צו פיוס. -עבר שיפוץ גורף-

-סיפור ראשון שלי...-

לא נעים להגיד, אבל למען האמת, אף-אחד בסניף לא מת על הקומונרית החדשה שלנו, שירה. זאת-אומרת, אני תוהה אם בכלל בדקו אם היא מתאימה לנו לפני שהביאו אותה.

היא מתה על חילונים. נראה לנו שהיא איזה מושתלת של צו-פיוס, שהכניסו בכוונה ליישוב שלנו, שלא מחבב [בלשון המעטה] חילונים.

ועכשיו היא ארגנה איזה מפגש עם סניף חילוני של איזו תנועת-נוער. פעילות חובה, נו, באמת. והמדריכות עוד משתפות איתה פעולה! המדריכה שלי אפילו אמרה שזה רעיון טוב...! זה הולך להיות איום.

***

עמדנו כל הסניף בפתח של האולם שם, בירושלים. הסניף החילוני היה בכלל מאשקלון. נכנסנו אחד-אחד, כמה צפוף. סוף-סוף אני והחברות שלי התחלנו להיכנס. עמדנו בפנים, סתם ככה כי לא היה מקום פנוי יותר לשבת. גם הם עמדו, איזה בלגן.

מישהו נגע בכתף שלי, "סליחה, ילדה". הסתובבתי מהר, זה היה נער, אולי בגילי, אולי גדול ממני בשנה, גבוה כזה, עם עיניים כחולות, בהירות, מפחידות כאלה. היה נראה לי שהוא נועץ בי כאלה מבטים חותכים... "אל תיגע בי, בבקשה" אמרתי במעט חוצפה, אולי, "אני שומרת נגיעה!" "רק רציתי להגיד ש...יש שם מקום פנוי, אם אתן רוצות" אמר ביובש והצביע לעברו הרחוק של האולם. התרחקתי ממנו בהפגנתיות, לעבר הכסאות הפנויים, עם הדס, יעל ונעמה.

***

"בואו נתחיל" פתחה איזה בחורה גבוהה, בלונדינית, "שמי שלי וקודם-כל, אני רוצה שנשים את כל הקלפים על השולחן, אני רוצה לשמוע מכם, מה אתם חושבים על אלה שיושבים מולכם, מי רוצה להתחיל?" לחבר'ה מהסניף שלי היו כמה דברים חריפים להגיד, וכמה ויכוחים התפתחו, נראה שגם הם לא היו מעריצים גדולים שלנו, רובם דיברו עלינו בגסות איומה, שום "הדברות", כמו שרצתה שירה הקומונרית, לא הייתה שם.

הנער ההוא, שהראה לי את המקום נעץ בי מבטים חודרים, מה הוא רוצה ממני??

לפתע הוא הרים את ידו. "כן?" פנתה אליו שלי, רכזת הסניף שלו.

"הדתיים האלה פשוט מתנשאים" אמר בלי להסיר את מבטו היוקד ממני "חושבים שהם הכי טובים, שאנחנו תמיד מנסים להרע להם, לרצוח אותם או משהו כזה, הם חושבים שאנחנו מפלצות, מושחתים, מופק-" "זה מספיק, דניאל" קטעה אותו הבחורה "דווקא אתה, אמרת שבאת לדבר, שאולי הם לא כ"כ נוראים..." "משהו שינה את דעתי" אמר וחייך חיוך מאולץ, מתגרה.

"מעיין," לחשה לי הדס, שישבה לצידי "למה הוא מסתכל עליך ככה?" "לא יודעת" השבתי " סתם סנוב".

***

כל הפעילות הוא נעץ בי מבטים איומים, דניאל הזה. ממש התחלתי לשנוא אותו. הוא ישב בצד, 'מתבודד כנראה', חשבתי, וכתב, ממש מהר.

בסוף הפעילות כשיצאנו, נפל לו איזה פתק, אולי בכוונה. הרמתי, הייתי בטוחה שיש דברי-נאצה איומים עליי. זה היה שיר. 'חח' גיחכתי בליבי, 'הוא כותב שירים, איזה פריק'. בדר"כ אני מכבדת את הפרטיות של אנשים אחרים [תשאלו את אח שלי,] אבל הפעם הסקרנות גברה עליי.

סיימתי לקרוא ורציתי שהאדמה תבלע אותי. הוא היה נראה לי כזה מפלצת כל הזמן, ועכשיו באמת התחרטתי, זאת אומרת, מה ציפיתי, שיידע?

איזה פדיחות.

ניסיתי להתנחם בעובדה שאחרי-זה הוא דיבר עליי ממש מגעיל, אבל זה לא היה זה, הרגשתי רע.

החברים שלו היו מגעילים, אבל הוא, כמו שאמרה שלי, דווקא בא עם כוונות טובות, כנראה. איך עצבנתי דווקא את האחד והיחיד שנתן לנו סיכוי?! ואני, אני הרי לא באתי בכלל במטרה לדבר. לא הייתי עדינה, התנהגתי בזלזול, אבל... אבל גם הוא עשה את זה אח"כ! לא, די לנסות להתחמק מרגשות-אשם, כמו שאמא שלי תמיד אומרת- אם הוא לא היה בסדר, זה לא מצדיק את ההתנהגות שלך.

"נו," ניגשתי אל הקומונרית שלנו "איך היה?" "לא הצלחה גדולה" היא השיבה בצער עמוק "לא נראה לי שנחזור על זה..."

ועכשיו מה??

התחרטתי באמת, אבל מה זה עוזר? ועוד חודשיים יו"כ, לא נראה לי שהוא יסלח לי ככה, אם רק היתה לי דרך להתנצל, הייתי עושה את זה, באמת.

***

מדהים איך שאפשר להשתנות ברגע, רק בגלל חתיכת נייר.

אני כבר לא שונאת את שירה, אני תומכת בה ועוזרת לה. היא די צודקת אחרי-הכל, גם חילונים יכולים להיות בני-אדם, אפילו [או אולי במיוחד] אם הם פריקים שכותבים שירים.

* * * * *

"לדבר,

מה עוד ביקשתי,

לנסות,

 אולי,

זה לא מה שדמיינתי.

רציתי להפטר,

מדעות קדומות מטופשות,

טעיתי.

הייתה סיבה,

סיבה טובה,

שבגללה חשבתי כך.

וגם אם זו אחת,

רק כבשה שחורה אחת,

בין כולם,

לי זה מספיק.

ואני לרגע חשבתי,

קיוויתי...

הם נראו לי בני-אדם,

בטח מבינים.

טעיתי.

הם בדיוק כמו שחשבנו, חשבתי.

ואני,

רציתי כ"כ,

להקשיב,

להסביר.

טעיתי,

אין עם מי לדבר.

טעיתי,

הם לא רוצים לדבר.

כמעט הצלחנו,

אולי הם היו מקשיבים,

אבל היא, מבחינתי, חיסלה את הסיכויים של כולם,

וחבל".

 -הבהרה: אין לסיפור אף קשר לסניף שלי-
-בקשה: אל תהיו רחמנים עם הביקורת הבונה-