כשהשמש קופחת והצליל נופל עליך כמו שלג
אתה מרגיש את כבשני האש והעשן המִתמר
אתה מרגיש את רגליך היחפות על הקרח במצעדי המוות.
אלו שתי דקות, שהן פחות ממאית השניה להקדיש
לכל לב שפעם ונדם. לכל ילד!
אז אתה עומד שם בעיניים עצומות ורואה
את האמהות המקוננות על בניהן
את אחיך, אביך ובניך המובלים כצאן לטבח
והצעקות, המלקות והדם שזועק-
מה בין שפה לשפה, זרוע לזרוע, אדמה לאדמה?
מה בין אדם לאדם?
חמש מאות עשרים אלף ושש מאות
דקות בשנה. בכמה מהן אתה זוכר? שתי דקות
של שאגה אדירה. גם שנה שלמה לא תספיק
להקדיש שניה לאדם. נשארו שתי דקות
להשליך עצמך לכבשן בשבילם
ולצעוד את מצעד החיים למענם. להמשיך
לחיות ולהחיות את נפשם, נפש יהודי הומיה
הזועקת זעקה מרה. למצוא
מחט של תקווה.
תגובהתגובות