל אני יודע שאין עתיד, אין עתיד, אין עתיד איתך. גם כשאני כאן ואת שם אנחנו נושמים [שואפים ונושפים, ואז שוב] הלבבות שלנו פועמים גם בנפרד. גם בנפרד זה עדיין לא סוף העולם. זה [בינתיים] לא סוף העולם.

ימים של חרבות חרבות על ים שחור. מן המים עולות וגואות מפלצות, שדים, מן השאול יורדים. אתם באים לראות אותי ולעולם לא מביטים. אני טובעת. השדים מצילים אותי. הוא ירד לשם פורט על נבל עשוי ורידים. והמנגינה לעולם לא הייתה שלו- היא הייתה נחלת העולם. רק אדם, מכל מה שיכול היה להיות. פוטנציאל הוא עניין מאד חמקמק. הרוחות שנושבות בעולם מן ההיסטוריה לאדם. הסיפורים והשירים שבוראים תרבות. התרבות שמחריבה. הכל היה משחק. משחקים של מלחמה, והאור לא בא.מה בין שדים לאֵלים?

מישהו רץ בשולי המחשבה שלי. בלתי-נתפס. משהו בוכה בקרבת הזכרונות שלי. מלחלח אותם. משהו נוטף מתוך הערפל החמוץ שלי. כל היום הוא שם. משהו חי מטיל צל על ההרים שלי. פסיעותיו מרעישות ארץ. משהו אוהב מעבר לחומות הכאב שלי. [ככה הם אומרים.] מישהו רץ ואני כבולה אל הצליל שלו. מחפשת אחריו. [איפה הוא?] אני קוראת לו צא משם. רד מהחומות שלי. והוא רץ מחוץ להישג ידי.

בין הבתים, בין טיפות של גשם, בין יום ליום. ביני לבינך, עבר הים. עבר העולם. לא עבר אדם, אף אדם. אולי חתול שחור עבר. אולי רק שתיקה וצמרמורת. אני רצה. בין ובין ובין, אני בורחת. אולי ממך, אולי מהגשם, מהבית שאין, מהיום בו זה ייגמר. אולי יום אחד, מילה תעבור בינינו, ברחש של בריחה. אולי זה ייגמר, אולי זה לא היה. ביני לבינך.

אני אמות. אולי תבכו. אולי שבוע, אולי חודש. אל תזכירו אותי. זכרו אותי. פה הרוח שלי כלואה בגוף כבד. היא גדולה מדי בשבילו. היא חייה מדי בשבילו. אח"כ היא תשתחרר, אל תכלאו אותה במקום או בחפץ, הרוח שלי רוצה לחיות בזכות עצמה, בזכות הרעיונות, בזכות המחשבות, שאשאיר. אם אדם אחד יראה את מה שהשארתי, אם הוא ישתנה בגללי, אם המחשבה שלי תשפר אדם אחד, אפילו ילד, תנו לרוחי לחיות בתוכו, במה שאני עשיתי, בילד שלי.

"וירא א-לוהים את האור כי טוב ויבדל א-לוהים בין האור ובין החושך" אומרים שפשוט יותר זה גם נכון יותר. פשוט זה תמיד טוב יותר. פחות לחקור, לכאוב, להרוס את עצמך. רק ערב ובוקר כי טוב. [פעם אדם היה רק אדם היום מספרים. וקוד, שיודע הכל על העבר שלך. פעם כל הזהב נצץ. לכן פעם מלחמה הייתה מלחמה חרב לחרב, לא משחק מחבואים]. אתה רוצה להאמין שהתער פסח עליך, שיש בך יותר מזה. האמת היא, שפעם העולם היה פשוט יותר. נכון. היה יותר דם אבל היו פחות סיפורים, ומשחקים. כולנו סיפורים ומשחקים, כולנו רק. בשר, דם וצלם א-לוהים. -------------------------------------------- צלם א-לוהים

ואף-על-פי-כן, החיים הם משחק ילדים. I. האדם הוא מגדל קלפים וכשנוגעים בו הוא נופל. ונבנה בדמותו, תמיד קצת אחר. מתוך II. היקום שהוא פאזל שאם מצאת את כל חלקיו, ראית תמונה גדולה, בהירה ו- שלמה. מורכבת מעצמה. III. והזמן, הוא משחק זיכרון ואם נפסלת הוא חוזר לכאוס, להיגיון. ואֶל   IV. החלום שהוא כמו מציאות מדומה. כשאתה שוכח את ההבדל הוא פולט אותך. עם מסיכה וחבּוּרה של אקסיומות מקובעות.   V. של דעות קדומות, כמו ספר תמונות. רק שכח הכל, כל מה שידעת ועבור הלאה אל מה שעכשיו יהיה האמת לאמיתה. אל שִכְחת העולם שרק היא כרכבת חשמלית עוד נוע תנוע.

שקט. שקט. שקט. הראש מתרוקן למחשבות רגועות כשהכל מתנקז החוצה במילים כואבות מכאיבות. עד שאני רואֶה רק לבן ובפנים ובחוץ הלחץ מתקזז והרוגע כולו יושב לי בתוך הראש וממלא עד שאני ריק. ושקט. ואני

קרא ואפתח לך עולם בו תוכל להסתכל מתוך המסגרת, ולראות את פחדיך באורה של אמת. באורו של עולם. ועם ערביים ורדת חמה אל הים, נוכל לשכון לבטח בתהום המשקיפה אל התמונה הגדולה והמבט האלוהי. ממרחק כזה אראה את הפרטים [הפרפרים] הקטנים, במשק כנפיהם מרעידים התמונה. להביט בפאזל השלם, באמונה שלמה. ______________ אמונה שלמה.

אני מחפשת עמוק ואתה בורח ממני, אתה שוכח שאני לא לוקחת סיכונים. תשב לרגע ותקשיב. אין לי ציפיות גבוהות, אין לי שאיפות. ואם הראי שלי הוא חבית ואם הוא אגם או בריכה. אני רק מנסה לשרוד. אתה בורח ונשרט. סדק של כאב קורע את הבבואה הצלולה שלנו ובורח באדוות. אתה גדול ממני, מסתכן ורואה נכון. מתפוגג לגלים, מעגלים. זוכר? אדוות.

במרחק חצי צעד משם כשכל-כך קל לעזוב וכל-כך קל לחזור. אני מחפשת את הפתח. קח אותי החוצה. כבר דמעתי על החור השחור הזה ועכשיו אני על הקצה לא יודעת אם בורחת או נופלת פנימה. עזור.

---מראה מוכר וקר לי מדי, אדם-סיפור, אדם-סיפור, קהילה של ריחוק וניכור ובידוד שמועכת אותך פנימה, אל המחשבות שלך ולא משאירה מקום לדמעות. ---צלילים מובילים אותי במסלול שחוק אל הייאוש הבלתי-נמנע. מתוך קובייה ומסגרת קשה- זיכרון סמיך של חיוך חד פעמי. ---הכאב מחריף, הדמעות מלוחות, והשוקולד מריר. בסיפור שלי אין הרבה מתוק.

את מאמינה במכשפות, אבל לא בפיות, מסרבת להבין שאיזון חייב להיות. את כמו ילדה קטנה שחייה באגדות אבל שלך בתוך מראה ומזמן כבר אבודות. את חושבת שאני רוע, כמו כולם, שיש בי גרעין שטן, כי אני אדם. אמרת: "מלבדך, כל אדם לך זאב". את פיה עם כנפיים שבורות ואותך אני אוהב.

כשלרגע שוב נדמה לך שהרוחות שכחו לתמיד. וכמה שזה קורע אותך כשאת מגלה שזה רגע יחיד. ופוכחת עם שחר עיניים אל עולם שמשחיר וכבול. עכשיו את יודעת שהשמיים הם הרבה מעבר לגבול.

מסדרון מכוסה שטיחים מחוספסים דוקרים קצת חלונות בוכים אתה, מאחורי איזו דלת ויש לי רק ניחוש אחד. לפתוח את הדלת שתשחרר אותי ממך, שתקרב אותי אליך. אל סודך. זגוגיות שקופות וקרירות מעברן אפשר לגעת בלי להרגיש. בלי להיות. במרחק כה קטן מעיניך, במרחק כה גדול מליבך. האם גם מן הצד השני אפשר לראות שם אותי? האם זרים רואים בי יותר? לו היה החלון מראה והייתי יודעת את האמת על מבטי ופניי שטופות הבכי.

היום, פתאום אני מפחדת כל-כך מפחדת לאבד הכל, להישאר לבד רחוק מכאן. תבטיח לי היום שלא תלך, למרות-הכל. תישאר איתי לפני שאקפא, אני מפחדת שאנטש, שאגורש. הרגשה כזאת רעה, שעוד לפני הקיץ משהו יברח ממני. היא מעקצצת לי בבטן, חונקת את הגרון. רק ממחשבות כאלו על מקום אחר, בלעדיך נהיה לי קר. כל-כך קר לי, כל-כך קר. תבטיח לי שאתה כאן ולא תלך.

אומרים שפעם היה כאן ים.   הוא סער והתרגש. המדבר הזה כבר לא כזה, נכון? הוא יותר שלו, שקט, אדיש. אמרו גם אפאתי. וזה נכון.   אתם זוכרים את הים? איך הוא געש הדמעות שלו כאבו כמו דם. אבל כשהוא מִדבר, הפנים שלו ריקות. שותקות.   אומרים שבחובו של המדבר באר מים חיים. כן, אבל אתם לא תמצאו אותה, גם עוד מיליון שנה. גם אם תחפרו עמוק. את פיסת הים הזו המדבר שומר לעצמו.   ולא אמרתי שזה רע, לא! טוב גם להיות מדבר. הוא רק מתגעגע למכתבים שהוא שלח לכם בבקבוקים. המדבר לא יודע לכתוב. רק לפעמים.   אבל אתם, מי אתם? אתם בכלל לא זוכרים.

כשהשמש קופחת והצליל נופל עליך כמו שלג אתה מרגיש את כבשני האש והעשן המִתמר אתה מרגיש את רגליך היחפות על הקרח במצעדי המוות. אלו שתי דקות, שהן פחות ממאית השניה להקדיש לכל לב שפעם ונדם. לכל ילד! אז אתה עומד שם בעיניים עצומות ורואה את האמהות המקוננות על בניהן את אחיך, אביך ובניך המובלים כצאן לטבח והצעקות, המלקות והדם שזועק- מה בין שפה לשפה, זרוע לזרוע, אדמה לאדמה? מה בין אדם לאדם? חמש מאות עשרים אלף ושש מאות דקות בשנה. בכמה מהן אתה זוכר? שתי דקות של שאגה אדירה. גם שנה שלמה לא תספיק להקדיש שניה לאדם. נשארו שתי דקות להשליך עצמך לכבשן בשבילם ולצעוד את מצעד החיים למענם. להמשיך לחיות ולהחיות את נפשם, נפש יהודי הומיה הזועקת זעקה מרה. למצוא מחט של תקווה.

איך העולם כל-כך יפה, והאנשים כל-כך מכוערים? איך הם שוברים כל מה שרואים, ממלטים אותנו מפניהם. איך קול המגף אומר הכל. איך אנחנו חומקים, כמו עכברים מבעד לסדקים המאירים שברוע המושלם. איך אנחנו מתחבאים במרתפים טחובים, שכובים על ערימות הקש. איך אנחנו מסוגלים לשים נפשנו בכפנו. להפקיד את חיינו בידי זרים. איך אנחנו עדיין יכולים לבטוח? איך האנשים כל-כך מכוערים, ועם זאת כל-כך יפים?

הכעס שאוכל את השקט, שמעיר שדים ישנים. והוא, ששומר על סודות, במקום על עצמו. בורח מהאמת כפי שמשתקפת בנפילות, בטעויות. הו, כמה טעויות. תמיד אומר את הדבר הלא-נכון. נותן לחושך לבוא, לפּחד לשלוט. אם ואם ואם. הזמן לא שב אחור. הוא יהיה חייב ללמוד. חייב לכפות על עצמו אלם, לעיתים. הוא נופל מצוקים, כשה. אכול מבפנים, מצללים. למה נתן לעצמו ליצור שדים קטנים. בחושך הם גדלים, מסודות הם ניזונים. אט- אט, הזמן לא שב. הו, איזו רשת סבוכה.

אני רחוק. ממגע ומבט. שם. רחוק מהבל הנשימה. ממילים. איפה אני? מחוץ לכאן. בלי נקודה של חיבור. בלי לדעת, בלי לדעת, או לראות לתוכם. הייתי שם? הייתי? אני. בשעות האלה, אני פחות חי. אני פחות. אני. הם שם. הם אני? פתאום כל זה שוטף. הייתי רק אני. קר לי שם. להיות שם אבל לא איתם. לא. להיות. אני? [לך. לי.]

"וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם" בראשית היה יופי ואז היה האדם, בשניות של בריאה, בשניים וחמישה צלילים. כבר ידע האדם לדרוש. היֹה היו לו כן ולא. גם כשלא ידע טוב ורע, גם כשלא שמע הד מעשיו. גם כשנסוג מאחורי עץ הגן, לא ידע מה יהיה עליו. כמו שלא יאווה לדעת. אדם לעולם. הוא לבש ופשט מוסר. השיל מעליו זיכרון חטא, כשרצה לשוב לסורו. אדם עדיין עושה מה שתמיד ידע. [הרס, מסתווה מאחורי נאומיו בלחש וזעם, בכל תדר שאוזן אדם תקלוט.] אם בידיים חשופות, אם במוח שזוכר בשבילו ושוכח למענו. האדם עודו משחית ושונא מה שאהב. עדיין יודע שחי בתוכו, עדיין קורע בהתחמקות צבעונית צלם א-לוהים. ------------------------------------------------- צלם א-לוהים

איך תדע שהפכת למבוגר? ילד, זה פשוט. כשתתחיל למדוד אנשים במשׂורות, תדע שהתבגרת. תדע שאתה הופך לאבא שלך, גדול ועייף. כשתביט במראה ותראה רק את עצמך, כשיהיו לך ציפיות ממי שעושה לך טובה. כשתראה את עצמך באור ישן, דהוי, רגיל. כשהעולם כבר לא יהיה חידה, רק מחסן של בני-אדם. תדע שהתבגרת. כמו כולם, בסופו של יום ארוך מאד. גם אם לקח לך זמן, הנה אתה, גדול ועייף. והילד שהיית מת.

"עמד הצנחן מול הכותל, מכל מחלקתו רק אחד. אמר לי: למוות אין דמות אך יש קוטר- תשעה מילימטר בלבד". [הכותל, יוסי גמזו]

בצלילים ובמילים באמונה ובשתיקה. להבין יותר ממה שקיים מאחורי הקלעים לראות את גונם של החושים והרגעים החיים. לראות ולהבין. בצהוב של שקיעות ואור שאיבד את הכוח לבקש ולמצוא. בציאן של עיניים וחלום שאינו פה וחומק מבין הקורות והקור. במג'נטה שפשט בלחיים ובשמיים נגה לרגע. עם שחר מתוך האופל בא. ולבן ושחור אינם, כי התבגרנו מעבר לכך, כי חיינו את היום, האתמול והמחר. ואת מה שמחוץ לזמן. ______________________ צהוב. ציאן. מג'נטה.

בתשובה לבין לבין. עמוק ביער כל הדרכים נפגשות הן כולן מובילות אותנו היישר למקומנו הנכון. ולכן אבן בן יש את התשובה ומחשבה ומקום בסדר הגדול. אפילו שלפעמים זה לא נראה שמתחת לשכבה העליונה הכל בעל משמעות. ואין פחוֹת. עמוק בתוך התודעה שלנו וחידת העולם הגדול כל הדרכים כמו בפאזל נפגשות.

כשניסיתי לקום מן השכחה כמו לא חייתי מעולם ולא היה עבר ולא היה עתיד. ברגע בו זה חודר לעומק מהותך - חץ ממרחק. אתה יודע שכזאת לא תרגיש [עוד]. וקובץ נרות הם לא יותר ממצבת זיכרון לשכחה [הם דשן לתקומה מגדעי סביונים, הם טעם]. קובץ נרות הם יד קטנה להושיט למי שדוהה אבל קובץ נרות אינם [ולא יהיו]. נשמה.

פעם האמנתי בסוף וסיום היום התפכחתי, התגברתי על התום. אני יודעת- אין סגירת מעגל רק מעגל שחוזר על עצמו. עם עצמו. לעצמו. את עצמו. מעגל ארוך של חיים כאב ושברירי תקווה ורגעי אושר. פעם התקשיתי להבין את זה אבל אז צעדתי צעד החוצה מההיגיון והידיעה. עכשיו אני מאמינה באינסוף.

היא התחתנה. והיא מאושרת. אמנם, הוא לא נעים-מזג כפי שהיה לפני שהשיגרה החלה לחנוק אותם. למעשה הוא ממורמר תמידית. בלי אף סיבה. אבל הם מסתדרים. הם חיים ביחד וזה כל מה שצריך. אין ביניהם כעס או ניכור. שקט של מאתיים חמישים קילו אולי, אבל לא כעס. בכל-זאת, הוא לא יודע. שנתיים אחרי שהתחתנו היא החלה להרגיש שהם מתרחקים והשקט התחיל להכביד. שיגרה של זוגות נשואים, אמרו לה כולם, זה רגיל וזה בסדר. את לא ילדה קטנה, את לא צריכה את כל הקשקושים הרומנטיים האלו. אבל כנראה שהיא עוד לא התגברה עליהם. בפעם הראשונה שזה קרה היא לא ידעה מה לעשות. מתחת לדלת הייתה מעטפה צהובה, מעוטרת בשמה אך לא בכתובת או בול. ובפנים הייתה פיסת אושר קטנטנה. שיר אהבה. אליה. בלי הקדשה, בלי חתימה. רק אהבה בלילות היא חולמת עליו. בלי לישון. היא לא מצליחה להירדם מסקרנות. שוכבת ערה במיטה ומדמיינת את האביר הרומנטי שלה, את החיוך האדיב שלו... מדמיינת אותו בא אליה מתוך השקיעה ועיניו הטובות בוהקות. כבר שלוש שנים שהזר הזה מביט בה מרחוק, רואה את אהבת-ליבו מכלה את חייה עם גבר אחר. היא הולכת ברחוב וחושבת שהבחור החייכן שמדבר בסלולרי יכול להיות הנסיך המסתורי שלה, וגם הבחור בפינה עם השווארמה וגם הגבר האלגנטי שחוצה רק באור ירוק... רואה אותה מרחוק וכמה לבוא אליה ולומר לה. אבל היא לא שלו. היא רוצה לצעוק לכל אלמוני ברחוב שמתעטף בארשת-פנים סימפטית שהשירים האלו הם האור שלה. היא רוצה לומר לו את זה, לזר המקסים הזה. היא רוצה לצעוק את הסוד שלה. כל דקה בה היא לא קוראת את שיריו היא חושבת על צרור המעטפות הצהובות שבמגירה ומתגעגעת אליו. מנסה לנהוג בקור רוח אחרי שעוד מעטפה מופיעה על המפתן (תמיד כשבעלה אינו בסביבה. הנסיך מבין את פחדיה). ומה אם בעלה יודע? מנסה לשכוח אותם ונזכרת עוד יותר. תמיד עוד יותר. ומחכה עוד יותר. מחכה כל השנה לתשיעי בנובמבר. בארץ מולדתה זהו שיא האביב. ביום זה דופק השליח על הדלת ומוסר את הזר, בלי מסר או פתק. רק כמה סיגליות פורחות בעדינות קשורות בסרט צהוב. דווקא התשיעי בנובמבר. היא נזכרת בימי ילדותה בארצה הישנה, באביב הזועק בסגול. בסיגליות. לפעמים נדמה לה שסיגליות אף-פעם לא היו חלק מזכרונות ילדותה. אולי האהוב המסתורי שזר את פרחיו בתוך זיכרון שנותיה המאושרות. כמו שהוא השחיל את הרומנטיקה אל חיי השיגרה שלה מתחת לדלת. הפסקת צהריים בעבודה, הוא חוזר הביתה. לא נכנס כמובן. רק מנשק קלות מעטפה צהובה ומשחיל אותה, ונעלם מהר. היא לא יודעת, הטיפשונת. היא לא מדמיינת ולא מנחשת. ואיך תנחש שהאביר הרומנטי שהיא נהנית לחלום עליו בהקיץ הוא בעלה הרוטן והעקשן? אם תגלה יום אחד היא תאבד את עצמה. יש לה חלוקה ברורה כבר שלוש שנים. חיים- עם בעלה, אהבה- עם הזר המסתורי. והם אותו אדם! היא תשתגע אם תשמע את זה. זה בכלל התחיל כבדיחה. כתב לה מכתב סודי ומסקרן והניח מתחת הדלת בהנחה שתתרגש למראה המחווה הרומנטית ותודה לו בערב. היא לא אמרה מילה. הוא עשה זאת שוב כעבור כמה שבועות. בסוף הבין. היא חושבת- מקווה- שזה מישהו אחר. אביר מסתורי על סוס לבן. הוא שיחק את המשחק שלה, משאיר רמזים בכל מקום. תשיעי בנובמבר- היום שבו הם נפגשו. איך היא לא זכרה? הטיפשונת, כל-כך הרבה דברים היא שכחה. באותה פגישה ראשונה היא סיפרה לו על אביב-נובמבר אבל היא לא זוכרת והוא משחק את המשחק שלה. משחק הנסיך המסתורי. גם הוא נשאר ער ושומע אותה מתהפכת בלי לדעת שהאדם שעליו היא חולמת נמצא ממש לידה. הוא נכנס הביתה בערב, קצת עייף. היא לא שואלת ולא מתעניינת. הוא מביט חטופות במפתן. רק היום בצהריים הייתה שם מעטפה צהובה ועכשיו יש אור בעיניה של אשתו והיא מזמזמת שיר עם מנגינה מתוקה. הוא נכנס ויש לו שקיות שחורות מתחת לעיניים ומבט הרוס. היא לא באמת מקדישה לו מחשבה, רק תהייה קטנה, מה אם הוא באמת יודע? כחמישים מעטפות צהובות צרורות עמוק במגירה והוא לא יודע. אסור לו לדעת. המעטפות במגירה ובליבה פורחות סיגליות. המון סיגליות. ע"פ סיגליות. מילים ולחן: סוברדו. גרסה עברית: יהונתן גפן.

שלא ניפול, אמרת, יש תהום גדולה פרושה מלמטה, ונהר אדום-אדום וניחנק. שלא נבכה, אמרת, הטורפים מריחים זאת מרחוק, הם יצאו מתוכנו ויהרסו אותנו. שרק נשרוד, התפללת, ולא ידעת שאי-אפשר. החיים הם רכבת מדרדרת עד לסוף. לא ידעת שכבר הפסדנו במירוץ.

אני אזכור בוקר זהוב כשלא אהיה פה עוד, אני אזכור טיפה של טוב בים שחור, שחור מאד. אולי אזכור אתכם כשאתם לא תזכרו אותי ואהרהר בהבטחתכם ובלילות שלא הייתם איתי. ואני אהיה כה רחוקה. אתם- לא תדעו עוד כשאזיל דמעה שחוקה על ימים שחורים מאד.

אני יודעת שעם כל השינויים משהו בי חייב לנוע משהו חייב להשתפר (להדרדר?) בלב הקר שלי ההיגיון מול רגש עוד כנוע אבל גם לי מגיע קצת יותר. ייקח לי זמן רב כל-כך לשוב אל תמימותי ואולי כבר הושחתתי בךָ? תבין בקרוב שהייתי חייבת לתפוס שליטה על נשמתי כי לא אוכל לשאת עוד את קולך. ראיתי את עיניך די. הן מהפנטות כל-כך אבל אסור לי להביט בך יותר. שנינו יודעים שאי-אפשר אז שלח עוד חיוך מקולל אחרון, ואולי הכל ייגמר.

היום אם תבוא לבקרני אולי אשאירך על הסף למרות שזה זמן כה רב לבבי רק אליך נכסף. היום אם תחפוץ להרסני, לא אניח לך, אהוב. לא אתן שבקול של זהב תרסק את ליבי שוב. ובגלל שעיניך כה שובות והחיוך שלך כה מתוק לא אפתח לך דלת כלל, אשאירך מנוכר ורחוק. אבכר כאלו אהבות: עקרות וחסֵרות לעד על אותו גלגל מקולל: אעזב-אתאהב-אתאכזב בסוף ממילא אהיה לבד.

עידו. זה השם שלי, אני רגיל לגמרי ואני יודע שילדים שמסתבכים בהרפתקאות בעל-כורחם ויוצאים גיבורים קיימים רק בספרים אבל אני עדיין חושב שכדאי לכם לשמוע את הסיפור שלי, כי אפילו שאני רגיל, הוא ממש לא. אני גר במושב קטן בגליל. מה השם שלו? זה לא משנה. אתם בטח לא מכירים. להורים שלי יש משק קטן ואני עובד בו. חולב פרות, מאכיל אותן. עבודות רגילות של נער בן 16, אתם יודעים... אני אעבוד במשק הזה גם אחרי שאתחתן, וכשאבא אבל זה לא משנה מה אעשה בעוד עשר ועשרים ושלושים שנים. מה שאני עושה עכשיו, זה חשוב. מה אני עושה? אני יושב על הכורסה בסלון, מול החלון הגדול שמשקיף אל הרחוב ומחכה לאֵלָה. אם הספירה שלי מדויקת – והיא מדויקת – הערב זו תהיה הפעם הרביעית. אבל למה אני רץ? אולי עדיף שאספר לכם קודם-כל על הפעם הראשונה. יש לי זמן, בכל מקרה. אלה לא תעבור פה לפני שלוש. שלוש בלילה, כמובן... ועכשיו רק אחת חצי. אני ישבתי, כמו עכשיו, בכורסה שמול החלון וקראתי. ספר מתח בלשי, שמרוב שההתפתחויות בו לא צפויות, אתה כבר מצפה לגלות שהאדם שהכי בטחת בו הוא הרוצח. בכל מקרה, לא חיכיתי לאלה. סתם קראתי. לא שמתי לב שכבר שתיים וחצי. זה היה לפני 14 יום, וזה היה בערך בשבוע השלישי של החופש הגדול. היה ממש חם. הייתי בגופייה ומכנסיים קצרות. ויחף, אבל זה לא קשור. אני תמיד יחף. אמא שלי עלתה לארץ בגיל 15, מאפריקה עד לכאן ברגל, והגנים ביום האחרון של הלימודים ניסיתי לדבר איתה. להגיד לה מה אני מרגיש. הסתכלתי עליה משחקת כדורסל עם שירי וכמה בנים וידעתי מה יגידו לי. "יצאת אידיוט". וזה אפילו היה יכול להישמע הגיוני. כי מה לי ולאלה? אז לא אמרתי לה כלום, אבל היא זרקה אליי את הכדור והציעה לי להשתתף במשחק. וכשהיא חטפה לי את הכדור – כן, להיות גבוה מאד זה לא רק יתרון במגרש כדורסל – היא עשתה את זה בחיוך כזה פצפון וחמוד. אז אחרי שבועיים וחצי, בלילה, כשהסתכלתי עליה עוברת ברחוב, הרגשתי שהיא רואה אותי ומבקשת ממני לבוא איתה. לא התלבשתי ולא נעלתי נעליים, רק זרקתי את הספר ויצאתי דרך הדלת. לא נעלתי אחריי, אף אחד אצלנו לא נועל. היא כבר התקדמה ולא הראתה סימן שהיא מצפה למישהו. אז הלכתי אחריה, משתדל שלא לאבד קשר עין. היא לא יכלה לראות אותי. אני כהה מספיק. שוב, תודות לגנים של אמא. אלה יצאה מהמושב, דרך השדות ובין הגבעות אל איזה יש לי רגעים כאלה, שאני בעצמי לא מאמין למה שראיתי במו עיניי. ובגלל זה אני מחכה כל לילה שוב לראות את זה. אני כבר זוכר את הדרך לוואדי בעיניים עצומות ושלשום ביקשתי מאבא שחרור מהחליבה של הבוקר והלכתי לשם, מוקדם בבוקר, לפני שאבא ואמא והחברים כבר ימצאו לי תעסוקה לכל היום. עד שהגעתי לשם כבר היה אור ושום זאבים לא נראו בסביבה... לא שהייתי מעז להתקרב אם היו. אבל ידעתי שלא חלמתי. זה היה כל-כך מוזר ולא מציאותי- אבל אני לא בספרים האלו אז אני יכול רק לצלם אותה ולקוות שהתמונות לא ייצאו חשוכות מדי. אחרי הכל, לא יכולתי להשתמש בפלאש. --- המחוגים הזורחים בשעון אומרים שהשעה שלוש עשרים וחמש כשאני סוגר את הדלת בשקט והולך אחרי אלה. אמא תמיד אומרת שהעיניים השחורות שלי נוצצות במיוחד בלילה. היא לא אומרת את זה אבל שנינו חושבים שזה בשביל שיהיה אפשר להבחין בנו בחושך. אלה לא מבחינה בי בכלל. לעומת העיניים החיות, הערניות והבורקות של הזאבים לי יש עיניים של מת. מרחוק אני שומע יללה חדה. אלה לא מגיבה. אולי זה בכלל תן. לא ראיתי את אלה מתקרבת לתנים, ודווקא אלה. מכולם. עומר תמיד הייתה קצת מוזרה וחולמנית אבל אלה היא כמו כולם. היא רגילה לגמרי... או לפחות ממש טובה בלהעמיד פנים שהיא כזו. ושוב אני מוצא את עצמי יורד אל הוואדי ומדמיין את עומר מתרפקת על זאבים – זה נראה יותר הגיוני, עד כמה שדבר כזה יכול להיראות הגיוני בכלל – ותוהה כמה זמן כבר אלה יורדת לפה. ואנחנו מגיעים. הזאבים מחכים לאלה במקומם ואחד מהם מיילל בכאב. אני לא ממש מסוגל להבדיל אבל נראה לי --- התעוררתי הבוקר בעשר אחרי עוד לילה של התגנבות אל הוואדי. ההורים לא יודעים. אבא מעיר אותי מוקדם ואת חליבת הבוקר אני מריץ בעיניים חצי עצומות. מסכנות הפרות. אחר-כך אני חוזר למיטה ומתעורר מתי שמתעורר. לפני רבע שעה התקשר יואב ואמר שקבענו תוך חצי שעה במועדון הנוער. אז אני עומד מול הארון ומחפש מה ללבוש. כל המכנסיים שלי בכביסה אבל אני מוצא איזה זוג במעמקי המדף ולובש אותו. חולצה? יש לי את זו שלבשתי אתמול. בין לבין עולה בדמיוני דמותה של אלה. פעם היא הייתה דוקרת לי את הלב, והייתה מלווה בהרבה תמונות שלה יחד עם איתמר ובצחוק הגבוה, אבל לאחרונה היא כבר לא מקסימה אותי. היא מפחידה אותי והפרצוף שלה בדמיון שלי אני גורב גרביים ונועל את נעלי ההתעמלות שלי. אולי אני אוכל משהו לפני שאלך. אני נכנס למטבח ופותח את המקרר אפילו שאני יודע שאין טעם. אתם מכירים את זה- כשפותחים את המקרר ולמרות שהוא מלא אין שם שום-דבר לאכול. אחר-כך אני חושב קצת ומוציא שתי פרוסות לחם מהשקית, וסכין מהמגירה. אני פותח את המקרר שוב, מוציא את החומוס, פותח את הקופסה ובסכין מטיח אותו על הלחם. אחר-כך אני לוקח את הסנדוויץ', צועק שלום לאמא ויוצא אני אוכל בנגיסות גדולות ומנסה לסיים לפני שאגיע. הדשא שמסביב למועדון צהבהב ויבש וזה רק בתחילת הקיץ. אין גשם וכולם מדברים על כמה שזה מזיק לשדות. אני נכנס אל החדר הפנימי ונזרק לצד יואב על הספה. גם שירי ודניאל שם. וגם אלה. היא נראית עייפה והתלתלים שלה פרועים. הכלב של דניאל שוכב ליד הדלת אבל הוא בכלל לא משפיע על אלה. הוא צ'יוואווה. --- איתמר, יואב וכל השאר כבר חצי בדרכם החוצה ואני עדיין מתקשה להאמין שאני רוצה לגלות לאלה, אבל זה גדול מדי בשביל לשמור בבטן. "ללוות אותך הביתה?" אני שואל אותה. "לא, עידו" שוב אותו חיוך פצפון, אבל הוא כבר לא נראה לי כל-כך מתוק. היא ממשיכה, "זה בסדר, אל תטרח. זה בכלל לא בכיוון שלך". "אה, לא" אני מנסה לצחוק "אני הולך לדיר שלכם, אמורות להיות לכם כמה המלטות, לא?" היא יודעת שאני עובד כמעט בכל המשקים במושב. באור יום הרעיון הזה תמיד נראה מגוחך כל-כך ולמראה המבט התוהה של אלה אני לרגע שואל את עצמי אם באמת ראיתי את מה שאני חושב שראיתי. "מדברת עם הזאבים" אני ממשיך "את באמת עושה את זה?" היא מביטה בי, מתלבטת, מצחה מתקמט וגבותיה מתקרבות זו לזו. היא פותחת את הפה. אני חושב על הרבה מילים – במיוחד קללות – שיכולות לצאת משם אבל היא מפתיעה אותי ביללה גבוהה וחדה. יללה מפחידה מאד. ואני יודע שהיא עשתה משהו. אני תופס את כף ידה ומישיר מבט לעיניה. "מה עשית?" אני שואל "מה אמרת?" אבל היא רק מייבבת. והמבט שלה נעשה מרוחק. "מה זה היה, אלה? מה?" אני אוחז בכתפיה ומטלטל אותה, מנסה להוציא תשובה אבל אז אני שומע צעקות ומבין. הם פה. ולפני שאני מבין מה קורה הם עליי. וכואב. כאבי תופת. ------------- כל-כך נבהלתי משתי המילים הפשוטות האלו- "הלוחשת לזאבים". זה כינוי שמישהו היה חייב להדביק לי יום אחד. מאז שגיליתי את הזאבים ידעתי שיום אחד מישהו יגלה, אבל עכשיו, פתאום כל-כך ודווקא עידו... השקט, הגבוה, החייכן. כמה זמן הוא ידע? למי הוא סיפר? איך הוא גילה? היו לי כל-כך הרבה שאלות אבל הוא זה שבסוף שאל משהו. לא יכולתי לענות לו אבל נדמה היה שהוא יודע את התשובה. והאזהרה של הזאבה – קראתי לה באנה, אני לא יודעת למה – והיא הזהירה אותי מבני-האנוש ואני ידעתי שיגיע הרגע וסירבתי להאמין, אבל זה קרה. לא יכולתי להרשות לו לספר: היו מכניסים אותי לבית משוגעים היו חוקרים אותי המון מישהו היה רוצה ללמוד איך עושים את זה, כשאני בכלל לא יודעת איך עשיתי את זה בעצמי. אז הייתי חייבת למנוע מעידו לספר. לגמור איתו. למנוע ממנו. עזרה, אני לא יכולה לבד, עזרה. הכרתי רק דרך אחת לבקש עזרה אמיתית- הרמתי את ראשי אל השמיים והשמעתי יללה ארוכה, מזדעקת. יללה של מצוקה אמיתית, יללה של זאבה פצועה. הם רצו מהר, ידעתי שכך יעשו. --- אף-אחד לא מבין מה קרה ואף-אחד גם לא מצליח להסביר מה הביא את הזאבים לכניסה אל המושב באמצע היום ולכזו תקיפה אכזרית של אדם. אני יודעת כמובן, ולא מעיזה לספר. הם ממילא לא יאמינו לי. שירי סיפרה לי שבהתחלה הרופא אמר שיש לעידו סיכוי לחיות אבל הוא אף-פעם לא יוכל לדבר. מה הייתי עושה אם לא יכולתי לדבר? אם לא יכולתי לדבר עם בני-אדם הייתי שורדת, אבל אם לא יכולתי לדבר עם זאבים... הוא לא חי בסוף. שירי גם אמרה שזה נס שלא קרה לי כלום. היא מנסה לעודד אותי הרבה אבל זה לא מצליח לה בכלל כי רק אני יודעת שאני הרגתי את עידו וגם כי היא כבר לא החברה הכי טובה שלי. כבר שנים שאני לוחשת סודות על אוזנו הסוד שלי, הגדול, שמור עכשיו, אבל כבר אין טעם. אני לא יורדת לוואדי יותר, אני לא יכולה להסתכן אחרי מה שהיה עם עידו. רק לפעמים, בלילה ממש, אני מסתכלת מרחוק על כל העיניים הבורקות וחושבת על העיניים המתעמעמות של עידו. אף אחד אף פעם לא יידע או יאמין. מותו של עידו יישאר תעלומה מסתורית וטרגית בעיני כולם. אני עזבתי את הזאבים אבל ידעתי כמה זה טיפשי. ידעתי שאם הייתה ניתנת לי האפשרות להתחיל הכל מחדש ולא לפגוש בזאבים, לא הייתי בוחרת את עידו על פניהם. עידו היה רק נער אחד – הכרתי אותו מאז שהיינו בעגלה אבל לא הכרתי אותו – והזאבים היו כוח. עזבתי אותם בניסיון לכפר על הרצח אבל ידעתי שאני אשוב, יום אחד, כשעידו יסיים למות. כי מה היה עידו, שקט, ביישן, כמעט שקוף, לעומת כל האפשרויות הנועזות שפתחו בפניי הזאבים?

אם לא יהיה מחר, למי זה כבר אכפת שאשקר? גלויות מקצה עולם. להבטיח לך עולם, שכבר לא תראי, גם לא תרכבי עוד על סוס מעץ. מה שהיה היה ומה שלא יהיה, למי זה כבר אכפת? מי כבר יאהב? מי יטעם תותים? זה רק אני ואת באדום שהיה עולם. אני אשב איתך היום, אני אהיה שלך היום. את לא תדעי, גם לא אני. כי לא יהיה מחר. אם לא יהיה מחר, למי זה כבר אכפת שאומר את האמת?

גם אם רצית לראות בהיר, אולי השמיים פשוט מכוסי עננים והשפה עדיין רובצת לפתח הסובלנות. אמונה בעולם של יופי פנימי היא לפעמים אשליה. ולפעמים, אין במה להאמין מלבדה. גם אם אינך פחות אדם, לפעמים אתה פחות אתה. לפעמים אתה רואה אבל תמיד אתה עיוור. למציאות שלמה רק פיסות של אמת, של חלום, של זיכרון. החורבן שדופק על הדלת כל יום מזכיר לך. אתה עוד מגמגם בניסיונות להרגיש מילים. אתה חייב להאמין בשקר הזה כי בלעדיו אין משמעות לחיים, ובלי משמעות אתה רק דמות קרטון. כמו רבים אחרים.

רְאִיתִיךְ פּוֹסַעָת אֵלָיי וְרָגְלָיִיךְ אֵינָן צוֹרְבוֹת אֶת חוֹם הַמִדְרֶכֶת. בְּאֶפֵר עֵינַיִיךְ, עַפָר בְּגָדַיי, יַדָענוּ כִּי שָׁוְוא אָת הוֹלֶכֶת. כִּכְנַפָיִים הַיָה לַךְ תוּמֵךְ, וְאָנִי כְּנָוַוד, גּוֹנֵב חַיִים שֶל אַדָם בַּעָל הֵד. וְעִם שׁוֹךְ הֶבֶל נְשִׁימָתְךְ, גִּילִיתִי- עוֹדֵנִי נוֹדֵד. חַיֵי אַהָבַה וְזוֹהַר עוֹרֶף פָּנוּ לַבוּר, לַקָטַן בְּפוֹשְׁטֵי הַיַדָיִים. לְנָסִיךְ יְפֵה-הַתוֹאָר רְאוּיָה נְסִיכָה לָהּ כְּנָפַיִים. עֵינָיִים אַפוֹרוֹת בְּדֶמַע הָיוּ לָךְ בְּהַזַיָיתִי, חֲלוֹם הַיוֹם שְׁלַהָט. וְאַנִי שָׂחַקְתִי לְשֶמַע רִשְׁרוּשׁ עֲזִיבַתֵךְ בַּלָאט.

ממקום קצת אחר, של האחד האַבּסוֹלוּטי מעבר לכאן, לכאב ולעצמי אתה רואה גלגלים מסתובבים וקול התופים הולך וגדל. קורא לך כי אתה מאמין בַּנֶצח, בַּסֶדֶר, בַּדֶרֶך, כי אתה מבין איזה רמז של יופי נוֹמֶנָלִי. מעבר למבט פנימה, לכל ידיעה אֶמפִּירִית רעועה, ולקיום שלך. אתה יכול להבין ולהבליג. לחיות. להיות. בלי חרדה, בלי סיום, בלי טוב או רע. רק מכונה גדולה של נשמה, גדוּלה שפועמת בקצב שלך, ויקום אחד חי וקיים. מאמונה שלמה. _____________ אמונה שלמה.

הוא עולה על אוטובוס של לילה, קו 666, אקספרס לגיהינום. בעורקיו אלכוהול טהור מבעבע הלאה אל לילה חירש של נוער בלי קול. הוא יורד מאוטובוס קו ארבע ליד הכיכר, חייב משהו לשתות. הוא לא זוכר שהיו בית ואמא ואבא. שלא היה קר. שיכל לישון.

נער, מאחורי פני ילד מביט אל העולם דרך עיניים גדולות, עמוקות------- ילד תמים מאחורי מחשבתו של הנער הכואב שבילד הקטן. רואה את העולם כמו שנברא וכמו שרק ניתן. זקן למוד-אמת בילד שבנער שבילד, מאחורי כל השכבות מכיר את ההיזון המוחלט ומבין את המילים, הכאב והכל. לאליה

האַיִן והעושר. אם זה מה שאתה רואה מתוך המעט. יש לך ברירה. יש לך תמורה. אתה בוחר את התשובה. הטיפה שמשקפת חלום החלום שיורק לך בפנים. ואתה חייב לו רק את המעט שנשאר לך. להביט. החוצה. אל תוך השקוף. פנימה. אל מה שבראת.

לתהילה - על הבנה והקשבה. I הם לא רואים אותך. דרכך, כאילו את שקופה. כאילו את לא פה. כאילו את רגועה ואין בך שום רגש. יש בך אחד. לפחות. את יודעת את זה והם לא. הם חושבים שהם יודעים הכל עלייך. אפילו את לא מאמינה שאת יודעת הכל על עצמך. והם, שמעולם לא טרחו לברר? הם לא יודעים כלום עלייך. כלום. אפילו מאית מתוכך הם לא מכירים. כלום כמעט. את פשוט לא תספרי להם שיש בתוכך יותר משנראה לעין. את לא תתני להם לדעת. לא תתני לזה להציץ החוצה. כי את בתוך עצמך תמיד. הבחוץ שלך כל-כך קטן. אז אין להם שאלות. אם הם כבר חייבים לשאול הם אפילו לא מתעניינים בתשובה. הם בטוחים שהם כבר יודעים אותה. הם יודעים, כי את לא תעני שום דבר אחר. כי את לא תספרי להם אם הם לא רוצים לשמוע. כי את לא תספרי אם זה ייפול לשום-מקום. II ולכן את יוצאת משם. לדבר עם מישהו אחר. לחפש מישהו שיקשיב. ואיך לא ניסית לספר. ואיך לא ניסית לקבל כתף. כולם ידעו לכאוב בשבילך. אף-אחד לא ידע איך לתת לך להשתחרר. את מאמינה בהם. כי חוץ מהם כבר אין לך שום דבר. ולכי תמצאי עכשיו מישהו אחד בכל העולם שיקשיב לך. אם לא פה, אז לעולם לא. כי כבר ניסית. ונכווית. III ולפעמים נראה שיש לך סיכוי. את מקווה. וזה יעשה אותך מאושרת לרגע. אבל את תתרסקי שוב. וזה לא רע. אף-פעם לא. אבל זה לא טוב כמו שקיווית. זה קצת פחות. זה לא מספיק. איפה תמצאי את עצמך שלמה עם זה? את יודעת שזה יגיע. יודעת? את חושבת. את מקווה. כי אין לך שום ברירה אחרת. IV ואת מנסה חזק יותר. את מאמינה שאם תצעקי בקול רם יותר את תֵירָאי. את מנסה ומנסה. הרגשות שלך מתקהים ואת כבר לא רואה מטרה חוץ מלפרוק. להשתחרר. לסיים. לגמור. את מחפשת את זה. זה שם, באיזה מקום. זה חייב להיות טמון שם כי יש משהו בצעקות האלו לעזרה שלא נותן לך להתייאש. את לא צועקת סתם. יש אנשים ששומעים. והם ישאלו. יום אחד. יום אחד. את מתחילה לאבד את עצמך בתוך הצעקות והן מתחילות להכאיב לך. יש גבול לכמה שאפשר לצעוק. לפעמים את פשוט משתתקת. מההלם. הם לא שומעים? אבל הם כל-כך קרובים. הם לא רואים? את אף פעם לא תעשי את הצעד הראשון. את מפחדת מבורות. אז את מחכה להם. ומחכה. V כמו שהאמנת, יש גבול לכמה שהאדם יכול לצעוק. מישהו שומע. מישהו גם רוצה להקשיב. ואת מאמינה שהגעת לשם, למקום הנכון. שמצאת פורקן. ומצאת. לפחות לעכשיו, לפחות לרגע. הרגש שלך נרגע וגם הצעקות. את שותקת וזה לא מפריע לך. את פשוט שותקת. בחצי-שלווה כזו. את שותקת- ואת גם באמת בשקט. VI זה לא אומר שזה לא יחזור... לכי תדעי. אבל בינתיים זה ככה. ואת אף פעם לא תדעי אם זה היה נכון, אם זה היה אמיתי, אם זה באמת שחרר. אבל עכשיו, אחרי שפרקת, כבר לא באמת אכפת לך מכלום. כי זה היה וזהו. זה יצטבר מחדש, אולי ייפתח, מי יודע אם סגרת את זה טוב. אבל בינתיים, זה כל מה שהיית צריכה. הכל.

אֲנִי רוֹאָה אֶת הַיָרֵחַ שְמִסְתָתֵּר בְּאוֹר הַיוֹם, וְהוּא עֲגֹל (כְּמוֹ גַלְגָל,) כְּמוֹ הַבֵּיְיגָלֶה בְּאַרְבַּעָה שְׁקָלִים שְׁהַאִישׁ בְּכּוֹבַע הַגֶרֶב רַצָה לִקְנוֹת שִׁלְשׁוֹם, בַּחָנוּת הַיְקַרָה. "בִּשְׁבִיל הַבָּת שֶׁלִי אֲנִי קוֹנֶה, רַק בִּשְׁבִילָהּ" אַמָר לַגְבֶרֶת. הַשֶׁם שֶל הַיַלְדָה תְהִילָה. (הַיָה לָהּ מְעִיל כַּחֹל וְחוּלְצָה וְרוּדָה וְשֵׂיעַר קַצָר מְאֹד). רַק אֲנִי הִבְחַנְתִי בּוֹ, לֹא מְגוּלַח, מִסְתָתֵּר מְאֲחוֹרֵי הַאִישׁ בַּמְעִיל הַיָפֶה. בּוֹ וּבְתְהִילָה שֶׁלוֹ, בַּפִּינָה. הוּא הוֹצִיא שִׁבְעָה מַטְבֵּעוֹת עֲגוּלִים (וְאֶחַד אוּלַי יוֹסִיף מַחָר). הִבַּטְתִי בַּהֵם כְּשֶׁתְהִילָה נַגְסָה חַתִיכָה גְדוֹלָה, וְשְׁנֵיהֵם הִסְתָלְּקוּ. הִבַּטְתִי וְלֹא רָאִיתִי כְּלוּם. הַאִישׁ בַּמְעִיל הַשָחֹר הַיָפֶה הִבִּיט בִּי וְרָאַה דְמָעוֹת וְצָחַק בַּלֵב. וְאֲנִי בַּכִיתִי בַּלֵב וּבַעֵינַיִים דְמָעוֹת עֲגוּלוֹת וְכֵאֶב קַצָר מְאֹד.

כל תו, צליל, תנועה ותיבה, כל פריטה חלושה על מיתר כל נשיפה של חליל שורקני מזכירים לי את מה שהיה ונגמר. חתכתי בסכיני את האהבה וכל אקורד-אכזבה ריסק דמעה עכשיו השיר דועך לאט ואני מפסיקה לפרוט ולבכות. מבינה.

אור של בוקר ויללות של רוח סתיו במלוא עוזו מטפטף על כתפייך מנמש את פנייך ומחייך למראה הדמעות, דמעותייך. חיוך של סרקזם וגם קצת בדידות מכים על פנייך בדממה קורעת. היה יום שישבת לבדך כעת את חשופה כולך לרוחות מענות של עונות השנה. וגשמים של יום ביומו.

כשצוק המסתור קופא השיר הזה נחקק באבן. אדם-לבד במחסה, חבוי בקש ותבן. את חיוכו שולח לך אל ארצות החום. לו רק יכל להיות איתך מעבר לתהום. החשיכה שלא תלך שוב בגופו נוקבת. שביל שנותר לו אל ליבך הוא שיר חקוק באבן.

ימים ארוכים השחור הזה בעיניים ובלב, לא עוזב. בוכה איתי או צוחק עליי הוא לא מניח לי, לא ניכר בהד קולך. ואתה רואה. ואתה שומע. ובלי להכיר בכך ודאי גם מבין ש- הוא מסרב לעזוב ולהיות שוב לגמרי חלק מכולך. אתה בטח מרגיש- דבק בך משהו ממני. בוא נתחלף.