עידו

   עידו. זה השם שלי, אני רגיל לגמרי ואני יודע שילדים שמסתבכים בהרפתקאות בעל-כורחם ויוצאים גיבורים קיימים רק בספרים אבל אני עדיין חושב שכדאי לכם לשמוע את הסיפור שלי, כי אפילו שאני רגיל, הוא ממש לא. אני גר במושב קטן בגליל. מה השם שלו? זה לא משנה. אתם בטח לא מכירים. להורים שלי יש משק קטן ואני עובד בו. חולב פרות, מאכיל אותן. עבודות רגילות של נער בן 16, אתם יודעים... אני אעבוד במשק הזה גם אחרי שאתחתן, וכשאבא שלי כבר לא יוכל ליילד עגל אני אנהל אותו... וכשאבא שלי ימות אני אירש אותו. כי אני הבן היחיד, והבן תמיד יורש את המשק. אחותי הגדולה כבר התחתנה ועזבה את המושב ושתי האחיות הקטנות שלי ממילא לא מתקרבות לרפת. מלוכלך שם מדי בשבילן.

   אבל זה לא משנה מה אעשה בעוד עשר ועשרים ושלושים שנים. מה שאני עושה עכשיו, זה חשוב. מה אני עושה? אני יושב על הכורסה בסלון, מול החלון הגדול שמשקיף אל הרחוב ומחכה לאֵלָה. אם הספירה שלי מדויקת – והיא מדויקת – הערב זו תהיה הפעם הרביעית. אבל למה אני רץ? אולי עדיף שאספר לכם קודם-כל על הפעם הראשונה. יש לי זמן, בכל מקרה. אלה לא תעבור פה לפני שלוש. שלוש בלילה, כמובן... ועכשיו רק אחת חצי.

   אני ישבתי, כמו עכשיו, בכורסה שמול החלון וקראתי. ספר מתח בלשי, שמרוב שההתפתחויות בו לא צפויות, אתה כבר מצפה לגלות שהאדם שהכי בטחת בו הוא הרוצח. בכל מקרה, לא חיכיתי לאלה. סתם קראתי. לא שמתי לב שכבר שתיים וחצי. זה היה לפני 14 יום, וזה היה בערך בשבוע השלישי של החופש הגדול. היה ממש חם. הייתי בגופייה ומכנסיים קצרות. ויחף, אבל זה לא קשור. אני תמיד יחף. אמא שלי עלתה לארץ בגיל 15, מאפריקה עד לכאן ברגל, והגנים שלה עברו אליי. בכל מקרה, אלה עברה שם, בשתיים וחצי בלילה. היא עצרה רגע מול החלון הגדול והסתכלה. היא לא יכלה לראות אותי. אני לא יכול להסביר אבל מבחוץ אי-אפשר לראות את הכורסה, בעוד שמהכורסה אפשר לראות את הרחוב מצוין, במיוחד כשמנורות רחוב דולקות ובפנים קצת חשוך. אני לא אוהב לקרוא באור מוחלט, אבא כועס ואומר שאני אצטרך משקפיים. אני ישבתי בכורסה שמשקיפה החוצה ועדיין היה נדמה לי שהיא רואה אותי. כי היא הסתכלה פנימה. חייכה חיוך פצפון וממיס כזה ורק אז הסתובבה והמשיכה ללכת ברחוב.

   ביום האחרון של הלימודים ניסיתי לדבר איתה. להגיד לה מה אני מרגיש. הסתכלתי עליה משחקת כדורסל עם שירי וכמה בנים וידעתי מה יגידו לי. "יצאת אידיוט". וזה אפילו היה יכול להישמע הגיוני. כי מה לי ולאלה? אז לא אמרתי לה כלום, אבל היא זרקה אליי את הכדור והציעה לי להשתתף במשחק. וכשהיא חטפה לי את הכדור – כן, להיות גבוה מאד זה לא רק יתרון במגרש כדורסל – היא עשתה את זה בחיוך כזה פצפון וחמוד.

   אז אחרי שבועיים וחצי, בלילה, כשהסתכלתי עליה עוברת ברחוב, הרגשתי שהיא רואה אותי ומבקשת ממני לבוא איתה. לא התלבשתי ולא נעלתי נעליים, רק זרקתי את הספר ויצאתי דרך הדלת. לא נעלתי אחריי, אף אחד אצלנו לא נועל. היא כבר התקדמה ולא הראתה סימן שהיא מצפה למישהו. אז הלכתי אחריה, משתדל שלא לאבד קשר עין. היא לא יכלה לראות אותי. אני כהה מספיק. שוב, תודות לגנים של אמא. אלה יצאה מהמושב, דרך השדות ובין הגבעות אל איזה ואדי לא מוכר, אל תוך הצמחייה הצפופה. לא היה נראה לי חכם ללכת לשם בלילה, לבד, אבל דאגתי לאלה ועקבתי אחריה, טיפ-טיפונת מקווה שמשהו קטן יקרה וזה יהיה אני שיהיה שם לעזור לה. לרגע באמת חשבתי שקרה משהו כי היו שם כמה זאבים. ידעתי שיש זאבים בסביבה אבל אף-פעם לא פגשתי בהם. אבל אלה התקרבה אליהם בלי פחד ולבסוף כרעה ליד זאב אפור אחד בעל עיניים שקטות שישב שם בדממה ובכלל לא נראה כמו חיית פרא מסוכנת אלא יותר כמו כלב חכם וצייתן. ומאולף. לרגע חלפה בי מחשבה מבהילה- שאלה אילפה את הזאבים האלו אבל זה נראה לי כל-כך... לא הגיוני. הזאב האפור הרכין את ראשו קדימה, אלה הניחה את ראשה על צווארו והוא הניח את ראשו הכלבי על כתפה. הבטתי בזעזוע בנערה שאני מכיר כבר 16 שנים טובעת בפרוותו של זאב בטבעיות מדהימה- כאילו היא מתרפקת על ברכיה של שירי על הספה שבמועדון הנוער שלנו או מתכרבלת בשק-שינה במחנה. הזאבים סביבה נבחו קלות והיא הרימה את ראשה – כרגע אני לא כל-כך בטוח אבל אז חשבתי שראיתי נצנוץ של דמעה על לחייה – ושפשפה את צווארו שופע הפרווה של הזאב. ואז הבנתי מה ראיתי לפני כמה רגעים, ממש מול עיניי. זו הייתה תנועה דומה למה ששירי, אלה ושאר הבנות היו עושות כל הזמן כשהיו בנות תשע- רק מותאמת לראשו השונה מעט של הזאב. היא סיפרה לו סוד. היא לחשה משהו לתוך אוזניו הזקופות. אלה... דיברה עם זאב. אני יודע, אתם בטח מגלגלים את העיניים למעלה עכשיו וחושבים- 'הוא בטח נרדם על הכורסה וחלם'. אז אני לא. אני יודע טוב מאד מה ראיתי. וזה קרה עוד פעמיים. לפעמים גם שמעתי את אלה נובחת קלושות ופעם אף ייללה בשקט. חיכיתי לה כל לילה... והיא הופיעה פעמיים. כל פעם בשעה מאוחרת יותר. גם צילמתי אותה, אבל עוד לא פיתחתי את הפילם.

   יש לי רגעים כאלה, שאני בעצמי לא מאמין למה שראיתי במו עיניי. ובגלל זה אני מחכה כל לילה שוב לראות את זה. אני כבר זוכר את הדרך לוואדי בעיניים עצומות ושלשום ביקשתי מאבא שחרור מהחליבה של הבוקר והלכתי לשם, מוקדם בבוקר, לפני שאבא ואמא והחברים כבר ימצאו לי תעסוקה לכל היום. עד שהגעתי לשם כבר היה אור ושום זאבים לא נראו בסביבה... לא שהייתי מעז להתקרב אם היו. אבל ידעתי שלא חלמתי. זה היה כל-כך מוזר ולא מציאותי- אבל ידעתי שזה אמיתי. באור רואים שהמקום הזה קיים ולא יכול להיות שדמיינתי מקום שקיים ואף-פעם לא הייתי בו. הלילה אני הולך לשם שוב. היא אמורה להופיע עוד בערך שעה. אולי אני אצליח להתקרב יותר. היא לא יכולה לראות אותי ובגלל שאני יחף גם לא לשמוע. אני חייב למצוא הוכחה אמיתית, משמעותית, לכך שזה לא חלום, אחרת אף-אחד לא יאמין לי. אם הייתי באחד מספרי המתח הבלשיים האלו הייתי מתגנב לחדרה של אלה באישון ליל, לוקח את החולצה שלה ובעזרת הקשרים שלי באיזו מעבדה מוכיח שיש עליה שערות זאב.

   אבל אני לא בספרים האלו אז אני יכול רק לצלם אותה ולקוות שהתמונות לא ייצאו חשוכות מדי. אחרי הכל, לא יכולתי להשתמש בפלאש.

---

   המחוגים הזורחים בשעון אומרים שהשעה שלוש עשרים וחמש כשאני סוגר את הדלת בשקט והולך אחרי אלה. אמא תמיד אומרת שהעיניים השחורות שלי נוצצות במיוחד בלילה. היא לא אומרת את זה אבל שנינו חושבים שזה בשביל שיהיה אפשר להבחין בנו בחושך. אלה לא מבחינה בי בכלל. לעומת העיניים החיות, הערניות והבורקות של הזאבים לי יש עיניים של מת. מרחוק אני שומע יללה חדה. אלה לא מגיבה. אולי זה בכלל תן. לא ראיתי את אלה מתקרבת לתנים, שועלים או שום חיה אחרת. רק הזאבים האלו. אבל כן ראיתי איך היא מביטה בגראוצ'ו, הרועה הגרמני הגדול של מש' אוחיון, שמסתובב כל הזמן בין הרגליים, כמו כל הכלבים במושב. אני יודע- גראוצ'ו מזכיר לה את הזאבים שלה וכשהיא מביטה בו היא נעשית מרוחקת ושקטה, ואז לרגע אני חושב שהיא יודעת איך אנשים אחרים מרגישים. ואז אני מתעשת ושואל את עצמי- מה היא מבינה באנשים. היא מדברת עם זאבים! ברור שיש לה איזושהי בעיה בתקשורת. אנחנו עוברים את הכביש הראשי בזהירות די מיותרת... וכל אחד בנפרד. האספלט משפשף לי את הרגליים אבל אני רגיל ובכלל לא אכפת כי אני כבר יודע איזה פלא אני הולך לראות עוד כמה דקות.

   ודווקא אלה. מכולם. עומר תמיד הייתה קצת מוזרה וחולמנית אבל אלה היא כמו כולם. היא רגילה לגמרי... או לפחות ממש טובה בלהעמיד פנים שהיא כזו. ושוב אני מוצא את עצמי יורד אל הוואדי ומדמיין את עומר מתרפקת על זאבים – זה נראה יותר הגיוני, עד כמה שדבר כזה יכול להיראות הגיוני בכלל – ותוהה כמה זמן כבר אלה יורדת לפה. ואנחנו מגיעים. הזאבים מחכים לאלה במקומם ואחד מהם מיילל בכאב. אני לא ממש מסוגל להבדיל אבל נראה לי שזו נקבה. יש לי הרגשה כזו. ושוב התלתלים האדמדמים נשפכים על הפרווה האפורה ויללות ונביחות. אלה מחליקה קלות על ראשה של הזאבה המייללת ועונה לה ביללה משלה. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. הזאבה מייללת מחדש, ביתר עוצמה וחדות ואלה קמה באופן פתאומי, מנערת את העפר מבגדיה והולכת, מביטה סביבה ביראה. אני לא מספיק ללכת לפניה. בדרך-כלל היא נשארת יותר זמן. אני זוחל ומצטנף רחוק ככל האפשר מהדרך שלה למעלה, מקווה מאד שלא תבחין בי. היא ממהרת מאד ועולה. עולה ישר למעלה, בלי להביט שוב בזאבים. היא כבר במרחק ביטחון ואני קם והולך אחריה. אני כן מסתובב להביט בזאבים ותוהה מה הזאבה אמרה לה.

---

   התעוררתי הבוקר בעשר אחרי עוד לילה של התגנבות אל הוואדי. ההורים לא יודעים. אבא מעיר אותי מוקדם ואת חליבת הבוקר אני מריץ בעיניים חצי עצומות. מסכנות הפרות. אחר-כך אני חוזר למיטה ומתעורר מתי שמתעורר.

   לפני רבע שעה התקשר יואב ואמר שקבענו תוך חצי שעה במועדון הנוער. אז אני עומד מול הארון ומחפש מה ללבוש. כל המכנסיים שלי בכביסה אבל אני מוצא איזה זוג במעמקי המדף ולובש אותו. חולצה? יש לי את זו שלבשתי אתמול. בין לבין עולה בדמיוני דמותה של אלה. פעם היא הייתה דוקרת לי את הלב, והייתה מלווה בהרבה תמונות שלה יחד עם איתמר ובצחוק הגבוה, אבל לאחרונה היא כבר לא מקסימה אותי. היא מפחידה אותי והפרצוף שלה בדמיון שלי מלווה בזאבים ויללות. אחר הצהריים אלך לעזור לאבא שלה בדיר. הוא מצפה לכמה המלטות ואני חוסך כסף ובקרוב אעשה רישיון על טרקטור. אני חייב למצוא כל עבודה מזדמנת וכל זמן פנוי בשבילה. אבא לא משלם לי על העבודה ברפת ולא העליתי על דעתי אפילו לרגע לבקש ממנו.

   אני גורב גרביים ונועל את נעלי ההתעמלות שלי. אולי אני אוכל משהו לפני שאלך. אני נכנס למטבח ופותח את המקרר אפילו שאני יודע שאין טעם. אתם מכירים את זה- כשפותחים את המקרר ולמרות שהוא מלא אין שם שום-דבר לאכול. אחר-כך אני חושב קצת ומוציא שתי פרוסות לחם מהשקית, וסכין מהמגירה. אני פותח את המקרר שוב, מוציא את החומוס, פותח את הקופסה ובסכין מטיח אותו על הלחם. אחר-כך אני לוקח את הסנדוויץ', צועק שלום לאמא ויוצא בדרך למועדון הנוער.