אני מתנצל מראש על הפרקים הקצרים בטווחי זמן ארוכים.
לפרק א' .
רק משלים מניין...
פרק ב'
איתן נרעד. הערבי בהה בו בעיניים לא ברורות, הנשים עטויות הרעלה מיהרו ללכת משם בצעדי ברווז עם שמלה ארוכה. הנערים מאחורה צחקקו. אולי זה סובייקטיבי. אבל אולי לא.
הערבי הרים את השקית והמשיך להתקדם ישר אליו.
הזמן קפא מלכת.
לחוץ הוא הביט לצדדים. מה יכול להציל אותו? רק כאפיות נצנצו מרחוק עם אדים של פיתות טאבון. ליד התחנה העזובה היו מספר אבנים גדולות, מאחוריה בית קברות עתיק, חסר מצבות וחיים. על הכביש עברו רק מכוניות עם לוחית זיהוי לבנה. הוא אחז בעצבנות בפלאפון.
איתן נעמד בין התיק והתחנה, צמוד לאבנים, מְפחד. אין לאן לברוח.
ידו השעירה של הערבי ליטפה את זקן הזיפים, מחייך חיוך מרושע.
הוא נופף לשלום לאיתן, ועבר בצעידה איטית על פניו.
שוחר שלום.
איתן המשיך להסתכל עליו, מלווה אותו בעיניים חוששות.
הוא המשיך בהליכתו לכיוון אחת הווילות, מעוטרת בגינה ענקית.
שריקה חדה פילחה את האוויר, מייללת, מתריעה. הערבי עמד ליד דלת. שורק. זוג ידים חסונות אחז בו מאחור, איתן פלט זעקה והביט לאחור, שני שחומי עור עמדו שם, קצה של אקדח הציץ מחגורתו של אחד מהם, שכרסו העגלגלה התגלגלה מחוץ לחולצה המלוכלכת שלו.
"תשתוק," צעק על איתן וחיזק את האחיזה בידיו.
המוח של איתן התגלגל בסיבובי שיניים מהירים. הוא הביט מסביב, באבנים, בתחנה, בקברים. עיניו נחו באבן חדה וקרובה. הוא העניק לגוץ בעיטה אחורית וחש את מיתרי השומן והכרס התפוחה, הגוץ עזב אותו בהפתעה. בקפיצה הוא תפס את האבן וזרק אותה על השחום השני, החסון. האבן פגעה לו בלחי, והוא ילל וחיבק בידיו את פניו החבולים. איתן רץ אל בין הקברים.
השנים קמו צועקים בערבית. הם לא התכוונו לוותר.
מקצה הרחוב צצו חבורת ערבים צעירים לבושי ג'ינס קרועים. שבאבניקים. הם התקדמו לכיוונו. אין לאן לברוח. האדרנלין פעם בליבו בניתור גבוה הוא ניתר מעל הקברים ורץ לתחנה.
גם שם חיכו לו.
הערבי מזוקן הזיפים חייך אליו.
"חשבת שתברח ציוני קטן?" מלמל בעברית משובשת.
איתן שתק.
איפה שובאל?
שלושה בחורים הכו בו וסחבו אותו לטויוטה החבוטה שחנתה בפניה. מחכַּה. הוא ניסה לבעוט, להתפרע, לברוח. הידיים החזקות הידקו את האחיזה ולא הניחו לו לזוז.
אחד מהערבים פתח את הבגאז' שהדיף ריח נפט עמום. השלושה זרקו אותו פנימה. בזוית העין הוא ראה אחרים סוחבים את תיק הטיולים שלו.
רעש המנוע התעורר לחיים, ממלא את האוויר בעשן חנוק. בהנף יד הם סגרו את הבגאז' בחבטה.
הוא הספיק לראות את ג'יפ לבן מרחוק לפני שהברזל הכה לו בראש.
מחשבות סופניות התחילו להתגלגל בתוכו. אבל אני לא מתכוון למות עכשיו.
ילדות. חברים. ישיבה.
החיים באוֹרנית, הישוב שבו גדל. אבא דוחף את הנדנדה והשערות מתנפנפות לצדדים. אמא מבשלת לשבת מנסה להוציא אותו מהמטבח.
סניף בני עקיבא. איך שהוא צמח שם מנבטים וצמחים. הכניסה להדרכה. הפעולות.
וספיר.
בית הספר. תעודות הערכה המצוינות, כל השטויות שהוא עשה למורים כתלמיד מצליח שלא מקשיב בשיעורים ומוציא מאה במבחנים. בזבוז זמן.
ישיבת 'נריה', הישיבה התיכונית. השיעורים, ההברזות, הדאחקות, הטעם החמצמץ של הסיגריה שניסה פעם לעשן, ראש הישיבה שכל הזמן שוחח איתו על השנה הבאה - ישיבת הסדר, ישיבה גבוהה, צבא, מכינה.
משום מה, זה מה שהציק לו עכשיו.
מה יהיה בשנה הבאה?
* * *
איתן התנער, מנסה להתעלם מהריחות המצחינים שהתעקשו ללטף לו את האף. רחש נשמע מרחוק, מתקרב. דיבורים בערבית. מדלת החדר הציץ ערבי שחום, על לחיו השמאלית נראו כתמי דם. ריח חזק של זיעה מילא את האויר, ידו הייתה מורמת. עיניו התמקדו בדמותו. צחוק צרוד התגרגר מגרונו, צחוק שטני.
"אני צמא," אמר.
"אין בעיה," החזיר בקולו הצרוד.
הוא חזר עם כוס זכוכית קטנה של קפה, מלוכלכת מבוץ, והניח אותה לידו.
"זה כשר," גיחך.
הוא ירק לכיוונו ויצא מהחדר.
איתן בירך ולגם קצת מִקצה פחות מלוכלך. השמש שלחה קרניים מבעד לחור קטן, כתומות.
עוד מעט שבת.
אין הרבה זמן. הוא שלח יד לגרב, ממשש את הפלאפון. השקט היכה באזור, ביד רועדת הוא לחץ על כפתור ההדלקה, הפלאפון רטט ונדם.
סוללה ריקה.
תגובות
זה יפההה.. אבל מלחיץ=]
כאילו, אתה מתאר את זה כזה אמיתי.. קיצור- תמשיך=]
אני מחכה במתח!
זה אחלה סיפור!!!!
ככה משאיר אותנו במתח ומפסיק לכתוב????